ישועת ה' כהרף עין

§1הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה'

§2בשבת שעברה קראנו בפרשת שמיני את מה שאומר משה רבנו לאהרון הכהן בעקבות האש שיצאה מלפני ה' וגרמה למיתתם של בניו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כׇל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". יש שתי משמעויות יסודיות לביטוי "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" ושתיהן עוסקות בכאב מצד אחד, ובמעלה מצד שני.

§3"בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" אומר שכשיש הופעה של שכינה, הפער בין ההופעה של השכינה לבין המציאות כל כך גדול עד שיש לו מחיר. כמו בשעה שיש התקדשות כזאת של חנוכת משכן ובעצם אומר משה לאהרון: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה'" - אמנם אנחנו לא מוצאים בצורה ברורה משפט שבו אמר הקב"ה "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ", אבל כמו אומר משה לאהרון, זה מה שלמדנו כל הזמן על הפער הזה ועל הצורך בייסורים שהם חלק מהמחיר של הפער הזה.

§4אבל יש עוד משמעות של "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" שגם לאורך כל הדורות וגם בשואה באה לידי ביטוי בצורה שאין השכל האנושי יכול לעכל. אלו דברים שאומר מדרש תנחומא, והרשב"ם במקום מאוד מרחיב בעיקרון הזה: ש"בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" הכוונה לאהרון ושאר הכהנים שנשארו הממשיכים בעבודת הקודש. מסביר רשב"ם: אם בשעה שמשפחה עוברת טלטלה כזאת, שציבור עובר טלטלה כזאת, אבל יחד עם הכאב ממשיכים בהיותם כלים להופעת הקודש - זה קידוש ה', זה "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ". הצד הראשון יותר הדגיש את ההולכים, את מעלת הגדולים שנהרגו על קידוש ה'. והצד השני יותר מדגיש את אלה שממשיכים, זה צד של קידוש ה'.

§5אנחנו נמצאים בכ"ז בניסן, ביום השואה, יום שכל המושג 'נהרגו על קידוש ה'' מקבל ממדים כל כך עצומים וזה חלק מכל הדורות כולם של המושג: "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ". בחלק מהשנים, בגלל סדר הזמנים של השבתות לא קוראים את חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל, אולי נעשה את זה היום.

§6תקומת הלאום והפרט מהשואה

§7הדברים האלה קצת לצערי נדחקו בקרן זווית בעקבות הקושי בנפש, קושי באמונה, שנוצר בעקבות השואה. ונשארה תדמית כזאת שלגבי אנשים מסוימים הייתה נכונה, ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, סוג כזה של אסון כמו השואה ערער והחליש, גרם לאנשים מסוימים לאבד את אמונתם. מה שנדחק לקרן זווית וקצת בשנים האחרונות עלה מחדש, זה שיחד עם הקושי ועם הכאב, הגילויים של אמונה בשואה, של אמונה מתוך השואה, ושל גבורת הנפש בשואה - הם הרבה יותר גדולים. שוב, בלי חלילה להאשים מישהו, בוודאי לא אנחנו שלא עברנו את התופת הזאת. אבל היכולת של עם ישראל, גם ברמות הפרטיות, להמשיך באמונה גדולה מתוך השואה ולמסור את הנפש על מצוות - זה כוח פלאי.

§8כשרואים מה האנשים האלה עברו, מה נשאר מהם לקראת סוף השואה, ואיך מכמעט מֵאַיִן, ממש ברגעים האחרונים של התקווה שלהם, שהיכולת הפיזית כבר נגמרה מזמן - איך הם משתקמים, איך הם בונים מחדש, וזה בזעיר אנפין הכוח של האומה כולה. נכון שהיישוב היהודי בארץ בחלקו לא ידע, בוודאי שלא היה שותף בתופת הזאת בשואה, היו חששות מההתקרבות של הגרמנים לצפון אפריקה, אבל אי אפשר להשוות, זה לא התופת של השואה. והיו גם לא מעט קשיים של אלה שהיו בארץ איך לעכל, איך לפגוש ולקלוט ניצולים שבאו מהשואה, זו לא סוגיה פשוטה לא ברמות היישוביות, לא ברמה הלאומית.

