אריכות ימים - וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח

§1אנחנו רוצים קצת יותר להבין את עיצומו של יום, מה מתחדש ביום לא מצידנו אלא מצד ההנהגה הא-לוקית, ומה תפקידנו. בספר דברים התורה אומרת (י"א, ז'): "כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֶת כׇּל מַעֲשֵׂה ה' הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָׂה" ומתוך מה שאנחנו מסתכלים על מעשה ה' הגדול, נאמר בפסוק הבא: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כׇּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ". זה לא רק לבוא אל הארץ ולרשת אותה אלא התורה ממשיכה ואומרת: "וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".

§2אחד מהדברים שאולי בראש השנה אנחנו מאוד מתפללים ומבקשים עליו זה אריכות ימים. יש מנהגים אצל חלק מהעדות שנוהגים להגיד את זה ב"ונתנה תוקף". שם אולי יש בצורה הכי חדה את האזכור של אריכות ימים. אולי זאת עלולה להיות החמצה, לא שלא חשוב לחיות הרבה זמן אבל לא זה הנושא של המילים אריכות ימים. בעברית המקראית "אריכות ימים" זה כמו לומר איכות. כשאדם מכבד את הוריו הוא מאריך ימים. אין לנו שום הבנה בקצבה של השנים שהקב"ה קוצב לכל אדם על פי שליחותו אבל אנחנו יכולים להגיד על פי התורה שאדם שמכבד את הוריו הוא אדם איכותי.

§3בשבת שובה אנחנו נפגוש את הביטוי על כפוי טובה שהתורה קוראת לו: נבל (ל"ב, ו') - "עַם נָבָל וְלֹא חָכָם". למה נבל נקרא כפוי טובה? אומר הרמב"ן מפני שבשפה השמית לפעמים ב' ו-פ' מתחלפות וזה כמו שכתוב "נפל". המינימום זה שאדם יכיר טובה. מי שמכבד את הוריו הוא מכיר טובה, ואם אני לא מכבד אני נופל מהמינימום, לכן זה נקרא נבל. לכן, כשהתורה אומרת "וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה..." היא אומרת: אתם הולכים לבנות איכות של חיים.

§4איך בונים אותה? - מכאן ולהבא בפסוקים הבאים. אבל כן נתכונן בנפש לקראת המציאות הזאת של איכות חיים. על זה אפשר להתפלל בראש השנה אבל זו תפילה אחרת לגמרי, התפילה לאיכות המוסרית - היא הבסיס. השאלה היא מה זה אריכות. למשל, ניקח דוגמה שמופיעה בהקשר אחר אבל שם היא מאוד בולטת. בהקשר ליום הכיפורים אנחנו קוראים את פרק נ"ח בנבואת ישעיהו. יש מין תחושה כזאת אצל אנשים שהם מנסים, צמים ומשתדלים אבל זה לא עובד (פסוק ג'): "לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ".

§5אז הנביא אומר להם בתמצית: כשאתם צמים אתם חושבים על עצמכם, אתם לא נקיים. ואז הנביא נותן משהו חיובי, הוא רוצה לחנך אותנו ולא מסתפק רק בחידוד החיסרון. אומר הנביא (פסוק ז'): "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם". ומיד אחרי זה כתוב: "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח". לפי המוצא הנמוך שלי אין אצלי הבדל בין כ' לח', אבל שם לא כתוב ארוחתך כי הרי ביום כיפור אין ארוחות. בעצם הנביא אומר שאם אפרוס לרעב לחם וכו' אז תעלה ארוכתי, כלומר, אהיה בן אדם בריא. בסוגים שונים של בריאות, הבריאות המוסרית שבה אתה לא חושב רק על עצמך - היא חלק מהבריאות של הנפש.

§6והנביא חותר לשם בזה שהוא אומר: אתם לא חשבתם על הזולת, חשבתם על עצמכם ולכן הצום לא פעל. אז 'ארוכה' זה מלשון רפואה. בברכת רופא חולים אנחנו מבקשים "ארוכה ומרפא". שחומות ירושלים מתחילות להשתקם אומר הנביא נחמיה (ד', א'): "כִּי עָלְתָה אֲרוּכָה לְחֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם" - מעלות בריאות. ההקשר של הבריאות במובן שאנחנו קוראים אותו, זה מה הקב"ה רוצה מאתנו בחיים בארץ, מה הבסיס לבוא אל הארץ, לרשת אותה ולשבת בה.

§7מעלת ארץ ישראל - לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם

§8בתוך התפילה בראש השנה אנחנו מזכירים את הארץ, באמצע שאנחנו עוסקים בהמלכת ה' אנחנו אומרים: "שמחה לארצך" - מה אתה רוצה עכשיו מארץ ישראל? מה אתה רוצה משמחה? - נראה ביחד. אומרת התורה (דברים י"א, י'-י"א): "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם".

§9בספר בראשית בפרקים י"ג-י"ד היה בירור נוקב בין אברהם אבינו ללוט בן אחיו עד כדי שמתברר בשלב מסוים, בעיקר דרך סוגיית הרכוש שהם לא יכולים להיות ביחד. אז אברהם אבינו אומר ללוט שילך לאן שהוא רוצה. כתוב שם שלוט נוסע מבית אל אל סדום. איך מתואר המסלול הזה? (בראשית י"ג, י"א) "וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם". באופן פשוט קדם זה מזרח, במסלול שתיארתי הוא לא נוסע ממזרח אלא הוא נוסע למזרח, משהו לא הגיוני בתיאור הזה של התורה. לכן אומרים חז"ל (ורש"י שם): "הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר אי אפשי לא באברם ולא בא-לקיו".

§10למה זאת משמעות נסיעתו של לוט? אומר הפסוק שבאותו זמן סדום הייתה (פסוק י'): "כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם", איזה עלבון זה להגיד על מקום בארץ ישראל שהוא מקום פורה וטוב כמו מצרים! אנחנו השתגענו? אלא הנה הפסוקים שקראנו קודם - מה ההבדל בין ארץ ישראל למצרים? במצרים "תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק", אבל בארץ ישראל "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם".

§11במצרים לא צריך להתפלל על גשם, יש מים כל הזמן מהנילוס. אתה רוצה מים מהנילוס? אתה מארגן יובל קטן ושם יש לך מים גם לדברים שלך. בארץ ישראל - "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם". חברות תחזית מזג האוויר באירופה מדייקות ב-70-80 אחוזים, הן גם מרוויחות מזה. פה בארץ עושים ניסיונות וזה לא מגיע ל-40 אחוזים, אי אפשר לחזות, "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" - אתה תלוי בא-לוקים!

§12סדום הייתה אז אזור כמו מצרים - כל הזמן יש מים, אז אם אני נמצא באזור בית אל והולך לאזור סדום - בבית אל זה תלוי בשמים ובסדום זה לא. מה זה אומר? - שאני לא רוצה להיות תלוי בשמים, בעברית זה נקרא "הסיע עצמו מקדמונו של עולם".

