§1וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'
§2בפסוק הראשון בפרשה משה רבנו מעיד על עצמו (ג', כ"ג): "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר". לפי חלק מהמפרשים יש כאן תחינה ומשמע שלמשה רבנו היה חסר משהו. אבל לכאורה אין פסגה יותר גדולה מזו שבשר ודם זוכה שדרכו הקב"ה גואל את ישראל ממצרים ומוליך אותנו במדבר, דרך מתן תורה, משכן, וערב הכניסה לארץ. אבל מהפסוק נראה שכנראה חסר לו משהו. זה בעצם מלמד שגם המהלך שמשה רבנו מבטא - עדיין חסר.
§3הדבר השני שהראשונים מדגישים בתוך המושג: "וָאֶתְחַנַּן" הוא שיש בו רמיזה למושג חינם. כלומר, אין כאן איזה תלות במעשים, ב'מגיע לי' או ב'עבדתי כל החיים ועכשיו אני רוצה כך וכך', אלא אך ורק מצד מידת הרחמים הא-לוקית.
§4ממשיכה התורה: "ה' אֱ-לֹקִים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵ-ל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶיךָ". "הַחִלּוֹתָ" - אנחנו אחרי מלחמת סיחון ומלחמת עוג. עבר הירדן כבר כבושה או משוחררת, אז מבין משה רבנו שיכול להיות שאולי כן יש לו חלק בכניסה לארץ.
§5ואז כתוב: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן". ירושלים ובית המקדש בארץ ישראל - הם החסרים למשה רבנו. אבל באמת כמו שהוזכר קודם, זה לא רק חוסר למשה רבנו אלא כל המהלך הא-לוקי של נתינת התורה מחכה לכניסה לארץ.
§6לְמַעַן תִּחְיוּ
§7זה מאוד בולט בפרק הבא כאשר הקב"ה אומר דרך משה רבנו: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם". לעומת מה שמתואר בפרק י"ט בספר שמות שגם שם זה מעין הכנה למעמד הר סיני, פה יש שתי הדגשות אחרות. הדבר המרכזי והבסיסי זה: "לְמַעַן תִּחְיוּ" - החיים.
§8נכון שאנחנו חיים גם במדבר, נכון שאנחנו חיים גם בגלות, אבל אלו חיים מאוד מכווצים. ארץ ישראל זה מקום חיינו, זה הביטוי הטבעי לנשמות שלנו, במישור הלאומי, האישי, המשפחתי, היישובי, הקהילתי - זה המקום של החיים שלנו.
§9והסוגיה השנייה, שבמילא קשורה לראשונה: "וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ" - המקום של ארץ ישראל והופעת התורה. אם מדובר על חיים - צריך להסביר למה הכוונה. לא רק בדור שלנו, אנחנו לא המצאנו את המושג הזה של חיים, אבל רואים שבתורה הוא מופיע ערב הכניסה לארץ.
§10כיוון שצריך לבאר את המושג הזה, התורה נכנסת לביאור הזה: "לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְות ה' אֱ-לֹקֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם". כשמדובר על חיים, או מדובר ממילא על זרימת החיים - אני עלול לחשוב בשטחיות המבט שלי, שהקביעה בשאלה: מה זה חיים - תהיה בידי, כך אני מבין את המושג חיים. אבל התורה אומרת לי: "לֹא תֹסִפוּ... וְלֹא תִגְרְעוּ" - מי שנותן החיים נותן את חוקיהם והדרכתם. ואל תחשוב, אומרת לי התורה, שאתה הופך להיות בעל הבית, אל תחשוב שאתה זה שקובע.
§11וצריך לחדד את זה בפסוק ג': "עֵינֵיכֶם הָרֹאוֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּבַעַל פְּעוֹר". בכך רש"י רואה גם את סוף הפרק הקודם לסמיכות של פסוק א' בפרק שלנו וללימוד מבעל פעור - שלא חלילה לטעות בטעות הנוראה הזאת: שאם חיים זה כמו שאנחנו רוצים - בסוף זה מגיע להידרדרות של אותה עבודה זרה.
§12אז בעיקרון אומרת התורה: "לֹא תֹסִפוּ... וְלֹא תִגְרְעוּ", ועכשיו אומרת: תזכור מה היה בבעל פעור. ומזה חוזרת לסיכום כללי: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱ-לֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם". בסוף, השיא הרוחני הוא גם השיא הנפשי. לא אמור להיות פער בין החיים לבין הדבקות ברצון ה'.
§13לַעֲשׂוֹת כֵּן - לַעֲשֹׂתְכֶם
§14זה בא לידי ביטוי בפסוק הבא: "רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱ-לֹקָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ". "לַעֲשׂוֹת כֵּן" - כמו לומר לעשות כך. כמו שה' ציווה - כך כשאתם נכנסים לארץ תקיימו, נשארת ההדגשה על הקיום של המצוות.
§15החת"ם סופר מפנה לכמה פסוקים אחר כך בהם אומרת התורה דבר דומה, אחרי התיאור של מעמד הר סיני (פסוק י"ד): "וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ". כבר לא כתוב "לַעֲשׂוֹת כֵּן" אלא במילה אחת: "לַעֲשֹׂתְכֶם".
§16אומר החת"ם סופר: עד הכניסה לארץ ניצב עולם אחד של המעשים, של המצוות, והעולם השני זה עולם החיים, עולם הנפש, עולם הרצונות. עולם החיים מקבל משימה שנראית מצווה מבחוץ, ושני העולמות לא בהכרח קשורים. אבל אומר החת"ם סופר: מרגע הכניסה לארץ יש "לַעֲשֹׂתְכֶם" - אתם נעשים מחדש. המצוות הם ביטוי לחייכם. זה אתגר עצום, זה גם קושי עצום.
§17מעלת ט"ו באב
§18הלילה אנחנו מציינים את ט"ו באב. ממש כמה ימים אחרי תשעה באב. חז"ל במסכת תענית לומדים את המיוחד ביום הזה מכמה כיוונים (ד', ח'): "אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים". זו השוואה לא פשוטה בכלל. בלי ארץ ישראל אני לא חושב שהיינו יכולים לעשות השוואה כזאת וגם אחרי שיש ארץ ישראל היא לא מובנת.
§19יום הכיפורים כולו רוחניות, כולו טהרה, מקדש, מקווה ישראל ה'. מה זה חמישה עשר באב? מה כתוב פה? "בהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו" - בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים וכל התיאור בהמשך הוא תיאור של הקמת בית. זה לא 'יום האהבה', הביטוי הזה יכול להישאר בחיים חיצוניים, שטחיים, זה יום של הקמת בתים. זאת הכוונה של החיים למקום מאוד מדויק של הקמת בית. זה ט"ו באב.
§20הגמרא מרחיבה. בהתחילה היא שואלת ואומרת (תענית ל ע"ב): "בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות". אבל שואלת הגמרא: "אלא ט"ו באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה".
