בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ

§1ביום הכיפורים אנחנו קוראים את הפסוקים הבאים בתפילת שחרית (ויקרא ט"ז, א'): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ". הירושלמי בתחילת מסכת יומא אומר שאף על פי שהמוות של שני בני אהרון היה בא' בניסן, אנחנו קוראים את זה ביום הכיפורים מכיוון ש"מיתתן של צדיקים מכפרת" והירושלמי מרחיב ומביא כמה וכמה דוגמאות לכלל הזה.

§2בהמשך הפסוקים אומרת התורה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת". יש כאן סוגיה מאוד משמעותית בכל המחלוקת בין הצדוקים לפרושים. הצדוקים - שכפרו בתורה שבעל פה וכפרו בסגולת ישראל - הרשו לעצמם להבין שהקטרת הקטורת נעשית מחוץ לקודש הקודשים, ורק אחר כך נכנס הכהן. בעוד שבפסוקים הבאים, כפי שלמדו הפרושים, מדובר על הקטרת הקטורת בתוך קודש הקודשים ממש.

§3הפסוק הבא אומר: "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה". המילה הזאת היא מילה מאוד משמעותית, סתומה - מה זה "בְּזֹאת"? ויכול להיות שיש כאן מעין הדגשה מסוימת בפסוקים על אחת הנקודות המשמעותיות בכל עבודת יום הכיפורים. לפי חלק מהמדרשים, הביטוי "בְּזֹאת" רומז לתהילים פרק כ"ז, שם אומר דוד המלך (פסוק ג'): "אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ". לפי המדרש, המושג "בְּזֹאת" שכתוב בהקשר של אהרון הכהן רומז - אף על פי שזה עוד לא נכתב ודוד המלך עוד לא היה בעולם - למשמעות העמוקה של המילה: "בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ".

§4אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' - וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ

§5גם שם וגם כאן - הן בוויקרא והן בספר תהילים - לא ברור לגמרי מה פירוש המילה. במה דוד המלך בוטח ואומר "אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי"? המשך הפסוקים שם בתהילים אומר (פסוק ד'): "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ". זהו ריכוז של כל משאלות האדם בבקשה אחת שבהמשך הפסוק מפורטות עוד כמה בקשות, אך זוהי עדיין תמצית כל הבקשות כולן.

§6אחר כך יש גם עומק רוחני לבקשה הזאת ודוד המלך ממשיך ומבקש: "שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כׇּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה'". התפקיד של העומק הזה לכאורה לא ממשיך במילים המסיימות את הפסוק כי בסוף הפסוק אומר דוד המלך: "וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ". משל למה הדבר דומה: אני רוצה לשבת במכון מאיר כל ימי חיי. למה אני רוצה לשבת במכון מאיר כל ימי חיי? - לחזות בנועם ה'. בסדר, זה עדיין מעמיק את הבקשה שלי. אבל בסוף הוא אומר בעצם להיות שם חמש דקות, לבקר. זה לא כל כך מתיישב עם התשוקה הזאת של לשבת בבית ה' כל ימי חיי משום שלצערנו באמת בשפה העברית של היום, 'לבקר' זה או להיות פרק זמן קצר או חלילה יותר גרוע מזה - ביקורת, שכידוע היא מאוד מטופחת היום. אבל לא זאת כוונת דוד המלך.

§7הראשונים אומרים על הפסוקים האלה בתהילים שלבקר זה מלשון לברר, יש לזה דוגמאות בתורה. דוד המלך רוצה לשבת בבית ה', רוצה לחזות בנועם ה', והסוף של הפסוק זה לברר. לברר את מה? ניקח לדוגמה מושג דומה בלשון חכמים - ביקור חולים.

§8בדף מ במסכת נדרים הגמרא מתארת סיפור מחייהם של רבי עקיבא ותלמידיו. אחד התלמידים חלה והגמרא אומרת שלא נכנסו חכמים לבקרו עד שנכנס רבי עקיבא. ואז כתוב בגמרא - יש שתי צורות ניקוד לפי המפרשים - מה עשה רבי עקיבא במושג הזה ביקור חולים?

§9צורת ניקוד אחת זה: "כִּבְּדוֹ וְרִבְּצוֹ לפניו" - כלומר שרבי עקיבא מנקה את החדר, מחליף את המצעים. יש צורת ניקוד אחרת שהיא לא שונה מהותית: "כִּבְּדוּ וְרִבְּצוּ לפניו". זאת אומרת שהתלמידים ראו את רבי עקיבא עושה ואמרו לו: 'לא הרב, זה לא מתאים, שב בצד, אנחנו נעשה במקומך', אבל זה בעצם אותו עיקרון. ואז כתוב בגמרא: "חיה" - התרפא.

§10אומר התלמיד לרבי עקיבא: "רבי, החייתני". יוצא רבי עקיבא ודורש: "כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים". מה יש במושג ביקור חולים שהחולה אומר: "החייתני" והגמרא אומרת "וחיה", שרבי עקיבא יוצא ודורש ואומר כך?

§11היינו בשיעור א' במרכז, אחד מרבותינו, הרב ישראלי זצ"ל עבר ניתוח בעיניים והיה מאושפז בהדסה עין כרם. אנחנו שני חבר'ה רצינו לקבל תקן של שני צדיקי הדור אז הלכנו לבקר אותו. הוא שכב על המיטה וכשנכנסנו בפתח הוא ראה אותנו, קם והלך לקראת הפתח כמו חוסם את הדרך שלנו. ואז הוא שואל אותנו בחצי חיוך: מה המקור של ביקור חולים? מאיפה יודעים את זה? אז הוא אמר שלפי הגמרא המקור הוא שיתרו אומר למשה רבנו (שמות י"ח, כ'): "וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ". אז הוא אמר לנו שלפעמים לא ללכת אל החולה זה כמו ללכת אליו. כלומר, שביקור חולים זה לא מבצע טכני של להגיע, להיות חמש דקות וללכת. זה לא נקרא ביקור חולים אלא לברר מה הצורך של החולה.

