§1זֹאת הַתּוֹרָה
§2בפתיחה של התורה לפרשת חוקת יש שני ביטויים. הראשון נוגע כללית לדיני טומאה וטהרה בפרשת פרה אדומה (במדבר י"ט, ב'): "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה". הביטוי הזה הוא בעצם מעין כותרת של דיני טומאה וטהרה. כולל ההדגשה של חז"ל שחוקות זה חלק מהדברים שבאים כמצוות שאנחנו פחות אמורים להבין את משמעותם. חוקה חקקתי.
§3כמה פסוקים אחר כך מופיע הביטוי השני: "זֹאת הַתּוֹרָה". כבר לא כתוב חוקת התורה. את הביטוי הזה לומד ריש לקיש בגמרא בברכות (סג ע"ב): "דאמר ריש לקיש, מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר: 'זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל'".
§4"מתקיימים" זו לשון מיוחדת, כי אולי אנחנו יותר פוגשים את המילה לומדים, נלמדים. אבל מה התפקיד המילה "מתקיימים"? יכול להיות שכל לימוד הוא עדיין לא בהכרח נשאר בנפש, חקוק ומשפיע. יכול להיות שאני לומד, שומע, וזה עובר אותי, כמו מתאדה ממני. ריש לקיש מחפש הגדרה על מתי דברי תורה מתקיימים.
§5ריש לקיש - חילך לאורייתא
§6זה לא מאמר שקל להגיד או להבין אותו - מה זה "ממית עצמו עליה"? מה עוד, שבגמרא בבא מציעא (פד ע"א) נראים הדברים קצת שונה. רבנו הרב צבי יהודה מאוד מאוד היה משתדל לקיים דברי התלמוד הירושלמי במסכת שקלים (ב', ה'), שם חז"ל אומרים: כשאתה אומר דבר בשם חכם מחכמי ישראל, יהא בעל השמועה עומד לנגד עיניך. לא חלילה כדי לעשות חילוקים ולומר אין תוקף לדבריו כי הם נאמרו בתנאים מסוימים, אלא כדי לנסות להבין את כוונתו על פי אופיו, על פי הרקע שבו נאמרו הדברים.
§7אז מי היה ריש לקיש? ובאיזה הקשר אפשר יהיה לנסות להבין את הגמרא בברכות לאור הגמרא בבא מציעא שם מסופר על ריש לקיש? אומרת הגמרא: "יומא חד הוה קא סחי רבי יוחנן בירדנא". אולי זה לא המקום הכי טבעי שבו נפגוש את רבי יוחנן, אבל זה היה מקומו. שוחה בירדן, לא טובע, לא נסחף, לא דורך במקום. כנראה עוצמה מאוד מיוחדת של בן אדם.
§8על שפת הירדן מתהלך ריש לקיש. "חזייה לריש לקיש", הוא רואה את רבי יוחנן, "ושוור לירדנא אבתריה" - הוא קופץ לירדן בעקבות רבי יוחנן. כנראה רוצה לראות מי האיש עם העוצמה הזאת.
§9רבי יוחנן היה מגדולי הדור, צדיקי הדור, מקדושי הדור. וריש לקיש, כפי שמתואר בהמשך, היה שודד. מה בציור שטחי שלי היה אמור רבי יוחנן להגיד לריש לקיש, לשודד? אולי היה אומר לו: אני אתאר לך שבעה מדורי גיהינום, ולשם אתה תגיע אם תמשיך ככה. אין לזה רמז, זה לא רבי יוחנן. בפיו שתי מילים: "חילך לאורייתא" - קח את הכוח שלך ותחבר אותו לתורה.
§10זה סוג של הסתכלות חיובית, מעודדת, מדרבנת. היא לא מבטלת את חילך אלא מחברת אותה לאורייתא. נכון שאחר כך כתוב שכיוון שריש לקיש קיבל עליו את התנאי: "בעי למיהדר לאתויי מאניה", כלומר הוא רוצה לחזור לקחת את הבגדים שלו ולא מצליח. כנראה תש כוחו.
§11ולאור הגמרא הזאת מפרש הרב קוק במידות ראי"ה, במידת יראה, שבתחילת לימודו של אדם, המעבר החד בין המקום שבו הוא היה לבין האמת הגדולה שהוא עכשיו נחשף אליה - בפער העצום הזה יש משהו מתיש, אבל זמני. זה לא האידיאל של התורה, שהיא תבטל את כוחותינו. זה רק מאוד ארעי. המהות של התורה, המהות של יראת א-לוקים, אלו המילים: "חילך לאורייתא".