§21האמריקאים קבעו את ועדת השחרורים של יונתן פולארד ב-18 ל-19 - תאריך לועזי מקרי לחלוטין. כיוון שהם לא מנהלים את העולם והקב"ה משרה שכינתו בישראל, זה היה ממש סמוך לט"ו באב. אחינו חוזר להיות חלק מאיתנו. זה ט"ו באב. חוזרים להיות יחד. כשאתה רואה היום עיתון שנחשב תורני, דתי, ימני - כל השבחים באותו עיתון - הכותרת הראשית שלו בולטת, חזקה ועם זה אדם נכנס לשבת נחמו: "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ". ולמטה בצד שמאל כזו ידיעה קטנה: יונתן פולארד משתחרר. הפוך!
§22ברור שיש כאב על הריסת בתים. ברור שיש כאב על כך שהמדינה ומערכותיה הציבוריות פוגעות בארץ ישראל. אבל אם אדם לא יודע ליצור תמונה שלמה ומאורע מסוים מוציא אותו משיווי משקלו - זה לא אומר שהוא אוהב את ארץ ישראל, זה לא אומר שהוא מבין מה זה. זה אומר שהוא מאוד אוהב את עצמו, את תפיסתו, את השקפתו, את המחנה שהוא שייך אליו, את ההתקפה של מחנה אחר.
§23בט"ו באב - הותרו השבטים. ברור שאנחנו לא במצב שלם. ברור שיש עוד הרבה מה לתקן ולשפר. אבל אם כל מה שיש זה כותרות שליליות, מחשיכות במקום מאירות, אז ט"ו באב עובר בסימן חורבן. אבל מה לעשות שחז"ל לא ראו ככה את המציאות וט"ו באב צוין גם שמסביב הכול היה חרב? - זה לא הפריע לחז"ל לומר שזה יום כמו יום כיפור.
§24הגמרא ממשיכה: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר" - בתלמוד הבבלי, תלמודה של הגלות, זה מנוסח בעדינות, אבל בתלמוד הירושלמי, תלמודה של ארץ ישראל, זה כתוב הרבה יותר חריף. בין הדברים שאירעו בט"ו באב אומרת הגמרא (ד', ז'): "רבי אבון אומר: שבו בטל החפר".
§25את הביטוי: 'כלו מתי מדבר' כפי שהבבלי אומר, אפשר לפרש ולומר שהסתיימה מיתת אותם אנשים. אבל למה הייתה המיתה הזאת? לעומת זאת, הביטוי בירושלמי: "בטל החפר" - מברר שיש פה ביטוי מיוחד. מפרש אותו רבי לוי ואומר שבכל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ל600,000 גברים מעל גיל 20 ואומר: "צאו לחפר, צאו לחפר" - היו יוצאים מהמחנה לאן? מה עושים? אומר הירושלמי: "והיו יוצאין וחופרין להן קברות וישנים", ובאותו הלילה יש אומרים שהיו מתים 15,000 ויש אומרים 21,000, ככה כל שנה ושנה.
§26אפשר לחשוב מה קורה לאדם אחרי 20 שנים כאלו - הוא יצא מהבית, הוא לא בטוח שהוא יחזור. הוא הלך לחפור את הקבר שלו ונכנס לשם. ורק אלה שיצאו משם חזרו. הם אלה שאחר כך שנה אחרי זה שוב יחפרו.
§27בשנה האחרונה, אומר הירושלמי, עשו כן. בשנה האחרונה כבר לא יצא כרוז, אבל הם התרגלו 39 שנה. מה קרה בבוקר? עמדו ומצאו את עצמם שלמים. אז הם לא הבינו. אמרו: "דילמא דטעינן בחושבנא" - אולי עוד לא הגיע תשעה באב. זה כל כך היה ברור להם שמדור המדבר מעל גיל 20 לא יישאר אף אחד. אז הם יצאו מחוץ למחנה וחפרו את הקברים שוב בי', בי"א, בי"ב, בי"ג, בי"ד.
§28אבל כשהגיע ט"ו: "כיון דאשלם זיהרא" - הירח התמלא, "אמרו: דומה שביטל הקב"ה אותה הגזירה קשה מעלינו ועמדו ועשו יום טוב". לפי הגמרא בתענית באותה סוגיה, על חטא המרגלים נחרב ביתנו הראשון והשני. ולפי המסורת שהגר"א לימד את תלמידיו ו'אם הבנים שמחה' ועוד מפרשים מביאים את זה - שבחבלי משיח יחזור חטא המרגלים, היחס לארץ ייסדק. בימינו אפשר להבין: מושג החיים ולעומתו הקשר לארץ - לא תמיד נראים עולים בקנה אחד. כמו שמושג החיים ומושג המסירות במבט שטחי לא בהכרח עולים בקנה אחד.
§29זה בעצם הביטוי שאומר אותו רבי עקיבא בתוך המהות של קבלת עול מלכות שמיים. אחרי שהתורה אומרת בפרשתנו (ו', ד'): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹקֵינוּ ה' אֶחָד", היא אומרת: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ". כמו מושג הדבקות - גם מושג האהבה יכול להתפרש במישור האישי החוויתי.
§30ממשיכה הגמרא בבלי: "עולא אמר יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות (-שומרים) שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל. אמר (-הושע בן אלה): לאיזה שירצו - יעלו". ירבעם בן נבט היה למדן, הוא היה מגדולי החכמים בתורה. הוא פיצל את המלוכה, הוא שבר את: "הותרו שבטים לבוא זה בזה" והפך את עם ישראל לשתי מדינות: מדינת ישראל ומדינת יהודה. בלמדנותו הוא ידע שבהגיע רגע האמת של העלייה לרגל, של הכניסה לירושלים, לבית המקדש, תתברר ההבחנה בינו - מלך ישראל, לרחבעם מלך יהודה. הוא ידע את ההלכה שבעזרה במקדש יכול לשבת רק מלך ממלכי בית דוד.
§31ואז הוא אמר, כך מפרש הירושלמי בתחילת מסכת עבודה זרה: ייווצר מצב שעם ישראל עולה לרגל ורואה את מלך יהודה רחבעם יושב בעזרה ובזה כבודו יגדל. העם יראה את מלך ישראל ירבעם נשאר בחוץ - כבודו יקטן. איך יעשה שלא יהיה לו את הביזיון הזה? כלומר, איך ימנע מעם ישראל לעלות לרגל? אמר: אני אגיד לעם ישראל: מה אתם מחפשים בהר הבית? מה אתם מחפשים בבית המקדש? - חוויה רוחנית. אני אספק לכם את זה בדן, בבית אל. האם הוא הצליח לשכנע כך את ישראל או לא? - לא ידוע.
§32מה שכן ידוע הוא שהוא גם עשה מחסומים, הוא פיזית לא נתן לעלות. אבל יכול להיות שאם עם ישראל לא היה מסתפק ברוחניות המפוקפקת הזאת, הפרטית, יכול להיות שהיו מורדים בו. אבל לא מרדו בו, התאים להם המחסומים האלה, עד שהגיע הושע בן אלה. שגם התיקון שלו, אומרים הראשונים, הוא רק יחסי, מפני שהוא רק אמר: "לאיזה שירצו יעלו" ולא שבר והרס את העגלים האלה.
