לפגוש את הקודש

§1וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כׇּל הָעָם

§2בפרשה הזאת יש פירוש שיסודו בקודש, במה שמופיע אותו יום - ביום השמיני. זהו בעצם סיומה של תקופת ההכנה לקראת הפעולה בתוך התחלת המשכן. בדברי חז"ל אנחנו רואים שהיו כמה סוגים של מתח בהכנה הזאת, מפני שגם מבחינתם של ישראל וגם מבחינתו של אהרון הכהן, שום דבר לא היה מובן מאליו, אלא ברגעים מסוימים היה צריך בירור נוסף על ההכנה עד שאפשר להכניס את כל העבודה הזאת לכלל מעשה. זהו ביטוי שרואים במדרש: "כל שבעת ימי המילואים היה משה משמש ולא שרתה שכינה על ידו עד שבא אהרון ושירת בבגדי כהונה גדולה", ואח"כ הברכה המיוחדת שמתברך העם - ומתברך המשכן. "כיוון שכלו ישראל", או כילו ישראל, "את מלאכת המשכן בא משה וברכן ואמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם".

§3בכלל לא ברור שכל מה שהוכן אכן אוטומטית יהיה ראוי לקלוט את הקודש, צריך לזה ברכה מיוחדת, צריך לזה השראת שכינה מיוחדת. ועוד שבפסוקים עצמם רואים שכל התהליך של הופעת הקודש במקדש הוא תהליך שמבחינה רוחנית מהווה זיכוך גדול.

§4בפסוק ז' בפרק ט' אומרת התורה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת קׇרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'". הכפרה היא תמיד ניקיון, ניקיון על העבר, ניקיון של דברים שלא תמיד אנחנו יודעים מה נדרש מאיתנו לתקן. רואים שהמציאות של הופעת הקודש שבמשכן יש בה הרבה תביעות: תביעת החטאת, תביעת הכפרה, ועל כל ההכנות האלה, כתוב בפסוק כ"ג: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כׇּל הָעָם".

§5המושגים של היום בעניין הכבוד הם מושגים מאוד קלושים, מאוד חיצוניים. מה מוכנים אנשים לעשות בשביל שיכבדו אותם?! פה זה השורש של מושג הכבוד - כְבוֹד ה'. אולי אנחנו יכולים לרצות, לבטא, לשאוף בסיום של פרק ל' (פסוק י"ג) בתהילים: "לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם" - שבעצם כבוד זה הנשמה, זה הופעת הערך הא-לוקי בעולם. וכאן במשכן: "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כׇּל הָעָם". אלו רגעים שהמציאות קולטת את מה שהיא לא ראויה לקלוט, הפער בין כבוד ה' לבין המציאות כמו כמעט פצצת אטום. זה המשכן - פגישה של עוצמה רוחנית שאין לנו שום יכולת להכיל אותה איך היא מתבטאת בתוך המציאות.

§6וַתֵּצֵא אֵשׁ

§7ואולי משום כך המעמד הזה כולל בתוכו את פסוק כ"ד שאומר: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כׇּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם". אז בשעה שבני אדם, גם גדולים, מתערבים בתוך התהליך הזה, והתורה מגדירה שההקרבה הזאת היא הקרבה לפני ה' של אש זרה אשר לא ציווה אותם, אז כתוב: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה'" – והיא אש אוכלת, וזה קשור כנראה לאותו פער ומתח שדובר עליו קודם, לאותו קושי של המציאות לקלוט את השיא הזה של כבוד ה'.

§8ולכן כתוב בפסוק ג': "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כׇל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". רואים איך באותו פסוק, החלק השני שלו מבאר באופן כואב את החלק הראשון. כלומר, "וְעַל פְּנֵי כׇל הָעָם אֶכָּבֵד" מבאר את המילים "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" - על המילים האלו אומר רש"י: "בבחירי". ולכן רש"י נזקק בעקבות חז"ל לפרש מה הכוונה: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר" - "היכן דיבר?" ורש"י מזכיר את האמור בספר שמות בפרק כ"ט (פסוק מ"ג) בפרשת תצווה: "היכן דיבר? 'וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי', אל תקרי בִּכְבֹדִי אלא במכובדי. אמר משה לאהרון: אהרון אחי ידעתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום".

