וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם... אִישׁ כׇּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו

§1רְאֵה... הַיּוֹם

§2החופש עומד להסתיים אז זה זמן שמתאים ללמוד את הפסוקים בתחילת הפרשה. אומרת התורה (י"א, כ"ו): "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה". סוף סוף התורה מדברת כלשון בני אדם. בני אדם, במיוחד בדור שלנו, יודעים מה זה ברכה והם חושבים שהם יודעים מה זה ההפך. אבל לשטחיות הזאת התורה הקדימה תרופה ואמרה את המילה: "רְאֵה". לראות זה לא רק להפעיל איבר בגוף שנקרא עין, אלא זה להתבונן.

§3יש פה משהו שבאמת נוגע למושג "בְּרָכָה", שהוא מאוד חשוב בחיים בכל המישורים - וצריך להתבונן בו. מדוע? כי מיד אחרי זה מופיע פסוק כ"ז: "אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺת ה' אֱ-לֹקֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם". ה' מצווה אותנו תמיד, התורה לא תשתנה, מצוותיה נשארות נצח ובכל זאת בחרה התורה לומר: "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם". כי "הַיּוֹם" משמעותו ערב הכניסה לארץ. כשנכנסים לארץ, היחס בין המושג ברכה לבין מצוות ה' א-לוקיכם - הוא הנושא של ההתבוננות.

§4לא בהכרח שהתורה באה לסדר את החיים שלנו, להנעים אותם ולעשות שהכל יהיה נחמד - אלא יש חובות, יש אחריות, יש פקודות של המפקד הא-לוקי. ואז המושג של הברכה הוא בעצם: מה התחדש בחיים שלנו מרגע הכניסה לארץ. כשמתבוננים כך על היחס בין ברכה לבין המצוות - אז באמת לא עוסקים בנחמדות, אלא עוסקים באחריות. והאחריות הזאת לא סותרת את המושג ברכה. משהו בחיים מתברר. כיוון שהכניסה לארץ היא בעצם העצמת כוחות החיים, אז יש משנה תוקף לחשיבות בבירור היחס בין התחזקות והתחדשות כוחות החיים לבין מצוות ה' א-לוקיכם.

§5צריך לומר גם את החלק השני בפסוק כ"ח. התורה בהקשר הזה לא נוקטת את הכלל של 'מכלל הן אתה שומע לאו', אלא אומרת אותו במפורש: "וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺת ה' אֱ-לֹקֵיכֶם...". כלומר, באותה מידה שאם מתקשרים נכון למצוות ה' - בכניסה לארץ, היום, יש חיים ובאותה מידה יש חוסר חיים: "אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺת ה' אֱ-לֹקֵיכֶם" - זה סיכון ברמת החיים. ומכיוון שאפשר לפרש את הדברים בחיצוניות שלהם ומושגי הברכה והקללה יכולים להישאר בשטחיות שלי כמושגים חיצוניים - אמרה התורה: "רְאֵה" - תתבונן, אל תישאר בשטחיות.

§6אבל לכאורה, אם החלק החיובי שקראנו קודם בפסוק כ"ז הסתכם במילים: "אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺת ה' אֱ-לֹקֵיכֶם", מספיק היה בפסוק כ"ח לומר: "אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺת ה' אֱ-לֹקֵיכֶם" והדברים היו ברורים. אבל התורה הוסיפה: "וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם" - המצוות זה לא אוסף של פרטים, הן גילוי של דרך. יש דרך שהקב"ה רוצה שנלך בה. את הפרטים של הדרך ניסחה התורה במצוות, תורת א-לוקים חיים.

§7אבל לעיתים, בגלל שאני מזניח את העיסוק בדרך ונשאר בפרטים, יכולים לצמוח מזה עיוותים גדולים. מה המאפיין של אותו חיסרון של: "וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ"? - "לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם". לכאורה ניסוח מאוד משונה. אלוהים אחרים זה עבודה זרה, כמו שרש"י אומר בפרשה הקודמת. אלוהים אחרים זה אלוהים שאחרים המציאו אותם. מה פירוש המושג "אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם"? האם הכוונה להדגיש את מה שהודגש בהפטרה של השבת הקודמת, שבעצם שורש החיים שלנו זה אבותינו ואימותינו? "שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה'", אמר הנביא בפרק נ"א (פסוק א'). ואז הפירוש שהתורה אומרת: "אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם" זה כמו לומר - מה פתאום תלכו אחרי עבודה זרה שלא הייתה בימי השורשים שלכם? אולי זאת הכוונה.

§8אולי התורה רומזת לכך שחלק מהבעיה של עבודה זרה שהיא נותנת תחושה שבהתחדשות כוח מסוים שלא ידענו אותו קודם ונדמה שהוא הפתרון והמענה - פה מתחילות נפילות של עבודה זרה. אבל אם חשוב היה לתורה לומר: "וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם" - אז גם חשוב לה להגיד על דרך השלילה שהליכה אחרי אלוהים אחרים היא לא רק אוסף של פרטים שנאסרנו בהם, אלא: "אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם".

§9הנה אולי דוגמה לדבר: כאשר התורה אומרת בהמשך (י"ב, א'): "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱ-לֹקֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ...". הקשר שלנו לארץ הוא לא רק קשר של ישיבה וטיול אלא של ירושת הארץ, של ריבונות, של בעלות על הארץ הזאת.

§10אַבֵּד תְּאַבְּדוּן

§11ממשיכה התורה בפסוקים הבאים (ב'-ג'): "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כׇּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כׇּל עֵץ רַעֲנָן. וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא". בחוץ לארץ אין את הציווי הזה, לא באנו לעולם בשביל לנהל מלחמה דתית נגד האסלאם או נגד הנצרות. אבל כפי שהתורה אומרת: בארץ כן יש חיוב.