§13בסדום יושבים אנשים שהם כפויי טובה. למה? טוב להם, יש שפע, ואז הם אומרים: 'רגע, יש לנו בעיה, אם יש לנו שפע אנחנו צריכים לתת אותו לאחרים'. לכן הם אמרו (מדרש ספרי האזינו ובסנהדרין קט ע"א): "בואו ונשכח תורת רגל מארצנו". איך אתה משכח תורת רגל? איך נילחם בהכנסת אורחים ככה שאף אחד לא יעז להכניס אורחים? - בונים מערכת חוקים. כידוע, חוק זה דבר שאסור לעבור עליו, נשפוט בן אדם אם הוא הכניס אורחים. ואם השופט בבית משפט שלום או מחוזי יתעצל - נלך לבית המשפט הגבוה בסדום, ושם ברור שאדם שהכניס אורחים לא יצא זכאי.

§14כשאתה תלוי בשמים ואתה מבין ששום דבר בסוגיית הגשם לא מובן מאליו - זו לא רק תפילה. אתה גם שואל את עצמך מה לעשות כדי להיות ראוי לקבל גשם, ובעצם זו איכות גדולה בחיים, אתה לא תהיה מסואב, לא תהיה מפונק, לא תהיה אנוכי. אם אתה יודע שזה לא ממך, אם אתה יודע שזה לא מובן מאליו שאתה מקבל גשם - זו איכות חיים מוסרית, קוראים לזה בשפה אחרת: ענווה, פשטות, אל תחזיק מעצמך!

§15לאהוב את ארץ ישראל באמת

§16מה אומרת התורה מיד אחר כך כדי שהאיכות הזאת תהיה הרבה יותר חזקה בתודעה שלנו? הנה הפסוק הבא: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". אומר הרב קוק במידות ראיה (גאוה, י"ב): "מי שמתאמץ לזכות להסרת הגאווה מלבבו - יזכה לאהבת ארץ ישראל". ובסעיף הבא הוא אומר: "האוהב את ארץ ישראל באמת יזכה לשנוא את הגאווה".

§17מה היחס בין שני הסעיפים הללו? יש פה עולם נפשי, מוסרי, בירור בנפש בשאלת הענווה והגאווה, ויש פה מישור לאומי-ארצי של ארץ ישראל. איך העולמות האלה נוגעים אחד בשני? במיוחד בדור שלנו, רווחת לצערנו הגדול תפיסה האומרת שעניינים פרטיים - זה הדור שלנו והכלל, עם, מדינה, ארץ - זה עבר מן העולם, עכשיו דבר לנפש שלי. אומר הרב קוק: אני מדבר איתך על הנפש שלך, אני עוסק איתך בסוגיה פנימית נוקבת של ענווה וגאווה, ואני אומר לך זה קשור לארץ ישראל!

§18איך? אומרת התורה: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". למה אתה אוהב את ארץ ישראל? אומר הרב קוק שיש אהבת ארץ ישראל באמת. מה ההפך מאמת? זה מבהיל! שקר? - לא. יש עוד הבדל, יותר דק אבל לא פחות הבדל, בין בירור של השורש של הדבר לבין הענפים שלו. יכול להיות שאתה אוהב את ארץ ישראל בגלל אדמתה, בגלל אווירה, בגלל תורתה, או בגלל הרבה סיבות - כל הסיבות הן ענפים, הם נובעים ממשהו.

§19מהו? הפסוק שהזכרנו. כל מילימטר באדמה הזאת זה חלק מהשראת שכינה, אחרת אין שום הבדל בין האדמה הזאת לאדמה אחרת. אם כך, אם אדם אוהב את ארץ ישראל באמת מצד השראת השכינה שבה, איך הוא יישאר אדם מתגאה? אם הענווה, בשונה מהותית מהגאווה, זה הכרה בכך שכל מילימטר בנפש שלך, בכישרונות שלך, בעצמיות שלך - הכול מאת א-לוקים, איך יכול להיות שבאדמה זה מובן לי שיש קשר חי בין א-לוקים לבין כל מילימטר באדמה ובאדם אני לא אבין את זה? זה בקל וחומר! באותו "ונתנה תוקף" שהוזכר קודם כתוב בהמשך שהאדם: "משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל... ואתה הוא מלך א-ל חי וקיים"!

§20איפה אתה? איפה אתה המלך? אתה בתוך בני אדם! אתה יצרת את הנשמה שלנו! אז איך האדם יתגאה?! איך יחשיב משהו באישיות שלו כדבר עומד בפני עצמו?! אומר הרב קוק: אם אתה אוהב את ארץ ישראל בגלל השורש של "עֵינֵי ה' אֱ-לֹקֶיךָ בָּהּ", אתה לא תהיה מוכן ליפול בפח הזה של הגאווה. אם אני אוהב את ארץ ישראל בגלל משהו צדדי, בגלל איזה ענף - זה באמת לא מחייב שינוי במידות.

§21מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה

§22סוף הפסוק הוא תיאור זמן, אם כן, מה פירוש המילה "תָּמִיד"? ומה מוסיפות המילים "מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה"? אולי המושג הזה הוא לא רק שאלה של 12 חודשים. הגמרא במסכת ראש השנה אומרת (טז ע"ב): "אמר רבי יצחק כל שנה שרשה בתחילתה" - רשה, כי אם שמים לב בפסוק, המילה "מֵרֵשִׁית" בלי א', ואפשר לקרוא 'רשה', ממשיך רבי יצחק: "מתעשרת בסופה שנאמר: 'מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה' - 'מֵרֵשִׁית' כתיב 'וְעַד אַחֲרִית' - סופה שיש לה אחרית".

§23מה זה רשה בתחילתה? מה חלילה הכוונה, היה לא טוב בהתחלה ובסוף כן יהיה טוב? מבט אופטימי על החיים? מה הכוונה? אומר רש"י, במילים קצרות כדרכו - עולם ומלואו: "שרשה בתחילתה- שישראל עושין עצמם רשים בראש השנה". אם זה היה עם א' - ראשים - זה היה גאווה, בלי א' - זה לשון עני, רש, אין לו כלום. "שישראל עושין עצמן רשין בראש השנה לדבר תחנונים ותפלה כענין שנאמר (משלי י"ח, כ"ג): 'תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ'".

§24תחנונים על מה ותפילה על מה? ולמה זה חלק מהמושג של ישראל עושים עצמם רשים בראש השנה? הרי בעצם מה עשינו? הלכנו בעקבות הפסוקים, ניסינו להבין מה פירוש המילים "עֵינֵי ה' אֱ-לֹקֶיךָ בָּהּ" ולדבר בהקשר הנוגע לפסוקים שנאמרו קודם על ההבדל בין ארץ ישראל למצרים. אבל, אפשר להרחיב את היריעה ולדבר על ראש השנה לא רק בהקשר של הגשם אלא של מכלול החיים.