§12אז אם ככה, מדוע ריש לקיש, שהוא בעצמו שינה את חייו ממקום הריק שליווה אותו אל מציאות מתחדשת של קשר לתורה, אמר את המילים: "חילך לאורייתא", אבל לנו הוא אומר, כפי שראינו את הגמרא בברכות: "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית את עצמו"? למה לנו ריש לקיש לא אומר: 'חילנו לאורייתא'? למה הביטול, למה המוות הוא הדרשה של ריש לקיש?
§13טובה מרדות אחת בליבו
§14אולי כדי לחדד את הבירור הזה נראה גם את הגמרא בדף ז ע"א במסכת ברכות. גם שם נפגשים רבי יוחנן וריש לקיש: "ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: טובה מרדות אחת בליבו של אדם יותר מכמה מלקויות". נכון שבדרך כלל משמעות המושג מרד זה מרד כלפי חוץ - אני מורד בהוריי, אני מורד בסמכות, אני מורד ברבותיי - זה מה שמקובל היום. אבל רבי יוחנן מדבר על מרדות אחרת, בליבו של אדם. כמו הייתי אומר מורד בעצמי, זה חידוש גדול. ועל כך אומר רבי יוחנן, יש לזה ערך, כנות ואמיתיות: ב"טובה מרדות אחת בליבו של אדם יותר מכמה מלקויות".
§15הפסוק שמביא רבי יוחנן כסיוע לדבריו נמצא בפרק ב' בהושע (פסוק ט'). שם מתואר שעם ישראל בוגד בא-לוקיו ולבסוף באים ייסורים ויש פורענות. זה מלחיץ את עם ישראל והם ועושים תיקון. לכן, טובה מרדות אחת בליבו של אדם.
§16בעצם, טובה מרדות אחת, זה אומר שכנסת ישראל אומרת באותו פסוק: "אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן", אל הקב"ה מרצון. "כִּי טוֹב לִי אָז" - שהייתי חוזרת מרצון בלי פורענות, "מֵעָתָּה" - מעכשיו שאני צריכה לחזור בגלל פורענות. משמע שעדיף שנעשה את התיקון בעצמנו ולא נצטרך מלקות מבחוץ. זה רבי יוחנן.
§17לכך מגיב ריש לקיש ואומר: "יותר ממאה מלקויות". על פניו זה נראה הבדל מספרי. מה מועיל ומוסיף ריש לקיש על רבי יוחנן - הוא אמר כמה מלקויות והוא אמר מאה? ומביא ריש לקיש פסוק בפרק י"ז במשלי (פסוק י'): "תֵּחַת", ומפרש רש"י: לשון הכנעה, "תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה".
§18התוספת של ריש לקיש מאוד עקרונית לעומת דברי רבי יוחנן. ושוב: יהיה בעל השמועה עומד לנגד עיניך. מרדות אחת בליבו של אדם זה אולי אחד התהליכים הכי קשים של שינוי פנימי שחל כתוצאה מרצון האדם. אבל לעיתים, אומר ריש לקיש, אין לו כוח. הוא צריך "גְּעָרָה בְמֵבִין". הוא צריך שרבי יוחנן יגיד לו: "חילך לאורייתא" וזה עדיף יותר ממאה מלקויות. בגלל שריש לקיש בעצמו עבר את השינוי הזה והוא עבר אותו כתוצאה מהגערה של רבי יוחנן.
§19אולי המילה גערה עלולה להטעות. על כך אומר רבי לוי יצחק מברדיטשוב: שהשיטה בה מכים את הסלע היא סוג של גערה השוללת את השלילה, הנלחמת חזיתית בשלילה. והשיטה שבה מדברים אל הסלע היא הגערה של רבי יוחנן לריש לקיש. "גְּעָרָה בְמֵבִין" אומרת: "חילך לאורייתא".
§20לשיטה המבקרת את השלילה יש הישגים, היא גורמת שינויים. אבל היא לא הופכת את הנפש, היא לא מתקנת את המידות. היא גורמת לכופף כוח חיים שהביא לשלילה, ואת השלילה הספציפית הזאת אפשר למנוע. אבל "חילך לאורייתא" תופס את השור בקרניו, לוקח את מידות הנפש ובונה אותם אחת לאחת.
§21דוגמה: אם אני החלטתי, בעקבות גערות שקיבלתי, כולל כל שיטת האיומים, החלטתי לשמור כשרות. ואני בא הביתה ודורש החלפת כל מערכות המטבח ואני עושה את זה בכעס ובחוסר נחת. מה הועלתי? והאמת, בגלל שהחלטתי להחליף את הכיור בשניים אני נקרא בעל תשובה. עד כדי כך אני נקרא בעל תשובה שזה שכעסתי, ביזיתי והשפלתי - זה לא מוריד את תואר בעל תשובה.