§12פעמים שהחולה צריך שיבואו אליו, פעמים שהוא צריך שלא יבואו אליו. אז צריך לשקול את טובת החולה. ובעצם זה מה שרבי עקיבא עשה. עם כל גדולתו, עם כל תורתו, הוא נכנס אל החולה, מברר מה החולה צריך ורואה שמצב רוחו של החולה לא טוב ויש לזה השפעה על עיכוב ההחלמה ועל פי זה הוא פועל. לכן החולה התרפא וחי. ולכן הוא אומר בצדק לרבי עקיבא: "רבי, החייתני". אם אנשים היו יודעים שבביקור חולים הם יכולים להחיות, יכול להיות שהם היו באים. אבל ברגע שאני חושב בשטחיותי שזה לבוא להיות שתי דקות וללכת, אז יש עוד משימות, אולי אין זמן וכו', ועוד סיבות שמעכבים בני אדם מלעשות חלק מהמשימות שלהם.

§13לפי זה יכול להיות שדוד המלך אומר בעצם באמת בהדרגה: אני רוצה לשבת בבית ה' כל ימי חיי. למה? כי אני רוצה לחזות בנועם ה'. למה אני רוצה לחזות בנועם ה'? - עכשיו מגיע השיא של הפסוק: אני רוצה לבקר בהיכלו, אני רוצה לברר מה ההיכל צריך ממני, לא מה אני מבקש מההיכל אלא מה ההיכל מטיל עליי. זאת בקשה אחרת לגמרי.

§14אומר השפת אמת שלפי ההבנה הזאת של לשרת את ההיכל, נקרא אחרת את הפסוק: "אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי", למה? כי אם אתה א-לוקים מאפשר לאויב שלי לתקוף אותי, אני מבין שאתה מטיל עליי משימת מלחמה. "בְּזֹאת" - במשימה אני בוטח, אני בטוח שזאת משימתי. לא יודע מה יהיו התוצאות, ביטחון לא קשור לתוצאות אלא לאחריות. "בְּזֹאת", אומר דוד המלך, "אֲנִי בוֹטֵחַ". אהרן הכהן נכנס לקודש הקודשים: "בְּזֹאת" הוא נכנס, הוא משרת.

§15תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם

§16דוד המלך מייחד פרק שבעצם כל כולו תשובה. יחסית למדרגתו ולטהרתו של דוד המלך, הוא מבקש מהקב"ה את התיקון הגדול מבחינתו, עד כדי (תהילים נ"א, י"ט): "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱ-לֹקִים לֹא תִבְזֶה". ובתוך כך אומר דוד המלך (פסוק י"ז): "ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ". בשנים האחרונות נהיה ניגון מאוד מיוחד - "אוחילה לא-ל", וזה בעצם חלק מהפתיחה הזאת לפתיחת ההיכל, ששם מופיע הפסוק הזה. זה לא קל להבין את מיקומו בתוך הפרק של תיקון, בתוך הפרק של תשובה, שאדם אומר: 'אני רוצה להגיד את תהילתו של הקב"ה.

§17אחרי הפסוק הכל כך אהוב ומושר היום (פסוק י"ב): "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱ-לֹקִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" שזה גם חלק מהתשובה, אומר שם דוד המלך בסוף הפרק (פסוק כ'): "הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם". דבר אחרון שהיינו מצפים מפרק על תשובה זה להתעסק בחומות ירושלים, בציון. זה נראה לא קשור בכלל. חלק מהראשונים שואלים את השאלה הזאת. אבן עזרא אפילו מרחיק לכת ואומר זה לא חלק מהפרק אלא תוספת.

§18המדרש מפרשת צו מביא את הפסוקים הללו ומדבר על חלק מהאחריות של אהרן: זה שאמר הכתוב "הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן" ואחרי כן (בפסוק הבא) "אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל" - מלמד אותנו שהקורבנות קשורים לציון. הרד"ק אומר שההשלמה הזאת של הפרק בעצם אומרת שדוד המלך אומר (פסוק י"ג): "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קׇדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי" - אני רוצה לחזור למערכת יחסים בריאה עם השראת השכינה ואין השראת שכינה במובן המלא בלי "הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם".

§19ושוב, אם כל עיסוקיי, מחשבותיי ושאיפותיי זה עולם החוויה הרוחנית הפרטית, אז חומות ירושלים לא משמעותיות. אם כוונת התשוקה של דוד המלך זה לשרת את הופעת השכינה, אז הבירור הוא בשאלה איך השכינה מופיעה. היא מופיעה דרך ציון, דרך חומות ירושלים. לפעמים אנחנו לומדים את זה בדרך הקשה, אבל זה בעצם עומק השראת השכינה ודוד המלך רוצה לשרת את זה.

§20המקום בנפש האומר את הביטוי: "ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ" שבעצם אנחנו אומרים לפני תפילת שמונה עשרה אלפי שנים אחרי דוד המלך, צריך לגרום לנו לעשות את הסיבוב הזה בנפש ולהבין שכל ענייננו בבקשה הזאת, בתפילה הזאת, בכל העמידה לפני הבורא - זה בעצם הבקשה לשרת. אנחנו רוצים לשרת, רוצים להגיד תהילתך דרך בקשותינו. כלומר, שהקב"ה ימלא משאלות לבנו כיוון שאנחנו הכלים שדרכם מתגלה תהילת ה' בעולם.