§25וכותבנו בספר החיים למענך

§26ראש השנה הוא יום שבו אנחנו מבררים עם עצמנו וגם נותנים לזה ביטוי, שאנחנו קיבלנו את החיים שלנו מאת א-לוקים. זה מְפַנה, זה נקרא "רשים", אין לנו מעצמנו כלום, לא מובן מאליו שנולדנו, גם לא מובן מאליו שנמשיך להיוולד, זאת נקודת פתח לענווה. אם ככה פותחים את השנה - היא מְעַשֶׁרת, היא ממלאת כוחות, לא דווקא במובן הממוני. היא נותנת כוחות מפני שהמקום שהאדם מגיע לראש השנה הוא מקום פנוי, הוא מקום שמוכן להיות כלי - זה ראש השנה.

§27אתה יכול להתפלל ולבקש: "זוכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים... וכותבנו בספר החיים". למה? "למענך א-לוקים חיים". אומר הנודע ביהודה שאפשר לקרוא את הביטוי הזה אחרת: "זוכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכותבנו בספר החיים למענך" - אנחנו מבקשים להיות כתובים בספר מסוים.

§28בלשון אחרת זו בעצם בקשה מעצמנו, שכך יתנהלו חיינו - בשאיפה, ברצון, בחתירה. באיזה ספר? של אלו החיים למענך. לא שאנחנו רוצים לחיות איך שאנחנו וזה גם יהיה בשבילך, אלא אנחנו רוצים לכוון בחיינו שנהיה כמו אלה שחיים למענך.

§29לפני כמה שעות אתה עומד בטקס סיום טירונות, מאות חבר'ה צעירים נשבעים או מצהירים אמונים למדינת ישראל. קצין עומד, הוא אומר חלק-חלק וכולם חוזרים. שיא האמירה בצעקה עצומה: "ואף להקריב את חיי". יושב ציבור עצום של הורים, ומה הוא עושה בסוף ההשבעה, בסוף ההצהרה? כל ההורים, אתה מסתכל עליהם - הם לא בדיוק בקו או בגב, הם לא תפורים מאיזה כל הקטלוֹגים של כל השנה, איזה יום-יומיים לפני ראש השנה משתחררים מהקטלוגים. מה עושים ההורים? הילד שלהם עכשיו צעק: "אני מוכן להקריב את חיי", מה עושה אבא? מה עושה אמא כשהם שומעים את זה? - פשוט מוחאים כפיים. הזוי! בעולם המודרני, הפרטי! העצמי!

§30אם מובן שקיבלנו את חיינו לא כמובן מאליו אלא שיש נותן לחיים, יש מקור לחיים - לא רחוק מההיגיון להגיד לעצמנו שבלי שהקב"ה יוצר אותנו ונותן לנו את החיים - אין לנו כלום, זה ראש השנה. "אבינו" - אם אין אבא אין ילד. ואתה, הקב"ה, אבינו. בגלל שנותן החיים הא-לוקי נותן אותם למשימה - לכן הוא נקרא "מלך", יש פקודות, יש הוראות, יש חוקים, יש כללים. אז ההמלכה בראש השנה היא טבעית, כיוון שאנחנו מפנים את המקום שלנו ואומרים: מראשית השנה אנחנו רשים, אז המלך מתגלה על ידינו, על ידי כנסת ישראל, זה ראש השנה. כל עיצומו של יום עוסק בהופעת חיים.

§31המבקש רחמים על חברו

§32ניקח לדוגמה את הקריאה ביום הראשון של ראש השנה (בראשית כ"א, א'): "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" בעצם יש פה שני חלקי פסוק שמאוד דומים ולכאורה אחד מהם מיותר. אומרת הגמרא במסכת בבא קמא (צב ע"א): "אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרו רבנן כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה". ואני הקטן מתחנן לפניכם: אל תסמכו על המשפט הזה! כשמסתמכים עליו בפשטנות זה גורם לאכזבה אחרי משבר. אל תקראו את זה בקלילות!

§33כי לכאורה זה פשוט מאוד: אני רוצה משהו ואתה רוצה משהו, אני מתפלל עליך ומקבל את זה. להירגע, זה לא עובד ככה, למה? רבה בר מרי אומר שהמקור שלו ממה שכתוב באיוב (מ"ב, י'): "וַה' שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ". ורבא עונה לו: אתה אומר מאיוב, אני אומר מאברהם אבינו. למה? מפני שכתוב (בראשית כ', י"ז): "וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱ-לֹקִים וַיִּרְפָּא אֱ-לֹקִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו", וכתיב (שם כ"א, א'): "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר". מפרש רבא: "כַּאֲשֶׁר אָמָר" - אברהם על אבימלך.

§34זאת אומרת שבפסוק הראשון בפרק כ"א, שהוא הפסוק הראשון שקוראים בראש השנה, כתובים שני דברים. נתחיל בעיקר: ה' עשה כאשר דיבר. אבל החלק הראשון של הפסוק הוא למה ה' עשה כאשר דיבר לשרה? - בגלל שאברהם התפלל על אבימלך. מה ההבנה של זה? הגמרא כדרכה לא מביאה את כל הפסוקים אז בואו ננסה להסתכל בהם: "וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱ-לֹקִים וַיִּרְפָּא אֱ-לֹקִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו", ופה מוסיף הפסוק את מה שהגמרא לא ציטטה - "וַיֵּלֵדוּ".

§35מה שמובן בזה כתוב מפורש אחר כך: "כִּי עָצֹר עָצַר ה' בְּעַד כׇּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם", מסביר הרבי מפשיסחא שלפני אברהם אבינו היו שתי אפשרויות: אפשרות אחת, שבדורנו היא מקובלת: פגעו בך, פגעו באשתך - תנקום. אבימלך פגע בך ובשרה אמנו - תעמוד על שלך, אל תוותר! ואם תהיה לך אפשרות, אל תתפלל על אבימלך!

§36מה יקרה? העונש שהיה על אבימלך יישאר והוא לא יוכל ללדת. כשייוולד יצחק, תאסוף את כולם ביחד, תספר להם על הנס, איך זה נקרא בלשון דורנו - על ה'מוייפת' שזוג בני תשעים ומאה ילדו. מיד יבואו עשרת אלפים איש ויצעקו: "ה' הוא הא-לוקים"! "שמע ישראל"! עול מלכות שמיים! איך היינו אומרים היום? - מעמד קידוש ה'. מי ביטל את האירוע? - אברהם אבינו.

