יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי - זכה נעשית לו סם חיים

§1בפרשת השבוע יש פנייה מיוחדת, שלכאורה אנחנו לא חלק ממנה (ל"ב, א'): "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי". איך יש לשון של שמיעה והאזנה לגבי השמיים והארץ, ומה המשמעות מבחינתנו? מוסיפה התורה ואומרת: "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב". שואל הגאון מווילנה בספר 'אבן שלמה': למה ממשילה התורה את הופעתה בעולם כגשם ובמה הדימוי הזה סמוך לשמיעה ולהאזנה ששמנו אליה לב קודם? אומר הגאון מווילנה דבר לא פשוט - כל עוד זה נשאר ברמות הטבעיות של גשם, שדה וחקלאי - עוד אפשר להבין אבל הגאון מווילנה מסביר שכך גם אותה תופעה ביחס לתורה.

§2כאשר חקלאי חרוץ יודע שצריך לרדת גשם, הוא מכין את הקרקע - חורש, מנכש, עוקר את הקוצים. מגיע הגשם - הכל לברכה בזכות החריצות הזאת. אבל אם אני חקלאי עצלן שלא מנכש את העשבים, לא עוקר את הקוצים, לא חורש - אז הגשם מגיע, הברכה מגיעה, אבל היא רק מזיקה. לא בגללה, לא בגלל הגשם אלא בגללי, בגלל חוסר ההכנה הנכון שלי.

§3אומר הגר"א שביחס לתורה - זאת בעצם אותה תופעה. לא סתם מופיע בדברי חז"ל הביטוי (יומא עב ע"ב): "זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה". בדור שלנו יש כל מיני משמעויות ל"זכה" ו"לא זכה", אמנם בשפתם של חז"ל מסבירים הראשונים - "זכה" הכוונה: התאמץ. אפשר להתאמץ לריק ואפשר להתאמץ נכון. המאמץ הנכון מביא את המפגש של הנפש עם תורה למצב של סם חיים, הגישה הלא נכונה מביאה להפך מזה.

§4אומר הגאון מווילנה שהתורה מצד עצמה היא עוצמה, אי אפשר להישאר שווה נפש לעוצמה הזאת. אבל אני יכול לגשת אליה עם הקוצים, עם המידות המקולקלות, ואז העוצמה הזאת פוגשת את הקלקול ובעצם מעצימה אותו. ואילו אדם ניגש ללימוד, ניגש למפגש הזה עם חתירה לפחות, למידות יותר מתוקנות - אז המפגש הזה מוסיף לו תיקון, מוסיף לו סם חיים.

§5ואז יכול להיות שמזווית מסוימת, דווקא הניגוד בין הפסוקים, הפסוק הראשון מדבר בכלל על מציאות טבעית, שמיים וארץ - שם אין בחירה. והפסוק השני מדבר לפי הגאון מווילנה על בחירה, הוא תלוי באדם, תלוי בגישה. אז יכול להיות שיש משהו במציאות הטבעית שהקב"ה פונה אליה ואומר: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם... וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ..." - כמו בעצם פונה למערכת הטבעית ומברר כמה היא יכולה לתפקד בצורה נכונה. אלא שאנחנו עם בחירה, אנחנו לא דומים למערכת הטבעית. אבל אנחנו יכולים להגיע לאותה מציאות ברצוננו, בהכנתנו, בניקוי המידות. אפשר להגיע לתפקד על פי הטבעיות שלנו.

§6כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵא-לֹקֵינוּ

§7ממשיכה התורה ואומרת: "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵא-לֹקֵינוּ" כל פסוק היה חביב אצל הרב צבי יהודה, והפסוק הזה - הוא אולי הזכיר אותו אלפי פעמים, הוא לא זז ממנו, בגלל היחס בין שני חלקיו: "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא" על פי פירושו של הרמב"ן, והגר"א הולך בעקבותיו, שהשמות של הקב"ה הם הופעת התורה. אנחנו לא יודעים ליצור את החיבור בין האותיות והמילים לבין שמו של הקב"ה, אבל כל התורה היא שמותיו של הקב"ה. ולכן "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא" זה כמו לומר שכשאני לומד ופוגש את התורה: "הָבוּ גֹדֶל לֵא-לֹקֵינוּ". היה אומר לנו הרב צבי יהודה להיזהר מהקטנות.

§8ובעצם דברים אלו כותב הרב קוק באורות התשובה (י"ד, א'): כשם שצריכים להעלות את המדות והמחשבות הרעות לשרשן, כדי לתקנן ולמתקן" - לקחת מחדש את הגרעין החיובי שיש בהם ולהסיר את הקליפות, לקחת מחדש את הגרעין החיובי שיש בהם ולהסיר את הקליפות כדי לתקנן ולמתקן, "כן צריכים להעלות את המדות והמחשבות הקטנות". השאלה מתבקשת - איך אפשר להשוות בין מחשבות רעות ומידות רעות למידות ומחשבות קטנות? לכן הוא מוסיף: "אף על פי שהן טובות", אז מה הבעיה? "אבל אינן במעלה גדולה ומאירה". וגם אותן, גם את המידות האלה צריך להעלות "למקור שורשן ולהאירן באור של גדולה".

§9צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא

§10זה מילים מופשטות קצת, היחס בין הקטנות לגדלות. ואולי משום כך התורה ממשיכה: "הַצּוּר תָּמִים פׇּעֳלוֹ כִּי כׇל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵ-ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא". למה כתוב "וְיָשָׁר"? אומר הנצי"ב בהקדמה לספר בראשית שהביטוי הזה נועד לברר את האמיתות של ההשגחה הא-לוקית בחורבן בית שני. מפני שבית המקדש השני, על פניו במציאות הנגלית, היו עוסקים בתורה, במצוות ובגמילות חסדים. ולכן בצדק הגמרא שואלת במסכת יומא (ט ע"ב) למה חרב? ועונה שם הגמרא: "מפני שנאת חינם".