§9ולכן אני חושב שהנבואה של יחזקאל בפרק ל"ז היא בירור גדול של "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ", של הצד הצומח מתוך התופת הזאת. אין אנחנו בשפות אנושיות בכלל מתיימרים, אין בנו שום כוח להבין משהו, גם הקשר והאמונה בא-לוקים לא מתחילים מזה שאנחנו מבינים אותו. אנחנו יודעים גם ברמה הלאומית וגם ברמה הפרטית - חיינו לא מובנים מאליהם, זה לא דבר אוטומטי שיש חיים, ולכן אין לנו שום תלונות אם החיים נפגעים, אם מי שנתן אותם לא מאפשר להמשיך לחיות.

§10הָיוֹ לֹא תִהְיֶה

§11הביטויים בנבואת יחזקאל פרק כ' קשים מנשוא. הנבואה כדרכה לא מאריכה, המציאות היא הבית-ספר הכי גדול של הנבואה. יש בפרק כ' ביטויים קשים, פסוק ל"ב: "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה". מה עולה על רוחנו? ממשיך הפסוק ואומר: "אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן" - למה המחשבה להיות כגויים זה לשרת עץ ואבן? הרי לא תמיד המחשבה להישאר בחוץ לארץ היא מטרה לעבוד עבודה זרה. אבל, על פי דברי חז"ל, הקב"ה הפקיד בידי אומות העולם את הניהול של החיים שלהם בחוץ לארץ ולכן השכינה מצטמצמת ומופיעה דרך מסכים וצמצומים, אז להישאר בחוץ לארץ זה בעצם לתת כוח לאותם כוחות זרים, לכן זה נקרא לשרת עץ ואבן.

§12הפסוק גם אמר: "אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם" - זה לא חייב להיות התבוללות. אבל בעצם ברגע שיש מחשבה שעם ישראל יכול להישאר בגלות ולפתח בתי מדרש, קהילות ויישובים - סוגיית ארץ ישראל נדחקת הצידה, לעיתים מתוך הכרח ולעיתים מתוך מחשבה לכתחילה.

§13לכן אומר הנביא: "חַי אָנִי נְאֻם ה' אֱ-לוֹקִים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם". "יָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה" אלו מילים שהכרנו בסוגיית יציאת מצרים, אבל "וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה" לא הכרנו. ופה אומר הנביא, המחשבה הזאת של "נִהְיֶה כַגּוֹיִם" עליה נאמר "הָיוֹ לֹא תִהְיֶה" - הקב"ה כמו ערב שהמחשבה הזאת לא תהיה.

§14חזון העצמות היבשות

§15על רקע זה פרק ל"ז, שנקרא 'חזון העצמות היבשות'. אומר הנביא: "הָיְתָה עָלַי יַד ה' וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת. וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד". מי היו העצמות האלה? האם הם היו עצמות בני אפרים שיצאו ממצרים עשרות שנים לפני זמן היציאה כי לא יכלו לסבול יותר את גלות מצרים וכבר רצו גאולה? או האם להפך - עצמות של אלו שהתייאשו מן הגאולה? האם אלה היו עצמות של הכופרים בתורה ומצוות? כך או כך הביטוי "וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד" - כמו לומר, לפי רוב המפרשים במקום, שבעצם אין סיכוי על פי העין האנושית הרגילה שיהיה משהו וישתנה מצבם.