§9האחווה של משה רבנו ואהרון הכהן הייתה אחווה במקום הכי אמיתי, אין שם קנאה, אין שם תחרות. הלב של אהרון נקי ושמח במה שאחיו זוכה לגדולה. אחווה נבחנת ברגעים האלה של הכאב, של האבל, של החלל, ולכן יכול משה להגיד את מה שהוא אומר. אלו לא דברים חיצוניים, הדיבור של משה רבנו לא דיבור שטחי של מישהו מבחוץ שיש לו כל מיני הסברים רוחניים שטחיים, אלא הוא בירור אמיתי של ידיעה - ידיעת הקודש, ומתוך כך אומר משה רבנו: "יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך", איזו עוצמה נדרשת ממשה רבנו לדעת שיכול להיות שהוא או אהרן, אפשר לומר, יישאו בתוצאות של הבירור הכואב הזה במקדש. אומר משה רבנו: "עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך".

§10וַיִּדֹּם אַהֲרֹן

§11מה פירוש המושג שמופיע בתורה באותו פסוק ג': "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"? אומר רש"י: "קיבל שכר על שתיקתו". אני חושב שהשתיקה היא אחד המצבים שבהם אדם עומד מול גודל, הוא לא יודע לזהות את סיבת האירוע שלפניו, והוא יודע שהיכולת שלו להבין היא יכולת מוגבלת, ולכן הוא שותק. אומר רש"י: "מה שכר קיבל?" - אני חושב שזה הדבר האחרון שמעניין אדם במצבו של אהרון הכהן, ובאמת 'שכר' בשפה המקראית ובשפת חז"ל אין הכוונה גמול. שתיקה זה האמת, ואדם אמיתי לא מחפש שום גמול, אלא הכוונה של רש"י היא מה מתברר בעולם כתוצאה משתיקת אהרון, כי מה שרש"י אומר בהמשך נראה חיוור לעומת הגודל של האסון והגודל של האצילות של אהרון: "שנתייחד עמו הדיבור שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין".

§12אומרת התורה, מיד בהמשך, בפסוקים ח' וט': "וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר" - רוב דרוב הדיבורים הא-לוקיים הם דרך משה רבנו, אהרון אחיך יהיה לפה אבל אתה משה רבנו, אתה השליח של הופעת התורה, וכאן הדיבור הוא אל אהרון: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם". למה זה כל כך משמעותי "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ"? חוכמת הפרסום המודרנית, אולי גם לצערינו חוכמת החינוך המודרנית, השיא של ההשגה שלה זה: 'כששותים לא נוהגים'. אני חושב שצריך גם לומר: 'כשעייפים לא נוהגים', אני לא יודע איך אוכפים את זה. אבל אולי המגבלה הזאת שכל כך עומדת רחוק ממה שכתוב פה, פה לא כתוב כששותים אז כך וכך, אלא פה אסור לשתות, "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ". גם בגלל הפסוקים הבאים: "וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כׇּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה". זאת הפרשה שניתנה בדיבור שהתייחד אל אהרון הכהן.

§13לְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל

§14כל ענייננו בעולם בא בפסוקים האלה: "וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל". אתה יכול לכנות את שבת כ'סוף שבוע', אבל תדע לך, יש ההכנה לפגוש את ההבדל בין הקודש ובין החול - תוספת שבת, כל אחד לפי מנהגו לפני שפוגשים את הקודש. ההופעה של השבת היא זמן אחר, זה לא זמן רגיל. 'מאחרים לצאת מן השבת' - בסדר, יש זמן נתון וידוע ליציאת השבת, אבל יש מאחרים לצאת מהשבת. אז פגשת את הקודש, פגשת את הנשמה היתרה - אתה לא רוצה לעזוב, אתה לא רוצה להפסיק. ההבדל הוא לא הדקות שלפני והדקות שאחרי, אלא שבעולם משתנה משהו. בשבת הקב"ה יוצר בעולם יצירה אחרת, היא נקראת 'מעין עולם הבא'. למציאות קשה לקלוט אותה, אבל יש דרכים שהקב"ה נתן לנו איך לאפשר לקלוט את הקודש בשונה לגמרי מהחול.

