וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ

§1כִּי ה' אֱ-לֹקֶיךָ עִמָּךְ

§2גם בפרשה הקודמת וגם בפרשה הזאת הנושא של מלחמה ושל קדושת המחנה תופס מקום. בתפיסת מקום שהתורה נותנת יש מרכיבים שונים, משימות ובירור גדול בכוחות הנפש. בפרשה הקודמת אומרת התורה (כ', א'): "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ" - החששות קשורים לכך שאנחנו רואים כמות של אויב וכלים, סוס ורכב.

§3אומרת לנו התורה: "לֹא תִירָא מֵהֶם". מה הכוונה ומה הסיבה? "כִּי ה' אֱ-לֹקֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". אין הרבה מילים שמבטאות קשר כל כך עמוק בינינו לבין הקב"ה כמו המילה "עִמָּךְ". אבל מה זה? מה תוכן הקירבה הזאת ומה היחס בין התוכן הזה לבין "הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"? מדוע בתוך ההקשר שנתגבר על הפחד חשוב להזכיר "הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"? ממשיכה התורה: "וְהָיָה כְּקָרׇבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם. וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם". כאשר התורה מכוונת את החיים וכחות הנפש שלנו, היא לא מדלגת על הסכנות והחששות שנובעים מהסכנות - "אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם".

§4את מה שכתוב למעלה: "לֹא תִירָא מֵהֶם", מפרטת התורה: "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם". וממילא גם את הנימוק שהופיע קודם - "כִּי ה' אֱ-לֹקֶיךָ עִמָּךְ", התורה מפרטת: "כִּי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". אפשר להגיד 'סוף טוב הכל טוב' אבל רואים שהתורה מכינה את המושג "לְהוֹשִׁיעַ" במילים "לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם".

§5פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים - אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד

§6בגמרא במסכת ברכות (ס ע"א) מופיע התיאור הבא: "ההוא תלמידא דהוה קא אזיל בתריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי בשוקא דציון". תלמיד אחד הלך אחרי רבו רבי ישמעאל ברבי יוסי בשוק של ציון. ואומרת הגמרא שהרב, רבי ישמעאל: "חזייה דקא מפחיד" - ראה שהתלמיד מפחד. "אמר ליה: חטאה את" - אתה אדם חסר מבחינה רוחנית. ומניין ביטוי כזה חריף? "דכתיב (ישעיהו ל"ג, י"ד) 'פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים'" - הנביא מציין קשר בין פחד לבין חטא.

§7אבל גם התלמיד הביא פסוק: "אמר ליה: והכתיב (משלי כ"ח, י"ד) 'אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד'". אז אם ככה הפחד הוא חיובי, למה אתה אומר שאני חוטא? עונה לו רבי ישמעאל: "אמר ליה: ההוא - בדברי תורה כתיב". המושג 'דברי תורה' הוא מאוד כללי, יש פה כמובן יתרון עצום אבל סכנה גדולה כי אם אני קורא בשטחיות את הגמרא, בעצם אני מקבל את התמונה הבאה: באופן כללי פחד זה שלילי אבל אם זה בדברי תורה זה בסדר. תחת הקטגוריה הזאת אני יכול להכניס הרבה חולשות. אפילו כשאני יודע שזה שלילי אבל אם אני מכניס אותם תחת הכותרת שנקראת 'דברי תורה' - אז זה בסדר.

§8האם זאת כוונת רבי ישמעאל? ואם זאת כוונתו, מניין לו שהתלמיד לא מפחד בדברי תורה? כדרכם של סוגיות, הפסוקים המופיעים לא תמיד מופיעים בשלמותם מתוך הנחה כנראה ברורה של חז"ל שכאשר אדם פוגש חלק מפסוק בתוך סוגיה - הוא הולך ורואה את הפסוק בפנים, הוא לא דן את המשמעות על פי שלוש מילים.

§9צדק התלמיד, הפסוק במשלי אומר: "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד" אבל ליד הביטוי הזה יש ביטוי נוסף בתוך אותו פסוק: "וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה". כלומר, אם ננסה להבין למה אמר הכתוב: "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד", נראה שהבירור הזה תלוי במה זה "וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ". אם אדם מזהה סכנה והוא לא נזהר, זה נקרא "וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה". במובן הזה חובת חכמת הקודש של שלמה המלך היא להזהיר אותנו שלא ניפול ברעה, שלא נקשה את ליבנו. ממילא המילים "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד" פירושו - אשרי אדם שזהיר תמיד, כלומר, מזהה נכון את סביבתו ואת הגורמים שעלולים לסכן ונערך לזה.

§10יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ

§11כשמתבוננים בהקשר של הפסוק שרבי ישמעאל הביא אפשר להבין יותר את כוונתו. כמה פסוקים לפני הפסוק שרבי ישמעאל מצטט בגמרא, אומר הנביא (פסוק ב'): "ה' חׇנֵּנוּ לְךָ קִוִּינוּ הֱיֵה זְרֹעָם לַבְּקָרִים אַף יְשׁוּעָתֵנוּ בְּעֵת צָרָה". ההקשר של הפרק הוא בחשש מלחמה עם אשור. אשור אז הייתה מעצמה מספר אחת בעולם ואומר הנביא ישעיהו, קודם כל בתפילה גדולה: "יְשׁוּעָתֵנוּ בְּעֵת צָרָה" - אמוּן גדול.

§12אומר הנביא בפסוק ה': "נִשְׂגָּב ה' כִּי שֹׁכֵן מָרוֹם מִלֵּא צִיּוֹן מִשְׁפָּט וּצְדָקָה" - כמו שנאמר קודם - אמוּן גדול בהנהגה הא-לוקית. מה תפקיד הפסוק הבא? "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חׇכְמַת וָדָעַת יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ". בתוך ההכנה למלחמה, בתוך העמידה מול הציבור החושש, ישעיהו הנביא אומר את הפסוק הזה.