§21יצחק וישמעאל

§22זו זכותנו וחובתנו להגיד את זה, לא מצד איזו הצטיינות מסוימת שאומרת שהגענו למדרגה גדולה, בכלל לא בכיוון הזה. אדרבה, דווקא, אם נחזור לפסוקים בפרק ט"ז בויקרא העוסקים במלאכת הכהן ביום הכיפורים, נראה שהבגדים מאוד פשוטים (פסוק ד'): "כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ". יש דיון שלם לגבי נושא הזהב ביום הכיפורים - לא רוצים להזכיר קטרוגים, לא רוצים להזכיר מה קרה כתוצאה מהזהב.

§23אומר פסוק ו': "וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ". עד הכפרה על כל קהל ישראל, עוברים שלבים. המושג הכללי לא בא לטשטש, לדלג או להתעלם מהמושג הפרטי. הוא צריך לכפר בעדו ובעד ביתו - זה הפתח, ודרכו אחר כך זה יהיה לגבי שבט לוי ואחר כך לגבי כל ישראל.

§24בתווך נמצאת פרשת שני השעירים, פסוקים ז'-ח': "וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל". לפי המסורת של חז"ל ועל פי הפסוקים, שני השעירים נראים אותו דבר. חיצונית לא תוכל להבדיל מי השעיר לה' ומי השעיר לעזאזל. בהקשר הזה זה גם עוד סוג של בירור שהתחיל בראש השנה ומתפתח ומגיע ליום הכיפורים. הבירור בראש השנה הוא בירור בין יצחק לישמעאל. אלו הפסוקים שקראנו ביום הראשון של ראש השנה - שרה אמנו רואה את ישמעאל מצחק והיא אומרת (בראשית כ"א, י'): "לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק".

§25אלו שני עולמות סותרים. עולם אחד - עולמם של אברהם אבינו ושרה אמנו, ומהעולם הזה נולד יצחק, עולם של אמונה גדולה בנס, אמונה גדולה במפגש בין העולם הרוחני לבין העולם החומרי. ומכיוון שהקב"ה בורא את העולם, ביכולת של העולם הרוחני להפוך את סדרי הטבע. האמונה הגדולה הזאת, אומר הרמב"ן, באה לידי ביטוי בסוג זעיר, עדין, של חדווה, של חיוך על הפנים של: 'לא תנצחו אותי', כל הקטרוגים וכל הכלים הרוצים לבלע אותנו לא ינצחו אותנו. סוג כזה של אמונה גדולה באפשרות לחיות על פי הנס, באפשרות לחיות על פי אותו עולם רוחני.

§26ישמעאל הוא מליצני הדור, הוא צוחק על האפשרות הזאת. הוא לא מאמין בנס, הוא לא מאמין באפשרות של התערבות עולם רוחני בתוך המציאות. וכתוצאה מזה המידות מתקלקלות כביכול בשם ה'. כביכול בשם איזה קודש לא ברור - אדם יכול לרצוח ולהרוג בלי הבחנה. זה סוג של עיוות בנפש, עיוות בתפיסת שם שמיים שמופיעה במציאות. אומרת שרה אימנו ששתי הגישות ההפוכות הללו לא יכולות להיות ביחד.

§27יעקב ועשו - הבירור ביום הכיפורים

§28הבירור ביום הכיפורים הוא לא פחות נוקב. הוא בין עשו ליעקב, אחים תאומים, מאותו אבא ומאותה אמא. התורה לא מטשטשת את הַדַּקּוּת של הבירור הזה ומביאה את פרשת שני השעירים בהבחנה א-לוקית ביניהם, שהיא הבחנת הנשמה. הנשמה הישראלית היא הנושא של יום הכיפורים.

§29עבודה גדולה עוד לפנינו - גם הצום כשלעצמו הוא יום של עבודה גדולה. לעיתים מטשטשת השאלה על מה אנחנו עובדים ובמה אנחנו מרוכזים. מה המאמץ הגדול? מה ה"בְּזֹאת יָבֹא... אֶל הַקֹּדֶשׁ"? האם באמת נגד רוחנו עומדת ערמת הטעויות, הכישלונות והעבירות - אולי אתם לא מכירים את זה אבל יש דברים כאלה - ואנחנו רוצים להתנקות מהכל? - זה עיקר המאמץ שלנו. אבל יכול להיות שלא נספיק הכל, יכול להיות שתהיה לנו תחושה שאולי לא עשינו מספיק וכתוצאה מזה בעצם יום הכיפורים עובר ועלולה להישאר תחושה של החמצה בלב.

§30אומר המדרש שבמוצאי יום כיפור בת קול אומרת לאדם (קהלת ט', ז'): "לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ... כִּי כְבָר רָצָה הָאֱ-לֹקִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ". ומוסיף השם משמואל ואומר לנו לא לחפש רמקולים, לא לחפש משהו חיצוני שמודיע לך את זה, אין רמקולים ביום הכיפורים. אז מי זאת הבת קול? עונה השם משמואל: זאת התעוררות הנשמה. הנשמה ממקור טהרתה מקרינה למודעות האדם, לרצונו, לרגשו ולשכלו את התחושה של הטהרה. נקודת האמת ביום הכיפורים זה בעצם הגילוי של אותה נשמה טהורה.

§31לכן, אדם באופן הגיוני אמור להרגיש את הבת קול הזאת. עד כדי כך שאומר השם משמואל שאם האדם לא מרגיש את זה - הוא כנראה לא עבר נכון את יום הכיפורים. ולעניות דעתי, יכול להיות שלא עבר נכון או כן עבר נכון, זאת לא השאלה איזה כוונות הארכנו בווידויים, שזה כשלעצמו חשוב, אבל זה לא מרכז הכובד של העשייה שלנו, אלא הרצון שכל התיקון בעצם יפתח את הדרך לפני הנשמה לגלות את הטהרה.