§22הקב"ה לא רוצה תשובה חלקית. הוא לא רוצה שהאדם ייתקע באמצע הדרך ויהיה מרוצה מעצמו. הוא אומר: "חילך" - כל הכוח שלך, כל המידות שלך - אסוף אותם ונקה אותם מתוך שתחבר אותם לתורה. זה: "חילך לאורייתא".
§23ולכן שוב חוזרת ונשאלת השאלה: מדוע אם כך לנו ריש לקיש אומר: עד שימית עצמו עליה, ולא: עד שיחיה באהלה של תורה? - באים דברי ריש לקיש ואומרים שיש מצב יותר מעולה שהגערה מעודדת בצורה חיובית את כוחות החיים. וממילא זה באמת סוג אחר של תיקון, סוג אחר של התעוררות, סוג אחר של מרדות בליבו של אדם.
§24סומך עלינו רבי יוחנן שבסוף נגיע לריש לקיש. שבסוף נגיע לחילך לאורייתא. רק הוא אומר לנו: בדרך יש מצבי ביניים. בלשון אחרת, אם לא הייתי מתפעל מעצמי בגלל החלפת הכיורים והייתי יודע שזה תחנות ביניים, והייתי יודע שכל עוד אני כועס אני לא נקרא בעל תשובה - היה סיכוי שאני אצא מזה, היה סיכוי שאני אתקן. ברגע שאני עושה אידיאל מתחנת ביניים, אז מה יתקן אותי? אלא אם כן נשארה תקווה שמישהו יגער בי. לצערנו, הגערות היום הם בכיוון התנורים ומדורי הגיהינום, הם לא בכיוון האנרגיות. ורובן ככולן משאירות אותי בדרגת הביניים וכמעט מנציחות את המצב הזה. בסדר, יש לנו נחמה: "המאור שבה מחזירם למוטב".
§25הווי מתלמידיו של אהרון
§26הרי בסופו של דבר בעל תשובה או המתעניין בזה פוגש את פרשת הסלע. רואה שהדיבור עדיף ממכה. אז אולי זה יפתח את ליבו, יכול להיות. ופרשת חוקת מלאה בהזדמנויות האלה - לרומם את כוח החיים ולטהר אותו.
§27מגיע הזמן, נפרדים מאהרון הכהן ואומרת התורה (כ', כ"ט): "וַיִּרְאוּ כׇּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל". איך אתה קורא את הפסוק הזה? - שבר לאומי. שלושים יום בוכים את אהרון.
§28תגיד, אתה במדבר, חלק מעם ישראל, יצאת ממצרים. נשענת בצדק על ענני כבוד ועכשיו אין יותר. ואין מרים, אין באר מים. אתה שבור? אתה מדוכא? או אתה אומר: אני אתנקם בחיסרון. אני אקח משהו מאהרון הכהן ואני אמשיך אותו. גם אחרי שאהרון הכהן מת אפשר להרבות שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו.
§29אתה יכול להיות נצנוץ של אהרון הכהן. אתה לא חייב להישבר. זאת אומרת, תיקח את הבכי, תיקח את החיסרון, ותטה אותו לשינוי לטובה בנפשך. זה חלק מהפרשה. בסדר, אתה משתמש בדרך בהערצה לאהרון הכהן שנפטר, אבל אתה יכול להמשיך אותו.
§30תלמידי חכמים מתמעטים והשאר נעשים כֵּלִים
§31זה בירור. אומרת הגמרא בסנהדרין (צז ע"א) שבחבלי משיח: "תלמידי חכמים מתמעטים" והשאר, מה עושים אנחנו, המון בית ישראל? "והשאר עיניהם כלות". מה זה כלות - נגמרות? ייאוש? - לא. השאר נעשים כֵּלִים - ממשיכים את הרוח, ממשיכים את המידות, ממשיכים את התיקון.
§32שאלה של תלמיד: איך הרב מסביר את זה ככה?
§33הרב: מה אעשה וזאת אחת המשמעויות של המילה הזאת?
§34תלמיד: איפה?
§35הרב: בספר בראשית (ב', א'): "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם". כל ליל שבת אנחנו אומרים עדות. מה הקב"ה היה עושה בלי העדות הזאת? אני הקטן עֵד שה' ברא את העולם. מחיאות כפיים. חבר, תירגע. אתה עֵד על דבר אחד, על: "וַיְכֻלּוּ".
§36מה זה? תראו שם במנחת שי, פירוש לפני 300 שנה, מגדולי המדקדקים של הלשון המקראית. וַיְכֻלּוּ - נעשו כלים. אני רוצה להיות עֵד במוכנות שלי להיות כלי, זה א'-ב' של המילה.
§37זה לא חייב להיות נגמרו. הרי מעשה שמיים וארץ רק מתחילים, למה תגיד נגמרו? 'חמדת ימים אותו קראת' - זה שבת. זה היום שכולנו מתגעגעים אליו, כי הוא מקור חיינו. זה נקרא וַיְכֻלּוּ.