§37למה? הוא התפלל על אבימלך וה' שומע לתפילתו. יושבת חבורת ליצני הדור, מוביל אותה ישמעאל, והם אומרים: 'חבר'ה, אין לכם מה להתפעל. למה? נתעברה שרה מאבימלך. זהו, הכניסו סיכה בבלון, אין אירוע'. איך אתה אברהם אבינו, גדול המאמינים, מונע טוב מבעליו? ואותם עשרת אלפים איש לא צועקים "ה' הוא הא-לוקים"? אומר הרבי מפשיסחא: זה שאדם כמו אברהם אבינו לא נוקם באבימלך, כי אין לו סיבה לנקום בו - הוא מתעלה, זה קידוש ה' יותר גדול מזה שיצעקו "ה' הוא הא-לוקים".

§38אם הרבי מפשיסחא היה חי בדורנו - לא בטוח שהיה אומר את זה, אבל הוא חשב ככה לפני מאות שנים. אולי בגמרא בבבא קמא כתוב משהו הרבה יותר חמור! שאם אברהם אבינו לא היה מתפלל על אבימלך, מה לא היה קורה? יצחק לא היה נולד! מה פירוש? הרצון להוליד הוא כל כך חזק, הוא כל כך טבעי, אתה יכול להגיד שאברהם אבינו ושרה אמנו לא היו מקבלים ילד אם אברהם אבינו לא היה מתפלל על אבימלך? זה אומר שהלידה היא לא מובנת מאליה, יש נותן חיים ואנחנו צריכים להיות רשים, פתוחים לקבל את רצונו.

§39אומר הרבי מפשיסחא: "המתפלל על חברו והוא צריך לאותו דבר" - כלומר, הוא צריך באינטרס שלו, גם באינטרס הרוחני - שחברו ייפגע, ואז הגיוני היה שהוא לא יתפלל עליו, ובכל זאת מתפלל - הוא - נענה תחילה.

§40תעשו בראש את ההפרש בין הכמות של אלו שחשבו על המשפט הזה בצורה הראשונה לבין אלו שמוכנים לפירוש של הרבי מפשיסחא. איזה הפרש זה. ועד שאתם עושים את המספרים - נלך לפסוק הראשון על איוב, שמה לא עולם החסידות, אלא עולם המתנגדים, הרב סולובייצ'יק שואל: מה קרה אצל איוב? לפי הזוהר כל הבירור עם השטן היה בראש השנה. הקטרוג של השטן שאנחנו נלחמים בו בראש השנה - זה בעצם לא שד חיצוני אלא זה בירור בתוך המציאות, בתוך הנפש הפרטית והכללית. בין מה למה? איוב סובל והוא מחפש להבין למה. יש לו רֵעים - חברים. אבל כידוע יש גם תופעה שנקראת 'דתיים'.

§41למשל, מה חובת הדתיים בשעה שיש ייסורים לאיוב? הם מסבירים לו למה יש ייסורים, זאת חובתם. אין תפקידם להיות רֵעים, תפקידם להיות רָעים, הם מנהלים את הפנקס של הקב"ה, מסבירים לו בדיוק למה קרה מה שקרה, מי אשם - הכל ברור להם. חוץ מדברים שהם צריכים לתקן - הם רק יודעים להגיד לאיוב מה הוא צריך לתקן.

§42ה' מבקר אותם ביקורת חריפה ביותר ואומר להם - אתם לא רשים! אתם לא מפנים את עצמכם. אתם הייתם בבריאת העולם? אתם מבינים מה זה שכר ועונש? מה אתם שופטים משפט חיצוני שטחי כזה?! ואומר לאיוב - לך תביא קורבן למען הרֵעים ותתפלל עליהם.

§43הרב סולובייצ'יק עושה את החשבון של כמה וכמה מימרות חז"ל באיזה דור חי איוב. אחת מהתקופות היא תקופת שיבת ציון, בזמן נחמיה, לפני כ2,500 שנים. כפי שהוזכר קודם, חומות ירושלים מעלות ארוכה, חמישים אחוז מערימות העפר כבר משוקעות בחומה. מתאספת קואליציה של שונאי ישראל - אשדודים, עמונים, שומרונים, ערבים מעזה - לחנוק את היכולת של היישוב היהודי לבנות את ירושלים. איך עושים את זה? יש ביטוי שאומר (נחמיה ד', ב'): "וְלַעֲשׂוֹת לוֹ תּוֹעָה" - מבוי סתום.

§44איך עושים לחלוציות מבוי סתום? אומרים: יש לכם שתי אפשרויות, או שתמשיכו לבנות ותפסיקו לחיות, או שתפסיקו לבנות ותוכלו לחיות'. איך אפשר להמשיך ככה? אומרים יהודה (פסוק ד'): "כָּשַׁל כֹּחַ הַסַּבָּל" - זה לא הגיוני. זה הגיוני לומר שכל הערימות עוד לא משוקעות בתוך החומה, הכל שרוף, עכשיו חמישים אחוז כבר התקדמנו, ואתה עכשיו אומר: "כָּשַׁל כֹּחַ הַסַּבָּל וְהֶעָפָר הַרְבֵּה וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לִבְנוֹת בַּחוֹמָה"? בלשון אחרת זה אומר: לא השתגענו להקריב את החיים שלנו בשביל אבנים, בשביל בניין.

§45בעקבות הגמרא שמזהה שאיוב היה חי באותה תקופה שואל הרב סולובייצ'יק: למה לא עזרת? למה האוזן שלך לא קלטה את זעקת היישוב היהודי? למה לא שמת כתף? אומר הרב סולובייצ'יק: רק למענך התפללת והבאת עולות. אם תתפלל על רעיך - יקרה לך הדבר הבא - אתה תיפדה, תשתחרר מהכלא של האנוכיות והפרטיות ותתחבר למרחב הציבורי.

§46מוסיף הרב סולבייצ'יק ואומר: אם תדע שמטבע הלשון של התפילה היא לא פרטית אלא כללית וציבורית - תיגאל מהעבדות שלך. המחשבה השטחית היום שהפרטיות זה העצמיות, שהאנוכיות זה הביטוי האישי. בחיצוניות זה נכון, אז תעשה את עצמך רש ותשאל את עצמך: בשביל מה קיבלתי חיים אם לא בשביל לתת.

§47אז אם איוב יתקן, אם הוא יתפלל על חברו, על הרֵעים, למרות שהוא צריך לאותו דבר שהם ייפגעו בחשבון שלו, ויתעלה - אז תכופר חטאתו. אז בעצם אלו הדברים שאמר הרבי מפשיסחא על אברהם אבינו, זאת עבודה גדולה.

§48פקידת שרה - כׇּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי

§49נולד יצחק, יש בירור סביב ליצני הדור, ויותר מזה, הבירור בפסוקים, לכאורה אין שם המלכת ה', מה כן? אחרי הבירור של "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" - נולד יצחק, ברית מילה ובפסוק ח': "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק".