§32חוזרים אנחנו אל הנשמה הישראלית. ההבדל בין השעירים זה הבדל בנשמות, הוא לא בהכרח נבדל בהבדל המעשי. מסתכלים על הדקה הזאת בסוף יום כיפור - אני לא חושב שיש דקה שבה מתאספים כל כך הרבה מעם ישראל, בלי שום קשר לכל הקטלוגים למיניהם, דקה של הקשבה לא מהעולם הזה. כשמודדים את הדקה הזאת מול המעשים ומול הווידויים - זה נראה דבר זניח לחלוטין. עם ישראל בתחושתו הבריאה פוקד את כל המקומות של התפילה ביום הזה. כי כנראה עם ישראל מרגיש שבדקה הזאת הוא שומע קול שהוא לא שומע אותו כל השנה. האם נמדוד בסטופר ובזכוכית מגדלת מה יש חמש דקות אחרי זה? - לא בטוח, זה לא תפקידנו. אבל כן להצטרף להקשבה הזאת, להצטרף לקול הזה.

§33וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ - לְכׇל יֹשְׁבֶיהָ

§34יש מנהג נפלא של חלק מאחינו בני עדות המזרח, שהפסוקים שאומרים אחרי התקיעה הגדולה לקראת סוף יום הכיפורים, אלו הפסוקים בפרק כ"ה בספר ויקרא. בשלב מסוים אנחנו נחזור לשנת היובל ולתקיעת שופר בשנת היובל ובעצם תקיעתו והקשבה לתקיעתו מחזירה את העבדים לבתיהם, זו תקיעה של שחרור (פסוק י'): "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכׇל יֹשְׁבֶיהָ". לכאורה, קוראים דרור בארץ רק לעבדים שחוזרים הביתה. אבל רואים בצורה ברורה שכל יושביה משתחררים. מדוע? - כל עבד שמשתחרר, גם האדון שלו משתחרר. העבד משתחרר מעבדותו והאדון מאדנותו.

§35ממה יותר קשה להשתחרר? לעניות דעתי לאדם המודרני הרבה יותר קשה להשתחרר מהאדנות. זה ניסיון מאוד לא פשוט לקחת את ה'אני' ולהאיר אותו באור הרבה יותר מדויק. הקריאה הזאת של "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ" אומרת - חופש! עד כדי כך שהנביא ישעיהו אומר בהפטרה של יום הכיפורים (נ"ח, ו'): הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ... וְשַׁלַּח רְצוּצִים חׇפְשִׁים".

§36אתם לא מכירים את היצר הזה שנקרא גאווה, אבל אני אומר לכם שבשעה שאדם מתגאה - נשמתו רצוצה. נפשו בסיפוק מלא, הוא חצי בעל הבית של העולם, הוא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה, הכל מגיע לו. התחושה מסחררת. לכן בצדק כותב הרב קוק (מידות ראיה, גאווה ט-י) שהגאווה היא טיפשות ועונש. אדם לא קורא בכלל נכון את התמונה כי ה'אני' שלו זה הנושא.

§37במובן הזה של הגאווה, אם אכן זה זיוף באישיות של האדם, אז זה מרצץ את הנפש שלו. ברגע שמשתחררים מהאדנות - משתחררים מהגאווה ואז הנשמה נהיית משוחררת. זה נקרא: "וְשַׁלַּח רְצוּצִים חׇפְשִׁים" - ביטוי שיש לו משמעויות באותה נבואה של ישעיהו גם בהקשר המוסרי הנפשי.

§38וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם

§39אומר הנביא בפסוק הבא: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם". לכאורה בתוך ההקשר הזה של נבואת ישעיהו באותו פרק, "וּמִבְּשָׂרְךָ" הכוונה לומר מזולתך. אבל יכול להיות שהנביא רומז גם לאדם עצמו: "וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" - ממה שיש בתוכך אל תתעלם. כי אם המודעות שלי חונקת את היסוד הנשמתי - אני בעצם מתעלם מעצמי.

§40המושג של יום שלם שאנחנו משתדלים לא לזייף אלא להיות כנים, משתדלים להתפלל על זה שנהיה כנים - סוגים שונים של תפילות לפני יום כיפור - אבל הכל מכוון לאותה נקודה: תן לנו הקב"ה להיות עבדיך באמת. זה ריכוז של מאמץ גדול, הבנוי על כך שנשמתנו - בדיוק כמו סוגיית השעירים - היא נשמה טהורה. היא צריכה לעשות מאמץ כדי להשתחרר מכל הקליפות והעטיפות וכו' וכו'. זה אולי חלק מהבירור בספר יונה שאנחנו קוראים אותו בצהרי יום הכיפורים.

§41וָחַי בָּהֶם ולא שימות בהם

§42בקריאת התורה אנחנו קוראים פסוקים שעיקרם ורובם בתחום המוסרי של כל נושא היצר של האדם. המון פרטים, המון ציוויים. לפניהם, בתחילת פרק י"ח בספר ויקרא יש ארבעה פסוקים. החלק הראשון של הפסוקים גם מזכיר סוגים שונים של מעשים אסורים. אומרת התורה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם. כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ".

§43אומר אור החיים הקדוש שהביטוי "אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם" הוא כללי, אז למה צורך לומר אותו שוב כאן בסוגיה של כל האיסורים בעריות? אומר אור החיים הקדוש: הנפש יכולה לשאול: אולי כל האיסורים האלה לא מתאימים לנו? אולי הפנייה אל היצר היא משהו שהוא בעצם טבעי לאדם וערימת האיסורים שהתורה מדברת עליהם לא מתאימה לנו? לכן אמר ה': "אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם" - זה לא מתחיל מכך שהוא אומר לנו מה אסור אלא מזה שהוא מחיה אותנו. ואם הוא מחיה אותנו, הוא בונה בנו, בנשמה שבנו התאמה מדויקת לאותם הדברים.