§38ללכת אל הַכֵּלִים
§39ומכך אומר בועז לרות: אם צמאה את ורוצה להבין את דבר ה', רוצה לפגוש את האמת (רות ב', ט'): "וְצָמִת וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים" - חידוש עצום, אדם צמא ישתה. במקרה המים נמצאים בכלי, אחרת אי אפשר היה לשתות אותם.
§40אומר לה בועז: "וְצָמִת וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים". מי זה הכלים? אלו הצדיקים. אתה קורא לצדיק מופת הדור, קדוש כל הדורות, רבן של כל בני הגולה. כשהוא נפטר אתה מתרסק.
§41אבל בועז קורא לצדיקים: כלים. אחי, אם אין כלים גדולים, יש כלי קטן - אתה כלי. למי אמר הנביא ישעיהו (י"ב, ג'): "וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה". מי זה מעייני הישועה? - אומרת תרגום יונתן בן עוזיאל: בחירי צדיקיא.
§42אפשר היה להבין בכירי בכ"ף - הכי בכירים. ואנחנו בכירים? מקווה שאני לא פוגע באף אחד, אנחנו עמך בית ישראל. אחי, לא כתוב בתרגום בכירי בכ', כתוב בחירי בח'. נבחרת לשליחות. אני? כן. אתה? כן.
§43כולנו נבחרנו לשליחות. כל הנשמות של כל הדורות. אנחנו לא לבד. אנחנו לא גדולים כמו הדורות הקודמים, היה בזה ספק למישהו? יש דימוי בדברי רב צדוק, אפילו יותר מדויק: ננסים על גבי ענקים. הענק זה שני מטר, אתה שני סנטימטר. נו, זה לא רציני. למה? בין שתי סנטימטר ושני מטר יש נפקא מינה עצומה. אבל זה לא ממך, זאת תורת הכלים.
§44היא מופיעה במקורות, מופיעה בפרשה שלנו גם בסוגיית נחש הנחושת, שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם - היו מתרפאים. אחד הדברים הכי נחוצים לאדם זה להתרפא ממחלה. אם אתה לא לומד על בשרך, על נפשך, על גופך, שכל מה שעוסק ברפואה, בין אם זה כוח עזר, בין אם זה רופאה, בין אם זה אח, בין אם זה אחות - זה לא משנה. כולם כלים.
§45הכלים לא נגמרים
§46אישה אומרת לנביא שאין לה כסף להחזיר חובות אותו. שואל אותה הנביא, בכל זאת (מלכים ב', ד'): "מַה יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת?" עונה האישה: "אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן" - כמות קטנה. אומר לה הנביא להביא עוד כלים והשמן יישפך עוד ועוד: "וְיָצַקְתְּ עַל כׇּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי" - כשכלי יגמור להתמלא, תביאי כלי אחר.
§47בשלב מסוים נגמרו, או יותר מדויק, התמלאו הכלים. היא אומרת לבנים שלה להביא עוד כלים. ואז אמרו לה תשובה מודרנית טיפוסית: אין כלים. או בלשון יותר בוטה: אין סיכוי שיהיו כלים. כי זה אחת ההתמחויות של האדם המודרני, תורת הסיכויים.
§48אז אומר לה הנביא למכור את מה שאספו ובסכום שקיבלו יחזירו את החובות. זהו, נגמר. יש פה מופת ועוד איך - אני לא יכול למלא שמן בכלי והנביא יכול, יש פה מופת גדול. אז למה המופת הזה לא נמשך? למה השמן עצר? כי נגמרו הכלים. אבל זה לא נכון. קודם כל, לא כתוב שאין כלים, שנית, גם לא יכול להיות כתוב. אם אין כלים ברחוב הזה, יש ברחוב ליד. אין כלים בירושלים? יש כלים בערים אחרות. ממתי אין כלים? אלא, נהיית מנהל עבודה... תפקידך לחוות דעה על הכלים?!
§49התפקיד שניתן לך הוא להביא את הכלים. אל תתעסק בסיכויים, אל תתעסק בחוות דעת. זה כל תורת הכלים. ומי אנחנו אם לא כלים?
§50שאלה של תלמיד: התנאי של הנביא לא היה בעצם שהחלונות והדלתות יהיו סגורים, ולכן בעצם הקבלה הייתה רק לכלים שלו?
§51הרב: קל וחומר! נפלא מה שאתה שואל. הנביא אמר לה לסגור את הדלת: "וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ". בעיני איש פשוט כמוני, הוא אמר לה: את לא מספרת מילה. אין מופתים. ושלא יתרגלו אנשים למופתים, שיתרגלו להיות כלים.