§33גם חזקיהו המלך שהיה צדיק והייתה תורה בימיו - התינוקות מצפון ועד דרום יודעים מ"ט פנים בתורה. יש חרב שנעוצה בכניסה לבית המדרש: 'מי שלא לומד ידקר' - מדינת התורה. חזקיהו מבער את כל העבודה הזרה מידו - שורף, נותץ, הורס הכול. אבל את העגלים הוא משאיר. כנראה לא הפריעו לו העגלים בבית אל ובדן.
§34המחשבה הפרטית הזאת, לפחות כפי שאומרת הגמרא בזמן הושע בן אלה שהסיר את המחסומים - לפחות המחשבה הזאת התקטנה קצת. זה ט"ו באב - "הותרו שבטים", "כלו מתי מדבר" - חזרת האומה, הכוח והגבורה של האומה. ההמשך של הגמרא זה הרוגי ביתר שניתנו לקבורה ובאותו יום תיקנו ביבנה את ברכת: 'הטוב והמטיב'.
§35בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשְׁךָ וּבְכׇל מְאֹדֶךָ
§36התפיסה, המחשבה, הכוח הלאומי הזה, הדבקות הלאומית שלנו ברצון הבורא - זה הבסיס בקריאת שמע למילים הממשיכות את: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ". שלא נטעה, לא במושג הדבקות ולא במושג האהבה, לתלות הכול בסיפוק שלנו, בחוויה שלנו, בהתרגשות שלנו. אלא אומרת התורה: "בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשְׁךָ וּבְכׇל מְאֹדֶךָ". זאת לא עבודה קלה, יש כוחות שונים בחיים. חלק מהכוחות האלה יכולים להפיל ולרסק אותנו מוסרית. קבלת עול מלכות שמיים זו המוכנות להטות את הכוחות האלה לכיוון חיובי, ליצור בהם טהרה ושליטה עצמית. זה (ברכות ט', ה'): "'בְּכׇל לְבָבְךָ' - בשני יצריך".
§37"וּבְכׇל נַפְשְׁךָ" - אומר רבי עקיבא: "אפילו נוטל את נפשך". המושגים של דבקות ואהבה עלולים להטעות ולהרגיל את המחשבה והתפיסה של החיים בצד השטחי שלהם - כשהכול זורם ויש תחושה טובה של סיפוק. המילים: "וּבְכׇל נַפְשְׁךָ" הן הפוך לגמרי: "אפילו נוטל את נפשך". אומר הרב קוק ב'עולת ראיה: אפילו מייסר אותך. מייסר אותך זה לא רק במובן הפרטי אלא גם מייסר את הדור ואת הארץ. המבחן הגדול כשאתה אוהב באמת - זאת לא אהבה שתלויה בדבר. זה: "אהבת האמת", אומר הרמב"ם, "מפני שהיא אמת", לא בגלל הרווחים שלה - "אפילו נוטל את נפשך". "וּבְכׇל מְאֹדֶךָ" - בממון שלך.
§38בוודאי לא מובן לי שיש ייסורים בדור של גאולה, כשנכנסנו לארץ מחדש, קץ מגולה - אז איך יכול להיות הרס? איך יכול להיות גוש קטיף? זה היה המבחן של אנשי גוש קטיף - מה זה: "וּבְכׇל מְאֹדֶךָ"? כל הלחץ הפסיכולוגי התנקז על ידי איום פגיעה בממונם של האנשים. עברה מן העולם לרגע זכות הקניין, עברה מן העולם לרגע הזכות לחופש העיסוק, עברו זכויות הפרט. האם אז האחיזה בארץ ישראל תהיה בלי סדק, בלי פקפוק? זה ניסיון עצום. ואם אוהבים את הארץ באמת - עומדים בניסיון הזה.
§39זה רבי עקיבא. נכון, התלמידים שלו אומרים לו: "רבנו, עד כאן?". קשה לאנשים שעסוקים בחיים שלהם לראות גודל כזה שבעצם משנה את כל תפיסת החיים. רבי עקיבא לא צחק כשהוא ראה מהר הצופים את חורבנה של ירושלים (מכות כד ע"ב), הוא בכה, וכמו חבריו גם הוא קרע את בגדיו וגם הם קרעו את בגדיהם. אבל משהתקרבו להר הבית, והוא ראה והם ראו שועל יוצא מבית קודשי הקודשים, לפי הגמרא, אז הם בכו והוא צחק. והם אמרו לו: "מפני מה אתה צוחק?", והוא אמר להם: "מפני מה אתם בוכים?".
§40גם כשרואים כזה דבר מזעזע, גם כשרואים שפל של חורבן כזה, אומר רבי עקיבא שזה לא אוטומטי לבכות. מדוע? מפני, אומר רבי עקיבא שבכלל לא היה ברור מה היה הבניין. אם היום היו אומרים לנו: 'ייבנה בית המקדש והמזבח ונוכל להביא קורבנות, נוכל לתקוע בחצוצרות, נוכל להדליק נרות במנורת המקדש, אבל אין ירושלים. אין רחובות, אין בתים, הכל חרב" - בטוח שהיו אנשים שהיו אומרים: "נפלא, זה מה שרצינו. אנחנו עסוקים ברחובות? בילדים וילדות משחקים ברחובותיה? זה מה שמעניין אותנו? ט"ו באב מעניין אותנו? -לא. מה שמעניין אותנו זה יום כיפור!". זאת לא חלוקה שנמצאת היום בתודעה ובסדרי עדיפויות. נכון, הנביא זכריה אמר (ח' ה'): "וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ", בסדר, אמר את זה לתפארת המליצה. אבל הרבה יותר חשוב הקודש, ומה לא עושים בשביל הקודש? ואיפה נמצא בדיוק העניין הלאומי? עזוב אותנו עכשיו, אנחנו עסוקים בדבקות.
§41אמר רבי עקיבא: עכשיו שאני שומע את נבואת מיכה (ג', י"ב): "וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה" - החורבות יגיעו עד השפל, עד אותו שועל שיוצא מבית קודשי הקודשים. עכשיו אני רואה את זה, אני מבין שמה שאמר הנביא זכריה על זה שילדים וילדות משחקים ברחובותיה ואיש משענתו בידו מרוב ימים - זה רציני. אני מבין שאין דבר כזה מקדש בלי ירושלים, אין דבר כזה דבקות בלי האומה, בלי חיים חדשים של הכלל. על הבירור הזה אני שמח. אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט, אתה יכול לעשות הכל אחרת.
§42מישהו אמר לי אתמול: נכון, באופן כללי חבלי משיח זה כמו חבלי לידה, אבל די, כמה אפשר? מבחינתנו די, מבחינתנו "וָאֶתְחַנַּן". מבחינת הקב"ה? אנחנו נדע מה התוכניות שלו? כמה הוא עוד רוצה לסחוט אותנו? - לא יודעים, אנחנו מצהירים בכל בוקר ובכל ערב: "בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשְׁךָ וּבְכׇל מְאֹדֶךָ", ואנחנו מוכנים. לאן הקב"ה ייקח את המוכנות הזאת? איך ההנהגה הא-לוקית אומדת את יכולתנו, את קשיינו, את מה שאנחנו מצמיחים מתוך הקשיים? - לא נדע. אבל לא זאת השאלה אם זה מוצא חן בעינינו. מצוות מסירות הנפש הנובעת מתוך אהבת ה' היא חלק מאהבת האמת. אהבת האמת, אם אוהבים אותה לא מפני רווחיה, אז גם לא נסוגים ממנה בגלל ייסוריה. 'הא בהא תליא'.