§11הגמרא מוסיפה ואומרת: "ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות ע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים". ואם אני חי בבית שני, המשפט הזה לא משנה אותי, אני אשנא כי החומרה כשלעצמה עוד לא משנה את החיים. למה יש חומרה כזאת? הרי אם בבית שני עסוקים בתורה, יודעים בדיוק שכתוב בתורה (ויקרא י"ט, י"ח): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". אם בבית שני עסוקים במצוות, יודעים שבמצוות כתוב (שם פסוק י"ז): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ". איך הסתירה הפנימית הזאת נמצאת בנפש?

§12אומר הנצי"ב: זאת הייתה הבעיה שלהם, הם לא היו ישרים. בגלל שהקב"ה ישר, גם אם אנחנו לא מבינים מה עומק המושג ביחס להנהגה הא-לוקית, אנחנו מבינים שהוא לא סובל עקמימות. ישר ועקמומיות במה? אומר הנצי"ב: במידות. זה הבסיס. זה לא הכי גבוה, זה לא הכי עליון, זה לא הכי רוחני, זה הבסיס.

§13ואם כך, ברגע שמידותיהם היו מקולקלות, הם הפכו כל הבדל רוחני וכל בירור רוחני וכל ביקורת רוחנית לשנאה. כי התורה לא יצרה מרווח, לא נתנה שום אפשרות תמרון במילים "לֹא תִשְׂנָא", זה ברור. גם המילה "בִּלְבָבֶךָ" ברורה. אבל במילה "אָחִיךָ" הכל נשאר פתוח. ואנחנו יודעים היום ולאורך כל הדורות כמה סוגים שונים של סיבות יש שבגללם האיש ההוא לא אח שלי. זה לא משנה למה, בין קבוצות, בתוך קבוצות, אין מעצור לקטנות הזאת. מפני שהראייה הרואה באח רק את הדומה ואת הפועל כמוני היא מצומצמת, היא מקטינה את מושג האחווה, היא מזייפת אותו. מושג האחווה הוא טבעי, מעבר לכל חילוקים, מעבר לכל מחנות.

§14"צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא", אומר הנצי"ב שלכן בית שני לא יכל להחזיק מעמד. לא בגלל שתורה לא הייתה בו, לא בגלל שמצוות לא היו בו, לא בגלל שחסד לא היה בו, אלא מפני שהמידות של האנשים היו עקומות. והרי זה בדיוק "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי". אני יכול ללמוד תורה ולהבין ממנה שהאיש ההוא לא אח שלי. מידותיי לא נקיות, לכן ככה אני מבין. אתה יכול ללמוד תורה, אתה יכול להיות קשור לתורה ולהבין שהאיש ההוא כן אחיך. המבט שלך יותר רחב, יותר נקי.

§15האם זה גם נחשב היום? שאלה. האם הפקנו את הלקחים מתקופת בית שני? שאלה. אבל לפחות התורה משרטטת שלב אחרי שלב את מידת הקטנות לעומת מידת הגדלות, את ה"הָבוּ גֹדֶל לֵא-לֹקֵינוּ". וגם כשהם עם מומים ועם "שִׁחֵת לוֹ", הם בניו.

§16שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ - הכוח להתמודד

§17איפה הדברים מסתבכים ואיפה חלה ההידרדרות? - מחדדת התורה: "הַ-לְה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ". זאת בעצם התמצית הבסיסית של כל שאלת המידות והיחס לתורה. על המילה "נָבָל" אומר הרמב"ן שבשפה השמית ב' ו-פ' מתחלפות. אם כתוב "נבל", זה כמו לומר "נפל". למה? מסביר הרמב"ן: הכפוי טובה נופל מהמדרגה המינימלית של החיים. הדרך ארץ שקדמה לתורה בהקשר הזה זאת ההבנה שמישהו הוליד את האדם. אומר 'ספר החינוך' שזה הבסיס למצוות כיבוד הורים - מידת הכרת הטוב. וכשאין את זה, כשלא מתייחסים ל"אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ" - הכל מתפורר.

§18ואולי משום כך "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר" - אנחנו לא מתחילים את החיים שלנו מלפני שנה או חמש שנים, יש אלפי שנות דורות. "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ". אולי אביך וזקניך לא יודעים את כל הטכנולוגיות של היום, אולי הם לא בקיאים בכל רזי השכלול המודרני, אבל אתה יכול לקבל מהם מה שלא תקבל בחיים מהטכנולוגיה.

§19אבל אם חפצים אתם, כמו שאומרת לנו התורה, לא להגיע למצב של "נָבָל" וכן להבין מאיפה באתם ולאן אתם הולכים, אז "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ". למשל את יעקב אבינו, נפגוש אותו בבירור של יום הכיפורים. לפי האברבנאל בעקבות חז"ל, השעירים הם אותו דבר, יעקב ועשו מתבררים ביום הכיפורים, ומתוך כך בסוכות.

§20חלק מההתמודדות של יעקב אבינו הייתה מול לבן, כתוצאה מהפרידה הזאת אומרת התורה (בראשית ל"ב, א'): "וַיֵּלֶךְ וַיָּשׇׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ". והתוצאה הזאת אצל יעקב אבינו כתובה אחרת: "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ". מעיר המשך חכמה שאף על פי שבבית לבן התהלך יעקב אבינו עשרות שנים - זה לא שינה משהו בלבן. התורה אומרת שהוא שב למקומו, לא קרה לו כלום, הוא היה אטום, הוא היה חסום. אבל אומר המשך חכמה: "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ" - הוא ממשיך לבנות ולהתפתח. ומשם כל פרשת יעקב ועשו, שליחת המלאכים מפסוק ד'.