§12האם זה הבדל עמוק או רק הבדל בין מקום למקום? מתוך דברי הרמב"ם בהלכות עבודה זרה (פרק י') רואים עוד הבחנה. בחלק מהדינים הנוהגים בהבדל שבין ישראל לעמים, מבחין שם הרמב"ם בין שני מצבים: האם יד ישראל תקיפה או לא? אנחנו יכולים לעשות בארץ מה שאנחנו רוצים או לא? זאת אומרת, ברמת המגמה - בארץ יש לנו מלחמה בעבודה זרה. מתי ואיך עושים את זה, מי ראוי לעשות את זה? - זה בירור גדול שאולי קשור להבחנה שבין מצב שבו אנחנו יכולים לעשות כרצוננו למצב שבו מבחינת יחסי ישראל ואומות העולם - אנחנו עדיין לא בשיא כוחנו. ולכן אנחנו מתחנכים לשלול עבודה זרה.

§13בפסוק ד' התורה אומרת: "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ-לֹקֵיכֶם". מה לא לעשות? שואלים חז"ל: יעלה בדעתנו לשרוף את בית המקדש? לשבור את המזבח? למה התורה מתכוונת? לרש"י על פי חז"ל יש בעצם שלושה פירושים. פירוש אחד אומר שברור שלא עולה על דעתנו שמישהו ישרוף את כל בית המקדש אבל אולי הוא יפגע באבן אחת וגם זה נכלל באיסור.

§14פירוש שני שיותר נוגע אלינו, והוא לא פחות משמעותי מלאבד את כל המקומות ולנתץ, לשרוף ולהרוס - אומר רש"י על פי הגמרא במסכת מכות שבאמת אין חשש שאנחנו נשרוף במו ידינו את בית המקדש. אבל אם נעשה מעשים שיגרמו לחורבן בית המקדש - זה גם אסור. לפי הפירוש הזה: "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן" - הכוונה לא בהשוואת פעולת האיבוד והניתוץ, אלא בתוצאות של האיבוד והניתוץ. אם בית המקדש יחרב - זה בגללנו. זו אנרגיה קצת אחרת לטפל בחורבן מבחינתנו ולא לכוון את מרכז הכובד מול לאבד ולנתץ וכו', זאת הדגשה אחרת.

§15בחלק הראשון של דברי רש"י הוא אומר את האפשרות השלישית: "'לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן' - להקטיר לשמיים בכל מקום כי אם במקום אשר יבחר". בסוף פסוק ב' יש תיאור שאומר: "...וְתַחַת כׇּל עֵץ רַעֲנָן". עד כדי שרבי עקיבא אומר (עבודה זרה מה ע"א) שאם אתה מוצא עץ רענן תדע לך שיש שם עבודה זרה. תכונתה של העבודה הזרה היא תכונת הריבוי והפיצול כמה שיותר. אבל אתם: "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ-לֹקֵיכֶם".

§16שני כתובים המכחישים זה את זה: מִכׇּל שִׁבְטֵיכֶם - בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ

§17רש"י רומז לזה והאברבנאל מפרט שיש רק בית מקדש אחד בהר הבית בירושלים, אין כמה. איזה נוסח יתפללו בבית המקדש? כמה נוסחים יש היום? 100? לא יודע. אבל זה ברור שהוא יהיה מקום אחד. איך המקום האחד יכיל את כל גווני עם ישראל? - נס גלוי. זה אולי חלק ממה שחז"ל אומרים שבית המקדש השלישי יבוא מהשמיים - אנחנו לא יודעים איך עושים את זה.

§18בתפילה ובלימוד יש גיוון נפלא ועם ישראל חוזר לארצו אחרי אלפי שנות גלות עם עדות, מנהגים ונוסחים שונים - נפלא. אבל פה ושם פוגשים ניצנים של צימאון לחבר, לא להתפלל לחוד. אז מתחלקים לפי התפילות ולפי החזנים - כל מקום עם היצירתיות שלו. מתגעגעים למושג הזה של בית מקדש אחד. זאת עבודה עצומה. איך מפתחים את הגוונים? איך שומרים על הייחודיות? ומהצד השני - מתכללים יחד.

§19מה הברכה בזה? לכאורה אדם חושב שהברכה היא מה שהוא יותר יתעקש על ייחודיותו. ולכאורה מבחינתו הקללה זה כשהוא יטשטש את הייחודיות שלו ויהיה משתווה אל הכלל. אבל התורה לא אומרת כך אלא (פסוק ה'): "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹקֵיכֶם" - מקום אחד. אבל התורה לא מרפה, היא גם ממשיכה ומגדירה אותו: "מִכׇּל שִׁבְטֵיכֶם" - הוא שייך לכולם.

§20בהמשך הפסוקים כתובות מילים דומות (פסוק י"ד): "...כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ" ובעצם לכאורה יש פה סתירה בין "מִכׇּל שִׁבְטֵיכֶם" ל"בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ". ובכל בוקר אנחנו פוגשים במושג הזה סתירה. בחלקים שלפני פסוקי דזמרה יש ברייתא של ר' ישמעאל: ''בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת..." המידה הי''ג והאחרונה אומרת: ''וכן שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". בעצם מאוד לא פשוט שיש בכלל שני כתובים שמכחישים בתוך התורה האחת. בעיתון זה יכול להיות, בספר שבני אדם המציאו זה יכול להיות, אבל בתורה?! - תורת א-לוקים חיים?! ועוד יותר משונה המושג: ''יבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם'' - מה הוא יגיד? כתוב א' צודק וכתוב ב' לא צודק - איזה סוג של הכרעה זה?

§21אחינו האשכנזים, דרכם אצה להם, אז מפה הם ממשיכים למילים: ''יה''ר מלפניך ה' א-לוקינו וא-לוקי אבותינו שתבנה בית המקדש במהרה בימינו'' - גמרנו את הבעיות שלנו ואתה תפתור את הבעיה, תן לנו ברכה והכל יסתדר. אחינו הספרדים - כל מילה בסלע, אין לאן לרוץ. קורבנות עם פתח אליהו ועוד ועוד... הלכו אחינו למשנה בפרקי אבות (ה', כ'): "יהודה בן תימא אומר, הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". ממשיכה המשנה ואומרת: ''הוא היה אומר, עז פנים לגיהנם, ובשת פנים לגן עדן". אז מה נעשה עכשיו עם המשנה הזאת? עוד אנחנו בשוֹק מה"שני כתובים המכחישים", מה יהודה בן תימא הוסיף לנו?