§43ואז אפשר לשמוח בט"ו באב בגלל הופעת הכוח הלאומי המחודש של ישראל בלי פקפוק, בלי כמובן להסתיר את ה"וָאֶתְחַנַּן" על השלבים הבאים: "הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן". אבל ה"וָאֶתְחַנַּן" הזה לא מאפיל על מה שהמדרגות מתגלות לאט לאט בחזרה אל החיים, ברצון לטהר אותם.
§44ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח
§45אנחנו נכנסים השבת לשבע שבתות של נחמה, שבעה פרקים בנבואות שעוסקים בנחמה. אפשר לקרוא את הנחמה (ישעיה מ', א'): "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי" ולהמשיך. אבל כשמסתכלים בספר ישעיהו - קודם לזה פרק ל"ט. אחרי שלומדים אותו יש הבנה אחרת של פרק מ'.
§46אומר הנביא (ל"ט, א'): "בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל חִזְקִיָּהוּ וַיִּשְׁמַע כִּי חָלָה וַיֶּחֱזָק". לא ברור מה מטרת השליחות, מה מלך בבל רצה לדעת. מה שכן ברור: "וַיִּשְׂמַח עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ וַיַּרְאֵם אֶת בֵּית נְכֹתֹה אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַבְּשָׂמִים וְאֵת הַשֶּׁמֶן הַטּוֹב וְאֵת כׇּל בֵּית כֵּלָיו וְאֵת כׇּל אֲשֶׁר נִמְצָא בְּאֹצְרֹתָיו״, ולא רק את הדברים הגדולים: ״לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הֶרְאָם חִזְקִיָּהוּ בְּבֵיתוֹ וּבְכׇל מֶמְשַׁלְתּוֹ".
§47כשיש נבואת אמת בדור, אין טיוח, אין חיפוי, יש בירור נוקב. יבוא ישעיהו הנביא אל המלך חזקיהו ויאמר אליו: "מָה אָמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה וּמֵאַיִן יָבֹאוּ אֵלֶיךָ". אומר חזקיהו: "מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאוּ אֵלַי מִבָּבֶל". ובתשובה לשאלה: "מָה רָאוּ בְּבֵיתֶךָ?" הוא אומר: ״אֵת כׇּל אֲשֶׁר בְּבֵיתִי רָאוּ לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הִרְאִיתִים בְּאוֹצְרֹתָי".
§48מה תגובת הנביא? "וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ אֶל חִזְקִיָּהוּ שְׁמַע דְּבַר ה' צְ-בָאוֹת. הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא כׇּל אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה בָּבֶל לֹא יִוָּתֵר דָּבָר אָמַר ה'" - מכל השפע הזה לא יישאר כלום, בנייך יפגעו. למה החריפות הזאת? למה התוכחה הזאת?
§49אומר המלבי"ם שם: מלך בבל לא מתעניין סתם במה שעובר על המלך חזקיהו. מלך בבל שולח משלחת כדי לענות על השאלה: למה זכה חזקיהו לנסים גדולים כאלה? גם במישור הלאומי - בלילה אחד נהרגים במגפה מאה שמונים אלף חיילים של אשור וסנחריב בורח כל עוד נשמתו בו. וגם באופן האישי - ה' מאריך את חיי חזקיהו בחמש עשרה שנים. רוצה מלך בבל להבין למה ה' עשה נסים כאלה לישראל. ובעצם הוא חותר לשאלה האם זה תמיד או שזה תלוי במשהו והוא יכול לחלוף. אומר לו המלך חזקיהו: הכל זה אני - הרוחניות שלי, התורה שלי, המלכות שלי, האוצרות שלי - הוא מראה לו את הכל.
§50אומר המלבי"ם: המשלחת תחזור לבבל והם יגידו לאנשים שם: 'תשמעו, לא כדאי להסתבך עם עם ישראל כשחזקיהו נמצא, הוא מלך צדיק וה' עושה לו ניסים, אבל כשהוא ימות אפשר יהיה לתקוף אותם'. אמר הנביא ישעיהו למלך חזקיהו: 'אתה איבדת את כוח ההרתעה של ישראל, היית צריך להגיד למשלחת: לי אין זכויות פרטיות'. תלמד ממשה רבנו, לא בזכויותיו הוא מבקש להיכנס לארץ הזאת. היית צריך להגיד להם שהקב"ה אוהב את עמו, יש סגולת ישראל'. ואז הם היו חוזרים לבבל ואומרים: 'חבר'ה, לא מתעסקים עם העם הזה'. אתה איבדת את כוח ההרתעה כי לא האמנת בסגולת ישראל, עד כדי כך.
§51הפסוק בדברי הימים (ב' ל"ב, כ"ה) אומר ביטוי קשה: "וְלֹא כִגְמֻל עָלָיו הֵשִׁיב יְחִזְקִיָּהוּ". ההמשך קשה לא פחות: "כִּי גָבַהּ לִבּוֹ". שואלים חז"ל (סנהדרין צד ע"א): אתה אומר שחזקיהו המלך - צדיק, אז איך יכול להיות שגבה לבו? פעם חז"ל לא הבינו איך זה הולך ביחד.
§52אז אומרים חז"ל: שגבה לבו מלומר שירה. אומר המלבי"ם: הסיבה שהוא לא אמר הלל על מפלת סנחריב היא אותה סיבה שבגללה הוא הראה למלך בבל את האוצרות שלו. הוא אמר: מה השתנה? - גאולת ישראל? אומר המדרש (שיר השירים רבה ד', ח'): "אמר רבי אבא בר כהנא, אמר חזקיהו המלך - 'תורה שאני מלמד מכפרת'" - יש בתי מדרש. אז יש דבר כזה שנקרא עצמאות ישראל. גאולת ישראל זה זניח לחלוטין. ט"ו באב זה זניח לחלוטין.
§53יום הכיפורים זה יום רציני (יומא ח', ט'): "אשריכם ישראל - מי מטהר אתכם". רוקדים את זה, מקפצים את זה היום. אבל יש שם משנה שלמה שהניגון לא כולל אותה, בריקוד לא רוקדים אותה, רוקדים רק את החלק היותר נוח, היותר פרטי ועכשווי: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם". זה נבואת יחזקאל (ל"ו, כ"ה) שהגאולה מצמיחה טהרה, שגאולת הכלל מצמיחה עולם רוחני. זה לא נכנס בריקוד, זה קשה לחוש. זה חזקיהו המלך. מי יודע, אולי בגלל זה הוא גם לא ביער את העגלים. מה יש? מה הבעיה בזה? יקימו בית מדרש בבית אל, יקימו בית מדרש בדן ושם ירקדו. יש עליה לרגל? יש אומה? יש ירושלים?
§54נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱ-לֹקֵיכֶם
§55הפרק עצמו אומר: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי". אני חושב שאולי היום יותר מובן ההמשך הנחמה של גאולת האומה. קודם כל הסיום של הפסוק הראשון: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱ-לֹקֵיכֶם" - זו אמירה א-לוקית, נחמת האומה, נחמת הכלל.