§15ההבדל שבין הארץ ובין חוץ לארץ, הבדל במקומות, הבדל בזמנים - כל זה מברר את האיסור לשתות יין ושכר. מפני שהתופעה הזאת של השתייה מערבבת את היכולת להבדיל. מתוך כך, מתוך שיש הבדל בין הקודש ובין החול, בין הטמא ובין הטהור, יש גם יכולת להורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דיבר ה' עליהם ביד משה.

§16בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ

§17הרשב"ם מברר נקודה אחרת במילים "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ", ובאמירה הא-לוקית של משה לאהרון. מפרש רשב"ם: "ומיד כששמע אהרן היה רוצה להניח העבודה ולהתאבל על בניו ויאמר משה אל אהרן אל תתאבל ואל תבכה ואל תחדל מן העבודה כי הדבר הזה אשר אני אומר לך" -שמה? שלא תתאבל ולא תפסיק את העבודה- " הוא אשר דיבר ה' 'בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ'".

§18השורש של הפירוש של רש"י, הסבא, הוא ההדגשה ב"בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" את המוחלטות של הופעת דבר ה', את הצד ש"וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" בשתיקה מול הופעת הגודל. הנכד, הרשב"ם, מדגיש הדגשה אחרת: "בכהנים גדולים הקרובים אלי לשרתני אני רוצה להתקדש ולא שיתחלל שמי ועבודתי". כלפי מה הדברים אמורים? באיזה כוהנים הקרובים אליי לשרתני מדובר?

§19בהמשך אומר רשב"ם: "ולכך אל תניח העבודה שאתה כהן גדול". רש"י הדגיש "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" - 'בבחירי', בנדב ואביהוא. רשב"ם מדגיש "בִּקְרֹבַי" זה אהרון ושני הבנים הנותרים. "ולא תחלל אלא יתקדש הקב"ה ועבודתו על ידך".

§20ולפיכך מה זה "וְעַל פְּנֵי כׇל הָעָם אֶכָּבֵד"? כפי שהוסבר קודם על ידי רש"י ובעקבותיו, אז וְעַל פְּנֵי כׇל הָעָם אֶכָּבֵד - הכוונה על המפגש בפער האדיר הזה בין כבוד ה' לבין המציאות, ושהפער הזה דורש מחיר יקר. רשב"ם מדגיש שהמבחן של המחיר היקר: "זהו כבוד שכינה שרואה בניו מתים ומניח אבלו בעבודת בוראו". ולכן מפרש רשב"ם "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן": "מאבלותו! ולא בכה ולא התאבל" - זה בירור גדול, זה בירור נוקב.

§21בשבת אנחנו מברכים את חודש אייר. בימים האלה של סוף ניסן ותחילת אייר לפני שמונה שנים היו הימים הראשונים שאנשי גוש קטיף בשנת תשס"ד יצאו להתמודד בכל משאל מתפקדי הליכוד, לעבור בית בית ולדבר על ליבם להתנגד לתוכנית העקירה. בסך הכל של כל הפעילים שיצאו אז לבתים לרחובות, לצמתים - 15,000. פקדו בתיהם של רוב דרוב 200,000 מתפקדי הליכוד. הנטייה התקשורתית והפוליטית הייתה בערך 70% נצפו או נזכרו כתומכים בתוכנית העקירה. והיה נסיעה של ראש הממשלה לארצות הברית ומכתב של נשיא ארצות הברית והתערבויות כאלה ואחרות, והתחילה פעילות. במפגשים שבעצם פתחו את הלבבות לתחומים רחבים, מראש הניחה ההנהגה הרוחנית של גוש קטיף שבעצם זה לא רק מאבק על הבתים, זה מאבק על הרוח, על הציונות, על הערבות ההדדית, על האיכות המוסרית של הציבור.