§21ואומר פסוק ז': "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ". מה משמעות התופעה הזאת? איזה הערכת מצב יעשה יעקב אבינו? "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת". אומר האברבנאל שיראתו של יעקב אבינו נבעה מאמונתו. איזה יראה? אומר האברבנאל, קודם כל לזהות את המצב. 400 אנשים הולכים עם עשו, עשו שונא, יש לו כוח צבאי לא קטן איתו, משמעות הדבר היא שיש סכנה. אומר האברבנאל: יסוד האמונה הוא קודם כל להבין באיזו מציאות חיים. לא לפנטז, לא לדמיין. המציאות מסוכנת.

§22מתוך כך אומר האברבנאל "וַיֵּצֶר לוֹ" - האם זה משהו תיאורטי מופשט שזה מסוכן, או שזה משמעותי לאדם? הוא חווה את זה, הוא מרגיש את זה. עד כאן אומר האברבנאל: אין שום חיסרון באמונתו של יעקב אבינו. איפה ההכרעה? האם להתמודד עם הסכנה או לברוח ממנה? לפי האברבנאל אומר לנו יעקב אבינו: תזהו את הסכנה, תחוו אותה, תערכו אליה נכון, תסתערו עליה, אל תתקפלו מפניה. אם עליך יעקב אבינו מוטלת משימת המלחמה בעשו - אתה נלחם. היראה שמדובר עליה כאן היא זהירות ואחריות, היא לא שיתוק.

§23שאלה של תלמיד: איך אפשר לדעת מה המשימה עכשיו? האם המשימה עכשיו זה באמת להתמודד עם הסכנה או להגיד שעכשיו אני צובר כוחות להתמודדות?

§24הרב: אנחנו הולכים לקרוא בסוכות פסוקים לא קלים בנבואת זכריה, בנבואת יחזקאל, מלחמת גוג ומגוג. איך שלא נסתכל עליה - זה לא קייטנה. אומר ר' צדוק מלובלין, ובדומה מאוד לו הנצי"ב: מלחמת גוג ומגוג לא תהיה כפשוטה. התיאורים בפסוקים הם תיאורים בנפש, לא בפועל. בנפש השאלה תהיה האם מתגברים על הפחד והסכנה? האם מסתערים עליה?

§25רבי יהונתן אייבשיץ, לפני 250 שנה, אומר: אם יהיו אנשים שיעמדו בסכנות שארץ ישראל מציבה ויאחזו בה - זה מציל את הדור ממלחמת גוג ומגוג. זה הניסיון. "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב". אומר רש"י: "מוֹרָשָׁה" זה מה שנקרא בשמחת תורה: אחזנוה, לא נרפנה. מה עם ישראל עבר בייסורים, בטלטלות, בקשר לתורה ובקשר לארץ. בעצם זאת השאלה של המרגלים, זאת השאלה של בית שני.

§26נמצאים בשלב שכבר 50% מהחומות כבר משופץ, 50% מערמות העפר שכל היישוב בירושלים היה חרב, כבר עבר למצב של שיקום ובנייה. בסוף פרק ג' בנחמיה הכתוב מתאר (פסוק ל"ח): "וַיְהִי לֵב לָעָם לַעֲשׂוֹת", כמו להגיד בשפתנו - יש מוטיבציה. פתאום הקואליציה שרצתה לכלות אותנו מתרחבת: אשדודים, עמונים, ערבים, שומרונים, והכוח הזה אומר ליישוב היהודי: יש לכם שתי אפשרויות. אם אתם ממשיכים לבנות - אתם מפסיקים לחיות, אם אתם רוצים לחיות - תפסיקו לבנות. אלו שתי האפשרויות.

§27סכנה. מה הם אומרים? לא נוכל לבנות. למה? (ד', ד') "כָּשַׁל כֹּחַ הַסַּבָּל". הגיוני עכשיו להגיד ככה? הרי 50% כבר בפנים! תגיד את זה בהתחלת הדרך. "וְהֶעָפָר הַרְבֵּה" אבל עכשיו לא עפר הרבה, עכשיו נשאר רק 50%. אבל מי משוגע להגיד לאנשים תמשיכו לבנות, האבנים יותר חשובות מחיים? מה אומר להם נחמיה? קודם כול הוא אוסף את כולם. אחרי שבפרק ג', למעלה מ-30 פסוקים מתארים כל משפחה איזה חמש אבנים הם בנו, תהליך לאומי של מי שבא. אחרי כל זה הוא אוסף את כולם, גברים, נשים וטף למקום מסוים בצריחים בירושלים ואומר להם (שם פסוק ח'): "אֶת ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא זְכֹרוּ וְהִלָּחֲמוּ עַל אֲחֵיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם נְשֵׁיכֶם וּבָתֵּיכֶם".

§28מה פירוש? מה אתה אומר להלחם? - בוא נעשה הפסקת אש, נפסיק לבנות, אין דרך יותר טובה מאשר לשמור על הילדים שלנו. זה מה שאמרו המרגלים, שהכניסה לארץ מסוכנת, תנו לנו לשמור על הילדים שלנו. זה עומק כפיות הטובה. לא היינו חיים בעולם אם היינו מחפשים את הקייטנות. כל העמים שבאו לעולם לעשות קייטנות לא נמצאים יותר.

§29כל עוד היינו בגלות, וזה לא משנה אם זה הליכה במדבר, או הגלות של בבל, עד השלב שהקב"ה רוצה שנעלה לארץ, אומר הנביא ירמיהו שחיינו תלויים בשלום העיר שאליה באנו - בשלומה יש לנו שלום. זה כל עוד הקב"ה שומר עלינו בגלות. מהרגע שה' אומר לעלות לארץ - אין לנו חיים בחוץ לארץ. זה לא שאלה מדינית, זה לא שאלה פוליטית, לא שאלה של שלום עכשיו, לא שאלה של ימין או שמאל. כל השאלות האלה הן קָטנוּת, הפיכת הסוגיה המהותית לסוגיה שולית. ושם מתבצרים אלה נגד אלה וכו' וכו'.