§44השאלה הגדולה בבחירה של האדם היא איפה עומדת המודעות שלו, איפה עומד הרצון וההבנה של האדם. אבל מבחינת מבנה הנשמה - א-לוקים לא מצווה מה שלא היינו מסוגלים לבצע. לכן ממשיכה התורה ואומרת: "אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'". לכאורה זה דבר מאוד ברור - אדם רוצה לחיות. אלא שהתורה אומרת שיש רמות שונות של חיים, והצד האיכותי שבהם צריך להתאים למה שהתורה אומרת על איך שהקב"ה יצר את הנשמה ואת החוקים שלה.

§45מה יקרה, שואלת הגמרא, במצב של פיקוח נפש? אחד התחומים הכי מפותחים בהלכה זה כל ההלכות של פיקוח נפש בשבת. יש תיאור של רב חיים מבריסק, שהיה מגדולי הדור בדורות האחרונים, בכל התחדשות הכוח העיוני בלימוד גמרא, בעצם אחד ממצילי עולם הישיבות מול תנועת ההשכלה. הוא היה מאוד מאוד מקפיד, למרות שהוא חי בחוץ לארץ, להתפלל כל יום מנחה גדולה. מהרגע שאפשר, חצי שעה אחרי חצות, היה מניין אצלו.

§46פעם אחת בתשעה באב בקושי מצאו עשירי. חיכו הרבה זמן, הגיע העשירי ורב חיים לא מתחיל להתפלל, כביכול מתעלם מהעשירי. מחכים עוד הרבה זמן עד שהגיע ה-11 ורב חיים התחיל להתפלל. בסוף התפילה שאלו אותו תלמידיו: 'רבנו, היו עשרה, למה לא התחלנו להתפלל?'. ענה להם רב חיים: 'העשירי היה אדם שאני יודע שהרופא אמר לו שאסור לו לצום והוא צם אז הוא לא כשר לבוא במניין'. עד כדי כך. בתבניות של היום לא בטוח שסיפור כזה היה עובר במסגרת ספרי המופתים, אבל אז כנראה היה דבר כזה.

§47זה הבירור של "וָחַי בָּהֶם". זה המקור שעליו אומרת הגמרא שאפשר לשאול על ההסברים והלימודים הקודמים אבל את המקור "'וָחַי בָּהֶם' - ולא שימות בהם" - אין אפשרות לפרוך. הבן איש חי מאריך שאלו שבעה גדולי ישראל שחתמו את החותם הזה שפיקוח נפש דוחה שבת. אין מי שיכול לערער. הוא מביא את הירושלמי שאומר שהמזלזל בנושא של פיקוח נפש דוחה שבת, הרי זה מחלל את התורה, מבזה את הקודש - דברים קשים שאומר הירושלמי והרמב"ם פוסק את זה בהלכות שבת.

§48שואל האור שמח: מה ההיגיון בהגדרה שפיקוח נפש דוחה שבת? אומר האור שמח: בני אדם טועים, הם חושבים - ולעניות דעתי גם עד היום - שבגלל שיש שבת יש נשמה ישראלית. זה מה שמקיים אותנו. לכן הם חושבים שכשזה מתנגש, אז השבת עדיפה. ואינם מבינים, אומר האור שמח, שבגלל שיש נשמה ישראלית יש שבת. בגלל שיש נשמה ישראלית יש יום כיפורים, בגלל שיש נשמה ישראלית יש מקדש. וכשאדם נמצא במצב שבו קיומה של הנשמה סותר מבחינת ההופעה בפועל בעולם הזה את עניינה של השבת, אז מה בעצם גובר על מה? לא מבחינת השאלה מה חשוב יותר, אין שום ספק בחשיבותה של השבת. אבל מקור כוחה של השבת זה מכוח הנשמה הישראלית, ולכן צריך לשמור עליה.

§49גם הרעיון שאומר (יומא פה ע"ב): "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" בעצם נוגע לאותה סוגיה. זה חלק מהפסוקים, לא בזלזול ולא בהזנחת האיסורים אלא במיקום הנכון, בסדר הצמיחה הנכון - ממקור הנשמה אל המעשים ולא ההיפך מזה.

§50סיפור יונה הנביא

§51אולי בהקשר הזה באמת בכל ההתגלגלות של יונה הנביא - זה בירור גדול של הנשמה הישראלית. יונה נקרא "יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי", ובשם הזוהר הקדוש אומרים ש"אֲמִתַּי" הכוונה לאליהו הנביא. הוא החיה לפי המסורת של חז"ל על פי הפסוקים, את בן האישה הצרפתית, והוא נקרא "אֲמִתַּי" על שם האמת שלו.

§52מה הייתה האמת של יונה, שהוא חי אותה כתוצאה מההחייאה שהחיה אליהו. רואים את זה בפסוקים. כאשר א-לוקים אומר ליונה: "קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי. וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה'". מה זה "מִלִּפְנֵי ה'"? אדם יכול לברוח מלפני ה'? ברור מתוך הפסוקים שהוא בורח לחוץ לארץ וזה מה שנקרא לברוח מלפני ה'. דבר נורא, בדור שלנו קצת התבלבלנו, אבל הפסוקים מחזירים אותנו לסדר.

§53ושוב אומר סוף הפסוק: "וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה'". אומנם באמונתנו הגדולה שהוזכרה קודם ביחס ליצחק, לאמונה הגדולה בשינוי סדרי הטבע מתוך ההבנה שא-לוקים הוא המחיה, גם כאן: "וַה' הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר". אני לא יודע כמה אמריקאים הרהרו לחזור בתשובה כתוצאה מהסופה שפקדה אותם, יכול להיות שכן. אלו בעיקר היו טלטלות בנפש - הפחד, החשש, הפקקים, חוסר החשמל, הרבה דברים שיכולים לגרום לאדם טלטלה. וגם פה, המלחים יראים וזועקים איש אל א-לוקיו או אלוהיו. והם מטילים את הכלים להקל מעליהם. ויונה יורד אל ירכתי הספינה "וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם".