§56ממשיך הנביא: "דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֺנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכׇל חַטֹּאתֶיהָ". השיר שנכתב במלחמת ששת הימים, שיר הכותל, שיש בו מילים מיוחדות על אבנים ועל לבבות: על אבנים שהם לבבות ועל לבבות שהם אבנים - הוא לא שיר שהמציא אותו חיים חפר, זה שיר שכתב הרב צבי יהודה כמה שנים לפני הקמת המדינה. גם אז היה ויכוח גדול על כל היחס לכותל. המושג שכתוב כאן "דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם" - זה אבנים שהם לבבות, יש לירושלים לב.
§57בפרשה הקודמת ראינו את הביטוי (א', ב'-ה'): "אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב... הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר". אומר 'מי השילוח' שהחידוש העצום שיש בכניסה לארץ זה הלב. השכל התחדש במעמד הר סיני, אבל איפה זה נכנס במערכות החיים ובכל מערכות החיים? - זה הדיבור על הלב. גאולת ישראל, כיוון שהיא בונה את כל החיים מחדש, אז "דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם".
§58"קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה' יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵא-לֹקֵינוּ" בשכבות החיצוניות של הגאולה יש שליחים בשר ודם שחיים אותה, אבל רוח ה', אומר הנביא ישעיהו, היא הדוחפת, מוסתרת.
§59"כׇּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכׇל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה" - הכל יסתדר מחדש. הקב"ה יגדל את כוחם של בעלי הענווה, הפשטות והצניעות. בעלי גאווה - הקב"ה ירסק את כוחם, זה מה שכתוב פה: "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה'".
§60זה לא רק שמאז הכניסה לארץ יש ט"ו באב, אלא בעומק בלי ט"ו באב אין גם יום כיפור. זה יום אחר לגמרי. "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה'" - אומרים הראשונים, איך נגלה כבוד ה'? - בגאולת ישראל, זה הופעת השכינה.
§61- עַל הַר גָּבֹהַּ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן
§62"עַל הַר גָּבֹהַּ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱ-לֹקֵיכֶם". מפרש הרב קוק שיש שתי מבשרות: מבשרת ציון ומבשרת ירושלים. במהלך הגאולה, זאת שעליה אמר רבי יהושע (סנהדרין צז ע"ב) שגאולה לא תלויה בתשובה - יהיו שליחים ושליחות של בניין הארץ, של העלייה אליה, של השגת העצמאות, של המלחמה על העצמאות, של עזרת ישראל מיד צר, התיישבות, ביטחון והחקלאות - כל זה יהיה קשור למהלך א-לוקי לא גלוי. אומר הנביא: "עַל הַר גָּבֹהַּ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן" - אל תסתפקי במישור הגלוי המסתיר את העולם הרוחני של ישראל. תעלי להר גבוה, תתפתחי.
§63- הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם
§64מי המבשרת השנייה? - מבשרת התוכן: "מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם". מה אומר לה הנביא? לכאורה מה שהיא רוצה לשמוע ומה שהיא רוצה להשמיע, כי היא כמובן מסודרת, היא מאה אחוז. אז מה נשאר לה? אומר הנביא: "הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם" - תצעקי, תלחמי, תגדפי. אבל הפסוק לא עוצר פה, הפסוק אומר למבשרת ירושלים מה האחריות שלה. ואם היא לא נמצאת שם היא נמצאת במקום מאוד נמוך, מאוד כיתתי, מאוד כוחני, מאוד מקטרג. בסוף מה שיש לה להגיד על ט"ו באב זה: "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ". מה אומר הנביא? "הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל תִּירָאִי". ממה אל תיראי? "אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱ-לֹקֵיכֶם". כל האחריות של מבשרת ירושלים זה להפיח רוח במערכת הלאומית בערי יהודה.
§65'עוד יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים' - הקול של הקמת בתים, שזה ט"ו באב, זה הקול של ערי יהודה, כי סימן החורבן בירמיהו זה הפסקת החתונות. וחזרתנו לארץ, וחזרת קיבוץ גלויות, וחזרת פריחת הארץ וחזרת העצמאות - זה חזרת קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה.
§66זה: "אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה" - לעצמאות של ערי יהודה, לציון של ערי יהודה. תגלי לה מי היא. מתוך עוינות תגלי לה? מתוך מלחמת אחים תגלי לה? מאיפה כל הרעיונות האלה? זה לא מבשרת ירושלים, זה אצטלה של מבשרת ירושלים. ומי יודע למה מבשרת ירושלים חוטפת מכה אחר מכה. ובמקום לעשות חשבון נפש, ובמקום לנקות ובמקום לטהר, נשארים בקטרוג.
§67אבל אומר הנביא: כל מהלך הגאולה הוא לקרוא בשם לעצם ההתחדשות הלאומית שלנו. ברגע שמישהו חושב שהעולם המתוקן כביכול, עולם הקודש כביכול, כל עניינו זה לצרור את עולם החול, כל עניינה של מבשרת ירושלים זה לכופף את ידיה של מבשרת ציון - זה לא קשור לנבואה, זה לא קשור לגאולה.
§68וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ
§69אני מקווה שיש גם מנהגים אחרים שממשיכים את ההפטרה אחרי (מ', כ"ו): "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" כי הנבואה ממשיכה לפסוק כ"ז: "לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה' וּמֵאֱ-לֹקַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר". יש כל מיני קבוצות בעם ישראל שהציפיות שלהם מהמציאות לא מתמלאות, שתפיסות עולמם לא מקבלות ניצחון מוחלט על פני תפיסות אחרות. הם עלולים להרגיש: 'למה נסתרה דרכי מה׳'. אומר להם הנביא: אתם מנהלי העולם? הקב"ה אמור להתייעץ איתכם? אומר הנביא: "הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱ-לֹקֵי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ".
§70כוח א-לוקי לא תלוי בבני אדם, הוא לא אמור למצוא חן בעיניהם, הוא לא אמור לרצות אותנו. אם הכוח הא-לוקי בא במפגש עם הנפש: "נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עׇצְמָה יַרְבֶּה. וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ. וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ".
§71"וְקוֹיֵ ה'׳" הם אלה המקווים לגילוי רצונו של הבורא, אלה המוכנים להיות משרתים שלו. כל בוקר אנחנו אומרים: "הנותן ליעף כוח". אומר הרב קוק בעולת ראיה: אבל אדם קם בבוקר אחרי שינה, בדרך כלל הוא רענן, אז למה הוא יגיד "הנותן ליעף"? אומר הרב קוק: נכון, בבוקר כשאדם קם הוא רענן, אבל שעתיים אחרי זה הוא נתקל בקושי, ארבע שעות אחרי זה באכזבה, שש שעות אחרי זה בנפילה. מאיפה הוא ייקח כוח? אומר הרב קוק: המעיין הנשמתי שא-לוקים שם באדם ושאיתו הוא עורר אותו בבוקר - הוא המעיין הנשמתי שגם שעתיים אחרי זה ממשיך לתת כוח.