§30זה מבחן עצום האם מסירות הנפש נגמרת באיזשהו שלב כי כבר מיצית את הרעיון ואת המשימה או שהקשר לארץ ישראל והמוכנות של עם ישראל לעמוד בייסורים היא אינסופית, עם כמה קשיים שיהיו? כשאתה מכיר טובה אתה מבין למה יש עם כזה, אתה מבין מה האחריות שלו ואז שום דבר לא יחליש או ייאש אותך.

§31להתבונן

§32אומר להם נחמיה: אתם לא תופסים נכון את שאלת החיים. באמת אין מי שיגיד שאבנים יותר חשובות מהחיים, אבל האם יש חיים בלי אבנים? הכול קיים בחיים. הגשם קיים, השדה קיימת. האם אני מנכש או לא מנכש את הקוצים? - זאת שאלה של התבוננות.

§33זה בעצם אולי חלק מהרצון שלנו ואולי גם היכולת להמשיך את יום הכיפורים. אנחנו לא נשארים בשיא הזה של נעילה. השיטה הזאת שבה כשאנחנו רעבים משהו מזדכך בתוך הנפש שלנו היא חד-יומית, פעם בשנה. זהו. וגם שם אומר הנביא ישעיהו בפרק נ"ח שלא בהכרח שכל המגמה הייתה שלא תאכלו. זה ברור שכשאדם עובר יותר מ-24 שעות וברור לו שהוא תלוי כמו אוויר בנשימה שלו, הוא תלוי במים והוא תלוי באוכל. אז ברכת שהכול שהוא יברך פעם ראשונה אחרי הצום לא תהיה חפוזה, הוא יגיד אותה בכוונה גדולה. לא היה ברור מאליו שאדם יכול לשתות ולאכול.

§34בחסד מכוונים אותנו חכמי המסורה, ואומרים לנו בכל בוקר להודות על האמת ולומר "מודה אני לפניך" - זאת שאלה של התבוננות. התבוננות זה (ויקרא כ"ג, מ"ג): "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי...". אומר הרשב"ם שהשאלה היא האם אתבונן מכך שמי שנותן לך את החיים במדבר זה הרצון הא-לוקי? מי שנותן לך את הכוח לחרוש, לזרוע, לקצור ולאסוף זה הקב"ה. קח את כל המשימה "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם" - עבדת אלול, תשרי, הזעת, שינית, תיקנת, כל זה קיבלת מאת הקב"ה ותמשיך.

§35מאיפה לוקחים את ההתבוננות הזאת? - מתאמצים. נלך ליעקב אבינו. מתוך הזהירות וההסתערות, יעקב מתכונן לכל אפשרות, חוצה את העם אשר איתו. ואז הוא אומר: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱ-לֹקֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵא-לֹקֵי אָבִי יִצְחָק ה' הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ" - אין פה שום מרירות. יעקב אבינו היה יכול לשאול את הקב"ה: הרי הבטחת לי שתשמור עלי ועכשיו הייתי חייב לברוח מפני לבן. איפה השמירה? איפה ההבטחה?

§36אמר לו הקב"ה (בראשית כ"ח, ט"ו): "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ". מה פירוש אני איתך? כל מה שתעשה, מתי שתרצה? מי משרת את מי? הקב"ה אומר לו: אני איתך, ואני אגיד לך איפה להיות. כל זמן שרציתי שתהיה בבית לבן - הכל היה נקי שם. יכולת לחיות, יכולת להקים בית. ברגע שהקב"ה לא רצה יותר שתישאר שם, 'פני לבן', כך אומר המלבי"ם, 'נהיו רעות' - השינוי של מערכת היחסים עם הסביבה בחוץ לארץ היא לא בגלל הסביבה, היא בגלל הקב"ה. תתבונן. אם תתבונן, קח את הרגליים שלך משם ותעוף.

§37עשר שנים לפני השואה הגרמנים שלחו ליהודים כרטיס רכבת, היה כתוב עליו בגרמנית: "מברלין לירושלים". הבירור הזה זה בירור עצום. זה הבירור של יעקב אבינו - אין טרוניה, אין טינה. ברור לו שכשהקב"ה רצה אותו בבית לבן הוא שמר עליו וברגע שהוא לא רצה אותו שם - הוא לקח אותו ולא שמר עליו בבית לבן. לכן הוא אומר: "הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ" - יעקב אבינו לא מתכחש לשינוי המשימה.

§38שמינית שבשמינית - קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים

§39"קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכׇּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת". זה יעקב אבינו, זה איש אמת. אומרת הגמרא במסכת סוטה (ד ע"ב) דברים קשים ביותר על הגאווה. אבל מרגיעה אותנו בדף ה ואומרת שמותר שמינית שבשמינית - אחד חלקי שישים וארבע. היה ראשון אחד, רבי משה מקוצי שכתב ספר מצוות גדול.

§40הוא כתב שישים ושלוש מצוות לא תעשה. הלך לישון לקראת המצווה השישים וארבע. בשמיים הביאו חלום. אומרים לו בשמיים: 'אתה שכחת את המצווה העיקרית. כתבת שישים ושלוש מצוות, ושכחת את המצווה העיקרית'. מה המצווה העיקרית? " הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ", מה זה האיסור שכחה הזה?