§54רואה את זה רב החובל ואומר ליונה: "מַה לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא אֶל אֱ-לֹקֶיךָ". בפיוטים סביב הסליחות יש ביטוי כזה. מי זה רב החובל שלנו? - הקב"ה. מה הוא שואל אותנו? "מַה לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא אֶל אֱ-לֹקֶיךָ אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱ-לֹקִים לָנוּ וְלֹא נֹאבֵד". ובעצם אולי חלק ממה שדובר עליו קודם, שהנשמה לא מתקלקלת. אמנם הנפש נרדמת, הגוף מסיח את הדעת, הקלקולים הם במערכות החיצוניות של החיים, אבל התביעה הא-לוקית היא "מַה לְּךָ נִרְדָּם?" - כלומר, איך אתה מנהל את חייך על פי הקליפות החיצוניות ולא על פי המשימה שיש עכשיו.

§55הם מפילים גורלות, אולי זה גם חלק מכל סוגיית השעירים, והם מחפשים: "בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ". ברמות מסוימות יש קשר בין היראה שלהם שהיא יראה חיצונית, שהירושלמי קורא לה בתענית (פרק ב' הלכה א'): "תשובה של רמיות" - תשובה חלקית. כי משהו מבחוץ כופה לתקן וזה לא בהכרח מבטא שינוי פנימי. אז יש קשר בין היראה הזאת לבין החלקת האחריות "בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ".

§56כל אדם יעמוד מול הראי. כשאנחנו אומרים "אשמנו", אנחנו לא אומרים "ההוא אשם", אנחנו אומרים שאנחנו אשמים גם במה שהוא אשם. זה לשון רבים, לשון ערבות הדדית. אומר רבי יונתן אייבשיץ לפני 250 שנה: אתה הולך ברחוב ורואה אדם שברור לך שזקנו מגולח בתער. אם באותו רגע תסתכל בראי - אתה תראה שחלק מהפנים שלך מכוסות בזקן וחלק מגולחות בתער. חלק משמעותי מאוד מהווידויים שלנו אלו וידויים על הכלל, לא רק על הפרט. ועל כן זה לא מפתיע שיש וידוי בלחש, שאפשר להבין שהוא יותר מרכז את המבט בעניין האישי, אבל יש גם וידוי תוך כדי חזרת הציבור, חזרת הש"ץ. זה חלק מהסוגיה. האמירה "בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ" צריכה להיות אצלנו כזאת שלא באה לחפש את האשם.

§57על מה אנחנו מתפללים כשאנחנו אומרים: "כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ"? יש לכל אחד מאיתנו סוג של ממשלה שהוא היה רוצה שהיא תעבור, ולא משנה מי אנחנו ולא משנה איזה סוג של ממשלה - לא זאת התפילה. התפילה אומרת עלי, אני, הזדון שולט עלי. כשאני מדבר לשון הרע - הזדון שולט עלי. את הממשלה של הזדון אני מבקש מהקב"ה שיבטל. אני יכול להתפלל ואני יכול לבקש מהקב"ה שיבטל את כל ממשלות הזדון במובן הזה של הזדון השולט. ואז תתעורר הנשמה הישראלית. וכמו שאני מתפלל על עצמי, מותר לי להתפלל גם על אחרים. זה בכלל לא בכיוון של חיפוש אשמה של מישהו.

§58אלא מה? אני רואה חיצונית שיש שם או פה הידרדרות מסוימת, ובמקום אחר יש הידרדרות אחרת. אבל לא זה הנושא, הנושא הוא הרצון להתפלל לקב"ה שיגלה את נשמתנו בטהרתה. וממילא זה חלק מההשוואה, כי אם הם עסוקים בהצלה ותו לא - תשובתם לא מלאה ואז הם כל הזמן מתעסקים בשאלה בשל מי הרעה הזאת וזה גם ממשיך בהמשך. הרי הם שואלים אותו מה מלאכתך, מאיפה אתה, מאין תבוא, מה ארצך ומאיזה עם אתה. "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עִבְרִי אָנֹכִי" - ביני לבינכם אין שום נקודת חיבור. אני מעבר אחד וכולכם מן העבר השני. אתם מתעניינים בנזקים שעלולים לבוא עליכם, אני מתעניין בשליחות שלי. אני מוסר את הנפש שלי, מוסר את חיי ואת העולם הבא שלי כדי שלא יהיה קטרוג על ישראל.

§59הרי בחשבון שחז"ל רומזים אליו, כל הרעיון הא-לוקי להציל את נינווה הוא מפני שברור שאשור הולכת לפרוע בנו, אז לפחות שיהיו קצת ראויים, יעברו איזה סוג של תיקון. יונה הנביא מבין את זה והוא מוסר את הנפש. הוא אומר: אני לא יכול שהנשמה הישראלית תסבול ככה מהקטרוג הזה, למה נינווה מסוגלת לתקן ואנחנו לא מסוגלים לתקן?

§60אז הוא אומר להם: אני מהצד השני של הנהר, "וְאֶת ה' אֱ-לֹקֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא" - הוא עשה את הכל. ואז הם אומרים לו: מה עשית? והוא עונה להם, אז הם שואלים אותו: "מַה נַּעֲשֶׂה לָּךְ וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעָלֵינוּ?" - אתה לא מעניין אותנו, לא מסירות הנפש שלך ולא העם שלך. תרגיע את המצב, זה מה שמעניין. והוא אומר להם: "שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם... כִּי יוֹדֵעַ אָנִי כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם". בסוף חיפשתם את האשם ועכשיו מצאתם אותו.

§61ואז כתוב בפסוק ט"ז: "וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה אֶת ה' וַיִּזְבְּחוּ זֶבַח לַה' וַיִּדְּרוּ נְדָרִים". ולפי חלק מהמפרשים הם אלו שגרמו לשינוי שחל בנינווה. הם ירדו ליבשה ואמרו לחבר'ה בנינווה: 'תשמעו, יש א-לוקים בשמיים, בואו נחזור בתשובה'. ואז לקריאה של יונה שאמר (ג', ד'): "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת" היה איפה לחול במציאות, זה היה כתוצאה מכל הסערה בספינה.