§22רצח טלי חטואל והבנות הי"ד ביום משאל מתפקדי הליכוד

§23השיא של המאמץ הזה היה בי"א אייר תשס"ד, יום משאל מתפקדי הליכוד. מי שעבר אז בארץ יכול היה לראות בכל הקלפיות, בדוכן של אנשי גוש קטיף והתומכים שלהם היה דוכן גדול, הרבה אנשים, מאוד מושך את העין בשמחת חיים, בחיוך, מאוד השפיע על המתפקדים של הליכוד. בדוכן של נציגי הממשלה שכמובן תמך בעקירה היה משהו מאוד עלוב, שני אנשים, לרוב שכירים - זה היה המצב בשעות הראשונות. בסביבות 12:00, 12:15 נודע לכולם על פיגוע בציר כיסופים בגוש קטיף. ולאט לאט התבררה התמונה, אלו היו השעות שבהן נרצחו טלי חטואל והבנות שלה, ה' יקום דמם. בעצם בדקות האלה כשהתמונה הזאת התבררה, מרבית אנשי הגוש היו מפוזרים בקלפיות ובעצם היו סם חיים של כל התומכים. לאט לאט התחילו להתכונן לסגור את הקלפיות ולחזור לגוש.

§24זה היה, כמעט אפשר להגיד טבעי, גם הכאב, גם תחושת חוסר האונים, גם רובם ככולם הכירו את טלי, היא הייתה עובדת סוציאלית מוכרת בגוש. ובסביבות 12:30, טילפן מישהו שהסתובב באזור עפולה ובית שאן וראה את הסימנים של ההתקפלות, והיה ברור שאם אנשי גוש קטיף יחזרו הביתה אין משאל, ברור מה יהיו התוצאות שלו. ומה הייתה המשמעות החרפה של הצבעה ציבורית חלילה חלילה נגד ארץ ישראל. אותו אדם צלצל לביתו של הרב רפי פרץ, הרב הצבאי הראשי היום, הוא היה אז ראש המכינה בעצמונה, ביקש ממנו ליסוע מעצמונה לנווה דקלים - שמונה דקות נסיעה, לדבר על ליבם של המנהיגים של הגוש, הרב קמינצקי ואבנר שמעוני שהיה ראש המועצה, לתת הוראה בס.מ.ס לכל אנשי הגוש להישאר במקומותיהם ולא לעזוב את הקלפיות.

§25הרב רפי נכנס למשרד של ועד יישובי גוש קטיף, 'ועד המאבק'. מכאן ואילך, בלי הרקע הזה, מתואר בספר של אלישיב רייכנר, 'כתום המאבק'. שהרב רפי נכנס לוועד הוא ראה שם רוח נכאים, שלוש-ארבע משפחות הפעילות שריכזו את הוועד, היו כולם בקשרים עמוקים עם משפחת חטואל. לרוח הנכאים הזאת הוא נכנס, התייצב מולם ואמר להם את הפירוש של הרשב"ם, את: "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ". שהוא לא סותר את הפירוש של רש"י על המובחרים, אבל הוא גם אומר ש"וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" זה לא רק שתק, אלא שיהיה קידוש ה' אם ימשיכו בפעילות, אם האבלות לא תצליח לפגוע בהמשכיות. ועם כל הקושי לומר את זה, לעכל את זה, אלו דברי אמת.

§26זה אולי הבירור היותר עדין במושג קידוש ה' - איך הנפש עם התחושות, עם הטבעיות של האדם, היא לא נעצרת ולא מסתכנת במה שמבטא כרגע את הכיוון של הנפש, אלא הנפש באה לעולם בשביל לשרת. אני אומר את המילים הבאות שזה נשמע אולי בסתירה: הנפש לא באה לחיות, היא באה לשרת, אבל זה לא סותר את החיים, כי אנחנו משרתים בחיים שלנו. כמה משקיעים חכמי ההלכה והקבלה, בחיבור מיוחד ביניהם לפסיקה בימים האלה להשתדל להוסיף כבוד בתוך ישראל בין אדם לאדם, לתקן בזה את תקופת תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה.

§27המקום המשרת שיותר מידי מביא לידי ביטוי את ה'אני' עלול להתבלבל, הוא עלול לבלבל בין קודש לחול ולהפוך את כל האידיאל ולגמד אותו לגובה האנוכי או לנמיכות האנוכית. רבי עקיבא נחרב עליו עולמו - 24,000 תלמידים נהרגו בתקופה הזאת מפסח ועד ל"ג בעומר. ולפי הגמרא, לפי המדרש, רבי עקיבא מקיים את "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" - הוא ממשיך במפעל התורה שלו. הוא ממנה חמישה ויש אומרים שבעה תלמידים ללמד בכל ארץ ישראל. הוא מזהיר אותם שלא יהיו כמו הראשונים שלא נהגו כבוד זה בזה. המקום שבו תחושת השירות תטהר את האני, היא תזכך אותו - "וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל".