§41אז רבי משה מקוצי קם בבוקר, רואה את הפסוק ואת ההקשר שהאדם בונה בתים, יש לו פירות והרבה כסף. ואז הוא אומר: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". אומרים הראשונים, הר"ן ובעקבותיו האברבנאל, שזה לא משפט שלילי אם אתה מצרף לזה את הפסוק הבא: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".

§42אומר הגר"א: אתה חושב שמינית שבשמינית זה אחד חלקי שישים וארבע? הרי אם הוא שכח את המצווה העיקרית, למה לא אמרו לו את זה אחרי שלוש מצוות? למה אחרי שישים ושלוש לקראת השישים וארבע? אומר הגר"א ששמינית שבשמינית זה הפסוק השמיני בפרשה השמינית בספר בראשית: "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכׇּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ" - את זה מותר לך להגיד.

§43מסביר רבנו בחיי שזה לא פסוק שבא להנמיך אותנו. זה לא פסוק שבא לומר: קטונתם, מי אתם? כמו שהרב קוק כותב שהענווה האמיתית מוסיפה בריאות וכוח והמזויפת מחליאה ומעציבה. אדם אומר: 'מי אני לעומת הגודל הא-לוקי?' - מחיאות כפיים, מי צריך את ההשוואות האלה? - זה בכלל לא באותו מגרש. אלא תגיד כמו יעקב אבינו: "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכׇּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ" - עוד לא עשיתי מספיק. את כל מערכות החיים שלי עוד לא העמדתי נכון כמו שאתה רוצה. מותר לך להגיד את זה כמשהו שידרבן אותך. לכן יעקב אבינו מבקש שהקב"ה יציל אותו מעשו.

§44וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט

§45בפרשת האזינו יש אפשרות אחרת. התורה מתארת לאן יכולה להגיע חוסר הכרת הטוב (דברים ל"ב, ט"ו): "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱ-לוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ" - ישורון שוכח ממי ולשם מה, ואז יש שומן והוא בועט. תראו כמה נמצאים ברשימה הזאת במדרש ילקוט שמעוני. אומרים חז"ל: "וכן את מוצא בראשונים דור המבול ודור הפלגה והסדומיים שלא מרדו במקום אלא מתוך מאכל ומשקין".

§46בסדום התמודדו עם בעיה מוסרית. המצפון של האדם רוצה להכניס אורחים, אכפת לו מהזולת אבל בסדום לא רצו הכנסת אורחים. מה עשו? - הקימו מערכת משפטית. החוק בסדום היה שאסור להכניס אורחים. שמירת החוק הייתה שמי שמכניס אורחים שמים אותו בכלא. זה סדום. למה הם עשו את זה? הם אמרו, אומר המדרש: 'יש לנו כזה שפע של טוב, אנחנו נחלק את זה עם זרים?!'. מה זה 'אנחנו'? מי ובשביל מה נתן לכם? הרי אדם יכול להתייחס ולהתבונן במציאות הזאת שה' נתן לו הרבה בהסתכלות אחרת לגמרי. הוא יכול היה להגיד: 'ה' נתן לי כדי שאחלק'. אבל אדם שלא מתבונן נכון ותולה את הכל בעצמו, אז מה פתאום להתחלק? לכן הוא בונה מערכת חוקים כדי לדכא את הכנסת האורחים.

§47וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ - ריסוק הגאווה בחבלי משיח

§48אבל אפשר להתבונן על אותה מציאות אחרת. אחרי שכתוב: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט", למה כתוב עוד פעם "שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ"? אומרים חז"ל בהמשך המדרש: "'שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ' - אלו שלושה דורות שלפני ימות המשיח, שנאמר (ישעיה ב', ז'): 'וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו'".

§49אחרי התיאור של כמה פסוקים על (שם פסוק ב') "נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים", כתוב (פסוק ה'): "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'". ומכאן מתחיל התיאור של אותם שלושה דברים: "וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ [1] כֶּסֶף וְזָהָב... וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ [2] סוּסִים וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ [3] אֱלִילִים" כאשר לפי חז"ל בספרי אלו שלושה דורות לפני ימות המשיח, כלומר זו ארצו של המשיח. מה הולך להיות?

§50אומר הנביא: "בּוֹא בַצּוּר וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאֹנוֹ" - הולכת להיות טלטלה קשה, תתחבא. איפה תתחבא? אומר הנביא פעמיים באותו פרק (י"א | י"ז): "וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ". מה הפירוש? לא יהיה מכון מאיר? אומר הנביא (פסוק י"ב): "כִּי יוֹם לַה' צְבָאוֹת עַל כׇּל גֵּאֶה וָרָם וְעַל כׇּל נִשָּׂא וְשָׁפֵל" - הטלטלה שעליה דובר תהיה ריסוק הגאווה.

§51שואלים הראשונים: ברור למה הקב"ה הולך לטפל בגאה, רם ונישא, אבל למה בשפל? אומרים הראשונים: מה יהיה באנשים שהתנהגותם החיצונית היא התנהגות של ענווה, שמחקים את איגרת הרמב"ן אבל בפנים בלב הם בעלי גאווה ולא בעלי ענווה? - הבירור יגיע עד אליהם, הוא לא ישאיר אבן על אבן. זה בירור גדול.

§52"וְעַל כׇּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים וְעַל כׇּל אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן..." אומרים הראשונים: על כל הגורמים שבגללם התגאו בני האדם - הכל עובר טלטלה. עד מתי? אומר הנביא בפסוק י"ח: "וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף". הסוסים לא, הכסף והזהב לא. איך האלילים כליל יחלוף? אומר פסוק כ': "בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ".