§22יש ברייתא דומה לברייתא של ר' ישמעאל, ברייתא של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי. בברייתא הזאת יש 32 מידות שהתורה נדרשת, והמידה: "שני כתובים המכחישים" היא מידה ט''ו. הברייתא של ר' אליעזר מרחיבה ונותנת דוגמאות לשני כתובים המכחישים ולכתוב השלישי המכריע: ''כיוצא בו אתה אומר, 'כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹקֵיכֶם מִכׇּל שִׁבְטֵיכֶם", וכתוב אחד אומר 'בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ'"! בדיוק השאלה שנשאלה קודם היא הדוגמא לסתירה.

§23בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם. איך זה עובד? בדברי הימים כתוב (א' כ"א, כ"ה): "וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאׇרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת". והלא לא נקנה אלא בחמישים שנאמר (שמואל ב' כ''ד, כ"ד): "וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים". כשדוד המלך, יחד עם כל עם ישראל, סובלים סבל גדול ויש מגפה נוראה - עשרות אלפי אנשים מחפשים פתרון. אומרים הכתובים, גם בדברי הימים וגם בשמואל ב', שבשלב מסוים דוד רואה מלאך ה' עומד עם ידו נטויה לכיוון הר הבית, לכיוון ירושלים, וחרבו שלופה בידו. מבין דוד המלך שאומנם הוא לא יכול לבנות את בית המקדש - זה לא תפקידו, תפקידו היה להילחם מלחמות ה' ולא לבנות - אבל הוא צריך לעשות תיקון שנוגע להר הבית.

§24אז דוד הולך לגורן ארַוְנָה היבוסי וקונה ממנו את השטח ששם יעמוד המזבח - והמגפה נעצרה. תוך כדי תנועה, תוך כדי המהלך הלאומי הזה שיש בו - הר הבית, בית המקדש ומגפה נוראה - חשוב לפסוקים להגיד כמה עלה השטח. שאלה שמעסיקה רבים היום. והנה יש שתי תשובות מהפסוקים. אז זה לא רק מילים כלליות: "מִכׇּל שִׁבְטֵיכֶם" לעומת "בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ" - זה סתירה בין 600 לבין 50. אז הכתוב בכלל לא הכריע, רק סיבך.

§25אומרת הברייתא: "מה תלמוד לומר 600? אלא שהיה דמיו 600 זהובים. ונתן 50 מכל שבט ושבט. נמצא משלו 50 לבד על שבט יהודה. נמצאו שני הכתובים כאחד: ו'בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ' ו'מִכׇּל שִׁבְטֵיכֶם' - רבי נחמיה אומר דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר". אומר רבי נחמיה שאם התורה כתבה באותו פרק את המילים "מִכׇּל שִׁבְטֵיכֶם" ו"בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ" - היא לא רצתה שהחיים שלנו יהיו קלים, היא לא רצתה שנדע הכל בבת אחת. היא רצתה שנתבונן, שנתאמץ, שנחפש פסוק משם ונחפש פסוק מכאן וננסה לראות תמונה שלמה.

§26אם דבר ה' מתגלה בפסוק בדברי הימים ואומר את המספר 600, ובשמואל ב' הוא אומר את המספר 50 - הוא לא רצה להגיד את אותו מספר. אלא "רְאֵה" - תתבונן. מתי יש סתירה? מתי שהתפקיד של המספר 600 והתפקיד של המספר 50 הם אותו דבר, זה או 600 או 50. אבל הכתוב השלישי יכול להיות שהוא אומר לך שבעצם אומרת לך שהתפקידים הם שונים. בעומק אין סתירה, בתפקיד של עלות המקום אין שתי תשובות. יש תשובה אחת והיא 600.

§27אבל זה לא התפקיד היחידי. כי השאלה היא איך מגיעים ל-600? - כל שבט נותן 50 שקל. לא תוכל להשוות את הקשר של שדרות לירושלים לקשר של רעננה לירושלים. לא תוכל להשוות רכבת קלה בתל אביב לרכבת קלה בירושלים, זה שבטים ומקומות שונים. כדי ללמד שיש חשיבות לייחודיות של כל שבט - יבוא הביטוי "בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ", יבוא המספר 50. וכדי ללמד לא להישאר בייחודיות אלא במקום אחד יש 600, יש מילים שאומרות: "מִכׇּל שִׁבְטֵיכֶם".

§28הכתוב השלישי המכריע - אין פירושו מי צודק, פירושו מה צודק. כלומר, יש סדר יותר עמוק של היחס בין הכתובים, כאשר תפקיד של כתוב אחד הוא לסכם ותפקיד הכתוב השני הוא אחר לגמרי - כמייחד.

§29בכתובים זה יותר קל, בבני אדם זה יותר קשה. אתם לא מכירים את התופעה הזאת, אבל אני יכול להגיד לכם על עצמי, ואני לא בטוח שאני היחידי. יש דבר שנקרא אגו או גאווה או אנוכיות, כלומר המקום האישי. איפה הוא ביחס לברכה הא-לוקית על הר גריזים? זאת שאלה גדולה. והכתוב השלישי בעצם מפנה את המאמץ לא כדי למצוא כוח מבין הכוחות שיותר בולט מאחרים, לא כדי להעצים את הייחודיות או היחד למקום שבו יהיו יותר בלעדיים, אלא כדי לסרטט דרך יותר מורכבת ואפילו הייתי אומר יותר מסובכת, ביחס בין המושגים השונים.

§30וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם

§31מה עושים במקום אשר יבחר ה'? אומרת התורה (פסוק ו'): "וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם" - פלאי פלאים. מה עושים שם עם כל מה שהבאנו? "וַאֲכַלְתֶּם שָׁם" - אוכל זה פעולה אנושית מוכרת. איך היא מוגדרת פה? "וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם". ממשיך הפסוק: "וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם".