§50לפני כן אומרת התורה: "וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱ-לֹקִים כׇּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי". הצחוק של שרה בבראשית י"ח - הוא לא פשוט. שם כתוב הביטוי (פסוק ט"ו): "וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה". זה לא מובן לנו שיגידו על אמא שלנו שהיא לא אמרה אמת ועוד פחדה להגיד אותה. אומר רבי צדוק מלובלין: לא זאת הכוונה, לה היה ברור שההבטחה הא-לוקית יכולה לחול במציאות, אבל היא הבינה שהמשמעות של ההבטחה הא-לוקית ללדת את יצחק זה ללדת עם שיש לו רעננות אלפי שנים להמשיך עם המשימות שלו, הוא לא מזדקן, הוא לא נשחק, הוא לא עובר מן העולם! ואז אומרת שרה - כך מפרש רבי צדוק: "אני לא ראויה לקבל את ההבטחה הא-לוקית, "כׇּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי". איך יכול להיות שאישה כל כך בלי כוחות ילדה נשמה עם כוחות? אלא תעשה עצמך רש, פנה מקום. אתה לא חלילה מפקפק בהבטחה הא-לוקית, אבל זה לא אומר אוטומטית שאתה ראוי, אז תלך בדרכה של אמא ותגיד: 'אני לא ראוי'. מתוך כך נולד יצחק, מתוך אברהם אבינו ומתוך שרה אימנו.

§51ואז עושים את המשתה (פסוק ט'): "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק", זה ישמעאל. מה זה "מְצַחֵק"? הרי זה אותו שורש, יצחק נקרא על שם הצחוק, זאת אותה פעולה לכאורה שעשה ישמעאל, עם מגמה הפוכה. אם יש עם שברור לו שהחיים ניתנו לו על ידי א-לוקים והוא עושה רש את עצמו שלא מגיע לו כלום, אז העם הזה מאמין שאפשר לשנות סדרי בראשית, שהטבע הוא א-לוקי, ושינוי הטבע הוא א-לוקי. וממילא גם אדם בן מאה יכול ללדת. אבל אם אתה חושב שהחיים מובנים מאליהם והם שלך - אתה יכול לצחוק על האפשרות לשנות אותם.

§52לכן חז"ל רואים בצחוק של ישמעאל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - זלזול בכל ערך אצילי. הבירור שהתורה עושה ברגעים האלו של ראש השנה - זה ההבדל המהותי בין ישמעאל לבין יצחק, מי תגיד את ההבדל? האמא, שרה אימנו. בינה יתרה, פנימית, איפה שרה? באוהל, צנועה. איפה השוויון? איפה הקידמה? איפה הניראות? כל מיני מילים מודרניות... האוהל זה מקום פנימי, אם את באה משם תכריעי שיצחק לא יכול להיות עם ישמעאל. זאת שרה אימנו!

§53אין המלכה א-לוקית בלי יצחק, אין המשך לישראל בלי יצחק אבינו, זה ראש השנה. זאת הקריאה ביום הראשון. אמר א-לוקים לאברהם אבינו (שם כ"א, י"ב): "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ". כשנגיד "שמחה לארצך" - לא נוכל להמשיך, כי זה השמחה וזה הארץ שלך, "עֵינֵי ה' אֱ-לֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" אנחנו רשים ומקבלים כוחות להיות יותר אמיתיים, להיות יותר נקיים, למלא יותר את תפקידנו.

§54לֶךְ לְךָ - הִנֵּנִי

§55איך תדע את זה? ביום השני של ראש השנה א-לוקים יאמר לאברהם אבינו (בראשית כ"ב, א'): "אַבְרָהָם" - קורא לו בשמו הפרטי. כלומר, אומר אלוקים לאברהם 'תהיה אברהם'. מה עונה אברהם? "הִנֵּנִי"! אומר הרב קוק: אברהם אבינו מוכן להיות אברהם אבינו כי א-לוקים קרא לו, זאת הקריאה של היום השני.

§56"וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ". "לֶךְ" זה ברור, תעזוב. ומה זה "לְךָ"? בפרק י"ב בבראשית היה גם כן "לֶךְ לְךָ", אתה עולה לארץ, אתה תהיה פה במצב אחר, בחוץ לארץ לא יכולת להוליד, בארץ ישראל תוליד, כדאי לך. אתה לא יכול להגיד 'כדאי לך' על עקידת יצחק, אז איך אתה יכול להשתמש באותה מילה - 'לעצמיותך'? כשעלית לארץ עזבת את אביך, לפי החשבון עזבת אותו שישים וחמש שנה, הוא היה מבוגר, עזבת אותו כי ה' אמר לך. לפי המדרש שאלת את הקב"ה: 'יחללו בי שם שמיים כי יגידו שעזבתי את אבא שלי'! ענה לך א-לוקים: זה לא כדי להחליש את הערך כיבוד הורים, זה כדי לחזק אותו, להעמיד את הערך של כיבוד הורים על בסיס א-לוקי, נצחי, מוחלט!

§57האם כל אדם בימינו שמתוודע לעולם רוחני חדש, מבין שהוא צריך בכפל כפליים לכבד את ההורים שלו או שהוא מבין הפוך? נסתכל בתורה, אמר א-לוקים "לֶךְ" - אני פוטר אותך מכיבוד הורים כרגע כדי שתעלה לארץ ופה תבנה עולם ערכים אמיתי. עכשיו בפרק כ"ב עולים קומה, אתה היית בחרן בן שלימד איך להתייחס לאבא שלו - עכשיו בפרק כ"ב אתה תהיה אבא שמלמד איך להתייחס לבן שלו.

§58אלוקים אומר לך: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ", אומר הרב קוק על פי הכלי יקר: אתה אוהב אותו בגלל שא-לוקים אמר לך לאהוב, אתה חושב שהוא מיוחד בגלל שא-לוקים אמר לך את זה, תסיר את כל המחיצות. ממילא, אם ה' אומר לך לעקוד - אתה עוקד.

§59בקשת חנה

§60ביום הראשון בראש השנה קוראים הפטרה על חנה אימנו. גם היא בין האימהות שלפי המסורת של חז"ל נפקדו בראש השנה. ואולי זה קשור לתחילת הדברים, שראש השנה עניינו להוסיף חיים, להתחיל אותם. אבל בבירור שאנחנו עושים בפסוקים, בדיוק בנקודה הזאת של העקידה - יש שם תיאור בפסוקים שהוא מאוד לא פשוט מבחינתה של חנה. המצב שבו אין לה ילדים מתואר פעמיים במילים (שמואל א' א', ה'): "וַה' סָגַר רַחְמָהּ" - בכוונת המכוון הא-לוקי, גם חנה וגם אנחנו לא יודעים למה.

§61וחנה: "וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל. וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים". איך אפשר להגיד משפט כזה? למה זה בכלל אחד מול השני? מה הוא רוצה להגיד? זה גם לא עוזר. "וַתָּקׇם חַנָּה אַחֲרֵי אׇכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה", ולפי המפרשים זה תיאור שמצב המשפחה היה לאכול ולשתות, אבל היא לא אכלה ולא שתתה.