§52להעביר על המידות
§53הגמרא (תענית כה ע"ב) מתארת מצב שלא ירד גשם. רבי אליעזר יורד לפני התיבה ומתפלל, מוסיף שש ברכות בתענית ועדיין לא יורד גשם. רבי עקיבא ניגש, אומר מילים בודדות: "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה, אבינו מלכנו למענך רחם עלינו". גמר את המשפט וירד גשם - מופת! התחילו החבר'ה להגיד: פשש, רבי עקיבא זה בעל מופת אבל רבי אליעזר לא בכיוון הזה.
§54התערבה בת קול, דיבור כמעט ישיר של א-לוקים, ואמרה: תפסיקו לשפוט אנשים לפי המופתים שלהם. זה לא מדד לכלום. "לא מפני שזה גדול מזה" - רבי אליעזר גדול ורבי עקיבא גדול. בסדר, אבל למה ירד גשם?
§55כי רבי עקיבא מעביר על מידותיו ורבי אליעזר לא. יש לך היום רבי עקיבא? אין. אתה מדוכא? לא. למה? כי הוא היה מעביר על מידותיו. אז תעביר אתה על מידותיך. יכול להיות שלא יכתבו עליך ספר מופתים, כבר רווח נקי. זה הכל. תעביר על מידותיך.
§56שאלה של תלמיד: אבל אם יש הסבר לסיבה, אז זה כן נותן שדר למישהו בסדר גודל כזה.
§57הרב: לא. ההסבר משנה כי זה נותן לך אתגר. זה לא הסבר על גדלות. הבת קול אומרת בצורה ברורה, לא מפני שזה גדול מזה.
§58הגמרא לא משאירה אותנו בתהו. על מה חז"ל אמרו (ראש השנה כה ע"ב): "יפתח בדורו כשמואל בדורו"? אנחנו משווים ביניהם? יפתח נחשב לפי אותה גמרא מקלי עולם. שמואל, מגדולי עולם (תהילים צ"ט, ו'): "וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ", כל ליל שבת אנחנו נפתח את הלב שלנו במשפט הזה בניגון מיוחד. קורעים את השמיים בניגון הזה. ה' רוצה להביא תשועה לישראל - הוא בחר בכלי, הכלי זה יפתח. ה' בוחר גם בשמואל, שמואל זה כלי.
§59אני אישית הרבה יותר קרוב ברמתי, בשטחיותי, ליפתח. אז מה אני צריך להתייאש? לא. "יפתח בדורו כשמואל בדורו".
§60ברגע שמרכז הכובד זה לא הסיכום של ההישגים, אלא פתיחות הנפש לשרת אותם, אז אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט. זה הבירור הגדול.
§61אור החיים הקדוש לומד שהסיבה שבגללה בני ישראל היו תקופה מסוימת במצרים קצרי רוח ולא שמעו למשה מפני שלא היו בני תורה. איך הם יכולים להיות בני תורה לפני שיש תורה? עוד לא הייתה יציאת מצרים. נשים שלא עסקו בזכויות שלהם אלא במשימות שלהם, לא עסקו אז בשוויון שלהם אלא באחריות שלהם, לכאורה גם הן לא היו בנות תורה. ועוד איך הן שמעו על משה, לא היה להם קוצר רוח. הן היו כלים. אתה יכול להיות כלי. זה נקרא להיות בן תורה.
§62רב, חבר ולימוד זכות
§63אומרת המשנה בפרקי אבות (ב', ח'): "אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך" - שלא תחזיק טובה לעצמך, "נוצרת". נוצרת להיות כלי. אז אתה משאיר אצלך את הטוב שה' נתן לך? תעביר אותו לאחרים.
§64שאלה של תלמיד: איך אני יודע במה למלא את הכלי הזה? איך אני יודע מה השליחות?
§65הרב: קודם כל יש משפט שנאמר לכולנו לגבי כתר תורה (רמב"ם הלכות ת"ת ג', א'): "כל מי שירצה, יבוא וייטול".
§66אומרת המשנה באבות (א', ו'): "עשה לך רב וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות". בלי רב מעליי אינני יודע לכוון את האמת. כאשר כתוב בפרשת ניצבים (דברים ל', י"ב): "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא", לומדת הגמרא בעירובין נה ע"א: "לא בגסי הרוח".
§67שואל המהרש"א לפני 400 שנה: מי זה גסי הרוח שההגדרה שלהם זה לא בשמיים? אומר המהרש"א: הגדרה אחת, אלו שחושבים שהם לא צריכים רב. לא צריך דוגמאות, המציאות הזאת מדברת בעד עצמה, היא ברורה, היא שקופה, הנזקים שלה ברורים.