§53איך עושים את זה? פסוק כ"ב הוא האחרון, אומר הנביא: "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא". היה אפשר לשמוע כאן "בַמֶּה" - כלום. אומר עולא בגמרא בסוטה שהוזכרה קודם בקשר לחומרת הגאווה: אל תקרי "בַמֶּה" אלא "בָּמָה" - אדם הוא לא כלום, ב"וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ" אומר לנו הקב"ה דרך נביאו ישעיהו שהבירור הכי חריף בחבלי משיח יהיה - מי נמצא על הבמה.

§54תשומת הלב התקשורתית לכוכבים - עתיד לפנות את מקומו. זה הגיע לאבסורדים כאלו שבני אדם יגידו: 'לא רוצה את זה יותר, לא רוצה את כל הנוצץ והברק הזה, מאחוריו אין כלום'. "וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ" - על הבמה יש אחד, אין כמה.

§55"בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ" - אם אדם יבין שהכסף שהוא קיבל זה כי הקב"ה רוצה להעביר דרכו משהו למישהו אחר - הוא יעביר. אם הוא חושב שאו הוא או הכסף אליל - הוא לא יעביר. זה מה שאומר הנביא. באמת הסוסים לא צריכים לחלוף, הכוח הביטחוני לא צריך לחלוף וגם הכוח המלכותי לא. אלא צריך לזכור מי נתן לך את הכוח לעשות חיל ומה המחויבות שצומחת מתוך כך.

§56בעצם זה המקום של יעקב אבינו האומר "קָטֹנְתִּי". אין אצלו אלילים, אין אצלו אלילות מהישג אנושי. מה הוא מברר עם אח שלו? "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ". איך הוא נלחם בו? "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" ואומרים חז"ל: "וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ". על זה המלחמה של יעקב ועשו - על הגאווה מול הענווה.

§57בפרק ל"ג יעקב מציע לעשו מנחה. מה עשו אומר לו? "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ" - יש לי הרבה, לא צריך. מה יעקב אבינו אומר? "קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ". אבל תדע לך, זה לא הברכה שלי אלא "כִּי חַנַּנִי אֱ-לֹקִים" ובגלל שחנני א-לוקים, "וְכִי יֶשׁ לִי כֹל". לא רב, לא הרבה - יש לי הכל. מה שה' נתן לי זה מה שאני צריך. אם לפי המשימה שהקב"ה מטיל עליי אצטרך יותר - יהיה לי יותר. כרגע לא.

§58אומר לו עשו: "נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ" - לא הכרעתי אותך בשדה הקרב, בוא עכשיו נחייך אליך, נעשה שלום איתך, נעשה ועידה בין-לאומית, תתקבל יותר בעיני העמים, תמצא חן בעיני כל שונאי ישראל כשאתה מתרפס. זאת ההצעה. אומר לו יעקב אבינו: "אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כׇּל הַצֹּאן" - שני עולמות שונים אבל חשובים. על פכים קטנים נשאר יעקב אבינו, הוא לא מזלזל בצאן, בילדים, בהמשכיות. עם ישראל מוסר את הנפש עליהם בכל התקופות ובכל הדורות.

§59"יַעֲבׇר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה". אומר רש"י: "הרחיב לו הדרך, שלא היה דעתו ללכת אלא עד סוכות", שזה בהמשך הפסוקים, אז למה הוא אומר לו עד שעיר? "אמר: אם דעתו, לעשות לי רעה - ימתין עד בואי אצלו". אבל יעקב אבינו לא הלך לשם, אז מה, הוא הוציא דברים לא נכונים מפיו? אומר רש"י על פי המדרש: "אימתי ילך? - בימי המשיח, שנאמר (עובדיה א', כ"א): "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה'". יבוא יום והחשבון הזה ייסגר. אנחנו נגיע לעשו, אבל לא בעמדה של שותפות אלא "לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו".

§60כל הגאווה האנושית תלמד לקח ותשתנה מהקצה אל הקצה. "בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ", מפני: "לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו" - זו הגאווה. זה גבול עדין מאוד בין "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", שלפי הראשונים הוא משפט חיובי, לבין להגיד: "לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו". אנחנו רוצים לקחת את כל העוצמה של הענווה של יום הכיפורים ולהמשיך איתה אל החיים עצמם.

§61עַד שֶׁתֶּחְפָּץ

§62הכנות לשבת, הכנות לסוכה. כל אחד ותפקידו, כל אחת ותפקידה. יש מצוות עשה שהזמן גרמן, יש מצוות עשה שהזמן לא גרמן. אל תוך החיים נכנסים כולם. זה בעצם חלק מהותי ממצוות הסוכה. וכל אחד מוסיף בה כיד ה' הטובה עליו, בנוי ובקישוטים של הסוכה.

§63זה חלק מהבירור הגדול. אני לא כל כך מבין, אולי תעזרו לי בזה. מה העניין של להקביל פני רבו ברגל? לא מבין את הדבר הזה. זאת אומרת, נחדד את זה כך: רבנים אמיתיים וגדולים - ברור שמפגש איתם מוסיף קדושה, ענווה ותורה, זה נפלא. אבל לא לבזבז את התחמושת הזאת על כל אחד. אין זמן לכל הביקורים האלה אז צריך לחסוך מהם.

§64שאלה של תלמיד: מה זה רב אמיתי?

§65הרב: לא יודע, צריך לשאול רב בשביל זה. אני מגדר חבר לא יצאתי. אבל זה באמת זמן של עליה לרגל, זמן של שמחה, זמן ארוך. שבעה ימים, אחר כך שמיני עצרת - הרבה זמן לעכל את הגודל של הטהרה של יום הכיפורים. אין אפשרות להבין את יום הכיפורים בלי סוכות, אין אפשרות להבין את סוכות בלי יום הכיפורים.