§16לכן השאלה בפסוק ג': "וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה?" היא כמו שאלה רטורית כזאת כי ברור שלא. בענווה של הנביא יחזקאל הוא אומר: "וָאֹמַר ה' אֱ-לוֹקִים אַתָּה יָדָעְתָּ". כלומר נכון, מבחינתי האישית, האנושית הרגילה, אין סיכוי. אין סיכוי רוחני שות בשִׁמְעוּ דְּבַר ה'". מה יש לעצמות היבשות לשמוע? "כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹקִים לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם". לפי הגר"א ובעקבותיו גם המלבי"ם ועוד מפרשים, לפעמים פסוקים בנויים בצורה של כותרת, איזו הגדרה כללית ואז מגיע הפירוט שלה. אז פה בעצם זה אומר: אני מביא בכם רוח וחייתם - תהיה תחיית המתים, ועכשיו לשלבים: "וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם".

§17הסיום של הפסוק הוא: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'". בעצם הכאב הגדול על השואה, אבל גם על כל אחד שנהרג על קידוש ה' - כל פגיעה שאויבנו פוגעים בנו ברשעותם ובטומאתם, היא גם כאב על חילול ה', גם כאב על פגיעה בכבוד שמיים הקשור במהותו לכבוד ישראל. אז פה אומר הנביא: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" - ההתעוררות של העצמות האלה קשורה לאיזה חידוש בהופעת שם ה' בעולם.

§18מפסוק ז' הביצוע של המשל: "וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ", א'. במשל לא היה קול, היה 'תנבא על העצמות האלה וכך וכך יקרה', ופה יש קול, כלומר, יש איזה ביטוי שמופיע גם בהמשך של הפסוק: "וְהִנֵּה רַעַשׁ" כמו לומר, שתהליך של תחיית המתים יהיה בו סערה. ועוד ביטוי שהפסוק אומר הוא שהעצמות מתקרבות לא עצם אל עצם ולא עצם אל עצמה, אלא "עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ". מה הכוונה? בהמשך של הביצוע יש עוד הבדל שלכאורה לא היה אמור להיות: "וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם" - העיקר חסר מן הספר.

§19ממשיך הנביא: "וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר ה' אֱ-לוֹקִים מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ". לכאורה שאלת המקום, או שאלת הכיוונים, או השאלה מאיפה מגיעה הרוח, היא פחות משמעותית, העיקר בשורה האחרונה שתחזור הרוח והם יחיו. אבל רואים שהפרטים האלה הם חלק מהבירור: "וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד". בתחילת הפרק ראינו שכתוב: "וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד", ועכשיו הנביא אומר: "חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד".

§20בפסוק י"א רואים את הנמשל: "וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כׇּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ" - אין לנו יכולת להמשיך לחיות בגלות. לכן התיאור החריף הזה: "אָבְדָה תִקְוָתֵנוּ". הגר"א לפני 250 שנה, והוא לא היחידי, צפה את התהליך הזה שבסופו של דבר, הגלות תהפוך להיות בית קברות, לא רק במשל.

§21וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם - עַמִּי

§22ואז אומר הקב"ה לנביא: "לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ-לוֹקִים הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם" הפעולה הא-לוקית היא פעולת החייאה, באמת תחיית המתים. השלב הבא: "וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי" - באמת יום השואה פותח תקופה של ימים שבהם, אם רוצים להבין ואם רוצים להביט, הם ימים שבהם מתברר בצורה הכי נוקבת שאנחנו לא אנשים פרטיים, שסבלנו הוא לא סבל פרטי וגם הצלתנו זה לא דבר פרטי. זה מה שאומר הנביא.

§23המושג הזה 'יום השואה והגבורה' לקחו אותו לכיוון הגטאות והמרד בגטאות, שהוא בהחלט סוג של גבורה. לא פחות מזה האנשים שהוזכרו קודם, חיי היומיום שלהם בגטאות, במוכנות שלהם להרוג על קידוש ה' ובגבורת ההישרדות, והגבורה הזאת לבנות חיים חדשים. ההבטחה היא הבטחה א-לוקית: "וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי" אבל כדרכם של הבטחות א-לוקיות יש בני אדם שצריכים להיות הכלים שדרכם הבטחות האלו תתקיימנה.