§62אומר הפסוק הבא: "וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה". בראש השנה אנחנו מתפללים על ה' או אל ה'? מה תפקיד הביטוי הזה? כשמימינו ומשמאלו תיאור הנפש שלה בלי כחל ובלי שרק - "מָרַת נָפֶשׁ". "וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְ-בָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בׇּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כׇּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ". "ה' צְ-בָאוֹת" זה ביטוי מיוחד, גם "אֲמָתֶךָ" זה ביטוי מיוחד ועוד שהוא נאמר שלוש פעמים, ביטוי מיוחד "וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח", לכאורה, אם ה' הוא זה שסוגר רחמה - אז הוא לא שכח אז למה היא מתכוונת?

§63אומרת הגמרא (ברכות לא ע"ב): "'וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְ-בָאוֹת', אמר רבי אלעזר מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה צ-באות עד שבאתה חנה וקראתו צ-באות". מה המשמעות? "אמרה חנה לפני הקב"ה רבש"ע מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד?" - יש לך כל כך הרבה ילדים, תן לי אחד! בקשה פשוטה, ברורה, בשביל מה צריך משל למה הדבר דומה? "למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו בא עני אחד ועמד על הפתח אמר להם תנו לי פרוסה אחת", אומרת הגמרא: "ולא השגיחו עליו דחק ונכנס אצל המלך א"ל אדוני המלך מכל סעודה שעשית קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת?".

§64זה בעצם נראה שיש פה משוואה חיצונית לגמרי, שם חנה מבקשת מכל הילדים ילד, ופה העני מבקש מכל הפרוסות פרוסה. אלא שהנושא של המשל הוא המלך! המלך עושה סעודה לעבדיו! המילה "צְ-בָאוֹת" פירושה מלכות, אין פירושה 'יש לך הרבה נשמות!' אלא שאתה מלך בזה שאתה נותן נשמות, גם בזה שאתה לא נותן, וגם בזה שאתה לוקח נשמות, רק אתה מנהל את העולם בשלב הכי קריטי לחיים שלנו - האם אנחנו קיימים או לא - זו המלכות. לכן מבקשת חנה תנועת מלקחיים - אתה מלמעלה תמלוך, תן נשמה, אני מלמטה אהיה אמתך. אני אהיה הכלי שדרכו תמלוך, אז מה תיתן לי? - ילד.

§65איך היא מתפללת? נדיר מאוד בדור שלנו היום, למרות שככה היה צריך לעמוד בתפילה לפי הגמרא: "רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ". אומר הרב קוק שהכוונה שלידה עומד מישהו והוא לא מבין שהיא מתפללת, אין חיצוניות! מה קורה איתנו? לאן הלכה התפילה? למה באמת לחנה אין חיצוניות? אומר הרב קוק כי היא צריכה להכריע בנפש שהיא מוכנה להיות אמתך, בנקודה אולי הכי רגישה בחיים שלה - היא רוצה ילד! והיא צריכה להכריע שהיא לא רוצה ילד, היא רוצה להיות כלי למלכות ה' שיתן לה ילד!

§66זה נשמע פלפול. הנה המבחן, נולד ילד והיא קוראת לו "שְׁמוּאֵל כִּי מֵה' שְׁאִלְתִּיו", לפי זה היא הייתה צריכה לקרוא לו 'שאול', אבל אומרים המפרשים: שחנה מסבירה שני דברים - למה הוא נולד? "שם א-ל". איפה שרצון ה' - שם הוא נולד. ואז היא מסבירה את התופעה השנייה, אין בעולם דבר כזה, מי שמחכה לילד שנה, שנתיים ועשר - כשנולד הילד, הוא לא יביא אותו למשכן ה' בשילה שלוש שנים אחר כך, זה לא נתפס בכלל! מסבירה חנה: "כִּי מֵה' שְׁאִלְתִּיו" - אם כֵּנָה הייתי כשביקשתי להיות אמתך, אז הילד הוא לא שלי, הוא שלו! זה עובר דרך הנפש שלה, היא מרת נפש, היא בכה תבכה!

§67אומר המדרש (ילקוט שמעוני שמואל א') שזה מה שאמר לה אלקנה: אם חלילה הוא היה רוצה להגיד את ההשוואה החיצונית הוא היה אומר "אני טוב לך מעשרה בנים" אבל לא עלה בדעתו להגיד את זה. הוא אמר לה "אָנֹכִי", אומר המדרש שאלקנה רמז לה שא-לוקים בוראך יהיה בחלקך, כמו שכתוב (שמות כ', ב'): "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹקֶיךָ" - קחי את מרירות הנפש שלך, קחי את הצער, ושם תמליכי את רצון ה'. תגידי לו: "אתה צ-באות", כי העני הזה לא יכול לקבל פרוסה מהסעודה הזאת כי זאת סעודה לעבדיו של המלך. ועבדים לא השגיחו עליו כי הוא לא עבד, הם לא יכולים לתת לו, אז שיעשו אותו עבד? הם לא יכולים, זה רק המלך יכול, זה מה שחנה מבקשת ובעצם זו בקשתנו.

§68התפילות שלנו בראש השנה הן לא שא-לוקים יספק לנו את מחסורנו. במובן מסוים, אם באמת התפילה היא על כך שאנחנו מבקשים מהקב"ה דרך עמך ישראל שיתן להם טובה כדי שישרתו אותך - אז בראש השנה אין מקום לעצב, אין מקום לשקיעה בחיפוש המומים וכמה לא עשינו תשובה, אין מקום לזה. יש מקום לשמחה של מצווה, להתכוון, לחדש קבלת החיים שלנו מאיתך, ממלכותך. זה ראש השנה!

§69בקשת רחל

§70יש לנו עוד אמא שנפקדה בראש השנה, רחל אמנו. היא אמרה דבר שלאישה אסור להגיד אותו (בראשית ל', א'): "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי". אבל היא לא אומרת את זה כאישה רגילה שיש לה עוד תפקידים, כך אומר בעל העקידת יצחק, היא אומרת את זה כאמא של האומה, כי ברוח הקודש ברור לה שהיא תלד שני ילדים, בשביל זה היא חיה!

§71והיא נפקדה, גם אצלה כתוב (שם פסוק כ"ב): "וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹקִים אֶת רָחֵל", גם חנה ביקשה "וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ", כי 'זיכרון' בעברית מקראית פירושו משהו חי. שכחה זה הדחקה, הזזה הצידה. פה ה' סוגר רחמה, ה' הוא המונע, נכון, אבל בעצם ה' ברא אותה עם אפשרות ללדת ולא נותן לזה ביטוי, לא נותן לזה ממשות - זה נקרא לשכוח. א-לוקים זוכר את חנה ואת רחל אמנו ונותן להן אפשרות לממש.