§68אומרת המשנה, הקדימה תרופה למכה: "עשה לך רב". ודייקה בלשונה, "עשה לך" - עצמיותי זקוקה להיות פתוחה למי שמעליי. אחרת עצמיותי מסנוורת אותי. אחרת אני לוקח שוחד מעצמי, שהוא מעוור גם עיני חכמים ומסלף גם דברי צדיקים.
§69"וקנה לך חבר" - דיבוק חברים. לעיתים מה שחבר שלי יכול לעזור לי, בגערה עדינה, בתשומת לב, בחיזוק, בעידוד - אני לא יכול לקבל מהרב שלי.
§70החלק השלישי הוא לא פחות חשוב: "והוי דן את כל האדם לכף זכות". זה גם אומר לדון את עצמך לכף זכות. כלשון השיר: 'בן אדם, יש לך כנפי רוח' - אל תזלזל בעצמך, אל תכחש בעצמך.
§71אלא, בלי הרישא של: "עשה לך רב", אז זה שאני מלמד זכות על עצמי יכול לסנוור אותי. אבל יחד עם הרישא של עשה לך רב, זה יכול לחנוק בתוכי את הלימוד זכות על עצמי. לכן זה משנה מחוברת. עדיין זה לא אומר שזה קל למצוא. אבל עיקר ענייננו לחפש, לברר, לבנות.
§72שאלה של תלמיד: ומה האיזון בעשה לך רב? הרבה פעמים אני מרגיש שהצורך לעסוק במופתים - זה משחרר את האדם מעצמו.
§73הרב: אם זה מעלי, אם זה מכוון אותי. אבל אם זה גורם לי רק להתפעל - מה עשיתי? אם זה מכוון, כן. אם מהמופתים האלה אני לומד איזו מידה אני צריך לנקות, איזה מרדות אני צריך למרוד. אל נשכח שנשלחנו על ידי רבי יוחנן וריש לקיש למשימה לא פשוטה, למרוד בעצמנו. זה לא פשוט.
§74שאלה של תלמיד: איזה מקום כן יש לדעה של האדם כלפי עצמו?
§75הרב: להיות כלי, קולט את האמת הגדולה ומיישם אותה. "מודה על האמת ודובר אמת בלבבו".
§76אתה צודק שלפעמים ברגע נתון יכול להיות שיש סתירה. אני רוצה דבר מסוים, והאמת הא-לוקית אומרת לי לא, או ההפך. בסדר, בשביל זה האדם נולד, לעבוד, לחפש. אם נהיה פזיזים ונרצה פתרונות כל רגע ולא נהיה מוכנים להשקיע - הטעויות שלנו יגדלו. אם נהיה מיושבים בדעתנו ומחפשי הבירור - נמצא פתרונות. זה בתוך האדם המורכבות הזאת, שלא כל רגע הוא יכול לחיות את כל האמת בשלמותה. אבל תלוי למה אנחנו צמאים, מה אנחנו מחפשים, במה אנחנו משקיעים, וכאמור גם, איזו סבלנות יש לנו.
§77שאלה של תלמיד: אבל הרי אדם קולט לתוכו כל כך הרבה דברים, מאיפה הוא יודע מה מתוך מה שהוא קולט זה מה שהוא צריך לעשות?
§78הרב: כי הוא יכול לסנן אותם, יכול לבחור בין עיקר לטפל, יכול לשאול את עצמו איזה דבר משרת את האמת הא-לוקית ואיזה דבר לא משרת. נכון, זה עמל. ואחד היתרונות הגדולים של העמל זה שיש לאדם מה לעבוד. מה לחפש, מה לשאול, מה לברר.
§79אתה פוגש את הפסוקים בפרשת חוקת, תסתכל בדיבור של חז"ל על נחש הנחושת: "משעבדים את ליבם". אתה, יהיה לך כר רחב למחשבה מה זה לשעבד את ליבו. אבל הקב"ה לא השאיר אותנו לבד - יש תורה שבכתב ויש תורה שבעל פה. לפעמים ההערה מגיעה מתוך האדם, לפעמים היא מגיעה מהחבורה מסביב, לפעמים היא מגיעה מתוך הלימוד. רק להיות פתוח לזה, לא להיות אטום.
§80ולא נבוש כי בך בטחנו
§81שאלה של תלמיד: אבל לפעמים יש אמת שהיא מורכבת, זה לא רק בין טוב לרע, לפעמים זה גם בין טוב לטוב. איך אתה יודע להכריע גם כשיש לי שתי שליחויות? איך אתה יודע שזאת השליחות שהיא שלך מעבר לעשה לך רב?
§82הרב: אותו בירור בדיוק. ההבחנה בבירורים היא לא בשאלה אם זה טוב ורע או לא, אלא הכל רצון להתייחס לתוכן מסוים, למשימה מסוימת, ולעשות עבודה, לעשות עמל של בירור: מאיפה מגיעה השליחות? מה כוונתי בשליחות? איך זה מתיישב עם ערכים אחרים? - כל העמל הזה יכול להביא את האדם לדייק.