§24הוסיף הקב"ה לומר לנביא יחזקאל: "הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל". זו לא השאלה איפה גרים, כי השאלה איפה גרים, אם מסתכלים עליה במובן הטכני האישי היא באמת זניחה לגמרי לעומת החיים מחדש. אבל אם "עַמִּי" זה המונח בקבר אז "עַמִּי" זה המונח הצומח. אין "עַמִּי" במקום אחר אלא רק בארץ ישראל. היכולת לצמוח מהשואה ולהקים מדינה ומתוך כך לקלוט בתוך שנתיים ראשונות פי שתיים מתושבי המדינה - היא יכולת לא אנושית, יכולת שלא מתחילה בשפה של בני אדם, לא מובחנת ולא מובנת בכישרונות של בני אדם. שלא לדבר על העינויים והצרות שהוסיפו עלינו אויבנו הבריטים על הניסיונות שלהם למנוע עלייה והתיישבות בארץ ולתת גיבוי לערבים במלחמה נגדנו.

§25אם מסתכלים על זה בעיניים אנושיות רגילות, איך אפשר היה לפרוץ את המחסום הזה? מה יכולים להיות ניצולים משואה, אחרי כל התלאות שהם עברו, ביקשו להידחס בתוך אונייה שמכילה פי ארבע וחמש מכמות האנשים שהיא יכולה להכיל, ופוקדות אותה סערות בים, תיאורים קשים מנשוא, וכשהספינות מתקרבות לארץ הן נעצרות על ידי מושחתות בריטיות - זה לא נתפס בשכל, לא בשכל המוסרי ולא בשכל האנושי, ואיפה מדינת ישראל היום ואיפה בריטניה היום? - זה חלק מנבואת יחזקאל, זה חלק מהמושג "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל".

§26ואז בנמשל, הקב"ה חוזר על הביטוי שנאמר במשל: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה''" - בעצם באופן הפנימי כאשר נגאלת כנסת ישראל, נגאלת השכינה: 'התנערי מעפר קומי' - צפה ברוח קודשו רבי שלמה אלקבץ לפני 450 שנים. אנחנו שרים את זה בליל שבת בהתלהבות, זה מה שנבואת יחזקאל מדברת על כך, זה נקרא: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'", זו לא איזושהי ידיעה חיצונית שמתחדשת. הופעת שם הוויה בעולם זה כנסת ישראל, ולכן הצמיחה מחדש היא צמיחה מחדש של השכינה.

§27"וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם" - היה שלב של "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל" אבל עדיין זה לא מנוחה. יש שלב של ייסורים בארץ ישראל. רשב"י אומר שכמו בתורה וכמו בעולם הבא, גם ארץ ישראל "נקנית בייסורים". זה לא חלילה במקום שאנחנו נשיב מלחמה שערה, זה לא במקום שנמשיך לגדול וליישב את הארץ, אבל זה כן הבנה שהתהליך הזה של היציאה מבית הקברות הוא ממשיך, הוא לא הגיע לאיזה חוף מבטחים והסתיימו הטלטלות.

§28הפטרת פרשיות תזריע-מצורע

§29אולי זה גם קשור לעוד שתי נבואות, שתי ההפטרות של פרשיות תזריע-מצורע במלכים ב' פרקים ד'-ז'. לכאורה נראה שסוגיית הצרעת המתוארת בבגדים, בגוף ובבית, רחוקה מאיתנו, אנחנו לא רואים אותה. אבל גם חז"ל, שמבררים את הקשר בין צרות עין ולשון הרע ופגיעה בחיי הכלל כסיבות פנימיות לצרעת, גם אם ההופעה החיצונית לא נמצאת - הסיבות שלהן דורשות תיקון. בתוך הפסוקים בפרק ה', אולי זה כן משהו שמברר.