§13בדף לא (ע"א) במסכת שבת, ריש לקיש מפרט את כוונת הפסוק: "אֱמוּנַת" - זה סדר זרעים והתוספות מביא במקום את הירושלמי: "מאמין בחי העולמים וזורע". אחר כך אומר ריש לקיש: "עִתֶּיךָ" - זה סדר מועד. יכול להיות שאחת המילים הקדושות ביותר בעולם המודרני זה לו"ז, גם בחיים הצבאיים וגם בחיים האזרחיים - דבר מאוד חשוב. המילה שהנבואה בחרה היא לא זמנים, היא "עִתֶּיךָ" - הכוח הגדול של שבת לא מתחיל ונגמר בזה שזמן כניסת שבת זה 18:46 ויציאת שבת 20:02, אלא שמתרחש משהו בתוך המציאות בהנהגה הא-לוקית. ניתנת נשמה יתירה למציאות דרך כנסת ישראל ודרך ישראל בפועל. הגבולות של הזמן מכיל את אותה עת, את אותו תוכן, את אותה השראת שכינה. אלו הזמנים שצוינו, אבל הם לא הנושא, הם לא העיקר, העיקר זה מה שמתרחש בתוך התווך הזה בין לבין.

§14"חֹסֶן" - זה סדר נשים. השאלה הגדולה של היכולת להתמודד עם סכנות, עם מלחמה ועם קושי נקראת "חֹסֶן" וזה סדר נשים. ואחר כך "יְשׁוּעֹת" - זה סדר נזיקין. ורבו הפירושים למה זה כך, ואולי יותר חד לשאול: מה הקשר בין סדר נזיקין לבין הכנה למלחמה ול"יְשׁוּעֹת"? לאחר מכן הגמרא ממשיכה את דברי ריש לקיש על סדר קודשים וסדר טהרות - "חׇכְמַת וָדָעַת".

§15מוסיף ריש לקיש: אפילו הכי, שאתה עוסק בשישה סדרים של התורה שבעל פה, מה אתה יכול להוסיף על זה? אומר ריש לקיש, וכנראה יודע את זה מעצמו: שדפים, פסוקים, אותיות, מילים, משפטים - כל זה לא מספיק. השאלה אם יש יראת ה', השאלה אם יש אוצר נפשי ורוחני שמכניס אל תוכו את כל מה שהוזכר קודם. ובלשון הגמרא: "ואפילו הכי - 'יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ'".

§16והרי כשנברר ונפתח את הפסוק שרבי ישמעאל הביא מנבואת ישעיהו (ל"ג, י"ד) נראה שיש המשך לפסוק שצוטט בגמרא: "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים" - כלומר, יש פחד שהוא זהירות ועליו הפסוק במשלי אומר: "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד" ויש פחד שהוא רעדה ועליו הפסוק אומר: "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים". למה פוחדים? למה רועדים? הנה: "מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אוֹכֵלָה מִי יָגוּר לָנוּ מוֹקְדֵי עוֹלָם" - מי יכול להתמודד עם מעצמה כזאת? אומר הנביא בפסוק הבא: "הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד אֹטֵם אׇזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע".

§17"אֹטֵם אׇזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים" - שמירת העין זה חשוב מאוד אבל לא פחות מזה שמירת האוזן שהיא יותר קשה. באמת ה'חפץ חיים' אומר חיוב הלכתי: אתה נמצא במקום מסוים ומדברים לשון הרע - תלך משם. ומה אתה עושה במקום שאתה לא יכול ללכת? אומר ה'חפץ חיים': תבנה בנפש הכרעה כזאת שאתה לא מאמין לסיפור. זה נקרא: "אֹטֵם אׇזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע". באנו לטייח את המציאות? לעגל פינות? - אז אי אפשר להגיד "וְדֹבֵר מֵישָׁרִים".

§18בעצם רבי ישמעאל אומר לתלמיד: אם היית זהיר ומפחד, כמו שלמשל מביא רש"י את הדוגמה של דברי תורה - מפחד שמא תשכח לימודך ולכן אתה חוזר עליו - אף אחד לא היה רואה את זה עליך. אתה לא לחוץ, אתה לא במתח, אתה לא רועד. אתה מתקדם, אתה מזהה את הסכנה ונערך מפניה אבל אם אתה רועד - זאת אומרת שהסכנה השתלטה עליך, אתה לחוץ ממנה - זה אומר שמשהו מוסרי לא מסודר.

§19בגדול זה מה שאומר הנביא: אתם רוצים להיערך למלחמה עם אשור? - קודם כול תבנו את עולמכם המוסרי. זה מה שרמז הנביא לפני כן כשאמר בתוך האמון, בתוך הגודל של "נִשְׂגָּב ה' כִּי שֹׁכֵן מָרוֹם מִלֵּא צִיּוֹן מִשְׁפָּט וּצְדָקָה" - מילא את הגרעין של צדקה. ואם הצד המוסרי הזה היה ערני, פעיל ומפותח אצלכם - לא הייתם יראים מאשור.

§20קוֹצִים כְּסוּחִים

§21למה? תראו מה אומר הנביא על המעצמה מספר אחת. אם מישהו היה אומר כך, תוך שתי שניות הוא היה נקרא 'הזוי'. אומר הנביא (פסוק י"ב): "וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת שִׂיד קוֹצִים כְּסוּחִים בָּאֵשׁ יִצַּתּוּ". מפרש מדרש רבה (בראשית פרשה מד): "קוֹצִים כְּסוּחִים" - היה צריך לבער אותם מן הכרם. במשל על האדם שיורד לכרם ורואה שם חבילת קוצים והוא לוקח את זה, ואז בעל הפרדס מציץ עליו, ואז הוא מתחיל לפחד שמא עשה דבר לא הגון, ואז בעל הפרדס, המלך, אומר לו: תעשה תעשה, תקח את הקוצים, אתה מנקה את הפרדס! אם לא אתה עושה את זה - אני צריך לשכור פועלים כדי שיעשו את זה.

§22ה"קוֹצִים כְּסוּחִים" צריכים ליפול כי הם מושחתים מבחינה מוסרית. ממילא, אם תחשבו שהכוח שלכם להילחם הוא על ידי המערכות החיצוניות, "וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב" - שם מחכה לכם פחד. איך אתם יכולים לעמוד מול מעצמה כזאת? - אם תעבירו את משוואת השדה של הקרב למישור המוסרי.