§72כשנולד הילד היא אומרת את התחושה שלה, זה רגע של אמת: "אָסַף אֱ-לֹקִים אֶת חֶרְפָּתִי". לכאורה היא הייתה צריכה לקרוא לילד 'אסף', אבל היא קוראת לו 'יוסף', למה? "יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר". זה חלק מהבנתה שהסיבה שהיא קיבלה את הילד זה לא בגלל שהיא רצתה אלא שה' מלך דרכה. הוא רוצה לתת לה שניים אז היא משרתת, מבקשת עוד, משרת יכול לבקש מהמלך: תן לי לשרת אותך עוד.

§73לימים היא נענית בבקשה הזאת, אבל במצב נורא, היא יודעת את האמת שכשתלד את הילד השני היא גמרה את שליחותה בעולם ובלידה היא קוראת לו (שם ל"ה, י"ח): "בֶּן אוֹנִי, וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין". חלק מהמפרשים אומרים ש'בן אוני' זה 'בן צערי' כי היא סיימה את תפקידה. החת"ם סופר אומר: אל תטעו, 'בן אוני' זה 'בן כוחי' - כזאת מסירות על השליחות שלה להחיות את האומה - זה הכוח שלה!

§74השאלה למה בפרק זמן מסוים ה' שם אותה פה בעולם ואחרי פרק זמן מסוים הוא שם אותה בעולם אחר - זה לא תלוי בה, זה לא הנושא, כל זמן שהיא יכולה למלא את שליחותה כאן בעולם - זכתה למלא. זה מה שאנחנו קוראים ביום השני של ראש השנה - המלכת ה' דרך רחל אמנו.

§75וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה'

§76לפי המסורת של חז"ל היא תעמוד ליד הקבר שלה, ליד בית לחם, ותתפלל, תבקש רחמים על בניה שהלכו לגלות. אין עם בעולם שעזב את הארץ שלו 2,000 שנה וחוזר אליה, זה בזכות האמא. הקב"ה אומר לה וזה קריאתנו (ירמיה ל"א, ט"ו): "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ". בעברית מקראית 'שכר' זה לא גמול, זה 'פרי'. פעלת בצניעותך, פעלת במסירותך - יש שכר.

§77מה השכר? "וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב" - הם לא נשארים בגלות. החותם של הכיסופים, של ההבנה שבלי הארץ הזאת אין לנו חיים גם אם 2,000 שנה לא היינו פה - זה רחל אמנו. לכאורה ברגע שחזרו מארץ אויב נגמר, אבל הפסוק הבא ממשיך ואומר: "וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" - הם צריכים לחזור לעצמם, לא סתם שבנו לבית, צריך למלא אותו תוכן, נשמה, "שמחה לארצך וששון לעירך וצמיחת קרן לדוד עבדך".

§78כל מהלך החיים שלנו ושיבתנו לארץ, גם פריחת עם מחדש, גם פריחת האומה מחדש, ולאט לאט עצמאות וריבונות שלא נעזבנה ביד אומה מן האומות. ומה לגבי התוכן? מה לגבי הזהות המוסרית שלנו? - זה ראש השנה. להתפלל על המדינה, על השלטון. ואתה יכול להיות בהיכון, ברגע שיגידו: "כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ" תן רשימה לקב"ה של ממשלה מסוימת שמבחינתך היא ממשלת זדון, ולא הבנת כלום! בראש השנה זה לא יום נקמות, זה לא יום חשבונות! "כי תעביר ממשלת זדון" הכוונה כי תעביר את הממשלה של הזדון, לא את השרים! את זה שהזדון שולט, למשל עליי - כשאני שונא, כשאני מקטרג, כשאני מתגאה. כשתגמור להתרכז בתפילה הזאת - תתחיל להעביר שמות, רוב הסיכויים שכבר שכחת מהשמות.

§79בבני אדם יש חולשות, ברגע שהחולשות מושלות - זה לא פשוט. יוסף הצדיק השתחרר בראש השנה, איך יודעים את זה? בתהילים פרק פ"א כתוב (פסוק ו'): "עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם", הנה בצאתו - יצא לחירות! למה כתוב "יהוֹסֵף"? אומרת הגמרא בסוטה (לו ע"ב) שבאותם כתובים בתהילים הקב"ה הוסיף לו אות ה"א. למה? כי הוא קידש שם שמיים בסתר, הוא לא נתן לזדון למשול עליו, זאת חירות. הוא אמר (בראשית ל"ז, י"ג): "הִנֵּנִי", הוא לא נתן לגאווה להשתלט עליו, זה "תעביר ממשלת זדון מן הארץ".

§80ואם אנחנו מתפללים על "צמיחת קרן לדוד עבדך" - אנחנו מבקשים שהדבר שצומח בגאולת ישראל מהמציאות הטבעית - ילך ויתפתח, אנחנו לא רוצים קומה מנותקת מהקומה הקיימת. כשנולד לך ילד, במיוחד אם אתה מבין שזה לא מובן מאליו - אתה לא שם לו סרגל מאמצים ובתוך שבועיים הוא צריך למלא את רצונך. אתה יודע שצריך סבלנות, צמיחה הדרגתית. קל וחומר על חיים של ציבור, על מדינה.

§81אנחנו רוצים בית מקדש, אנחנו רוצים לחזור לתקיעת שופר של יובל, אנחנו כבר קרובים לזה. בזמן הקמת המדינה מספר היהודים בארץ יחסית למספר היהודים בחוץ לארץ היה חמישה אחוזים, היום אנחנו חוצים את ה-50 אחוזים. עוד תקופה יהיו רוב יושביה עליה ותהיה מצווה מדאורייתא, יהיה יובל - כולם משתחררים ביובל!

§82וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ - לְכׇל יֹשְׁבֶיהָ

§83תוקעים בשופר בראש השנה - נכנס תהליך של הפסקת העבדות, אומרת הגמרא (ר"ה יא ע"א) שבראש השנה אבותינו הפסיקו לעבוד במצרים אבל עוד לא השתחררו, זה קרה ביום כיפור. אבותינו השתחררו בניסן ועבדים משתחררים ביום כיפור, תוקעים בשופר ואז אתה קורא דרור בארץ, למי? - (ויקרא כ"ה, י') "לְכׇל יֹשְׁבֶיהָ"? לא נכון זה דרור רק העבדים! אומרת לך התורה שעל כל עבד שמשתחרר - משתחרר גם האדון שלו מהאדנות, מההתנשאות, מהגאווה.

§84מי יודע איך הארץ הזאת תיראה, איך המדינה תיראה? מי יודע מה יקרה לאובמה? אני במקומו הייתי מאוד לחוץ בימים האלה, כשאתה בוגד בשליחותך - מי יודע מה יקרה לו? באמת, ממש, אני אתפלל עליו, אף על פי שאני חושב שהוא ראוי לחטוף על ההתחמקות שלו, אתפלל עליו שימשיך להיות כלי לשרת את עם ישראל. באותו יום שהוא יחשוב שהוא גמר להיות הכלי - הוא לא יהיה פה, זה לא משנה בן כמה, זה לא משנה למה, זה לא משנה מי יעשה את זה, לא משנה כלום. אני במקומו הייתי דואג - הוא מסכן את חייו, לא את כיסאו, זה בירור גדול.