§30כשנכנסים להפטרה של פרשת תזריע מדברים על קשר בין איש שבא מהדרום ומביא לחם ביכורים שעורים, כנראה זה היה בתקופה הזאת של בין פסח לשבועות, הוא מביא את זה לנביא והנביא אומר (מלכים ב', ד', מ"ב): "תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ" - לו אין לו עניין אישי לשמור את זה אצלו אלא לחלק את זה. "וַיֹּאמֶר מְשָׁרְתוֹ מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ?", זה לא יספיק, אין סיכוי, אומר שוב הנביא: "תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ" והפעם הוא מוסיף תוספת: "כִּי כֹה אָמַר ה' אָכֹל וְהוֹתֵר" - נכון, בשפה הרגילה כמות כזאת לא תספיק ל-100 איש אבל בכוח הא-לוקי שיש במציאות הדברים נראים אחרת. זה הרקע לפרק ה'.

§31טהרת צרעת נעמן ע"י הנביא בדבר ה'

§32"וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים" הוסיף הכתוב: "כִּי בוֹ נָתַן ה' תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע", על הרקע הזה אומר הנביא בפסוק ב': "וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה וַתְּהִי לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן". מה יכולה נערה קטנה מארץ ישראל לעשות תחת שלטון ארם כשהיא נמצאת בשבי?

§33"וַתֹּאמֶר אֶל גְּבִרְתָּהּ אַחֲלֵי אֲדֹנִי לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ" - לשון בקשה כזאת, הלוואי תבוא תפילתו של שר הצבא המהולל הזה, המצורע, לפני הנביא בשומרון. זה המושגים של הנערה והיא לא מפחדת, היא לא מתביישת לומר לאשתו של אותו שר צבא: תלכו לנביא.

§34הוא מבקש רשות ממלך ארם, ומלך ארם אומר לו: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ אֲרָם לֶךְ בֹּא וְאֶשְׁלְחָה סֵפֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ עֶשֶׂר כִּכְּרֵי כֶסֶף... וַיָּבֵא הַסֵּפֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר וְעַתָּה כְּבוֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵלֶיךָ הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ אֶת נַעֲמָן עַבְדִּי וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ" - אתה שומע מה שאמרה לך אשתך בשם אותה נערה, שהנביא בשומרון יאסוף את נעמן מצרעתו, ואתה מלך ארם שולח למלך ישראל ואומר לו תפתור את הבעיה שלנו, כי זה השיח האנושי - מלכים הם האנשים שמזיזים עולמות, חלקם מחשיב את עצמו ככל יכול לכן הוא לא מרגיש שינוי גדול, הוא מתעלם בכלל מהנביא.

§35אומרת הנבואה: "וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַסֵּפֶר וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר הַאֱ-לֹקִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ כִּי אַךְ דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי מִתְאַנֶּה הוּא לִי", הרי לכאורה מלך ישראל היה יכול לעשות אחד ועוד אחד ולומר ברור שהוא בכלל לא מתכוון אליי, הוא מתכוון לנביא, אבל גם מלך ישראל באותה רמה - מסתכל על המציאות בעיניים הנגלות. בעיניים הנגלות אין שום כוח לנביא, אבל זה לא מעניין בכלל את המלך. לכן הוא תולה את הכל בו, כיוון שכך הוא קורע את בגדיו, הוא אומר אני לא יכול לעמוד בזה.

§36שומע את זה הנביא והוא שואל אותו למה קרעת? "יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל" - יש כוח א-לוקי בישראל. אתה המלך לא מאמין בזה, אתה ממשיך את דרכו של אחאב אביך, אבל יכול להיות שארם יבינו את זה.

§37"וַיָּבֹא נַעֲמָן בְּסוּסָו וּבְרִכְבּוֹ וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַבַּיִת", ליד הנביא. שולח אליו הנביא שליח שאומר לו: "הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר". נעמן הוא שר צבא של גויים, הבנתו אנושית, לכן הוא כועס ואומר למה שיגעת אותי, הרי יש בדמשק נהרות מכל מימי ישראל, מה אני צריך דווקא בירדן? - "וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה".