§32אומר הכלי יקר: "דווקא השמחה שבנפש לפני ה'" - אל תחשוב שהפרטים של הקורבנות הם השיא. כמו שלא נחשוב שהפרטים של המצוות הם השיא, אלא "לִפְנֵי ה'". מה זה לשמוח לפני ה'? כי הפסוק הקודם הגדיר את החובות אבל לא הגדיר את השמחה. במה שמחים? האם "מִשְׁלַח יֶדְכֶם" זה התרומות והנדרים והנדבות וכו' כפי שראינו בפסוק הקודם? - חלק מהמפרשים אומרים כך. הסבר נוסף זה "מִשְׁלַח יֶדְכֶם" הכוונה למקצוע שלכם, ממה שאתם מתפרנסים. עד היום זה נקרא משלוח יד.

§33מה היחס בין "וּשְׂמַחְתֶּם" לבין "וַאֲכַלְתֶּם" - כל זה לפני ה' - לבין "לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם"? אומר הרב הירש: "השיא של עבודת ה' הוא אכילה ושמחת החיים לפני ה' במקדשו". קודם כל קריאת כיוון. ממשיך הרב הירש, הוא מבחין בהבחנה יסודית: "זוהי מידה אופיינית של היהדות. היא נבדלת מן האלילות העתיקה - שאלוהיה הם תולדות הפחד - הם עוינים את שמחת האדם".

§34והרב הירש מוסיף תוספת. עיקר ההתמודדות של הרב הירש לא הייתה מול האלילות העתיקה, היא הייתה במילים שקודם דובר עליהם: "נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם". אומר הרב הירש: "בכך היא נבדלת גם מן הטעות המודרנית". מודרני זה משהו חדש לעומת מה שהיה קודם. מה הטעות? "המפצלת את נפש האדם, מבקשת את ה' רק ברוח" ברעיונות, בנחמדות של החיים, "אך מפקירה את החיים החושניים לשקיעה מחוסרת קדושה".

§35לא קל להבין כך את המושג אכילה לפני ה'. מורכב מאוד להגיד בנשימה אחת - שמחה, על כל משמעותה העמוקה - ולא להשאיר את כל החוויה הרוחנית רק ברמה של יראה ופחד, ובאותה נשימה ממש להזהיר לא לטעות בטעות המודרנית, זו ששמה את תחושות החושים ואת החומריות כערך עליון בפני עצמו. לכן כל דבר היא שופטת בשאלה איך זה מקדם את החיים. ובאכילה לפני ה' - צריך להיות תיקון גדול.

§36ולכן ברור שהרב הירש יסביר: "'בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם' - בכל תחום שלטון הכוח של ידכם... בכל מה שנמסר לכם להשתמש בו כראות עיניכם, בכל מה שמותר לכם לשלוח יד". "בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם" - זה כל פעילותכם, כל כישרונותיכם - בזה תשמחו לפני ה'.

§37הנה המשך הפסוק: "'אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ' - עיקר שמחתכם הוא בכך שכל אשר לכם הוא ברכת ה' וה' רוצה בכם. תחושה זו של רצות ה' בנו היא השמחה הטהורה". למה הוסיף הרב הירש את המילה טהורה? כי הוא מתבונן. הוא רואה שהתורה כתבה שמחה ואין כמעט משהו חשוב בנפש כמו השמחה. אבל זה לפני ה'. אז הוא מבין שיחד עם השמחה יש גם אחריות והוא מנסה להכתיר מהי וכותב: "הטהורה".

§38עכשיו תראו את ההגדרה שלו. מה זה טהורה? "היא השמחה הטהורה בחיינו ובקיומנו ואין אדם זוכה בה מתוך אנוכיות". זה כמו להסתער עם בולדוזר על המילה 'אנוכיות'. זה קשה לשמוע את דברי הרב הירש היום. אנחנו כולנו יודעים, כל אחד בזווית שלו, מה זה אני, כמה זה חשוב האני-הייחודי-הפרטי-העצמי. עכשיו אומר לי הרב הירש: תדע לך - זה עלול להיות שמחה לא טהורה, זה בירור גדול. "רק מתוך התקשרות לכלל. והיא תימצא באותה תודעה הדורשת את שלום היחיד רק בחלקו בשלום הכלל". "אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ" - אתה, משפחתך, קהילתך, יישובך, תנועתך, מוסדך, מַחֲנֶךָ - הכל בסדר. אבל "וּשְׂמַחְתֶּם" - כציבור.

§39אז מה זה מושג הברכה? אומר לך א-לוקים: אני נותן לך את הברכה להיות אתה, עצמך. אבל תדע לך - ברמה הלאומית, ברמה הפרטית ובכל הרמות שביניהם - זה עלול להיות לברכה ועלול להיות הפוך. אותו כוח שא-לוקים נותן - אם אני לא שמח בו לפני ה', אם לא ברור לי שה' נתן את הכוח הזה, אם לא ברור לי שאני מחויב כלפי מי שנתן לי את הכוח גם להתנהג על פיו - הכל יכול להפך להיות לקללה.

§40כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם

§41איפה הבירור הנוקב? אומרת התורה (י"ג, ב'-ג'): "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנׇעׇבְדֵם". גם פה חשוב להגיד לתורה "אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם". כלומר, זה משהו חדש שהוא מפתה והוא אומר לך: בוא נעבוד אותו. אומרת התורה: "לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא". מה פירוש? אבל ראינו מופת! יש משהו יותר חזק מזה? איך לא נשמע למופת?

§42אומרת התורה: בוא נשים על השולחן את המופת ואת רצונו של א-לוקים. רגע, מי נתן את הכוח לעשות מופת? - הקב"ה. ממשיכה התורה: "כִּי מְנַסֶּה ה' אֱ-לֹקֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱ-לֹקֵיכֶם בְּכׇל לְבַבְכֶם וּבְכׇל נַפְשְׁכֶם"? גם אם זה היה כמעט ברור, אומר הרשב"ם שהקב"ה נתן כוח לנביא הזה להיות נביא שקר ולהצליח במופת שלו. אתה תעמוד מול המופת, מול העוצמה הרוחנית הזאת, והוא אומר לך לעשות עבירה, ואתה אומר לא. דברי הרב ודברי התלמיד - דברי מי שומעים.