§83ולכן אנחנו מתפללים על זה תפילה, לא למופתים, לא משהו חיצוני: "ולא נבוש כי בך בטחנו". אנחנו מבקשים מהקב"ה שיאיר את עינינו. זה נפלא. אבל אנחנו לא מדלגים על העמל, אין קיצורי דרך. גם אם יוסיפו לי י', או יורידו לי י', או יוסיפו לי שם, או יורידו לי שם, גם אם יגידו לי בעוד יומיים יהיה ככה, בעוד שלושה ימים יהיה ככה - אני אתפלל תפילת כנסת הגדולה: "ולא נבוש כי בך בטחנו".
§84'משען ומבטח' - אדם לוקח משענת וזה נותן לו כוח ללכת. הוא לא יושב חדל אישים ומחכה שתבוא גאולה. ההשקעה שלנו זה התפקיד שמוטל עלינו וההארה הא-לוקית בוא תבוא. כיוון שיש לנו ענווה, אנחנו יודעים שאין היום נבואה, אז היא לא תבוא בקלות, אבל היא אפשרית, בהחלט אפשרית. אז נלמד את האיגרת של הרב זצ"ל שיש בה סיכום הדברים.
§85להיות מלאי חיים
§86הרב קוק רוצה להקים ישיבה ביפו, ביישוב החדש, ומסביר למה הישיבה יכולה לגדל אנשים גדולים. אומר הרב (איגרות ראיה א', איגרת קמ"ו, עמוד קפ"ז): "ומאחר שזאת היא כל עיקרה של הצורה החדשה", של התוכן, "שאני חפץ בהישיבה, דהיינו שיהיה שורר בקרבה עוז החיים, הראוי לשמעתתא דבעיא צילותא", לבירור סוגיה בצלילות הדעת, "ושמחת לב. אין בה כמובן שום מניעה, באופן שלא תוכל לתת לנו 'גדולי תורה הבקיאים בש"ס בבלי וירושלמי, אשר כל ישעם וחפצם וכל חלקם בחיים הוא להבין ולהשכיל בדברי תורה'. ולא יוכל להיות חסר בה 'הרוח הגדול אשר יעטר את תלמידי חכמים הגדולים'". ככה אמרו מתנגדי הישיבה.
§87"ודווקא בישיבה כזאת יוכל להתקיים התוך של דרשת 'אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל'". מלמד אותנו הרב קוק יסוד עצום בדברי חז"ל - שמשפט כזה, כמו שאמר ריש לקיש כדוגמה, יש לו מסגרת חיצונית: ממית עצמו עליה. ויש לו תוך, יש לו תוכן פנימי למשפט.
§88מה התוכן הפנימי? ממשיך הרב: "אדם חי, המטה את תשוקותיו וכוחותיו, לא להוללות וסכלות, כי אם לעמלה של תורה ושמחת השגתה". אדם חי! יש לחיים קליפות, אל תתרגש מהם. התוך של ריש לקיש זה לא ממית אלא ממית את תשוקותיו, את הסכלות וההוללות. זה בירור. בעיקר זה חילך לאורייתא. ריש לקיש דומה לרבו. הוא רק מזהיר אותנו וזו אזהרה חשובה.
§89ממשיך הרב: "אבל מי שאין לו הרגשת החיים וזיוום, הוא לא יכול להיות אדם אשר ימות באוהל" - הוא כבר מת קודם. ומי שמנתח את ההבדלים באותן אגרות שהרב קוק רואה בין היישוב הישן ליישוב החדש, רואה את ההבדלים האלה - האם יש הרגשת זיו החיים ויש פעולה על פיהם או לא.
§90אומר הרב: "והמצוינים מישיבה כזאת", אחת המילים הכי ריקניות היום - כל תוכנית שנייה, כל בית ספר ראשון: רק מצוינים, רק מצוינות. מה אני אעשה שם? מה יישאר לי? מצוינים בעברית זה מאופיינים, זה לא הכי טובים, לא הכי מוכשרים. "לא יוכלו להיות ממוצעים, שהם כקדרה דלא חמימא ולא קרירא", זה ממוצע - לא רציני.
§91ההורים שלי, זיכרונם לברכה, היו ממייסדי קיבוץ יבנה. קיבוץ דתי מהראשונים, כשמונה שנים לפני הקמת המדינה. בשבתות הראשונות היה מגיע אוטובוס באמצע שבת לגבעה ליד הקיבוץ. יוצאים אנשים, מסתכלים כמה דקות וחוזרים לאוטובוס.