§62ומצד שני יונה ותפילתו - כן יש פה צד מסוים של בקשת הצלה, אבל באמת (ב', ה'): "וַאֲנִי אָמַרְתִּי נִגְרַשְׁתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ" - ברחתי מלפני ה' כדי לא לקבל את הנבואה ולא להיות שליח להצלת נינווה. "אַךְ אוֹסִיף לְהַבִּיט אֶל הֵיכַל קׇדְשֶׁךָ" - זה יונה בן אמיתי. כשאנחנו עושים את כל סדר עבודת כהן גדול ביום הכיפורים, אנחנו מתגעגעים למשהו שלא ידענו. הנשמה שלנו יודעת למה היא מתגעגעת. זה מה שאומר לנו יונה. אדם נמצא בתוך הדג, בכלל לא ברור שהוא חוזר לחיים מלאים, והוא אומר: "אוֹסִיף לְהַבִּיט אֶל הֵיכַל קׇדְשֶׁךָ" - משם אני שואב כוח ולשם אני רוצה להגיע.

§63זה הזיכוך של יונה בן אמיתי. ולכן הוא אומר בפסוק ח': "בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי אֶת ה' זָכָרְתִּי", וחוזר ואומר: "וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי אֶל הֵיכַל קׇדְשֶׁךָ" - כל המאוויים שלו קשורים להיכל קודשך. ולכן מבחינה מסוימת שליחותו הייתה באמת כפי שהוא הבין, להציל את עם ישראל. מבחינתנו זה חשוב ביום הכיפורים - ככל שאנחנו מתקדמים ביום הכיפורים, מנחה ועוד מעט נעילה - שזה בעצם השיא של היום - המסירות של יונה בעד עמו ישראל, המסירות שנובעת מהבנת קדושת הנשמה הישראלית - זו נקודת יום הכיפורים.

§64אנחנו לא סתם מזכירים את עשרת הרוגי מלכות, מבחינתנו יום הזיכרון של רבי עקיבא זה יום כיפור. נכון שאנחנו כתלמידים הרואים את רבנו בשעתו האחרונה סובל בייסורים קשים, גם היינו שואלים: רבנו, עד כאן? ויאמר לנו רבי עקיבא: כל ימיך חיכיתי לזה. בסדר, השאלות שלנו מגיעות מקוצר ההבנה של גודל אורחו של רבי עקיבא. אבל הוא מוסר את נשמתו באחד. וכל המושג שהוזכר קודם בהקשר אחר של "מיתת צדיקים מכפרת", בעצם אומר שלאורך כל הדורות מסירות נפשם של גדולי ישראל הייתה בעצם השורש של כל עבודת הא-לוקים.

§65מבחינתנו יונה הוא סולל דרך. ולכן זה לא מפתיע שאדם כזה שהיה מודע לקדושת הנשמה הישראלית, רוצה את בית המקדש. לשם הוא מפנה את מבטו ותפילתו, כי זו בעצם קדושת כלל ישראל. זה לא מקום פרטי של עבודה פרטית של אנשים מסוימים שהצליחו להביא קורבן שם, זה סעיף של סעיף של סעיף מתוך קדושת הנשמה הישראלית.

§66נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָה לַה' עֶזְרֵנוּ וּמָגִנֵּנוּ הוּא

§67אומר הפסוק בתהילים (ל"ג, כ'): "נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָה לַה' עֶזְרֵנוּ וּמָגִנֵּנוּ הוּא". כמו הרבה מילים, גם בשפה המודרנית של סוגיית ה'לחכות' - זה בעצם כמו להגיד להמתין אבל לא זה מה שדוד המלך אומר. לכן הרב קוק (עולת ראיה א' עמוד ריז) מדבר על הפסוק הזה ואומר: "הכמיהה הנפשית הקדושה". למה היא קדושה? היא באה "להתדבק באור ה'", היא רוצה את הקשר עם הקב"ה.

§68ממשיך הרב קוק: "באה מתוך היסודות הקדושים הטבועים בנפש הקדושה" - זה מהנשמה שלנו, מפה זה מתחיל. "שהיא יודעת שכל מפעליה הטובים, כל משאות רוחה העליונות אינם משתכללים כי אם בעזרת ה'". אבל זה לא משתק את הבחירה. "ואף על פי שהיא יודעת שברית כרותה לה שתהיה בעצמה שליטה על גורלה, לבחור לה דרך החיים כתורה וכמצווה..." אבל "בכל זאת, יודעת היא אל נכון שגם הצעידה בדרך האורה... מוכרחת שתהיה תמוכה בעזר עליון. ומתוך שחלק גדול של מהלך האושר הזה הוא בא" מתוך עצמה, מתוך האישיות, "מתוך מפעלותיה והגיונותיה העצמיים", שאמנם, "מפני שהם באים מכוח אדם מוגבל צריכים הם הגנה מכל צד של קלקול והפסד. אבל "היא בטוחה שכשם שבוא יבוא לה העזר הא-לוקי לגמור את אשר הוא למעלה מכוחותיה הגשמיים והרוחניים" - יש דברים שהם למעלה מכוחנו, "ככה ילוה לה עזר זה להגן בעדה נגד כל קלקול".

§69הצל והמחשבה על משהו שאנחנו לא יכולים לבצע אותו - אסור לו להעכיר את רוחנו, אסור לו לגרום לנו תחושה של החמצה נוראה של אי יכולת לתקן. "נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָה לַה', עֶזְרֵנוּ" - מצד הפעולות החיוביות שאנחנו רוצים להשלים אותם, "וּמָגִנֵּנוּ" - מצד המקלקלים. "כי רק זה החלק המיוחד למפעל אדם, צריך הגנה מכל קלקלה" - זו האחריות שלנו, הוא צריך הגנה. "מה שאין כן אותו החלק העליון של ההופעה הא-לוקית העליונה הגומרת כל מהלך קודש, הרי הוא שמור ועומד בעצם תכונתו במקום שאין יד כל קלקול מגיע שמה".