§38אומרת הנבואה: "וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ אָבִי דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ הֲלוֹא תַעֲשֶׂה וְאַף כִּי אָמַר אֵלֶיךָ רְחַץ וּטְהָר. וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱ-לֹקִים וַיָּשׇׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר".

§39נעמן וכל המחנה שלו חוזרים אל הנביא ואז הוא אומר: "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱ-לֹקִים בְּכׇל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה קַח נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ". העבודה זרה הייתה בנויה על מעין נתינה לאלילים שלהם ומחשבה שהאלילים עושים ואז כתוצאה מהעשייה יש להם קורבנות ומתנות, מחשבה אנושית, וכך הוא מנסה לסיים את הסוגיה.

§40אומר לו הנביא: "וַיֹּאמֶר חַי ה' אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם אֶקָּח וַיִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת וַיְמָאֵן" - הנביא הוא איש נקי, הוא לא לוקח שום תמורה, לא משועבד לתמורות ולא למתנות. סוג של טהרה גדולה שהיא חלק מטהרת המידות של נביא אמת. נעמן לפני שהוא נפרד, הוא אומר, הלוואי שתיתן לי מסע צמד פרדים אדמה, כלומר, ניקח אדמה מארץ ישראל, הוא מבין שהיה פה שילוב בין קדושת הארץ, לקדושת הנבואה, לקדושת ישראל. וכל זה חובר יחד לזה שיש א-לוקים בארץ דרך עם ישראל, לכן הוא רוצה לקחת מזה. תוך כדי שהוא מציין שהוא עדיין מחויב לעבודה זרה, הוא מבקש שהנביא יסלח לו על זה.

§41נערו של הנביא לא יכל לשאת את זה, שיש כזאת מתנה שנעמן רצה לתת ולא לוקחים אותה. הוא עוקף את הנביא ורץ להתחנן לפני נעמן כן לקבל משהו.

§42ואז שואל אותו הנביא בפסוק כ"ה: "מֵאַיִן גֵּחֲזִי?" - איפה היית? הוא מורח אותו, אומר לו: "לֹא הָלַךְ עַבְדְּךָ אָנֶה וָאָנָה". אומר לו הנביא, מה אתה עושה צחוק? מה, אתה חושב שנביא אמת לא יודע איפה היית עכשיו? בסדר, אני שואל כדי לבוא בדברים, "לֹא לִבִּי הָלַךְ כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים..." - בזה אתה עסוק עכשיו? ואז הוא אומר לו: "וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם" - צרות העין הזאת של ההישארות במחשבה האנושית הצרה במקום להבין שעכשיו השעה שהשאלה אם יש א-לוקים בישראל או לא, תלויה גם בזה שיש נקיות ואין שיעבוד לכל החומר, זאת ההחמצה של גחזי.

§43ומשם ואילך נפרדות הדרכים. איפה רואים את זה? בפסוק הבא, תחילת פרק ו': "וַיֹּאמְרוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים", הם אומרים אל הנביא: "הִנֵּה נָא הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים שָׁם לְפָנֶיךָ צַר מִמֶּנּוּ". אומרים חז"ל וככה רוב הראשונים מסבירים במקום, שאחד הקלקולים של גחזי היה שהוא חסם תלמידים מלהגיע אל הנביא. ועכשיו בשעה שהוא הודח מתפקידו נפתחו הדלתות וממילא נהיה המקום צר. יש פה תיאור שלם איך פותרים את זה ואחר כך סוגיה שלמה עם ארם.

§44ישועת ה' כהרף עין

§45בעצם ההפטרה של פרשת מצורע היא בפרק ז'. רק התימנים הבינו שהפסוקים הראשונים בפרק ז' הם מהותיים לסיפור ולנושא, לכן בהפטרה הם מתחילים לקרוא מתחילת פרק ז', השאר מספיק להם מפסוק ג'. נחזור רגע לפרק ו', יש רעב קשה בישראל. "וַיְהִי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עֹבֵר עַל הַחֹמָה וְאִשָּׁה צָעֲקָה אֵלָיו לֵאמֹר הוֹשִׁיעָה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ" - אתה אדוני המלך, אתה אחראי, אומר לה המלך: אם ה' לא מושיע, מי אני?