§92אחרי כמה שבתות החליטו החברים לשאול אולי הם איבדו משהו, אולי הם מחפשים משהו. זה היה האוטובוס מכפר מנחם, קיבוץ השומר הצעיר, 11 קילומטר מקיבוץ יבנה. למה באתם? תשמעו הסבר. אנחנו, קיבוץ כפר מנחם, שומר הצעיר, שמענו שבאזור שלנו יש קיבוץ דתי ובאנו לראות את השקר הזה - או שזה לא קיבוץ או שזה לא דתי. ממש משימת חיים.
§93אבי מורי היה מוסיף והיה אומר לי: הדור שלנו, הוותיק, כל ימיו התעסק עם הוכחות שהוא גם דתי וגם חקלאי, שהוא גם חייל וגם מדען. מקף, כל הזמן מקף. תעשו טובה, תהיו מקוריים - הכל מתוך תורה. למה זה צריך להיות מקף? למה זה צריך להיות ממוצע? למה החיים צריכים להיות מצד אחד והתורה מצד שני? - "שיהיה שורר בקרבה עוז החיים".
§94שאלה של תלמיד: אז המילה מוות לא מתאימה... למה: "אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל"?
§95הרב: למה? אתה אין לך, אבל לי יש יצרים, אותם צריך להמית. לפי אבות דרבי נתן רבי עקיבא היה הולך ברחוב ואם פתאום היה מריח מישהו עם גאווה הוא היה הולך להקיא. צריך להמית את זה, אין מילה עדינה. אתה צודק, זו מילה שמטעה. בסדר, צריך להשתדל לא לטעות. לכן הרב קוק אמר לנו את התוך של הדרשה של ריש לקיש.
§96ואולי זה מה שהרב צבי יהודה סייע לנו: יהי בעל השמועה עומד כנגד פניך. אתה דרך הגמרא בבא מציעא מגלה שיש חילך לאורייתא, ואז אתה חוזר לדברי ריש לקיש ומבין ש"ממית" זה את העצמיות בצדדיה השטחיים, הפונים הצידה. אבל את העצמיות בצדדיה הפנימיים, הנאמנים לאמת, לא צריך להמית, צריך להגדיל.
§97תמיד, גם הפסוקים וגם דברי חז"ל - המציאויות, כמו שהוזכר קודם - הם מורכבות, זה לא משהו פשטני. אתה לא תעשה טבלה: זה מותר וזה אסור. זה חיים. "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם", כך כתוב בגמרא בגיטין (מג ע"א). אם זה היה כתוב היום היה כתוב: אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן יש מופתים. בסדר, אז השאלה מה חז"ל - באים להיות נחמדים, לספק את הסקרנות שלנו או אנשי אמת? הכל בבחירה.
§98זה אומר: "אדם כי יחיה באוהל". זה מה שכתוב פה בהמשך: "לא יוכלו להיות ממוצעים... כי אם גיבורים, כאריות במלחמתה של תורה, ומלאים חפץ, לרוממה ולשגבה על אדמת הקודש".
§99תדע לך, קיום המצוות שלך, לימוד התורה שלך, החוויות הרוחניות שלך - הם חשובות. אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ, וליבו מתחבר, וליבו רלוונטי, וכל שאר המצאות דורנו. הכל נפלא. אל תשכח - יש עליך אחריות. איך שאתה תפגוש תורה - ככה אחרים יפגשו תורה. תרומם אותה, תשגב אותה, תגלה את החיים שלה. אתה חדל? אתה חיוור? התורה חיוורת. זאת אחריות מסוג אחר לגמרי מאשר לדאוג לחוויותיך הרוחניות בלבד.
§100מוסיף הרב: "לא משום פנייה ותכלית של רבנות" - שום סיבה של איזה תואר או כבוד. "אהוב את המלאכה שברבנות", היה אומר רבי חיים וולוז'ין. ממשיך הרב: "כי אם מפני אהבת ה' יתברך, אהבת התורה, אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל". אין אהבת ה' בלי תורה, אין אהבת ה' ואהבת תורה בלי אהבת ישראל. אין אהבת ישראל בלי אהבת ארץ ישראל. ומסיים הרב: "הבוערת בקרבם בשלהבת אש קודש" - התוכן צריך לחיות בתוך הנפש שלך, להוות חיים.
§101בעזרת ה' נשתדל להיות ממשיכים את מה שהתורה וההפטרה מלמדות אותנו. לא סתם הביטוי שמופיע בפרשה (כ"א, י"ד): "מִלְחֲמֹת ה'", לא סתם גם בהפטרה על יפתח. היום צורת שדה הקרב מתגוונת אבל אתגריו וקשיו לא נגמרו.
§102מכל אלה ברור - צריך רוח גדולה. צריך אהבה גדולה לגאולתנו, לא-לוקינו, לתורתנו. אהבה פועלת. אהבה שנותנת כוחות, אהבה שנותנת אתגרים, אהבה שעושה אותנו כלים.