§23יכול להיות שהקב"ה יעשה את זה בדרך של מאה שמונים אלף חיילים אשורים שהוא ממית במגפה בתוך לילה. סנחריב בגאוותו הוא (ישעיה י', ל"ב): "יְנֹפֵף יָדוֹ הַר בַּת צִיּוֹן". היועצים אומרים לו: תשמע, אנחנו רואים בכוכבים שאם אתה לא כובש את ירושלים היום - לא תכבוש אותה בחיים שלך. הוא משקיף על ירושלים מגבעה קרובה ורואה עיר עלובה, אין בה הרבה כוח. אמר: מה? אני השתגעתי לבזבז את הלילה על זה? - מחר. ובאותו הלילה מאה שמונים אלף חייליו נהרגים והוא בורח על נפשו וחוזר לאשור. הוא לא כבש את ירושלים.

§24אבל זה לא קל להאמין במשוואה הזאת, לכן אומר להם הנביא ישעיהו: "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ" - בשאלה האם הכוח החיצוני הוא הדבר העיקרי או הכוח המוסרי הוא הדבר העיקרי - קשה מאוד להאמין, קשה מאוד לחיות על פי קנה המידה הזה. אולי משום כך, או גם משום כך, התורה אומרת: "כִּי ה' אֱ-לֹקֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" - סיבת יציאתנו ממצרים, וממילא סיבת השגחת ה' עלינו לאורך כל הדרך, היא אך ורק בגלל שנוצרנו להיות אומה מוסרית. אם ח"ו נרד מהרף הזה, לא נאמין בעצמנו, נדמיין שהמציאות מוכרעת על פי כוחות חיצוניים - לא יהיה לנו כוח להילחם. אנחנו לא יוצאים למלחמה כשואפי דם אבל אם אנחנו משחררים רוצחים - משהו במוסריותנו טעון ליבון ובירור.

§25וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ

§26ובנקודה הזאת בעצם גם ההמשך של מה שהתורה אומרת: "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". מה היחס בין המילים "הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם" לבין "לְהִלָּחֵם לָכֶם"? אומרת התורה בהמשך הפרשה (כ"ג, ט"ו): "כִּי ה' אֱ-לֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ". כשמסתכלים על פירוש הרמב"ן רואים שהוא נותן מקום לאזהרת חומרת עבירות גדולות במחנה, והוא מוסיף: "הוסיפו בו לשון הרע".

§27חז"ל אומרים: "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" - מכל דיבור רע. כל מי שהיה בצבא יודע שאחד הדברים הכי קשים זאת סוגיית הדיבור. האם הוא דיבור נקי, מכובד, מכבד, או אחרת? קשה לשמור על הדיבור אז התורה אומרת לנו: "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" - למה? הרמב"ן מוסיף: "כדי שלא יָרבו ביניהם מחלוקות" - צריך לשמור מכל משמר על ההבדל בין בירור נוקב של דעות, מעשים, כולל תוכחות, לבין המילה מחלוקת בהקשר שפירושה שהמרחק לשנאה הוא קטן. ברגע שזה הופך להיות מחלוקות שהמלבה אותן זה לשון הרע, כוחנו להילחם נחלש.

§28מוסיף הרמב"ן: "ויכו ביניהם מכה רבה מאוד יותר מן האויב" - הנזקים של הקלקול המוסרי יחלישו אותנו יותר מכמויות כוח האדם והנשק של האויב. "שה' מתהלך עמנו להושיענו". ועל המילים שהתורה משתמשת אומרת: "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ", אומר הרמב"ן: "שיהיה ליבנו מתכוון לקב"ה, ונוחיל לישועתו" - נקווה ונצפה לישועתו "ולא נסמוך בזרוע בשר".

§29נחזור רגע לגמרא אחרי שאלת: "נשאת ונתת באמונה?" שהיא השאלה המוסרית הממונית, שואלים את האדם האם קבע עתים לתורה. לא שואלים: האם קבעת זמנים לתורה. אני יכול לקבוע זמן ללימוד, אבל לכם אין את המכשירים המשוכללים שנקראים 'אייפון' - איתם אפשר לקבוע עת לתורה? זה קשה מנשוא, זה מסיח את הדעת. לא ישאלו אותי כמה זמן למדתי או קבעתי את התוכן של הלימוד, אלא האם הלימוד חל במציאות באופן שאת העת הזאת של הלימוד לא הזזתי ולא הסחתי דעתי ממנו?

§30סוגיה שלישית שנשאלת אחרי סיום פרק השליחות בעולם הזה היא: "עסקת בפרייה ורבייה?". המהרש"א בסגנונו ומרן הבן איש חי בסגנונו אומרים שפירוש הדבר הוא: האם עזרת לאחרים לבנות בית.

§31השאלה הרביעית: "האם ציפית לישועה?". מה מתכוון הרמב"ן כשהוא אמר לנו: "נוחיל לישועתו ולא נסמוך בזרוע בשר"? הציפייה לישועה יכולה להתפרש כשאלה האם האמנת שתבוא הגאולה. ובאמת אומרים הראשונים שהשאלה הזאת כבר נשאלה קודם. הרי כששואלים אדם האם קבע עיתים לתורה? - מניחים שהוא מאמין בתורה וכתוצאה מאמונתו הוא יודע ומאמין שהתורה מבטיחה שהמשיח יבוא. אז לא צריך לשאול את השאלה שוב.

§32מסביר הר"ן על פי רש"י: שואלים את האדם האם ציפית להתקיימות דברי הנביאים בימיך. כשאתה קורא פסוק בהפטרה של הפרשה שבו כתוב (ישעיה נ"ד, ב'-ג'): "הַרְחִיבִי מְקוֹם אׇהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי. כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ". מה הכוונה? הנביא מבטיח הבטחה אז אתה תשב בבית, תצפה במה שנקרא חדשות ויום יבוא ויודיעו לך: התקיימו דברי הנביא ישעיהו.