§28אריכות ימים - איכות חיים

§29אם ההבדל בין טמא לטהור הוא כל כך ברור זה לא צריך להופיע בתורה כאיזה חידוש שהתחדש בעקבות פרשת בני אהרון. מה אתה פוגש כשאתה פוגש את המילים אריכות ימים? אתה הולך לברכת החודש לפי חלק מהמנהגים, חלק אחר יש לו נוסח אחר של ברכת החודש, אבל כיון שזה גמרא במסכת ברכות בדף ט"ז ע"ב, זה לכולי עלמא. מה אתה מתכוון כשאתה אומר 'תיתן לנו חיים ארוכים'? כמו שאתה קורא את הפסוק בספר דברים במצוות שילוח האם (כ"ב, ז'): "וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים".

§30זאת השאלה, שאלת החיים: בשביל מה באנו לעולם? ולכן בעברית מקראית, אריכות ימים זה לא משך זמן, זה משך שירות. מי שנותן את החיים, קוצב אותם. אנחנו שותקים כשיש קציבה כזאת לא מובנת, אבל הנושא שבו אנחנו לא שותקים אלא ממשיכים, זה משך השירות. אולי היום יותר מתמיד צריך ללמוד את נבואת ישעיהו בפרק נ"ח, בהקשר של צום כיפורים. היא אומרת דבר עקרוני, שנבואה שצריכה לדורות נכתבה, אומר הנביא לישראל (פסוק ז'): "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם". אם אתה אדם כזה, ליבך פתוח, דעתך טהורה, עצמיותך תורמת, ניקית וזיככת את האנוכיות שלך, האני שלך הוא משרת את הזולת. אז אומר הנביא (פסוק ח'): "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח". 'ארוכה' כתוב שם בכ' - כמו לומר האיכות שלך.

§31וממש ככה אומרת התורה (שמות כ', י"א): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" - תן להם, תסייע להם לגלות את הערך שבהם, ובזה יש לך אריכות ימים. כלומר, בזה אתה משרת כראוי, יש לך איכות חיים כראוי. כמה שנים? כמה שהקב"ה קוצב. אם אתה לא רוצה להבין את זה, אתה רוצה להישאר ב'אני' שלך, גם אם אתה תנא, יצטרכו להבדיל בין הטומאה שלך לבין הטהרה של שאר חכמי ישראל. במקרה הטוב יוכל רבי מאיר לקחת ממך את תוכו של הרימון ואת כל הקליפות לזרוק. הרבה קליפות יש לגאווה הזאת, שאתה עומד ומחווה דעה על הפסוק. אתה רואה אריכות ימים, אתה חושב שאתה יודע מה זה, ואז יש לך מה לחוות דעה על התורה. ה'אני' כבש את השירות, במקום שהשירות יזכך את ה'אני'.

§32ולכן אהרון הכהן מקדש שם שמיים, בזה שהאבלות לא מפסיקה את עבודתו. ההבנה של השירות שעם ישראל הגיע למצב שיותר הוא לא יכול בלי מקדש, בלי משכן, ושלהופעת הקודש הזאת יש מחיר, וה'אני' הוא המשרת.

§33אין יותר "ייתי ולא איחמיניה"

§34יש ספר שהוציא ועד הרב הרצוג על המסעות של הרב הרצוג. בזמן השואה, הרב הרצוג זצ"ל הסתובב בארצות אירופה וניסה להציל יהודים. אחרי השואה, באזור שנת תש"ו, הרב הרצוג הסתובב במחנות הפליטים לעודד את רוחם. יש שם תיעוד של הדיבורים שלו, איך הוא היה מעודד את הרוח של הניצולים. אני לא חושב שיש יותר משמעות ועומק למושג "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ", מאשר אלו ששרדו את השואה ובנו את עצמם, ביתם ואת עמם מחדש.