§46"וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַזֹּאת אָמְרָה אֵלַי תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ הַיּוֹם וְאֶת בְּנִי נֹאכַל מָחָר" - הגיעו למקומות הנוראים של הרעב. אומרת הנבואה: "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי הָאִשָּׁה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וְהוּא עֹבֵר עַל הַחֹמָה" ואז הוא אומר: "כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱ-לֹקִים וְכֹה יוֹסִף אִם יַעֲמֹד רֹאשׁ" הנביא, מה העניין שלך? תתפלל לה'! תתקן את דרכיך! אתה אומר לא, אם הנביא היה עושה איזה כישוף הכל היה מסתדר, הכל טכני, הכל חיצוני, אין תהליך של חרטה פנימית.

§47ואז מתחיל פרק ז' כאשר הנביא אומר להם: "שִׁמְעוּ דְּבַר ה', כֹּה אָמַר ה' כָּעֵת מָחָר" - תוך כמה שעות כל השפע של התבואה יהיה לכם. "וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל יָדוֹ", הוא אומר לנביא: "הִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה?" ותשובתו של הנביא: "וַיֹּאמֶר הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל". רוב דרוב המפרשים מסבירים ש"הִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם" זה כמו לומר שהוא היה כופר בהשגחה, הוא שואל, מה, ה' יכול לעשות ניסים? ומכיוון שהוא כופר הוא נענש.

§48הקב"ה מחליט שהדור ראוי לניסים

§49בדור של מרן הבית יוסף, האר"י ורבי שלמה אלקבץ היה בצפת תלמיד חכם עצום, רבי אליעזר אזכרי. הוא התנהג בפשטות, הוא היה משמש ומשרת בבית כנסת ורק בזקנותו התגלה. ההגדה אומרת שאליהו הנביא גילה אותו. רבי אליעזר אזכרי חיבר ספר מצוות שנקרא ספר חרדים. הוא מביא מדרש שבעצם הבעיה של השליש הייתה אחרת, שהוא אמר: זה דור שראוי שיעשה ה' ארובות בשמיים?! - מבול הוא צריך הדור הזה! הוא לא ראוי לניסים! והנביא אומר לו: ניסים שהקב"ה עושה עם כנסת ישראל, לא אתה בא בעל הבית לקבוע מי ראוי ומי לא, זה לא תפקידך.

§50זה הפתח של ההפטרה: "וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר", מגלגל הקב"ה את הפרשה הזאת לפי חז"ל דרך גחזי ובניו. "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד מָתְנוּ?" - יש רעב בעיר ואין לנו מה לעשות. הדרך היחידה היא: "לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם אִם יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ". הם מגיעים למחנה ארם ואין שם איש. 180,000 אנשים היו במחנה הזה, אין איש.

§51"וה' הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל" - לראשונים חשוב להדגיש פה שזה היה לפני המצורעים. זאת אומרת, המצורעים הם לא סיבת הנס. כי ברגע שנשמע "קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל" - אמרו בצבא ארם: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה שָׂכַר עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ" אז הם עוזבים את הכל ובורחים.

§52המצורעים מגיעים, באים לאוהל אחד, אוכלים, שותים ולוקחים משם כסף זהב ובגדים. באים לאוהל אחר, לוקחים גם משם ואז: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים" - הציבור בעיר נמק מרעב, מיואש, כמו שראינו קודם בדברי האישה, אז זה לא טוב מה שאנחנו שותקים. "וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ".

§53אומר החפץ חיים זה הניגוד לשליש, הוא מהעמדה של איזה אפוטרופוס רוחני, הוא יודע מי ראוי ומי לא. אבל הקב"ה מגלגל את בשורת הגאולה מהמצורעים, אנשים שישבו מחוץ למחנה.