§33או שהקב"ה הולך איתנו להילחם לנו, כלומר שהוא עושה אותנו לוחמים, הוא עושה אותנו מסוגלים לחוסן, הוא מרים אותנו לגובה שבו לא נצטרך לרעוד מפני האויב. זה מה שצריך לצאת אל הפועל אצלנו. שאדם מסיים תפילת שמונה עשרה הוא אומר: 'א-לוקי, נצור...'. מה הוא אומר אחרי זה? פסוק בתהילים שמופיע פעמיים (ס', ז' | ק"ח, ז'): "לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי" - שוב חוזרים לבקשת התשועה, אנא ה' הושיענו. אומר המלבי"ם: מה חשבת? "יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ" הכוונה שה' יחלץ אותנו מצרה? או, הכוונה להיות חלוצים. ואנחנו מתפללים בסוף תפילת שמונה עשרה, אנחנו אומרים לקב"ה: אנחנו רוצים להיות שותפים. אנחנו כאן למטה, אין לנו טעות בזה, לא נותנים לגאווה להיכנס - "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" - לקחת אחריות, להיות הכלים שדרכם הקב"ה מביא תשועה. בהקשר הזה "לא נסמוך על זרוע בשר ודם כי לה' המלחמה".

§34כשדוד המלך אומר (שמואל א' י"ז, מ"ז): "כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה" הוא לוקח חמישה חלוקי אבנים והוא זורק למצח של גוליית. דוד המלך לא אומר פסוק בתהילים וגוליית נופל, הוא נלחם. בשלב של הסכמת שאול המלך לכך שדוד יהיה השליח הלאומי - בלי זה דוד לא הולך לקרב, אני לא יודע אם מותר להגיד את זה פה - בלי הממלכתיות הוא לא עושה מחתרות, הוא לא עובד מאחורי הקלעים. אך ורק אחרי ההסכמה, שאול המלך נותן לדוד את מדיו כי לשאול יש בירור עם עצמו שהוא מבין שדוד הולך להיות מלך אז הוא נותן לו את המדים שלו. מה אומר לו דוד? - אני לא יכול ללכת איתם.

§35למה לא? אומר לו דוד (שם פסוק ל"ט): "כִּי לֹא נִסִּיתִי". נו, אם לא ניסית - תנסה עכשיו. אומר מצודת דוד על פי התרגום: לא הכוונה במובן של תרגול, אלא הכוונה: הנס של הניצחון לא יבלוט. מה הפירוש? אם אני אשתמש בכלי מלחמה רגילים - הנס לא יבלוט. איזה נס? הרי מה אתה עושה? אתה לוקח חמישה חלוקי אבנים - מה ההיגיון לומר שאם תיקח את החרב, הכידון והחנית ואת המדים של שאול - זה נקרא שהנס לא יבלוט ואם תיקח חמישה חלוקי אבנים - הנס כן יבלוט? מה החילוק?

§36ועוד עומד דוד ואומר: "הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי... וְיֵדְעוּ כׇּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱ-לֹקִים לְיִשְׂרָאֵל". איך נדע? הגילוי של הגבורה שהקב"ה רוצה שעמו יגלו - זה מתחיל בשמים, בכוח א-לוקי, ומתגלה על ידי גבורתו של דוד, מתוך שהוא מבין באמת את המשוואה שדובר עליה קודם. שאומנם גוליית הוא גבוה שש אמות ומשוריין כולו, אבל את מה שכתוב שם בנביא יודע דוד: גוליית לא גבוה שש אמות, הוא גבוה שש אמות וזרת (שם פסוק ד'). זה כמו לומר שלושה מטר ושישה סנטימטר. בכדורסל זה חשוב אבל מה זה נוגע למלחמה? כי השישה סנטימטר האלה זה המצח של גוליית והוא חשוף כי הוא חצוף, כי הוא ריק, כי הוא מושחת. בגלל זה דוד נלחם בנו.

§37אומר לו דוד: "וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְ-בָאוֹת אֱ-לֹקֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ" - מה אכפת לך אתה הפלישתי מעם ישראל? הם לא מפריעים לך, לא כובשים שטח זר. אלא שגוליית לא מסוגל לשאת את קיומם. אומר הגאון מווילנה שהפלישתים לא יכולים להסכים שתהיה לנו מדינה, שתהיה לנו עצמאות. למה? בגלל שחיתותם ובגלל מוסריותנו. זה הקרב. אם זה הקרב המוסרי, ואם המצח של גוליית חשוף, אז מה כלי הנשק המתאים שבחר בו דוד בגלל השיקול המוסרי? זה הנס - שאתה מזהה נכון את הסכנה ובכוח הגבורה הא-לוקית אתה גם יכול להתמודד איתה נכון, ולהוציא לפועל את ההתמודדות הזאת. זה הנס, זה "יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ". כלי הנשק המתאים למצח חשוף זה לא חרב, כידון או חנית, זו אבן.

§38אלא, האם אתה זורק אותה או שהיא נופלת לך מהיד מרוב פחד? האם אתה רועד או האם אתה זורק אותה ואומר איזה משפט ואתה לא מתכוון לדייק כי אתה מפחד? או שאתה עומד בקור-רוח ונלחם בשם ה'. זיהית נכון את הסכנה, זיהית נכון את הנשק ומתוך כך אתה זורק מסלול בליסטי מדויק ואתה פוגע. וכל המהלך הזה הוא נס. זה: "כִּי ה' אֱ-לֹקֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ".

§39במובן הזה, לא רק "הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". רוצה הקב"ה שנתנהל על פי אמות המידה המוסריות שאיתן בעצם נוצרנו, אלא אומר השפת אמת יותר מזה: "הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" וכל מה שפועלת ההשגחה הא-לוקית בישראל - לטובתכם. במה הדברים אמורים? אומר השפת אמת: אמר דוד המלך בפרק כ"ז (פסוק א'): "לְדָוִד, ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי". אתה יודע מה אחי? בוא רגע, לפני שאתה אומר, בא נבדוק מה כתוב שם: "ה' מָעוֹז חַיַּי", אם אויב מתקרב אליי אני לא מפחד. למה? אומר דוד המלך: "אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ".

§40במה? תן הסבר למילה: "בְּזֹאת". אומר השפת אמת: "אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה" - אם אתה א-לוקים מביא עליי מחנה, אם אתה מאפשר לרגע לאויביי להרים ראש - אני יודע שהמשימה שלי היא להילחם בהם. זה בעצם כמו בירור שאתה א-לוקים רוצה שאני אתמודד ובזה אני בוטח. אם ה' נותן לי כוח לזהות את משימותיי, אני בוטח שאני צריך לעשות אותן. מה יקרה איתן? - האם ישועה פירושה התוצאות או שיצאתי מהפרטיות שלי ואני מוכן ללכת לאותה התמודדות, לאותה משימה, ואני בוטח בכך שהקב"ה ייתן לי כוח לבצע את המשימה בלי קשר לתוצאות? זה כמו: "מאמין וזורע".