§66מפני שמציאות החיים, כמו שדובר עליה בהתחלה, יכולה להיות סם חיים ויכולה להיות סם המוות. מציאות החיים יכולה להטעות, לחספס, לחסום ומציאות החיים יכולה לפתוח. אי אפשר להשאיר את זה רק בגניזה הזאת, בחומר המרוכז הזה של יום הכיפורים. צריך להמשיך את זה, להיכנס אל תוככי החיים.

§67בסוף גם מלחמת גוג ומגוג קשורה למושג הזה. בית המקדש השני, כפי שהוזכר על ידי שיטה אחת בגמרא, חרב בגלל שנאת חינם. יש עוד שתי סיבות. אחת סיבתו של ריש לקיש האומר שחורבן הבית השני נבע מכך שמרבית עם ישראל נשאר בגלות ועלו לארץ ארבעים ואחת אלף - לא מי יודע מה. זה אפילו לא עשרה אחוז משש מאות אלף. השתיקה, הפסיביות, הפסוקים הקשים בשיר השירים שכנסת ישראל אומרת: אני כבר התארגנתי, תבוא מחר, עכשיו לא העיתוי - זה מה שהחריב את הבית.

§68רבי יוחנן אומר דבר אחר. ומי יודע אם אנחנו לא נמצאים בגזרה של רבי יוחנן. רבי יוחנן אומר: בית שני חרב בגלל פסוק בבראשית. כתוב (ט'" כ"ז): "יַפְתְּ אֱ-לֹקִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאׇהֳלֵי שֵׁם". בית המקדש השני נבנה על ידי יפת, בהסכמת הפרסים שהם מצאצאי יפת - ישכון רק באוהלי שם. בית מקדש שהתחיל מיוזמת, ובניית, וסיוע, ותמיכת הפרסים - לא יכול להישאר בית מקדש קבוע.

§69איך באנו לפה לפני 400 ו-500 שנה, לפני 200 שנה? - בטפטופים, יחידים, קבוצות. אבל מה החותם של המהפך? שאנחנו חוזרים מאות אלפים! זה מה שהגר"א הבטיח לתלמידיו כשהם היו שבעים אנשים. הוא אמר להם: בזמן הגאולה יהיו שש מאות אלף יהודים בארץ. הוא לא סתם המציא, כך אומר הפסוק בהושע (ב', י"ז): "וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ" ואומר הילקוט שמעוני: יהיו שש מאות אלף בארץ. וכך היה בתש"ח, נגד כל הסיכויים!

§70כל התהליך הזה לא יכול להתאפשר. מדוע? - יש שלוש שבועות (שיר השירים ג', ה'): "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם... אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ". ואומרת הגמרא בכתובות (קיא ע"א): לא לעלות בחומה, אתם לא תעלו ציבור כל עוד אתם בגלות. אתם לא תמרדו באומות. אם אתם מורדים באומות, אומרת הגמרא ביטוי נורא על פי הפסוקים: "אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה".

§71באלפי שנים יכולות שתי מילים להישכח ולהישחק קצת. הפסוק לא נשאר "בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה", הסוף של הפסוק הוא: "עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" - לא כתוב מתי. אבל כן כתוב שיהיה זמן שבו אי אפשר יותר להישאר בגלות. על כן, מסורת הייתה אצל הגר"א, ולא רק אצל הגר"א - זה גם מופיע בראשונים, שגאולה שלישית תתחיל בהסכמת אומות העולם כמו שהתחילה הגאולה השנייה. ומלכי אומות העולם יסכימו שנבנה בית יהודי, אנחנו לא מורדים בהם. וזה במהלך א-לוקי (זכריה ד', ו'): "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְ-בָאוֹת".

§72אומרים הראשונים: רוח ה' על כורש. זה לא התחיל מכורש, אם זה יהיה ברישיון האומות, אנחנו לא מורדים בהם. אם אנחנו לא מורדים בהם אפשר לעלות בחומה, הגענו לשש מאות אלף. רגע, ואז מה יקרה? חלילה בית שלישי שייבנה מתוך הגאולה השלישית, יקרה לו כמו בבית שני שגם הוא התחיל בהסכמת אומות העולם? אומר ה'תומר דבורה' בפירושו על הזוהר שנקרא 'אור יקר', והרב כשר מביא אותו בספר 'התקופה הגדולה': באמצע הגאולה, אחרי כל השינוי הגדול הזה שיהיה, מצד אחד תהיה התעוררות אומות העולם לתת לנו ואז אנחנו לא מורדים בהם, ומצד שני תהיה התעוררות של ישראל לעלות לארץ מכל הגוונים, מכל העדות, מכל הדעות - זה חלק אחד.

§73אבל באמצע המהלך, הקב"ה יכניס שנאה בלב אומות העולם ומתוך השנאה הזאת אנחנו פטורים מהתלות בהם. יש כאלה שמאוד מומחים בשנאת ישראל, ואנחנו רק מודים להם כי בגללם אנחנו מתקרבים לבית המקדש. לפי ההתפרעויות של הערבים זה די ברור שזה לא רחוק. הם בחוש של התת-מודע שלהם מבינים שמשהו חדש הולך להיות במזרח התיכון.

§74זה לא יקרה ביום אחד. אמר לנו יעקב אבינו: "וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי". אם הוא היה כותב בשפת דורנו הוא היה אומר: 'אנוכי אתנהלה לאט', אלא אומר רש"י: זה הלאט שלי - אתה עוד לא יודע כמה זה יהיה לאט. כי אני אוסף בדרך את כל המעשים, את כל המדרגות, אני לא מוותר, לא על הצאן, לא על הכסף, לא על כלום. אם כל הזמן אני מרגיש "קָטֹנְתִּי". אם גבה ליבי, אם גסה רוחי - ה' ישמור ויציל.