§72רק תקשיב, רק "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל", רק תיפתח למקור עליון באמת ומשם תשאב כוח, משם תשאב את הרצון למסור את הנפש, משם תשאב את היצרים לכוון נכון, תחתור לזה, תתאמץ על זה.
§73בשורות טובות.
§74חופש טוב.
§75ט"ו באב שמח.
§76לימוד נחמה למוצאי תשעה באב
§77כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים
§78היו שני בתי מקדש והם נחרבו, ולא התחמקנו מהאמירה הזאת במגילת איכה כמה פעמים, שהיא אמירה קשה וודאי קשה להגיד אותה בציבור: 'אנחנו מרינו, אנחנו פשענו'. כלומר, מזהים צורך בהפקת לקחים. התורה מכינה אותנו להפקת הלקחים. עד שלא ייבנה בית המקדש, כנראה לא גמרנו את הבירור הזה.
§79אומרת התורה בפסוקים שקראנו הבוקר (דברים ד', כ"ה): "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ" - סוף הפסוק הוא ברור. עשינו הרע בעיני ה' להכעיסו. בתווך ובהתחלה, בעצם התורה פותחת לנו את השערים להבין איפה הסדק הראשון, הטעות - דקה מן הדקה. "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים" - יש המשך במכלול התיקונים, זה לא דור אחד, זה לא יום אחד, מהלך שלם, ארוך טווח.
§80מילת המפתח: "וְנוֹשַׁנְתֶּם" - הדבר הכי נורא בכל היחס לתורה ומצוות זה "וְנוֹשַׁנְתֶּם", להתיישן. נכנסים לאיזה מסגרת, אדם מרוצה מעצמו, פועל, הוא חושב שהכל כבר נמצא. לאט לאט משתלטת המסגרת ונשחקת הנשמה. אבל באמת הנשמה תמיד מתחדשת. לילד אין שום מצב שהוא קפוא, שהוא חוזר על מה שהיה אתמול שלשום, כל הזמן הוא מתחדש. זה הנשמה. השאלה מה קורה למתבגר ולמבוגר. אז התורה אומרת לנו: יש מפתח להתחדשות.
§81זה מילה שהדור שלנו יחסית מכיר אותה. השאלה לאיזה כיוונים הוא לוקח את ההתחדשות. אומרת התורה: "וְהִשְׁחַתֶּם" - הבעיה בהתיישנות זה החשש הגדול להשחתה. איזה השחתה? הקצה לפי הגמרא בעבודה זרה זה גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. ואלה הסיבות של חורבן הבית הראשון. אבל שוב, איפה הסדק הראשוני? או לחילופין, אתה רוצה לתקן - בוא ננסה לחשוב איפה התיקון יהיה בשורש שלו. לא יודעים כמה זמן הוא ייקח. יש לנו סבלנות. אבל לפחות שנזהה נכון, שלא נפספס. "וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל" - זאת ההשחתה.
§82וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם
§83רגע לפני כן, בפסוקים שלא במקרה נקרא אותם בשבת הקרובה, התורה אמרה את זה על דרך החיוב על מעמד הר סיני, על הגודל, על הגובה, על האיסור לשכוח את אותו מעמד, ואז כתוב בפסוק ט"ו: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" במה? "כִּי לֹא רְאִיתֶם כׇּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ". האדם המודרני צריך לשאול את עצמו טוב טוב איפה הוא ביחס לאיסור הזה.
§84מה אומר האיסור? - ראית חוויה רוחנית, השיא שלה, כל העם רואים את הקולות, הכל נקי, הכל זך, הכל משתתק, עוף לא צייץ. אל תיקח משם שום תמונה, אל תצלם אותה. אל תעביר אותה בכל הטכנולוגיות. לא את הכל אפשר לראות, לא את הכל אפשר להגדיר. תן תמיד בחיים שלך משקל למשהו אצילי שהוא מעל הרגע. הוא מילימטר מעל המקום.
§85מה אתה עושה כשאתה מגיע במגילת איכה למילים (ד', א'): "תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ"? - הם מתפרקות. מה זה אבנים נשפכות? הלב שלך נשפך. זאת אומרת, כמו שאמר הרב צבי יהודה: יש אבנים ויש לבבות. יש לבבות שהם אבנים ויש אבנים שהם לבבות. מפה הכל מתחיל. האם יש לך מילימטר מעל מערכת החיים שלך, מעל מה שאתה חווה? אל תקטין אותו, אל תיתן לו צבע. ואיתו בעצם כל הזמן אתה מנהל את מערכת החיים בכל הרמות. יש משהו מעל הרגע, והוא משמעותי, הוא בעצם הבסיס של מעמד הר סיני.
§86אם תעשה פסל, אם תיקח מהחיים שלך תמונות ואיתם תפעל - הנזקים שיבואו בהמשך הם אלה שכתובים כאן: "וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱ-לֹקֶיךָ".
§87יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֶיךָ
§88אנחנו לא קראנו את זה בבוקר. אבל אם יש לך קצת צימאון, בטח חיפשת. אחרי הגודל הזה של הבירור, של ההשחתה והתוצאה של ההרס: "אָבֹד תֹּאבֵדוּן" - דברים נוראיים. מה המצווה הראשונה שהתורה אומרת? פסוק ט', איסור לא תעשה: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ". את מה אסור לשכוח? את מה צריך לשמור את הנפש מלשכוח? "יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כׇּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן".
§89באופן פשוט, ראשוני - אסור לשכוח את מעמד הר סיני. אומר הרמב"ם בהלכות שמירת הנפש (י"א, ד'): אם אתה הולך ברחוב ואתה רואה בור ברשות הרבים ואתה יודע בוודאות - זה עלול להסתיים באסון. אבל אתה ממהר, אתה ממהר לתפילה, אתה ממהר לשיעור תורה, לא משנה, אתה לא מכסה. אומר הרמב"ם: אתה עובר על הפסוק: "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים...".
§90מה פירוש? במעמד הר סיני אתה לומד לכסות בורות? שם אתה לומד לא לכתוב ס.מ.ס בזמן נסיעה? הרמב"ם אומר לנו שזה נקרא לשכוח את מעמד הר סיני. למה? כי אם התורה לא כתבה ביטוי אחר ליד מעמד הר סיני, אלא כתבה את המילים: "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד", זאת אומרת שהתורה רוצה שמעמד הר סיני ישמור על הנפש שלנו. מצד אחד, זה מדרגת החיים הכי פשוטה. תשמור עליהם, אל תזלזל.
§91ואם אחד מאפיקי ההתחדשות הם כלי הטכנולוגיה שבהם אפשר לדבר ביעילות ובזריזות. האדם המודרני יכול להספיק היום פי חמש משימות ממה שהספיק זה שלא היה לו אייפון. אבל הוא גם יכול להרוג את הילד שלו ככה. הוא משתעבד לטכנולוגיה.
§92לכן מזהירה התורה ואומרת: אל תשחיתון, אל תעשו פסלים. אל תהפכו מערכות חיצוניות למנהלות את החיים שלכם. זה איסור הסחת דעת. ברור שהוא לא זדוני, אבל הוא מבטא סוג מסוים של קלקול. יכול להיות שככל שאנחנו מתקרבים לקומות המתחדשות עלינו לטובה ברוח - הנפש זועקת לנו: אל תעזבו אותי.