§35במחנה אחד הרב הרצוג מתאר לפני האנשים, איך הלך האדמו"ר מפיאסצנה, זה שחיבר את ספר חובת התלמידים ואת אש קודש. איך הוא עלה למוקד? הוא ביקש לדבר עם בני הקהילה לפני שנכנסו לתאי הגזים. הוא אמר להם, האדמו"ר אמר לקהילה שלו, יש דעה בגמרא שאומרת (סנהדרין צח ע"ב), ששלושה חכמים מחכמי ישראל אומרים על תקופת חבלי משיח, מה שלא מעטים חשים היום: "ייתי ולא איחמיניה" - יבוא המשיח ואני לא רוצה לראות אותו, כדי לסמן את הקשיים בחבלי משיח. אמר להם האדמו"ר, עד היום הזה היה מותר להגיד את הדעה הזאת, מהיום אין יותר: "ייתי ולא איחמיניה" - אסור להגיד ככה. אמר להם, עוד כמה דקות אנחנו נמסור את הנפש על קידוש ה' בסוג של ייסורים של דור שלם, של מיליוני יהודים, וזה רק בגלל סיבה אחת - המשיח עומד להגיע. אז אם אנחנו מביאים את המשיח בייסורינו, איך נגיד יבוא ולא אראה אותו? נסתור את האחריות שלנו? כמו לומר, נסתור את השירות שלנו? עמד וציווה עליהם לרקוד: אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח.

§36זה לא בסדר גודל רגיל של כוחות של אדם, זה "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ". מפני שהכאב הוא כאב על החיסרון, כאב על החלל, אבל הוא לא המסקנה. השירות והאחריות, זאת סיבת החיים. אנחנו חיים כדי לשרת ולא משרתים כדי לחיות. לכן זה המבחן של הכהנים, וזה המבחן של כל המשרתים. כשאתה מאמין באמת גדולה, אתה שואל את עצמך איך להיות כלי לגלות אותה, להמשיך אותה. ואז הכאב הופך להיות כמו איזה רצון להתנקם בחלל, ולא חלילה הפסקה. זה גבול עדין מאוד בין קודש לחול.

§37הפטרת פרשת שמיני

§38אם אתה רואה שארון הברית במצב שהוא עלול ליפול, זה ההפטרה של פרשת שמיני, ואתה רוצה למנוע את נפילתו, אבל זה לא מוטל עליך, זה לא האחריות שלך, זה לא השירות שלך. תפנה את ה'אני', ותן לאמת הא-לוקית להתגלות. בשעה שזה לא קורה, אלא מתערבים: ה'אני' כובש את השירות, ויש תגובה א-לוקית חריפה. אז דוד המלך מתעכב, אולי עוד לא כשר הדור לעכל את העלייה של הארון אל בית ה'. רק אחר כך, כפי שמופיע בפסוקים בפרק ו' בשמואל ב', פסוקים י', י"א, י"ב, שדוד רואה שהקב"ה מברך את בית עובד אדום, אז הוא הולך ומעלה את ארון הא-לוקים מבית עובד אדום לעיר דוד בשמחה. ואז הוא ממשיך לשרת - הוא מוותר על כבודו האישי מפני כבוד הופעת השראת השכינה, מה שמיכל לא מסוגלת לעכל והיא בזה לו.

§39בשבילו, בשביל דוד, זו נקודת כבוד, רצון להיות מחובר אל הקודש, רצון לשרת. ההבנה שעכשיו הוא יבנה את בית מקדש, משאת חייו. אבל הוא המשרת, האני אצל דוד לא כובש את השירות, השירות מזכך את האני. אז נתן הנביא אומר לו, אתה יכול לבנות, אבל נתן הנביא לא אמר את זה בשם ה' והקב"ה אומר לנתן, תגיד לדוד שהוא לא יכול לבנות, זה לא התפקיד שלו, זה לא השירות שלו.