§54"וַיָּבֹאוּ וַיִּקְרְאוּ אֶל שֹׁעֵר הָעִיר וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ", אז אומרים את זה למלך: "וַיָּקׇם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו" מה הוא אומר? "אַגִּידָה נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם יָדְעוּ כִּי רְעֵבִים אֲנַחְנוּ וַיֵּצְאוּ מִן הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה בַשָּׂדֶה" - עכשיו אנחנו נבוא לשם והם יקרעו אותנו לגזרים. ואז העבדים שלו מציעים איזו הצעה לבדיקה, כתוצאה מהבדיקה באמת מתברר שהמחנה ריק.

§55"וַיֵּצֵא הָעָם וַיָּבֹזּוּ אֵת מַחֲנֵה אֲרָם וַיְהִי סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל כִּדְבַר ה'. וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אֶת הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר נִשְׁעָן עַל יָדוֹ עַל הַשַּׁעַר וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִישׁ הָאֱ-לֹקִים". זה כפי שראינו בפסוקים שאחינו התימנים נוהגים לקרוא בתחילת ההפטרה של פרשת מצורע, שם רק הנביא אמר יהיה נס, אמר בדיוק את העלויות בפער עצום מהמצב של הרעב, אבל הוא לא אמר שהשליש ימות, הוא רק אמר אתה לא תראה, לא תוכל לראות את הנס. מה הפירוש לא תוכל לראות את הנס? עכשיו המהלך הא-לוקי היה: "וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם". כי אם באמת הניסים האלה שעושה הנביא הם אך ורק מתוך שליחות ציבור, מתוך מעלת הציבור, אז מי שכופר במעלת הציבור - הציבור מגיב, זה כוח טבעי. לא שהנביא צריך לאחל איזה איחול קשה וזה יתקיים, זה לא מתפקידו של הנביא. אבל הבירור הא-לוקי הוא בעצם מאוד דומה לנבואה של יחזקאל.

§56זה כוח לאומי שמתעורר - בנבואת יחזקאל זה התעוררות ממוות לחיים וגם בהקשר המקומי הזה של סוגיה של הנביא מול ארם, מול הרעב ומול מלך ישראל. זה העימות הגדול בין התפיסה האנושית שנשארת בגאוותה, בהסתכלותה המוגבלת על המציאות, והאופן שבו הקב"ה מגלגל את המציאות מעבר לכל השגותינו.

§57לעשות את השתדלות

§58אלו הפרשיות שאיתן אנחנו נכנסים לחודש אייר. אנחנו מתפללים לקב"ה שבאמת הכוח הלאומי יגדל, שחיבורנו אל הכוח הלאומי יגדל, שגבורתנו תגדל, מסירותנו תגדל. המוכנות שלנו לקדש שם שמיים בחיים ובכל מה שהחיים דורשים, בלי לֵאוּת, בלי חשבונות פרטיים.

§59יש חובת זהירות גדולה דווקא בספירת העומר, כפי שאומרים הפוסקים, להרבות כמה שיותר בתיקון של המידות של בין אדם לחברו, כמה שיותר להרבות לשון הטוב ועין טובה, רחבות אופק ולא צרות אופק, תרומה, נתינה ואכפתיות.

§60אני חושב שגם במקום שבו העובדה שיש מושג של: "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" כמו שראינו בתחילת הלימוד בדברי הרשב"ם של המשכיות של רוח גדולה, שהכאב מזכך אותה, הוא לא מקטין אותה, להמשיך בה, לגדול בה. לזכות שכל המדרגות שהנבואה של יחזקאל מדברת עליהם בהמשך של פרק ל"ז, כל מה שעתיד להתרחש בעקבות חזרתנו לארץ - שכל זה הקב"ה יעשה ברחמים מצידו, ואנחנו בכל מה שֶׁנִּדָּרֵשׁ - נעמוד.

§61חודש טוב.

§62ובשורות טובות.