§41אלא שזה לא רק בנחלת האדם הפרטי, מדובר גם על ציבור, אומה. באמת כשאתה קורא את הפרשה שעברה והפרשה שלנו, חלקים גדולים מהן, בהקשר של סדר הזמנים שהפרשיות נקראות בחודש אלול - לא כל כך ברור מה רוצים מאיתנו - סוגיות לאומיות, "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ". אבל בתוך כך, אם כתוב: "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע", והרמב"ן אומר לנו לא לסמוך על זרוע בשר ודם - הוא לא מתכוון שלא נפעל. בסוגיה הזאת של המלחמה בארץ ישראל, הרמב"ן אומר לא פעם ולא פעמיים שמלחמה זה דבר מסוכן. יכולים לקרות דברים לא טובים. אבל זה לא הנושא, הנושא הוא משימתך, אחריותך, ולא שאלת התוצאות של המלחמה, עם כל חשיבותן.

§42ואז: "לא תהיו יראים" בדברי הרמב"ן הכוונה אל תשתתקו מחמת הסכנה אלא תתמודדו. הרמב"ם אומר (מלכים ומלחמותיהם ז', ט"ו): "וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו - עובר בלא תעשה שנאמר: 'אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם'" - ביטויים קשים ביותר על מי שמטיל רפיון. הרמב"ם הולך בזה בעקבות הגמרא בבבא בתרא (כא ע"ב) שאומרת על מלמד תינוקות שעושה טעות ולא מדייק במילה וכתוצאה מזה אנחנו לא מפעילים את מלוא עוצמתנו המוסרית במלחמת עמלק - על המלמד הזה נאמר (ירמיה מ"ח, י'): "אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה".

§43אולי בתוך המחנה הקדוש, ההמשך של הפסוקים בתורה מיד אחר כך (כ"ג, ט"ז-י"ז): "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ". ובסמוך מאוד לכך (כ"ד, ח'-ט'): "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת. זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". מדרש רבה (דברים פרשה ו') מבאר את הזיכרון של מרים הנביאה, לא כדי להטיל דופי במרים - לא זה הנושא אלא כדי להעמיד אותנו מול הראי. אם מרים, שלא התכוונה לומר לשון הרע אלא רק רצתה המשך קיום המשפחה של משה רבנו, כך הגיעה אליה הצרעת והבידוד מחוץ למחנה - הרשעים שמתכוונים לומר לשון הרע על חבריהם, ובלשון המדרש: "לחתוך את חייהם" על אחת כמה וכמה ש:"יחתוך הקב"ה את לשונם".

§44ממשיך המדרש: "אמר הקב"ה, בעולם הזה, על ידי שהיו ביניכם בעלי לשון הרע - סילקתי שכינתי מביניכם שנאמר (תהילים נ"ז, ו'): 'רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱ-לֹקִים". בירושלמי בפאה (א', א') זה מנוסח קצת אחרת אבל לא פחות בחומרה, שדורם של אחאב וסביבתו היו עובדי עבודה זרה במדרגות הנמוכות ביותר מבחינה רוחנית אבל היו הולכים למלחמה והיו מנצחים כי לא היה ביניהם לשון הרע, לא הייתה בהם דלטוריא.

§45אומר הירושלמי שדורם של שאול ודוד - היה בו הרבה לימוד תורה, היה הרבה קודש - למה ירדו למלחמה והפסידו? עונה הירושלמי: בגלל שהיה בהם לשון הרע. אמר דוד, כך אומר הירושלמי: "א-לוקינו, סלק שכינתך מביניהם". בדיוק הפסוק הזה: "רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱ-לֹקִים". אומר המדרש: "בעולם הזה על ידי שהיו ביניכם בעלי לשון הרע, סילקתי את שכינתי מביניכם... אבל לעתיד לבוא, שאני עוקר יצר הרע מביניכם שנאמר (יחזקאל ל"ו, כ"ו): 'וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם' - אני מחזיר שכינתי ביניכם".

§46נכון, כפי שצוין קודם, אחת המערכות שבהן קשה לשמור את הלשון והאוזן זאת המערכת הצבאית. אבל בהחלט כל אחד יכול לשאול את עצמו - האם זה הכרחי? כמו בשיקול המוסרי-ממוני. יש לא מעט סוגיות ממוניות שאדם עלול ליפול בהן מבחינה מוסרית. לכסף יש משיכה גדולה והשפעה גדולה. אבל אם כשאתה אומר: "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה... הקב"ה ירחם עליהם ויוציאם משעבוד לגאולה", אתה מתכוון על חלק מהאנשים בחלק מגוש דן, שהעושר משבש את דעתם והם עלולים להסתאב, ואתה מתפלל על אחיך, ואתה מכריע בנפש שכסף, עם כל חשיבותו, הוא לא גורם בשיקוליך המוסריים, אז למה תיפול?

§47אתה מחליט במציאות הצבאית שהקב"ה בקרב מחניך, אתה רוצה להכניס אותו, את רצונו - אז אתה מתגבר. המציאות החיצונית עלולה לשחוק. אבל האם אני אדבר דיבור חיובי או לא - זאת שאלה אלי.

§48טעמי המצוות

§49מה זה מה שראינו קודם בנבואת ישעיהו: "אוֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים"? הנה, אתה בא למצווה בתורה, בין עשרות מצוותיה של פרשת כי תצא יש מצוות השבת אבדה, סיוע לזולתך. אי אפשר להתעלם מזה - כתוב שם שש פעמים המילה "אָחִיךָ", שהיום היא מילה מאוד נפוצה. למה התורה צריכה לכתוב את זה כל כך הרבה פעמים? הרמב"ן בעקבות הספרי שואל בצורה הרבה יותר חדה: התורה בעצמה, במצווה דומה של סיוע אומרת (שמות כ"ג, ה'): "עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ", אבל ההגדרה שלה היא: "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ", ו"חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ" - לפי דעת רבי נתן בספרי זה אותו אדם, לא מדובר בשני בני אדם שונים. למה חשוב לתורה להבחין או להבדיל בין שני המקומות, בין שתי צורות הסתכלות? אומר הרמב"ן: התורה במצוות השבת אבדה אומרת לך לזכור את האחווה ולשכוח את השנאה.