§43ה' צַדִּיק יִבְחָן

§44הקב"ה אומר לנו בתורתו שזה יהיה ניסיון. "לָדַעַת" - תבררו בתוך עצמכם מה תפקיד המצוות בחיים שלכם. האם תפקיד המצוות זה להנעים לכם את החיים ולהנגיש לכם אותם שהכל יהיה מסודר ומתואם עם הרצונות המודרניים שלכם? או שהמצוות זה פגישה עם אמת. לפעמים האמת נחמדה ולפעמים לא. "אמת ויציב ונכון וקיים" - המילה 'נחמד' היא לא המילה הראשונה או השנייה. התורה אומרת: תדע לך, יכול להיווצר מצב שבו מול המצווה ומול הַמְּצַוֶּה יעמוד כוח אנושי שקיבל את האפשרות לאחוז את עיניך. מה תבחר? מה תעדיף? את האמת או את מה שאתה רואה.

§45שאלה של תלמיד: למה באמת צריך את המציאות של הניסיון?

§46הרב: מושג הניסיון הוא אחד המושגים היותר משמעותיים ביחס שבין א-לוקים לישראל. אפשר לתת דוגמה מנבואת זכריה. בפרק י"ג אומר הנביא דבר קשה ומצד שני - יש בזה בשורה טובה. אומר הנביא (פסוק ח'): "וְהָיָה בְכׇל הָאָרֶץ נְאֻם ה' פִּי שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ".

§47בעברית מקראית "פִּי שְׁנַיִם" זה כמו לומר שני שליש. כי שני שליש זה פי שניים משליש. חז"ל והמפרשים דנים בשאלה מה זה השני שליש לעומת השליש. מדרש תנחומא בפרשת שופטים אומר: "'פִּי שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ' - זה גאולה ראשונה", שהייתה הגאולה ממצרים, והיא צמחה עד ועד בכלל לבניית בית המקדש הראשון - נחרב הבית ויצאנו לגלות ראשונה, זה נקרא נכרתה. מה זה עוד אחת, שני שליש? " - זה גאולה שנייה". גאולה של עזרא ונחמיה, זרובבל, יהושע כהן גדול, תקופת שיבת ציון שעלו מבבל ובעצם גם צומחת לשיא של בניית בית המקדש השני - אבל גם חרב הבית ונכרתה הגאולה השנייה.

§48על פי המילים: "וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ" אומרים חז"ל שהגאולה השלישית, בלי שמות ותאריכים - תהיה בלתי הפיכה. אין לה הפסק, היא לא תיכרת. נפלא. זה פסוק ח'. בפסוק ט' אומר הנביא זכריה: "וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת הַכֶּסֶף וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת הַזָּהָב הוּא יִקְרָא בִשְׁמִי וַאֲנִי אֶעֱנֶה אֹתוֹ" - זה מושג הניסיון. אומר הפסוק בתהילים (י"א, ה'): "ה' צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ". אבל הפסוק לא מדבר באותו מישור. היה צריך להגיד: ה' צדיק יבחן, ואת הרשע הוא לא בוחן. או, להגיד שאת הרשע שנאה נפשו ואת הצדיק הוא אוהב.

§49"וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ" - לומדים חז"ל שלגאולה שלישית אין הפסק כי כל כולה בגלל חילול שמו של הקב"ה בגלות. לא בגללנו, לא בגלל מעשינו. לכן גם מעשינו לא יכולים לבטל את הגאולה. אבל, האם כשאתה אומר גאולה, אתה אומר כבר הכל מתוקן? מה יביא לתיקון? אתה יכול בצדק להגיד להקב"ה שיתן לנו רשימה ואנחנו נעמוד בה. הנה, נתתי לכם רשימה. נתתי לכם פרשת ראה, אמרתי לכם (י"ג, א'): "לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" - מקיימים את זה או לא?

§50משהו צריך לטהר. בכל מיני רמות. מלחמה ועוד מלחמה ועוד מלחמה, סערה רוחנית, תרבותית ועוד סערה ועוד סערה. אתה אומר די, רוצה ללכת בשקט. רוצה לצאת לחופש. אין בעיה, יום, יומיים, שלושה. תתמלא כוחות, תחזור. אין שקט. כי יש דברים פנימיים שעוד לא התגלו. מה יגלה אותם? - הקב"ה ברא אותנו. והמושג היצרי המשבש את: 'א-לוקים עשה את האדם ישר' - קיים, אבל יש מחיצות. מה יפרוץ אותן? מה ייתן לדברים הפנימיים הטהורים להופיע? - הייסורים. זה מושג הניסיון.

§51אומר הרב קוק: לכן אל תפספס את התפילה בבוקר. כי אתה אומר: "אל תביאני לידי ניסיון", בצדק אתה חושב, בלי ניסיונות. אומר הרב קוק: ואם הקב"ה מביא ניסיון כדי לחדש ולגלות דברים פנימיים בתוכך או בתוך הדור, מה תגיד? אני לא רוצה? אלא מסביר הרב קוק: אל תביא אותי לידי ניסיון שאפול בו. המשפט הזה זה כחוט השערה.

§52כשחז"ל דנים בפרשת העקידה הם מגדירים את מושג הניסיון בשתי אפשרויות: או כדי שאחרים ידעו מה האיכות שלך - כדוגמת אברהם אבינו. או כדי שאתה תוציא מהכוח אל הפועל כוחות שלא ידעת על קיומם. אנחנו לא בוחרים את המשימות שא-לוקים מטיל. השאלה אם אנחנו גדלים וצומחים בהם.

§53וממילא לפיכך: "אל תביא אותנו לידי שטן רע" - אומר הבן איש חי: מה זה שטן רע? יש שטן טוב? אומר הבן איש חי שהאדם יכול להפוך אותו לטוב. שטן רע זה שטן מפריע ושטן טוב זה שטן מפרה. אותו סוג של קושי יכול להפוך אותו למנוף ואפשר גם ליפול בגללו.