§93שהרי נכון, היו מקדש ראשון ושני ושניהם חרבו אבל אין שום כוונה א-לוקית להחריב את השלישי. לפי הנבואות וכן דברי חז"ל, בית שלישי לא יחרב. גאולה שלישית לא תיפסק. אומר לנו הנביא ירמיהו, קראנו את זה היום בהפטרה של שחרית בתשעה באב (ט', ו'): "הִנְנִי צוֹרְפָם וּבְחַנְתִּים". אומרים המפרשים: תכונתה של כל התפתחות הגאולה היא צירוף - ניקוי, זיכוך ושוב פעם.
§94שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱ-לֹקֶיךָ
§95כיוון שאנחנו איננו נביאים, אנחנו לא יודעים מה עוד לפנינו - איזה עוד זיכוכים וצירופים. הרי האמת היא, כאשר אנחנו אומרים במגילת איכה וקשה להגיד את זה (ב', א'): "הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא זָכַר הֲדֹם רַגְלָיו" - אנחנו בעצם אומרים שמה שחסר בחורבן זה לא רק מה שחסר לנו, זה מה שחסר להופעת השכינה.
§96מה זה: "וְלֹא זָכַר הֲדֹם רַגְלָיו"? אומרת הנביא ישעיה (ס"ו, א'): "כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי". איפה זה בא לידי ביטוי? איפה זה מכונס? איפה זה מודגש? - בבית המקדש. זה לא רק אנחנו סובלים, זה: אוי לאביהם של ישראל שבניו גולים. ועד שזה לא מתוקן בשלמות, חסר בהופעת השכינה.
§97מכיוון שמהלך הגאולה השלישית ובניית בית המקדש הם תהליכים בלתי הפיכים, אז את כל התיקונים, את כל הייסורים, את כל הבחינות, את כל הזיכוך, את כל הצירוף - צריך לעשות כאן.
§98השנה, בגילי הצעיר זה לא חידוש - אדם מגלה דברים חדשים במהלך החיים שלו - זאת פעם ראשונה שהבנתי שאחינו הספרדים קוראים בהפטרת מנחה של תשעה באב את נבואת הושע. מה יש בנבואה הזאת שכל כך התאמצו חכמי ספרד להנחיל לנו לומר אותה במנחה? - נסתכל בפנים.
§99אומר הנביא (י"ד, ב'): "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱ-לֹקֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֺנֶךָ". זאת גם דרישה וגם תביעה. ביקשנו והתפללנו על זה בסוף איכה (ה', כ"א): "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם". ומצד שני זה גם בירור הוודאות, שהפסוק הזה גם הבטחה. כל דרישת התשובה, אומר הרמב"ן, זה גם דרישה וגם הבטחה. "כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֺנֶךָ" - זאת אומרת שהכישלון מאפשר תיקון. זה לא סוף פסוק, זה לא אבוד, זה לא משהו שאין ממנו תיקון. אפשר לתקן, לכן נדרש התיקון.
§100ממשיך הנביא הושע: "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו כׇּל תִּשָּׂא עָוֺן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ". אל תחשבו שכשאין מקדש אי אפשר לכפר, "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים" - תחשבו, תדברו עליהם, את כל הרצון לטוב, את כל הרצון לתיקון תחדדו, תגדירו. אל תעברו ככה לסדר היום.
§101וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ
§102מה עיקר התיקון? - "אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם". אשור של אז זה אמריקה של היום. להגיד היום שאמריקה לא תושיענו - זה הזוי. אנחנו אמרנו הבוקר בברכות ההפטרה: "דבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם". יום יבוא ויתפקח האדם לא להגיד יותר: אמריקה תושיענו, לא להגיד יותר על סוס נרכב.
§103ומשהו שקורה בשלטון קשור לסוגיה הזאת של: "אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ". אמרנו את זה ברמיזה במגילת איכה, וקשה להגיד את זה, שבתוך כל החורבן - הקב"ה גרם, כמובן בגללנו, למילים (איכה ב', ב'): "חִלֵּל מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ" - מדינה אבדה לנו, שלטון אבד לנו. ואם אנחנו מתרגלים מהר מדי לכך שיש מדינה ויש שלטון - חוזרים אנחנו לאותו סדק שעליו אמרה התורה: תיזהרו, "וְנוֹשַׁנְתֶּם". במה? "וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ".
§104מתקופת אנשי כנסת הגדולה כל עבודת האלילים בעצם עברה שינוי. הבולמוס שהיה לעבוד עבודה זרה נשחט. אנשי כנסת הגדולה התפללו והקב"ה ביטל אותו.
§105אבל, אחד מגדולי תלמידיו של רבי חיים מוולוז'ין (רבי דוד) כותב בהקשר של מחלוקות, שמה שנשחט על ידי אנשי כנסת הגדולה זה היצר החיצוני של עבודה זרה, היצר הפנימי לא נשחט. מה הוא? - מחלוקת לא לשם שמיים. זה נקרא יצר הרע הפנימי של עבודה זרה. ואם הייתי זוכה לפגוש את רבי דוד, הייתי שואל אותו, אולי יש עוד יצר? גם הוא פנימי של עבודה זרה. לפי הגמרא בסוטה (ה ע"א): כל מי שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודה זרה. מניין? ככה אומר רבי יוחנן משם רשב"י. מפני שבדיבורי התורה אנחנו רואים במשלי (ט"ז, ה'): "תּוֹעֲבַת ה' כׇּל גְּבַהּ לֵב".
§106ובפרק ז' בספר דברים כתוב שצריך להסיר את התועבה מהבתים. כשאתה שומע היום את המילה תועבה, למה אתה מתכוון? מה עולה בדמיונך? הגמרא אומרת: גסות הרוח, גאווה. כשאתה אומר: להסיר את כל תמונות התועבה מהרחוב - הכוונה תסיר את כל בעלי הגאווה. מי יישאר? שאלה לא פשוטה.
§107אולי את זה אומר הנביא הושע: "וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ". אם אני מסוגל באמצע תפילה לקחת את המכשיר הזה שנועד לשרת ולהיות כלי - יכול להיות שהשתעבדתי, עקרתי מעשה ידיי, את אחד מכוחות היצירה של האדם, הפכתי אותו לאלוהים שלי. כי אני חי בתקופה שבה מעשה בני אדם, היצירות שלהם, הכישרונות שלהם - הופכים להיות אלילים.
§108אַל יִתְהַלֵּל - כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל
§109ממה יצאנו מהפטרת ירמיהו? יש שני פסוקים בסוף, קוראים אותם לא במנגינה של אבל, אזהרה משולשת לא להתגאות (ט', כ"ב): "כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחׇכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעׇשְׁרוֹ" - גאווה זה דבר רקוב. מה כתוב מיד אחר כך? "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל", בסדר, קיבלתי היתר. אם זה בתחום של עבודת ה', אם זה בתחום של תורה - "הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי" - זה בסדר.