§50מרן הבן איש חי ומרן הרב קוק הם שלובי תוכן, זוג נדיר ביותר, לפעמים מילים דומות. זה לא גלוי, זה לא בולט כי הם לא נפגשו, אבל תורתם מחוברת. שניהם נדרשים לשאלת רבי עקיבא איגר על אחת המצוות בפרשה שלנו. לפי הגמרא בברכות מי שאומר: 'על קן ציפור יגיעו רחמיך - משתקים אותו'. יש דעות שונות בגמרא למה, אבל זאת לא אמירה חיובית. ובעצם זה אומר שאין טעמים למצוות - תעשה שילוח האם. ואילו מדרש רבה בפרשת כי תצא, לשם מכוון רבי עקיבא איגר, אומר בצורה ברורה: המצווה הזאת של שילוח האם - קשורה למידת הרחמים. אז או יש סוגיה של רחמים או שאין?

§51אומר מרן הבן איש חי, ומאוד דומה לו הרב קוק, שכשלא שומרים על הגבולות המדויקים של ההבחנות האלה זה עושה בלבול גדול. אומרים המפרשים, כך משמע גם מדברי מרן החיד"א בספר 'לב דוד': כל עוד טעמי מצוות פירושו - מה אדם טועם מהמצווה, מה היא יכולה להשפיע עליו לטובה ולא בשאלה למה המצווה ניתנה - זה בסדר. כמו שמצוות השבת אבדה, עם כל ההיגיון שבה, אין לה טעם, היא א-לוקית. אבל אתה יכול, אומר הרמב"ן, להבין מתוך המצווה את המשוואה הזאת: לשכוח את השנאה ולזכור את האחווה.

§52בהקשר הזה אי אפשר להתעלם מכך שנבואת ישעיהו על המילים: "אֹטֵם אׇזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע", זה באמת לא אומר להתעלם מהמציאות השלילית. איזה מקום כן לתת לשלילה? - האם כשאתה שומע משהו שנראה נתון, אתה בודק אותו? האם אתה חורץ דין מהר? - זאת השאלה הגדולה. הכרעה נפשית שאתה רוצה לעסוק בחיובי ולא בשלילי תביא אותך ליצור איזון נכון. את האחווה, שהיא יסוד א-לוקי, תציף, תגדיל אותה, תן לה מקום, תן לה חשיבות, תדבר עליה, תכתוב עליה, תלמד עליה, תתפלל עליה. היא תתפוס מקום. באופן טבעי אדם לא מוכן לשמוע על האחים שלו לשון הרע.

§53ובעצם השאלה היא איזה משקל נותנים לשלילה - האם היא נאחזת במציאות, האם מרבים אותה, האם בוחשים בה, האם עוסקים בה, או שעוסקים בחיובי? - עוסקים בטוב ובונים אותו. ניקח לדוגמה את אחד המצבים שקיצור שולחן ערוך כותב בסימן ל': אם מישהו פגע בך ואתה רוצה לנקום - נותן קיצור שולחן ערוך עצה: תהיה יותר טוב. זה יוציא את השונא שלך, את מי שרצה לפגוע בך, משיווי משקלו. זאת הכרעה. הכרעה שאתה אומר: אני רוצה לבנות את החיובי. דווקא חודש אלול, שהוא חודש של בירור, חודש של דיון עמוק עם עצמך - תפנה לחיובי, תזכור אתת האחווה גם של עצמך. זה כמובן מחייב פיתוח והשקעה.

§54כשהרב קוק בשנת תרצ"ג, שנתיים לפני פטירתו, הוא אומר, מבקש ותובע (מאמרי ראיה א' עמוד 76) להפסיק להשתמש במילים 'דתי' ו'חילוני'. הוא אומר: "זה דווקא תיאור אישי" - הסוגיות של צדיק ורשע, "ועל כל אדם בפרט למדנו שאפילו כל העולם כולו אומרים עליך צדיק אתה, הֱיֵה בעיניך כרשע". למה? ממשיך הרב: "וטוב מאוד לאדם שיהיה שקוע לחשב חשבון עצמו", להסתכל בראי של עצמו, "ולחטט במומיו הנפשיים, ולהביט בעין יפה על אחרים שיוכל להיות באמת שיש במצפונם גם אוצר טוב הסמוי מן העין".

§55והנה הסגנון של הרב קוק: "והננו צריכים להחליט" - זאת הכרעה, ואת ההכרעה הזאת לפתח, "כי כוח כמוס של הצעדה לטובה ישנו בכל המחנות ובכל אישי האומה, ובייחוד בכל אלה שהערך הכללי של ישראל ותקוותו יקרים להם באיזו מידה שהיא". היום יש לנו רשימות, אנחנו יודעים בדיוק מי הערך הכללי של ישראל ותקוותו יקרים לו ומי לא כאלה. אבל אז לא צריך את המאמר של הרב קוק. לא צריך קריאה גדולה שלו עד כדי המילים שהנביא הושע משתמש בהם (ב', י"ט): "וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים", זה שמות אליליים! אתה קורא את הפרשה על כל חלקיה, על כל פרטי מצוותיה - אתה לא יכול יותר להמשיך להשתמש במילה 'דתי', היא לא נמצאת בפרשה הזאת. אתה לא יכול להסתפק בשש מצוות ולהגיד על פי זה - זה העולם הרוחני שלך, וממילא מי שלא בעולם הרוחני הזה הוא אחר וכל החילוקים האלה, ומילים לועזיות, 'לייט' וכד'! כל אדם וחשבון הנפש שלו.