§54זה המושג ניסיון. אל תבקש מהקב"ה לחסוך את הניסיונות. בעולם מודרני שהנחמדות תופסת מקום מרכזי מדי, שמילוי הציפיות של האדם הופכת להיות מטרה בפני עצמה - הכוח לעמוד בניסיון יותר קטן ושחוק.

§55נסעתי היום בכביש שתיים וראיתי מעל חלק מהגשרים שמישהו כתב: 'למה התגייסתי?' - שאלה נוקבת. נכון שלפני שנה ושנתיים הסבירו לנו שהחרדים זה השורש של הרעה, אבל התפכחנו מזה. כשהתפיסה הפרטית הולכת, גדלה וצומחת - יש לה עיבוי תרבותי ויצרי. בסוף היא מגיעה לשאלה - למה חובה? למה אחריות? אפשר למקד את זה ולומר - למה הניסיון? תן לחיות! במיוחד אחרי שאמרת שתיתן את הברכה ותסדר לנו הכל. פתאום אתה עושה ניסיונות? עד שלא נוציא לפועל את כל הטהרה הנדרשת מאיתנו - אין שקט. זה נכון שבחבלי משיח הקב"ה נותן את הניסיונות במנות יותר קטנות כי הוא מכיר אותנו, הוא יודע שכוח העמידה שלנו זה לא מי יודע מה.

§56שחיטת יצר הרע

§57זה מה שהגמרא מתארת במסכת סוכה בדף נ"ב (ע"א), שבסוף בסוף, כיוון שאני לא מקובל ולא א-לוקי, אני לא יודע מתי זה יהיה, בסוף בסוף ה' הולך לשחוט את היצר הרע. נעמוד מסביב שתי קבוצות, לא שלוש ולא ארבע. קבוצה אחת - רשעים. ואני מציע בלי דמיונות מה זה רשעים. והקבוצה השנייה - צדיקים.

§58מה קורה איתם? - שתי הקבוצות בוכות. כלומר בעצם לא הרווחנו כלום, כולם בוכים. אלא, אומרת הגמרא שקבוצת הצדיקים בוכה כי היא רואה שהשחיטה הזאת גילתה הר גבוה והם אומרים: איך יכולנו לטפס? איך עמדנו בניסיונות? אז מרוב התרגשות - אפילו אם הייתי אכזרי הייתי אומר מרוב שמחה שזכינו להיות חלק מהבירור דרך ההר הגבוה - הם בוכים. לעומתם הרשעים מסתכלים ורואים שיוצא מהשחיטה חוט דק. זה בכי נורא של תסכול - 'יכולנו להתגבר ולא התגברנו'. איך זה יכול להיות הר וחוט? - תלוי באדם. כי מהרגע שאתה מחליט, לא משנה מי אתה - כיחיד, כמשפחה, כיישוב, לא משנה, מהרגע שאתה מחליט שהניסיונות הם הטלטלות המושכות אותך כלפי מעלה - אתה עולה כלפי מעלה.

§59ברור שאם היו שואלים אותך: תגיד, טוב לך עם הדבר הזה? היית אומר לא. לא מהדבש ולא מהעוקץ, תן לי חיים שקטים. אבל אם היית יודע שבסוף של החיים השקטים יש יצר הרע שנשחט ויוצא חוט ותבכה למה לא עמדת בניסיונות - אז חבל להיכנס לסחרור הזה. תבקש מהקב"ה שיהיה לך כוח לעמוד בניסיונות.

§60שאלה של תלמיד: למה התורה הייתה צריכה לעבור מעניין של שמיעה לראייה?

§61הרב: אני לא אומר לעבור, צריך גם שמיעה וגם ראייה. הראייה מבררת איך אתה מתבונן, לא רק מה פיזית נגלה לנגדך. כי מה שתראה פיזית למשל במופת, יכול להטעות אז תתבונן.

§62התורה לא חוששת להציב את אותם ניסיונות, ולהפך, אומרת: "כִּי מְנַסֶּה ה'... לָדַעַת..." ולכן התעקשתי קצת על הביטוי: "אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם" וכרכתי אותו להתחדשות. כי זאת אחת הנפילות הכי גדולות. במקום שבו גם הנפש של האדם בנויה ככה להתחדשות, גם מהלך הגאולה מחדש את הכוחות - ואז המחשבה שאני מבין לאן ההתחדשות הזאת הולכת היא מחשבה שעלולה להפיל אותי.

§63והתורה אומרת לנו: חבר'ה, תתמודדו. לשמיעה יש יתרון ולראייה יש יתרון. הרב הנזיר, זכר צדיק קדוש לברכה, שיום הזיכרון שלו בימים אלו - מאוד מאוד הדגיש את השמיעה. הוא בעצם דיבר על משהו פנימי בשמיעה - על ההקשבה. עד כדי שבסוף הוא מדבר על קול הנבואה. הנבואה תחזור. אנחנו לא נפרדנו ממנה כדי להישאר בלעדיה. מתי היא תחזור? אומר הרב קוק שהנבואה תחזור רק כשבני אדם יגידו שהם לא יכולים בלי נבואה. זה לדעתי עומק הטהרה של הרב הירש שאמר לנו: "טהרת השמחה" - זה לא האנוכיות. זה לא המקום של אמת שמשרתת אותך - אלא המקום שלך כמשרת האמת. זה כל ההבדל. קוראים לזה בקיצור: גאווה.

§64וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ

§65הנה בפרשת השבוע - אין אתה לא יכול לברוח מהסוגיה המוסרית? אתה הולך לסוף פרשת עיר הנידחת, פרשה לא פשוטה - עיר שלמה עובדת עבודה זרה. הייתה התראה, יש עדים - חייבים להרוג את כולם. בסוף התורה אומרת (י"ג ,י"ח): "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ". למה? אור החיים הקדוש לא ידע להסביר. מה הוא עושה? הוא מתאר בעצמו: "'וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ' - כוונת מאמר זה כאן, לפי שציווה על עיר הנידחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפילו בהמתה, מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם". איך אור החיים יודע? "כמו שסיפרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול שעה שהורגים אדם, ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר".