§110אי אפשר לתאר את הנזק של העיוות הזה, שמה שאסור - מותר לי בדברי תורה. הרי אם היה ברור שכשאדם שומר תורה ומצוות, הוא לא יכול לשכוח את התינוקת שלו באוטו, כולנו היינו באים לשמור מצוות. זה עיוות נורא שבני אדם לא מבינים שזה מה שהתורה רוצה מהם.
§111אז אם כך, צריך לקרוא את כל הפסוק: "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'". עכשיו אתה יודע, עסקת בה', השכלת, אתה יודע אותו, ואתה עכשיו נותן אישור לקב"ה על זה שהוא עושה חסד, משפט וצדקה בארץ. עם זה אתה יוצא? בשביל זה עשינו כל המאמץ הזה של הצום? מה שאתה משכיל ויודע את ה'? מוסיף הנביא עוד כמה מילים: "כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'".
§112כמו שה' חפץ שנשמור שבת, כמו שהוא חפץ שנשמור כשרות - כך הוא חפץ בחסד, משפט וצדקה בארץ. יש לך חכמה? תעשה איתה משפט. יש לך עושר? תעשה איתו חסד. יש לך גבורה? תעשה איתה צדקה. כלומר, תיקח את כוחות החיים ותשעבד אותם למגמות הא-לוקיות. לא תשעבד את חייך להישגיך אלא תשעבד את הישגיך להיות משרתים את המגמה הא-לוקית. ואז תתהלל, לא במובן של הגאווה האישית, אלא כפי שכותב הרב קוק במידות ראיה: כאשר הענווה מזויפת - היא מחליאה ומעציבה. אדם כל הזמן חי בתחושה שהוא כלום, זה מחליא, זה לא ענווה אמיתית. ה' לא ביקש מאיתנו לעשות השוואות אליו, אין שום השוואות. הענווה האמיתית, אומר הרב קוק, מוסיפה בריאות וכוח.
§113אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל
§114אם נהיה מפוכחים "וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ" - ממילא אשור או אמריקה לא משמעותיות. לא רק לא משמעותיות בשאלה אם יעזרו לנו או לא יעזרו לנו. אלא אנחנו לא צריכים את התרבות שלהם, את אמות המידה הלא מוסריות שלהם, את השלטים באנגלית אנחנו לא צריכים. אנחנו צריכים להיות אנחנו.
§115מה יהיה אז? אומר הנביא הושע (י"ד, ה'): "אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה... אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל" - תהיו אתם מה שאתם והכל יזרום. נושנתם? השחתם? - לקחתם את החיים החיצוניים והפכתם אותם לאליל, תראו מה קורה. תיקחו את האצילות, את הנשמה, את הכוח הא-לוקי שבכם ולזה תרתמו את כישרונות החיים.
§116בסוף בסוף (פסוק י'): "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם". ידיעה, אומר רב סולובייצ'יק, זה לא רק השכלה, זה כל החיים. אל תחשוב שאם אתה פוגש אותיות, אתה כבר יודע. ידיעה זה חיבור, ידיעה זה הפנמה. על זה אומר הנביא ירמיהו בפרק ב' (פסוק ח'): "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי" - לדעת את ה' זה לא לצטט, זה לא לסמוך על דברים חיצוניים, זה להכניס את הרצון של הבורא למקומות הכי עמוקים בנפש, ברמות החיים הפשוטות וברמות החיים היותר מפותחות.
§117אומר הנביא הושע את האמת בהמשך הפסוק: "כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה'" - הופעת דרכי ה' בעולם באה ליצור יושר, באה ליצור מבחינתנו ובחיים עצמם את היכולת לחבר אותם לרצונו של הבורא, בלי עקמימות. אבל: "וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם".
§118במנהג הנפלא של קריאת הושע י"ד בהפטרה של מנחה בתשעה באב, לא עוצרים פה כמובן, הולכים למיכה (ז', י"ח): "מִי אֵל כָּמוֹךָ וכו'" - מידת החסד הא-לוקית, ברור שאנחנו מבקשים אותה. אבל אומר לנו הנביא הושע: בואו נברר בלי כחל ובלי סרק, איפה הקלקול ואיפה התיקון יכול להיות.
§119"וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" - כל עוד אני חושב שצדיק זה מושג חיצוני, לוקחים איזה חמש מצוות ומהם עושים את כל התורה כולה, וסביב זה מודדים בני אדם בחיצוניות שלהם - אין לי סיכוי להבין מה שהנביא הושע אומר.
§120ההבדל בין צדיק לפושע הוא אחד, הוא פנימי, הוא לפי הלב (איכה ג', מ"א): "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם". אם באמת אדם רוצה גם את מערכת החיים, גם את המאורעות שמסביבו וגם את הכתוב לשלב יחד למאמץ גדול של תיקון - הוא צריך לדעת שהכל הולך אחר הרצון, אחר הלב.
§121הצדיק, אלו אותן נשים במצרים. לא ידוע לנו שום דבר על עולמן הרוחני, לא ידוע לנו שום דבר על מה הן הקפידו. מה אנחנו יודעים? משעה שהן הבינו, וצריך ענווה לזה, שלשם מהלך הגאולה, הקב"ה רוצה להגדיל את האומה למצב של 600 אלף בבסיס - לזה הן מוסרות את הנפש, זה נקרא צדיק.
§122תזהה את המגמה הא-לוקית ומתוך כך תפעל. וממילא, אל תשאיר את הכתוב בשאלה מה דעתך עליו, מה אתה מפרש ממנו. אלא תשאל את הפסוק מה הוא אומר עליך. אל תהיה ב:"וְנוֹשַׁנְתֶּם", אל תקטין את הגובה של הקודש לעיניים השטחיות שלך. תפתח את האופק הנפשי, כל הזמן לשאוף לגודל, ותניע את כל מערכות החיים, כל מערכות הנפש, שמירת החיים, המידות, האחריות, הכישרונות - הכל תנסה להניע אל המפגש הזה עם הקודש.
§123תמיד תישאר הבחירה. אתה רוצה ללכת ל: "יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה'" או חלילה, אני רוצה להיכשל בהם. לפי כוונת הלב, שאותה טיהרנו היום, גם במאמץ הגופני, אבל לא רק. את הכוח הזה, שהוא בעצם נוגע בנקודה מאוד עמוקה בנפש שלנו, שאחרי שהסרנו חלק מקליפותיה, יותר צף בנו היסוד החיובי, היסוד הבונה.
§124אם אפשר לתרגם את זה בשפת התפילה והנבואה, זה מה שאחינו אומרים מיד אחרי מנחה של תשעה באב (ישעיה מ', א'): "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי". שם אומר הנביא בפרק של נחמה (ס"ו, י'): "שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כׇּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ". אומרת הגמרא בתענית (ל ע"ב): מי שמתאבל על ירושלים זוכה ורואה, מדייק היה הרב קוק, לא רק בבניינה אלא גם בשמחתה.
§125אתם, עִם כל בית ישראל שהתאבלתם על ירושלים, שכאבתם את כאב השכינה, שחסרתם בתחושת הלב ובדמעות את בית המקדש, הקב"ה יזכה את כל הדור הזה לראות מהרה בבניינה של ירושלים, בשמחתה, בשמחת הקודש, בשמחת: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" עם כל חלקיה, ובבניין בית המקדש במהרה בימינו. אמן.