§56זה נכון שאם אני רואה אותך ואני מקטלג אותך וכל התנהגותך מהווה איום עליי, ולכן אני יוצא למלחמה נגדך - כנראה מצבי באמת לא בסדר. אחרת מה אכפת לי שאתה יותר ממני? זה אחת משתיים: אם יש בך דברים טובים שאני יכול ללמוד - אלמד, אם לא - לא. בייחוד בחודש אלול צריך למעט בהתבצרות הזאת, צריך להוסיף יותר התייחדות. אכן יש חוט שדרה וההבדל הרעיוני, לא מטשטשים אותו, לא מוותרים עליו, אבל הוא לא חייב להיות מתורגם למישור האישי. את המישור האישי נפעיל בדיוק כמו שכותב הרב קוק: ביננו לבין עצמנו, בתביעה הלא מתפשרת לחיות את האמת, בתביעה הלא מתפשרת כמו שהרב קוק אומר - להחליט ולפעול על פי זה, שם תשים את כל המשקלים האפשריים בתביעה מעצמך. אין צורך בהסתכלות ושיפוט על האחר.

§57אֱ-לֹקֵי כׇל הָאָרֶץ יִקָּרֵא

§58הנה למשל באותה נבואת ישעיהו שראינו חלק ממנה קודם, בהפטרה של הפרשה, אחרי הפסוקים שראינו, אחרי שהנביא אמר (נ"ד, ב'): "הַרְחִיבִי מְקוֹם אׇהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ", הוא אמר (פסוק ג'): "כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי" והוסיף בפסוק ד': "אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד". אחד מהמפרשים מסביר ש: "וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ" הכוונה שהיית בלי מלוכה, בלי מדינה. זה חלק מנבואת ישעיהו, זה לא אוסף של דברים פרטיים בלבד.

§59ממשיך הנביא: "כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ ה' צְ-בָאוֹת שְׁמוֹ וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֱ-לֹקֵי כׇל הָאָרֶץ יִקָּרֵא". למה תחילתו של הפסוק בלשון רבים ולא בלשון יחיד? 'ה' אחד ושמו אחד' אבל אולי זה חלק מכל תהליך הגאולה. יש פריצה אדירה של כוחות חיים, של כוחות יצירה, של חופש ואז נדמה העולם כהולך ומתרחק ממקור א-לוקי אחד. לכן אומר הנביא - קחו את כל הכוחות, ובמהותם, בפנימיותם - שם תשימו את הרצון הא-לוקי, לא כמונע את החיים, לא כמפריע לחיים, אלא מזכך אותם.

§60בעומק, אדם ששומר את לשונו, לפחות משתדל, הוא אדם משוחרר. ואדם שלא שומר את לשונו - עולמו המוסרי מכווץ. זה מה שאומר הרב קוק בהמשך ממאמר אחר: "...עב הענן של סכלות וגסות הרעיון בענינים הרוחניים המסורים ללב. מושגים גרועים וגסים, דמיונות כוזבים וערבובי דעות הם מחשיכים גם את העולם הפרטי, והם הם הנם גם הגורמים היותר יסודיים להשחתת המדות ולהפסד של סדרי החיים... אבל הרבה יותר ויותר ממה שיוכלו כל אלה לפעול לרעה על מצב הפרט, הם פועלים על מצב הכלל".

§61מול מה התיקון? - תעסוק בטוב, תחליט שהעיסוק בטוב הוא מרכזי. "התעוררות ברורה של חפץ נאמן ע"ד מצב האומה בתור עמידה כללית והנהגה שלמה בכחה העצמי הפנימי על עניניה וסדרי חייה לפחות מבית, שזה מונח ביסודם של חיי ארץ ישראל א"א שתתכונן ברעיון טהור, אלא על ידי מושגים ברורים וטהורים, ע"י הכנה ישרה מאירה וברורה ביסודי הדעות והאמונות". אומר הרב - דעות ואמונות זה עלול להקטין, זה עלול לגרום תשומת לב למישור השכלי בלבד, הרב לא רוצה את הצמצום הזה. "בצורת הדברים הנוגעים אל הלב ואל הרעיון וביחושם הבריא אל החיים המעשיים והחברתיים. כל אלה נפגשים לנו בכנסת ישראל רק ודוקא ביחושה לארץ ישראל ע"כ תורת ארץ ישראל צריכה ועלולה להיות עשירה מאד...".

§62באמת כל הסוגיה הזאת של המחנה, אולי לשון רבים "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ" - כי יש הרבה כוחות, יש הרבה תחומי חיים, יש קדושה אחת, יש חוט שדרה אחד, יש רצון, יש חתירה מתוך נקודת טהרה פנימית למשוך ממנה הקרנה על שאר חלקי החיים. ולכן דוד המלך יכול לומר בריכוז הבקשות שלו (כ"ז, ד'): "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כׇּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ". אף על פי שהוא אישית לא יכול לבצע את זה, אבל שם הוא רוצה להיות, שם מחשבתו. אומר רבי צדוק מלובלין: איפה שמחשבת האדם נמצאת - שם הוא נמצא.

§63בפרשת ניצבים אומר רבי צדוק, בהתפתחות התקופה, שמתוך חבלי משיח מגיעה למלחמת גוג ומגוג - עיקר הניסיון יהיה בהתגברות על הפחד. זאת לא תהיה מציאות של מלחמה כמו שהיו מלחמות קודמות, אבל היכולת לעמוד בנפש מול החששות, לא להיכנע לדמיונות, לא להגזים בחששות, לא להשתעבד למשוואות חיצוניות, זה עיקר הניסיון.

§64אומר הנביא - "אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי". כל כוחות החיים באמת הפנימית שלהם הולכים לחזור, לא תוך יום, לא בקלות. אומר רבי משה אלשיך - אל תחששי, כנסת ישראל, שכשהמציאות בגאולה תתרחב זה יהיה על חשבון הרוח. אפשר אולי להגיד בעקבות הדברים שנאמרו קודם - תחליטי שבעצם עיקר השינוי חל בעולם עליון, הוא לא מתחיל בנו, מתוך כך הוא מופיע אצלנו ואנחנו יכולים להחליט שמה שמתגלה, מה שנמצא בעין, מה שרואים בחוש - זה לא הכל.

§65במובן הזה באמת: 'מה שרואים משם לא רואים מכאן' - המציאות החיצונית לא מספקת, לא במאזן הכוחות, לא בדרישות המוסריות ולא בשאלות ששואלים את האדם ביום הדין. לכן, עם כל הרצון לתקן ולהגדיר את כל הפרטים דווקא בחודש אלול כדי לתקן אותם, לא לשכוח את המציאות הכללית, את המציאות הלאומית, את הרצון לתקן מלכות, את הרצון כמו שאומר הרמב"ן שלא ירבו מחלוקות שגוררות תחושות של ניכור ושל מרחק.