§66אז מה אומר אור החיים? "והבחינה עצמה", כלומר התכונה הנפשית הזאת של האכזריות, "תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנידחת". מה פירוש? אתה הולך לעשות מצוות ה', היא מאירה, ברת עיניים, טהורה עומדת לעד. אתה לא מוסיף ולא גורע - ואתה תהפך לאכזר? איך זה יכול להיות? אומר אור החיים הקדוש: "לזה אמר להם הבטחה, שייתן להם ה' רחמים, הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם כוח הרחמים מחדש לבטל כוח האכזריות שנולד בהם מכוח המעשה".

§67המצווה זה לא משהו אוטומטי שאתה עושה אותו בלי קשר לנפש שלך ואתה מסודר כל החיים ובמיוחד בעולם הבא, לא. המצווה יכולה להזיק, יכולה לקבוע בנפש תכונת האכזריות. הקב"ה מחזיר את הרחמים, נרגענו. לרגע הייתה לנו איזה פעימת לב וחזרנו להיות דתיים למהדרין. אבל התורה הוסיפה עוד מילה: "וְרִחַמְךָ", לכאורה מספיק: "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים".

§68מסביר אור החיים: "ואומרו 'וְרִחַמְךָ' העיר בזה שכל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי, כמו כן יתנהג ה' עמו, שאין ה' מרחם אלא לרחמן". מה פירוש? מה יהיה אם אני הולך לבצע דין מוות בעיר הנידחת וחבר שלי אומר לי: תשמע, אתה עלול להישאר אכזרי. אני אומר לו: לא אכפת לי, אני דתי, אני עושה מצוות. הנפש לא קשורה לעניין.

§69כל המצוות שקשורות לנפש לא מוגדרות בהגדרה שנקראת היום 'דתי' אלא רק מעשים חיצוניים. שישה עד שמונה מעשים. כל המצוות שקשורות לנפש: "וּשְׂמַחְתֶּם" - אדם מביא קורבנות והוא לא שמח. נקרא לו דתי או לא? יש 'דתי' שהורג בשם אללה. אומר לי אור החיים: תשמע חבר יקר, אתה תפסיד את הרחמים כי אתה לא רוצה להיות רחום. ה' לא מרחם על אנשים כמוך. זה נורא. בגלל הבירור המוסרי יכולים להיווצר הרבה עיוותים.

§70לקראת המלחמה עם עמלק שאול המלך עושה מפקד. במפקד יש 200,000 רגלי, ועוד 10,000 משבט יהודה. האור שמח, שיום הזיכרון שלו בד' באלול, שואל: למה 10,000 מחוץ ל-200,000? אומר האור שמח: כל ה-200,000 התבלבלו מעודף הרגישות המוסרית של דואג האדומי, כתוצאה מהקל וחומר שלו והטענה של חפים מפשע - הם אמרו שאי אפשר להרוג את כל עמלק. לעומתם, עשרת האלפים של שבט יהודה - לא התבלבלו. מוסיף האור שמח שבגלל זה שבט יהודה זכה למלכות, בגלל שהמוסר שלו היה רחב אופקים - א-לוקי.

§71יש אדם שנותן לך מופת, אומר לך יקרה ביום זה בשעה זאת משהו מסוים, וזה קורה. ורגע אחר כך הוא אומר לך לעבוד עבודה זרה. התורה משתמשת במושג ניסיון. כלומר - חלק מהבחירה נובע ממצבים שבהם כוח מסוים מאבד את שיווי משקלו והוא מושך. ואז הבחירה נעשית שלילית. ברגע שהמפתח הוא מפתח של תורה - כל הדיון הוא אחר.

§72כלומר, מה שגאל הרב קוק את הציונות - הוא היה בעצם ביטוי של גדולי דור לפניו, הוא לא התחיל, והוא גם לא מסיים, יש המשך לרב קוק. זה לקרוא בשם א-לוקים על הגאולה. לכן חלק מגדולי ישראל שידעו את גדולתו בתורה, גם אם חלקו על מסקנותיו - לא העזו לצאת נגדו. והחלק האחר שהעז לצאת נגדו - לא יכל לשאת גדולה בתורה שלא מסתדרת עם המחשבות שלו. הבירור יהיה תורה. וממילא, השאלה היא עלי: האם הבנתי נכון את התפיסה של האנשים שנקראים חרדים.

§73והרב קוק בעצמו דיבר על המתנגדים אליו. והוא אמר להפך: שההתנגדות שלהם תעזור לכך שהציונות לא תצא מכלל ישראל, עד כדי כך. הבירור שהרב קוק עשה אותו יותר ברמה הראשונית, ופיתח אותו הרב צבי יהודה אחר כך, זה הבירור של השאלה מה התורה אומרת כל הדורות. אני יכול לבחור במהלך חינוכי שמגן עליי ועל דומיי, מפני התחושה שלי שאין לי כוח לעכל את כל הגודל הזה. בעיניי, בגימטריה, זאת התפיסה הנקראת חרדית. וממילא, ברגע שהתפיסה הזאת מקבלת יותר כוח, ברגע שיש בה סדקים שכן מפנים חלק מהאנשים ללימוד, אתה רואה כל מיני נקודות שהם נחשפות לאט לאט.

§74זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי ה'

§75הנביא ישעיהו אומר (נ"ד, י"ז): "זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי ה'". בקצה אין הגדרות של דתיים-תורניים-צדיקים-קדושים. בקצה זה עבדי ה' - האם אתה עבד או לא? שמעתם את התואר הזה? אתם רואים שאדם מוזמן לכינוס והתואר שלו זה 'ראש העבדים'. זה התואר של משה רבנו. נגיד בשבת בבוקר בתפילה: "ישמח משה במתנת חלקו". למה ישמח? כי הוא הרב-הגאון-עוז-ומגדול, הוא מופת הדור והדרו, הוא המקובל הא-לוקי, הרב של כל המקובלים הא-לוקיים. כל זה לא כתוב. מה כתוב שם? "כי עבד נאמן קראת לו".

§76רק הפחד שמא הקב"ה לא יקרא לבן אדם עבד, זה עצמו כבר היה צריך להיות מרחב השיקולים שלו. ואין מרחב שיקולים כזה במצב שבו אני מבין יותר טוב מכולם - זה נקרא גאווה. לא יעזור להתחמק מזה. זה לא תיאור על בן אדם. המצב הזה שבו אדם מעדיף את הבנתו על המושג עבד ה' - קוראים לזה גאווה.