§40הקדושים שבשואה שירתו בדרך של קידוש ה', למות על קידוש ה', והניצנים של המרד נבעו מתוך המסירות הזאת, הם לא היו משהו חיצוני. השנה, שנת ה-70 למרד גטו ורשה. כל מי שהיה במחיצתו של הרב מנחם זמבה הי"ד, שהיה חי בוורשה ונרצח בי"ט בניסן, סמוך לשביעי של פסח, מעיד בכל מיני דרכים איך הוא מאוד עודד ותמך במרד. זו אותה מסירות שהייתה במוכנות למסור את הנפש על קידוש ה'. איפה שאפשר למות בדרך של מלחמה, בדרך של גבורה.

§41לשרת בקודש

§42הרבי מצאנז' שאיבד את כל משפחתו בשואה, אומר לבעל הקורא בבית כנסת שלו בחוץ לארץ, בניו יורק, לקרוא בקול רם את פרשת הקללות של פרשת כי תבוא, לא כמנהגם של ישראל בשקט, מהר. תקרא בקול רם, כי אחרי השואה אין יותר קללות כאלה, יצאנו ידי חובה. ואז באותה שבת הוא מודיע לכל הקהילה שלו, אנחנו לא גרים יותר בחוץ לארץ. נגמר חוץ לארץ, נגמרה התורה בחוץ לארץ - רק לעלות לארץ. זה גוונים שונים של אותה מוכנות להמשיך לשרת.

§43זה דוד המלך, יגיד לו הקב"ה דרך נתן הנביא, אתה לא בונה את בית המקדש. יש מי שבשטחיותו אומר שאם דמים רבים שפכת, חלילה עשית דבר לא טוב. אבל אביגיל אמרה כבר (שמואל א' כ"ה, כ"ח): "כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם". לא רק שאין שום פקפוק במלחמות האלה, אלא הקב"ה בחר בדוד, זה משיח ה'. אלא שבית המקדש צריך להיות בנוי לא במלחמות. עד להקמתו יהיו מלחמות, והוא עצמו מבשר שלום. אז מהרגע הזה שמתברר לדוד שהוא לא יהיה המשרת הבונה אלא רק המשרת הנלחם, הוא שמח בחלקו, הוא מודה לקב"ה. אין טרוניה, אין קפידה. כל הקליפות של הגאווה למה אני לא זוכה לתפקיד מסוים, או מה אני עושה כדי לזכות בתפקיד מסוים - אין, לא קיים אצל דוד המלך. עד כדי הפסוק בתהילים (קכ"ב, א'): "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ" - מה אתה שמח? אומר הירושלמי בכמה מקומות, היו ליצני הדור עומדים מתחת לחלון של דוד המלך, ואומרים ביניהם, אנחנו הולכים לבנות את המקדש. כדי להקניט אותו, חשבו שהוא עשוי מהזן שלהם. אומר להם דוד: "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי", סוף סוף יש כאלה שבונים את המקדש, זה דוד המלך.

§44בכ"ה בניסן יום הזיכרון של יהושע בן נון, הוא נקרא משרת ה', הוא נקרא עבד ה'. והוא, לפי אוצר הגאונים, תיקן את תפילת 'עלינו לשבח'. כל פעם שאתה אומר עלינו לשבח תחשוב על יהושע בן נון. הוא עובר את הירדן, הוא מתקן תפילה לדורות. היא בעצם אומרת ששום דבר לא מובן מאליו, שום דבר לא מגיע לנו. קיבלנו מתנה א-לוקית להיות משרתים, אנחנו מתפללים לעשות אותה. "להעביר גילולים מן הארץ, והאלילים כרות יכרתון" - אנחנו מוכנים לעקור את כל האלילים, כל סוגי האלילים. זה ביטוי של משאת נפש שנזכה לשרת בטהרה ובזיכוך, זה 'עלינו לשבח', זה יהושע בן נון.

§45וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ

§46רב' חיים ויטאל שהיה גדול תלמידיו של האר"י הקדוש, נפטר בכ"ט ניסן. הוא היה אומר בשם האר"י, וכך הוא כותב בשערי קדושה מה עומק המושג שירות באיזון שבין החשיבויות השונות של המצוות. כתוב כאן: "אדרבה, ה' יתברך קפיד על עבירות שבין אדם לחברו יותר מעבירות שבין אדם למקום". לנו סדר העדיפות שונה, המושגים החיצוניים היום של עבודת ה' הם מושגים פרטיים, עכשוויים, אפשר למדוד אותם, וממילא אפשר לבנות בהם מדרגות, מי יותר ומי פחות - מושגים חיצוניים. רב' חיים ויטאל היה אומר בשם האר"י: סדר העדיפות הא-לוקי זה להגיד וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ לפני התפילה, עם זה נכנסים לתפילה - זה המקווה. זה הרבה יותר קשה להגיע למצב שבו אתה אוהב כל אחד ואחד מישראל כגופך, זה כוונות האר"י.