§70גם למשל תפילתו של כהן גדול, בין יתר הדברים שהוא מתפלל עליהם הוא מתפלל על אנשי השרון (ירושלמי יומא ה', ב'): "שלא יעשו בתיהן קבריהן". למה הכוונה? אנשי השרון בשפה שלנו היום זה אנשי גוש דן. בתיהם זה כישרונותיהם, הישגיהם. הם יכולים לקבור, הם יכולים כל כך לכסות על הנשמה, כל כך לחספס אותה שבעצם בדיוק כמו שהוזכר ע"פ הפסוק בישעיהו, הם יישארו רצוצים, הנשמה תישאר רצוצה.

§71אנחנו מתפללים על כל אזור ואזור בארץ שיתברך הן בעזרה והן בהגנה, להגן מפני כל הקלקולים. אחד מסוגי הקלקולים זה השפע וממילא ההתמכרות לשפע. אנחנו מבקשים מהקב"ה ביום הזה: תעשה אותנו משוחררים. הזדון בדורנו פחות חריף, הסחף, השעבוד - יותר נוכח. ואנחנו מבקשים מהקב"ה שישחרר אותנו מכך.

§72אנחנו מתאמצים על זה, מתוודים על זה. מה בדיוק אדם עושה באל"ף-בי"ת בדור שלנו? האם באות ו"ו הוא מבקש על זה ששלחנו וואטסאפים? - לא יודע. כל אחד לפי עניינו, כל אחד לפי הבנתו. ברור שהסדר באל"ף-בי"ת זה לא רק משהו כללי. האדם צריך לחשוב באופן יותר מדויק על עצמו. וכפי שהוזכר קודם, גם המחשבות על האחרים, המוכרים והלא מוכרים, ולבקש שכל העם הזה ייצא לחירות.

§73בלימוד עם אסירים, שאלתי אותם: אם ה' עכשיו היה מוריד פתק מהשמיים שהוא מודיע לכם - כולכם משוחררים, קחו את החבילות, תצאו. מה הייתם עושים? אז רובם חייכו, חלקם מחאו כפיים וחלק צחק בקול גדול - תגובות מגוונות אבל פחות או יותר באותו כיוון.

§74היה שם אחד שעליו לא היה חיוך, אתה רואה שפניו נשארו חתומות. שאלתי אותו: אולי אתה מוכן לשתף אותנו במחשבות שלך? אז הוא אומר: 'כן. אני יודע שאם יהיה שחרור - יומיים אחרי זה אני חוזר לפה'. אבל אתה יכול להיות משוחרר באמת. אם הנפש לא תהיה משועבדת לשחרור החיצוני, תבקש, תתאמץ, תשתדל שתהיה משוחרר באמת ולא תצטרך לחזור.

§75כל התהליך של העבדים שהוזכר קודם בהקשר של שנת היובל - לא מתחיל ביום כיפור, הוא מתחיל בראש השנה שבו העבדים מפסיקים את השעבוד ועוד לא חוזרים הביתה. אז עוברים שבעת הימים בין ראש השנה ליום כיפור, מגיע יום כיפור, תקיעה בשופר של שנת היובל ביום הכיפורים והם משתחררים. מה הם עושים בתווך שבעת הימים?

§76בתחילת הדברים הוזכרו דברי רב צדוק, שזה בעצם חיבור השכינה וכנסת ישראל, סוג של מעין חתן וכלה. מה עושים העבדים בתוך החיבור הזה? כתוב בגמרא: "אוכלין ושותין", שזה אפשר לעשות גם כשאדם עבד. "ושמחים" - אולי העבד פחות שמח, לא יודע. והדבר האחרון: "ועטרותיהן בראשיהן" - סוג של כובע שבני חורין היו הולכים איתם וככה העבדים מתרגלים לחירות. בדיוק אותה נקודה שהזכיר אותו אסיר.

§77אנחנו רוצים לקבל כוח מיום הכיפורים (הלכות תשובה ב', ב'): "שלא ישוב לזה החטא לעולם". אנחנו רוצים לקבל כוח מיום הכיפורים לטהרה כזאת שתחזיק מעמד. לכן זה חסד א-לוקי עצום שמכוח יום כיפור מכינים סוכות ונכנסים לסוכה, אלו לא ימים רגילים, זה "ראשון לחשבון עוונות". אז הבת קול שדובר עליה קודם האומרת (קהלת ט', ז'): "לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ... כִּי כְבָר רָצָה הָאֱ-לֹקִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ" - מכינה אותנו לסוכות.

§78כל השמחה של סוכות מגיעה מתוך הטהרה שהייתה בתוך הנשמה. ואנחנו מתפללים שיחזיק מעמד לנו ולכל עם ישראל.

§79גמר חתימה טובה.

§80בשורות טובות.

§81החוברת יוצאת כחלק קטן מפרויקט גדול ללימוד ולבירור בתורתו של הרב אלישע זצ"ל, במטרה להרחיב ולהעמיק את מעגלי הלימוד ולתת לתורה זו להמשיך לפעול ולהשפיע.

§82השיעור תומלל מילה במילה ולאחר מכן נעשתה עבודת עריכה על פי הבנתנו בדברי הרב.

§83אפשר לבקש את התמלול מילה במילה ולקבלו בשמחה.

§84להצטרפות לקבוצה השקטה בה בעזרת ה' ישלחו החוברות כל שבוע

§85להערות, להארות ולהקדשות: 054-351-9795

§86או דרך כתובת המייל: h0543519795@gmail.com