§66לזכור את העולם הפנימי הא-לוקי שממנו אנחנו חיים ואליו אנחנו מחויבים. שההחלטה והרצון שלנו, מתוך אותה נקודה פנימית א-לוקית שגם חלקי החיים - הדיבור, החשיבה, השמיעה, הרצון, הרגש - יוקרנו, יושפעו ויקבלו את חייהם מתוך אותו מקור א-לוקי.

§67שאלה של תלמיד: כיצד מאמצים בעולם של תארים וכותרים תכונת אמת?

§68הרב: את זה צריך לשאול אנשי אמת. אבל אני חושב שדווקא לאור הדברים שדובר עליהם קודם זה נכון. מצד אחד היום מאוד קשה להשתחרר מתארים וכותרים. ומצד שני אני חושב שזה מאוד קל מסיבה פשוטה. אם באמת מסתכלים על המציאות של התארים בעין לא משועבדת ומנסים לראות מה משמעותם - אתה אומר כמו בן זומא (אבות ד', א'): "איזהו חכם – הלומד מכל אדם". מה זה חכם? - המקשיב. אפשר לאמץ את תכונת ההקשבה, היא לא בשמים.

§69או אומר רב חיים מוולוז'ין: כשאתה מקשיב אתה מעדיף את האמת על פני הביטוי האישי שלך והמגמה בהקשבה תהיה לחתור אל אמת ולא למה שאני רוצה לבטא. הרב סולובייצ'יק אומר שמי שהמציא את המושג 'סימפוזיון' היו היוונים. האקדמיה היוונית הפכה את הסעודות למקום של ניגוח: מי יודע יותר? מי מבין יותר? מי מבריק יותר? אתה מספיק ככה לשמוע ברדיו שתי דקות, בטלוויזיה פחות מזה, ואתה רואה שאין הקשבה, אין מוכנות לברר באמת.

§70זה נכון שכשעולה לשידור יועץ עם תואר כזה, בשנייה הראשונה אתה חושב שתשמע דברי א-לוקים חיים. תקשיב קצת, תראה שגם אתה יכול להיות יועץ מהסוג הזה. זה לא בעיה היום לראות לאן התארים האלה מובילים. נכון שהם סוחפים, נכון שיש סוג של תפקידים שאי אפשר לקבל בלי תארים. אבל כשאתה רואה על מה מדובר בתפקידים, אתה שואל איך זה יכול להיות שיש תארים שזה מה שמחפשים בשביל אותם תפקידים, בין אם מדובר בתחום המוסרי ובין אם מדובר בתחום החברתי. מישהו אמר שצריך להתנות תנאי שאחוז מסוים מכל גרעין תורני צריכים להיות אנשים בעלי תואר אקדמאי. מה קרה? אם הייתי אומר שאוניברסיטאות, ולדעתי לא ירחק היום הזה, לא יקבלו תקציב מהמדינה אלא אם כן כל סגל המרצים וכל הסטודנטים תורמים 10 שעות בשבוע למען כלל ישראל. וכידוע, כל אלה שחשבו בחייהם שהם אלילים, הסוף של האלילות שלהם לא היה רחוק. אנחנו מקווים שעם ישראל יתאושש מהמכות הנוכחיות של התארים, ישתחרר מזה.

§71"איזהו גיבור? - הכובש את יצרו". מה אתה דורש ממך מוסרית? לא איך אתה משתלט על אחרים. "איזהו עשיר? השמח בחלקו". אתה רואה מה קורה לעשירים, אתה רואה איך הם מסתבכים. זה לא ממלא אותך שמחה על כך שאתה לא עשיר? זה לא ממלא אותך אמון גדול במושג "שמח בחלקו"? היום צריך להשתחרר מהתארים 'עשירון עליון', 'עשירון תחתון'. בגלל כסף אדם נקבע באיזה מקום הוא?!

§72"איזהו מכובד? - המכבד את הבריות" המצב של הכבוד הוא מצב שאפשר הרבה ללמוד מסביבו. לא נאריך את הלימוד יותר מדי לדוגמאות ולמחשבה על זה, אבל אני חושב שהכבוד החיצוני כבר הגיע לרף הכי גבוה, הוא מיצה את עצמו. הנזקים שלו ברורים. זה לא בעיה, באמת לא בעיה להשתחרר מזה. זה נכון שככל שאתה עולה במדרגה אתה במעמד יותר מפותח אז סוגיית הכבוד יכולה לטלטל. אבל אני חושב שאפשר להכריע פנימית שהכבוד האמיתי זה איך אני מכבד אחרים. הכבוד האמיתי זה איך אני עוזר לאחרים לגלות את הערך שלהם.

§73וממילא גם הכבוד העצמי, איך אני עוזר לעצמי לגלות את ערכי. זה בן זומא. הוא מזהיר אותנו כי הוא זה שאמר שלעתיד לבוא בכלל שוכחים את יציאת מצרים (ברכות א', ה'). הנס של תחיית המתים, הנס של חידוש כוחות החיים - לא היה לו דומה. אז בן זומא יכול היה להגיד: תדעו לכם, כשכוחות החיים צומחים - הם יכולים להיות חיצוניים וליפול.

§74ברגע שאתה מחליט שאתה רוצה לחפש בכל דבר את המשמעות הפנימית, אתה לא תיפול בתארים. להיפך, אולי תעזור גם לאחרים לא ליפול בהם.

§75שלום לכולם.

§76בשורות טובות.

§77שבת שלום, שמחה וטובה.

§78מוקדש לעילוי נשמת:

§79שלמה בן רוחמה ומאיר ז"ל

§80כמוס (טומי) בן פרהודה ז"ל

§81מוקדש לרפואת:

§82שושנה בת סעידה

§83רוצים להקדיש את החוברת לעילוי נשמת, לרפואה, להצלחה וכד'?

§84- מוזמנים לפנות למספר מטה.

§85להערות, להארות ולהקדשות: 054-351-9795

§86או דרך כתובת המייל: h0543519795@gmail.co