§75סוכות בענווה

§76אין חג עם ענווה כמו חג סוכות. גם הישיבה בסוכה, גם ארבעת המינים. ובסוף עם ישראל שמח עם התורה, ונשאר בשמחה הזאת בהקפות שניות ובשמחת בית השואבה. יש גם את השמחה בלב, הענווה, ההתחדשות, ההכרה בכך שאנחנו קיבלנו חיים כדי לשרת בהם. מכאן ואילך כל תפקיד, כל אדם, כל סוג, כל ברייה - זה כבר הפירוט של אותו גודל.

§77שאלה של תלמיד: כשיעקב אבינו אומר "וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת" הוא מדבר על זה ביחס לתפקיד שלו או שהוא מדבר על זה ביחס לשתי מחנות באמת שהרי הוא פירק אותם לשני מחנות? כי לפעמים בן אדם הוא חצוי, לפעמים הוא יכול להיות בדרך מסוימת למרות שהוא לא באמת כל כולו שם...

§78הרב: לא, הוא לא חצוי במובן הנפשי. כדי להיערך נכון לסכנה הוא בוחר בשיטה שבכל מקרה תשאיר לו משהו. זה רק חלק מהזהירות מהסכנה. הוא לא חצוי. זה נראה כלפי חוץ שהוא בעצם לא יכול להמשיך את מלוא משימתו. אבל זה לימוד לדורות, שהיינו אלפיים שנה בגלות, ומצד אחד היו געגועים וכיסופים גדולים לחזור לארץ ישראל, לחזור לירושלים, לחזור למקדש. ומצד שני, אם אנחנו לא נשאל בשלום מלכות (אבות ג', ב'): 'אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו'. אז אנחנו יודעים לחיות בתוך המציאות. וכשצריך, קיבלנו על עצמנו את השבועות, לא בגלל שהתאספנו באיזה טקס וקיימנו את השבועות, אלא בגלל שבנפש הייתה מגבלה.

§79אומר רבו של רבי צדוק, ב'מי השילוח': ה"עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" זה שהקב"ה יוליד תקיפות בליבם לבל יחרדו. אז יעקב אבינו סולל את כל הדרכים. אנחנו נלמד מהם מה מתאים לדור שלנו, מה יעקב אבינו רוצה מאיתנו היום.

§80ולכן הבחינה של הגויים בסוף נבואת זכריה היא חג הסוכות. אתם באים לפה? אתם באים לפגוש את הענווה שלנו? באים לפגוש שם שמיים שנמצא בתוך החיים או לא? - זה קורה בחג הסוכות.

§81שאלה של תלמיד: איך בדור שלנו, בדור הגאולה, אני מוצא את עצמי בתוך הכלל? איך כל תיקוני המידות שלי באים לידי ביטוי בכך שאני חלק מהכלל?

§82הרב: מפני שבסוכות יש הזדמנות עצומה להיות מחובר לכלל. ניקח את הסוגיה של מעמד הַקְהֵל. בסוף שנת השמיטה מתאסף כל העם בחג הסוכות מפני שבעצם "בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - זה מהלך לאומי.

§83אולי יש פה הדגשה של הרב קוק, שמציאות לאומית לא יכולה להיות מתוקנת אלא אם כן גם אתה ואני תיקנו. אז לכן כן יש הדגשה על הצד המשפחתי והצד האישי, אבל זה באמת לא נשאר שם. זה חלק מטהרה כללית. כפי שרבי עקיבא למד את המשנה ביומא (ח', ט') מהפסוק (יחזקאל ל"ו, כ"ה): "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים". מהלך הגאולה, אומר הנביא יחזקאל, יהיה חלק מהשינוי הגדול בעקבות חזרתנו לארץ, בעקבות קיבוץ גלויות שגם יש זריקת מים טהורים, יש גם טהרה יותר גדולה, לפחות צימאון לטהרה, וזה יהיה לאומי, לא רק אישי.

§84ה"שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ" הוא לא אישי, הוא מציאות חברתית, הוא מציאות לאומית, ולאט לאט היא תהפוך להיות לצימאון גדול כפי שרואים בעינינו. הצימאון הוא לא רק של אנשים פרטיים. מה שרשב"י אומר על (דברים ל"א, כ"א): "לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" זה אחרי שכתוב בפסוק לפני: "וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן". הדשנות תגרום להידרדרות כמו שממשיך הפסוק: "וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים". אבל דשנות יכולה גם להתברר כאיזה שכבה חיצונית של החיים שלא מספקת מזון לנפש ואז יכולה להיות תנועת התעוררות עצומה ברמה הלאומית.

§85המינוי לתפקידים חשובים בארץ ישראל זו מערכת לאומית, זה חשוב. לא שסיימנו את כל התיקונים, חלק מהתיקונים לא יהיו על ידי ניגונים וחלק כן, ואין ספק שבמישור הלאומי מלאכה רבה לפנינו. אולי גם לזה התכוון יעקב אבינו כשאמר: "לְאִטִּי" - יש מצבים שאדם חושב ששינויים ברמות האישיות זה קל ומידי. אבל ברור ששינויים ברמה הלאומית זה מהפכת עולם.

§86גם בכך יש משמעות לסוכות אחרי יום הכיפורים בבירור שזה עובד בצמיחה. זה לא בהנחתות, לא בקיצורי דרך. צריך את האנרגיות של הניקיון ביום הכיפורים כדי להפוך לשמחה גדולה ולצמיחה, ולא חלילה לתסכולים ולקטרוגים.

§87בהצלחה בכל ההכנות לסוגיהן, כל אחת ואחד לפי תפקידו.

§88בעזרת ה' שבת שמחה וטובה וחג שמח לכולם.

§89השיעור תומלל מילה במילה ולאחר מכן נעשתה עבודת עריכה על פי הבנתנו בדברי הרב.

§90להערות, להארות ולהקדשות: 054-351-9795