§85הַלְלוּ עַבְדֵי ה'

§86אני חושב על ההלכה שלא אומרים הלל בראש השנה. מה פירוש? אתה נולד! איך אתה יכול שלא להגיד הלל? אנחנו לא יכולים להגיד הלל כי הגמרא אומרת (ר"ה לב ע"ב): "אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה?!". אז מה נגיד? זה מלחיץ.

§87אבל קודם נאֶמר, כפי שאמר נחמיה (ח', י'): "וְאַל תֵּעָצֵבוּ" - ראש השנה זה לא יום לחץ, זה יום חדווה, יום קבלת חיים מחדש. לעניות דעתי הקטנה - מה המשפט הראשון בהלל? (תהילים קי"ג, א') "הַלְלוּ עַבְדֵי ה'". לפני דקה קיבלנו חיים, אנחנו עוד לא עבדים, אנחנו רוצים להיות עבדים, כשנהיה - נגיד הלל, בסוכות, קודם נעבוד, ניטהר, זה לא בגלל שאנחנו עצובים או לחוצים ביום הזה, אלא בגלל שאנחנו מכינים את הקרקע הנפשית שלנו להיות עבדים ואמהות. זה נכון שלאדם המודרני המילים 'עבד ו'אמה' לא בדיוק שיא הווייתו. אנחנו רואים לאן ה'חופש' מוביל, ואנחנו מתפללים שהחופש יהיה בדור שלנו נקי, טהור, שיהיה חופש אמיתי, לא שהאנוכיות תשתלט עליו.

§88להמליך את ה' באמת (-תקיעת שופר לנשים)

§89יש הרבה הרבה על מה להתפלל בראש השנה. ואם אַת אימא שהמקום שבו את חיה מאוד מאורגן ומסודר, ויש תקיעה בשופר לנשים, בעלך לא צריך לקום בעלות השחר בשביל שתוכלי לשמוע תקיעה - יש ב-12:00, את מסודרת. בחמישה ל-12:00 יש לך תינוק בן חודש, הוא עכשיו רוצה אוכל, הוא לא למד על מעלת תקיעת השופר, הוא לא קרא את הפסוקים על המלכת ה' - הוא רוצה לאכול עכשיו. סביר להניח שלא תהיי אכזרית ותתני לו. אבל האמת - צביטה בלב - יכולתי להיות בגובה של המלכת ה' ואני נותנת אוכל לילד.

§90בהלכה להניק זה לתת חיים. ה' נתן לך את האפשרות להמליך אותו דרך החיים, על מה את חולמת? על שופר? את פטורה מזה! בסדר, אם זה מסתדר - מה טוב. עולמם של הגבר, עם כל הכבוד, הוא לא יכול ללדת, לא יעזור כלום. הוא לא יכול להגיד: "שעשני כרצונו", אז ה' ניחם אותו ונתן לו שופר. תקנאי בנחמה?! לא שייך! - תשמחי בחלקך, בוראך יהיה בחלקך!

§91אם אתה כמו אלקנה עולה למשכן ה' בשילה - איך אתה עולה? מארגן את המשפחה שלך, את האנ"ש שלך, את הבת"ש שלך, את הגב"ש שלך! זה נקרא לעלות לרגל?! - לך למקום שלא רוצים לשמוע על עלייה לרגל ובלילה תישן ברחוב. אתה מנכ"ל, אתה שר - תבוא עם כל היועצים שלך, תשנו ברחוב בלילה! אומר התנא דבי אליהו (פרק ח'): יבואו אנשים וישאלו: אלקנה, מה קרה? בוא לצימר שלנו, בוא לבית שלנו. ואומר להם אלקנה: 'לא! אני הולך למשכן ה' בשילה'. בסדר, תישן, תאכל בבוקר כמו בן אדם ואז תלך. אומר: 'לא, זה המקום הכי חשוב בחיים שלי, אני הולך לשם, אני לא יכול להשוות את המקומות, אני אשן בחוץ'.

§92אתה מוכן לשאול אחרי זה את האנשים: רגע, למה לא תבוא איתי? לא, אנחנו לא מתאימים, אנחנו לא בקו שלך. לא לא, תבואו ביחד! הנשמה שלנו לא תלויה בחילוק כזה ואחר. אומר לו הקב"ה (שם): אתה לימדת זכות על בניי - אני נותן לך בן שילמד זכות על ישראל. אלקנה - זה האיש שהירושלמי אומר עליו (ברכות סח) ע"פ הפסוק במשלי (כ"ג, כ"ב): "'אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ' - אל תבוז כי זקנה אומתך". לך כמו אלקנה, שאתה רואה שהאומה מתעייפת מהערכים - זה לא קל לה, תאמין בסגולתה. אל תקטרג!

§93ללמד זכות

§94כל עניינו של ראש השנה זה לימוד זכות. כמו הרימון שאנחנו אוכלים - "ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון"! היה אומר רבנו הרב צבי יהודה שרימון זה סוג פרי נדיר, הגרעין והפרי שלו זה אותו דבר. אמר לי הרב איתן צוקר ממירב שלפני כמה שנים הוא שמע על אדם מאזור השומרון שמגדל כרמים ויש לו יקב, שהרב קוק התגלה אליו בחלום ואמר לו: שכוייח גדול שאתה עובד בארץ ישראל ואתה עוזר לקיום נבואת ירמיהו (ל"א, ד'): "עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן", אבל תדע לך, הפרי הכי חשוב בחבלי משיח זה הרימון - "ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון".

§95לעניות דעתי, כל אדם שמתפלל בראש השנה הוא שליח ציבור. יש אלף שלא יודעים להתפלל, יש אלפיים שלא יודעים איפה, יש שלושת אלפים שלא יודעים למה! - תהיה שליח ציבור. בראש השנה אתה חושב על עצמך? איך יש לך זמן? - לא הגיוני. אם אתה כלי - בסדר. אם את "אמתך" - בסדר. אם אתה "עבדך" - בסדר.

§96בשורות טובות.

§97שנה טובה. כתיבה וחתימה טובה.

§98החוברת יוצאת כחלק קטן מפרויקט גדול ללימוד ולבירור בתורתו של הרב אלישע זצ"ל, במטרה להרחיב ולהעמיק את מעגלי הלימוד ולתת לתורה זו להמשיך לפעול ולהשפיע.

§99השיעור תומלל מילה במילה ולאחר מכן נעשתה עבודת עריכה על פי הבנתנו בדברי הרב.

§100אפשר לבקש את התמלול מילה במילה ולקבלו בשמחה.

§101להצטרפות לקבוצה השקטה בה בעזרת ה' ישלחו החוברות כל שבוע

§102להערות, להארות ולהקדשות: 054-351-9795

§103או דרך כתובת המייל: h0543519795@gmail.com