§77יכול להיות שהבן אדם גאוותן - יעשה תשובה. ע"פ הגמרא בברכות (יט ע"א) אם ראית תלמיד חכם חוטא - אל תהרהר אחריו כי ודאי עשה תשובה. דיבר שטות, עשה שטות, משהו זייף בבוקר - בערב הוא כבר אומר להקב"ה: "בידך אפקיד רוחי" - אין זיופים במשפט הזה. אתה מפקיד בידי ה' את רוחך? את כישרונותיך? את יכולותיך לחיות? את יכולותיך ללמוד? את יכולותיך להתפלל? בידי מי אתה מפקיד דבר כזה? אז תשאל אותו אם הוא מרוצה ממעשיך.

§78שאלה של תלמיד: הרב אומר את המילה גאווה אבל אולי המניע של האדם זה נחמדות. הוא רואה שהרבנים האחרים לא עושים את זה באופן כזה או אחר.

§79הרב: החיבור בין הנחמדות לבין האני הוא הגאווה. בלשון אחרת - אדם היה מבין שאת הנשמה שלו הוא קיבל מאת א-לוקים כדי לחיות בחבלי משיח. כשהקב"ה אומר בנבואת ישעיהו (ס"ו, ט'): "הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד"? הוא אומר קושי. בני אדם אומרים שהגאולה השתבשה ואין לנו כוח יותר. הקב"ה אומר להם: "הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד"? - זה לידה, זאת נשמה א-לוקית.

§80את חייך קיבלת כדי לשמור על הנשמה הזאת. ה' לא סתם מוליד אדם בדור מסוים. יכול היה להוליד אותך לפני 200 שנה. זאת אחריות עצומה. במקום שבו אני אומר משהו או ממציא משהו שאין בו את החותם של השאלה מה הקב"ה רוצה - דרך ביסוס, לא סברות בעלמא - זה המקום שנקרא גאווה, כי הוא המקום שבו האני שלי גולש מעבר לשליחותי. בדרך כלל התוצאה היא שמערכת מסוימת לא קיימת מבחינתי. זה אחד הביטויים - רק אני קיים. אם היית אומר: 'אני מיוחד' ונותן את מלוא הכבוד לכתוב השני - זה כבר אחרת.

§81למה נפסקה הלכה כמו בית הלל? בגלל שהם מחדשים? - לא. בגלל שהם מודרניים? - לא. מאיפה הגיעה ההגדרה הזאת? הדבר היחידי שבגללו נפסקה הלכה כמו בית הלל, למרות שהיו חכמים פחות זה כמו שהגמרא אומרת (עירובין יג ע"ב): "וכי מאחר שאלו ואלו דברי א-לקים חיים, מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן? - מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי ב"ש ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן".

§82אומרת לנו התורה בפרשת השבוע (י"ד, א'): "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ-לֹקֵיכֶם" - מצד אחד נפסקה הלכה כמו רבי מאיר שאמר (קידושין לו ע"א): "בין כך ובין כך אתם קרוים בנים" - אהבה גדולה לישראל, על כל גווניהם. או מצד שני אומר הרמב"ם: אם כולנו בנים לה' אז כולנו אחים. אז התורה אומרת גם בפרשת השבוע בפרשת שמיטת כספים (ט"ו, ז'): "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ" אומר אור החיים הקדוש: "מֵאַחַד אַחֶיךָ" - המיוחד שבאחיך. אל תשפוט אדם לפי מצבו הכלכלי. "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ-לֹקֵיכֶם".

§83אומר הרמב''ם: אם כולנו בנים של ה' כולנו אחים, זה היסוד. בתוך היסוד הזה ובאותו פסוק שכולנו בנים לה', אומרת התורה: "לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קׇרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת". והגמרא ביבמות (יד ע"א) אומרת על הפסוק הזה: "לא תעשו אגודות אגודות".

§84אני חושב שהמושג: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ-לֹקֵיכֶם" כן פונה אל הצד הא-לוקי הפנימי, זה מה שאומר רבי עקיבא (אבות ג', י"ד): "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום". זה צלם הא-לוקים הלאומי שלנו. מצד שני יש חובה לנקות ולטהר אותו כמו שראינו את ההסבר של הרב הירש על: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם" - זה לא גיבוי לכל החולשות שבעולם. זה לא קל לחיות בדור שבו דברים מתחדדים ומאורעות מחייבים התייחסות. לדעתי לא צריך להיבהל מזה, לא מההבדלים ולא ממחלוקות. צריך להשתדל כמה שיותר שהצד האישי לא ייפגע, כפי שנאמר קודם במושג: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ-לֹקֵיכֶם" - כמו אחים. מותר לבקר אח, מותר לברר איתו בירור נוקב.

§85זה שבעיתונים ובכל הכלים הטכנולוגיים האלה הכל עובר להיות ישר שפות אישיות וכו' זה כי שמה לא מתבררים בירורים רוחניים. אפילו לנו כאן זה לקח יותר מחמש דקות. לא שהיה פה בירור מי יודע מה, זה בסך הכל לומדים עם חבר, אז זה רק לימוד בחבורה. בטח אחרי זה תשמעו רבנים אמיתיים ומשנתכם תהיה באמת סדורה, אבל אפילו בלימוד פשוט כזה - זה לא בחמש דקות, זה לא בשלוף, זה לא בעד ונגד, גינויים, לא גינויים, זו עבודה - עבודת פרך נפשית, תורנית, מוסרית, חינוכית. עבודה גדולה.

§86יזכנו ה' לעבוד את העבודה הזאת בשמחה ובטוב לבב, לעמוד בכל המשימות והניסיונות שהקב"ה מטיל עלינו.

§87מוקדש לעילוי נשמת:

§88רבנו הרב אלישע בן ר' שלמה זצ"ל

§89יוסף חיים בן ר' אליהו ז"ל

§90להערות, להארות ולהקדשות: 054-351-9795