§47יש לך אישיות, יש לך כישרונות, יש לך ייחודיות, אבל תזכור, גם לזולתך יש, ואתה משרת והוא משרת. משרתיו שואלים זה לזה, אלה שמשרתים נותנים באהבה רשות זה לזה להקדיש ליוצרם. הייחודיות מפרה את היכולת לעזור לזולת. זה בעצם הדבר שיהושע בן נון בסוף חייו, כשהוא אוסף את כל הציבור למעמד בשכם של כריתת ברית מחודשת עם הקב"ה. לפי השל"ה הקדוש, הוא מברר האם הם מוכנים לשרת לשם שמיים - זה יהושע בן נון. כל עניינו לפעול את הפעולה של הכניסה לארץ, שהחותם של הכניסה יהיה בקודש. נכון, להלוויה שלו אף אחד לא הגיע, כולם היו עסוקים. נכנסו לארץ, התוודעו לכל יכולת הצמיחה שלנו כאן, אבל באמת זה היה חולשה זמנית. לאט לאט הארץ הזאת, אומר הנביא מלאכי (ג', י"ב): "אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ" - התהליך בחבלי משיח יזכך את החפץ שלנו, את החשק שלנו, את העצמיות שלנו להיות משרתים, זה חידוש של הדור.

§48"שורש האמונה הוא שורש המרי", אמר לנו רבי יהודה הלוי (כוזרי מאמר א' עז-עט). העצמיות יכולה להיות אנוכית, האני יכול להפיל חללים מוסרית. אבל הוא יכול להתקדש - "וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר". ולא סתם פרשת שמיני בתווך בין הפסוקים על ההבדלה הזאת.

§49הפסוקים בסוף פרשת שמיני גם עוסקים בהבדלה בסוגיות המאכלות בפסוק מ"ד בפרק י"א: "כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכׇל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵא-לֹקִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" - כל מגמת החירות, כל מגמת היציאה, כל מגמת ההצלה, הייתה בשביל שנפגוש את הקודש בתוך החיים וננקה את הקליפות שלהם.

§50אֲנִי ה'

§51לכן הקב"ה שיצר את הנפש הוא מודיע לנו את חוקי הנפש, ואיזה אוכל מתאים לחוק הנפש שלנו, ואיזה אוכל לא מתאים. אומר לנו, תדעו לכם, חמץ בפסח זה מקלקל את הנפש. לא יודע מי מכם ראה במוצאי שביעי של פסח, פה, לא רחוק מהמכון - אנג'ל, כל המדרגות וכל החנות מפוצץ עד הרמזור במאות אנשים. מה קרה? מלחמה? מצור? מה יש? - נגמר שביעי של פסח, אפשר להתחיל לאכול לחם. זה מאוד מחדד, מי שאמר לנו בנפש שהחמץ לא מתאים, הוא אמר את זה שבוע, הוא לא אמר את זה שמונה ימים, לא תשעה ימים.

§52יש הרבה מחסומים על הנקודות הטבעיות האלה. אנחנו לא יודעים מה משמעות התקרבותנו ליכולת לבנות את המקדש, אבל זה יקרה פעם. אנחנו מתפללים שהמציאות החסרה, זאת שהתלוותה אל המשכן בשתי המשמעויות של "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ", ובזיכוך שהדור עובר, תוציא אותנו ידי חובה ונוכל להתרכז במשימה הזאת של השירות.

§53הקודש יופיע בנו, בתוך כל ישראל, בתוך המידות, בתוך הכוח של הצמיחה, בתוך השתיקה מול גודל הופעת מידת הדין, אבל לא פחות מזה בתוך היכולת להמשיך וללמוד ולבנות, לעזור לקב"ה להצמיח ישועה.

§54בשורות טובות.

§55חודש טוב.