§1צַו - לשון זרוז
§2שלום לכולם. תמיד כשיש רוחות סערות מסביב יש תחושה כזאת לחזור אל השורשים שלנו, לדברים היציבים שכל הדורות שאבו מהם כוחות וגם משימות. ואנחנו כמו ננסים על גבי ענקים.
§3הנה ההתחלה של פרשת צו: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כׇּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ". אם צריך להוסיף לדיבור הא-לוקי, שהוא כשלעצמו מחייב גם את המושג 'צַו', חכמינו הבינו שיש פה בירור גדול מעבר להוראה שבדבר. הן בסוגיית המשכן והמקדש והן בסוגיה שלנו. לכן רש"י ועוד מחכמי ישראל אומרים: 'צַו - לשון זרוז'.
§4מתי צריך לזרז? מתי שיש מפריעים ומעכבים. מה יכול להפריע בסוגיית הקורבנות? נקודה אחת שעולה מתוך דברי חז"ל והיא נקראת באופן כללי 'חסרון כיס'. איפה שיש חסרון כיס שם צריך לומר 'צו', שם צריך לזרז ולהתגבר על חסרון הכיס.
§5ובאמת, כשרואים את ההכנות לפסח, את כל הניקיונות והקניות לסוגיהם, רואים את ההתגייסות המיוחדת לכל נושא 'קמחא דפיסחא', אז רואים איך עם ישראל מתגבר על העיכובים האלה. נכון שהפרקים האלה בספר ויקרא עוסקים בקורבנות ולכאורה לא בפסח, אבל עם הרישום הזה, עם התזכורת הזאת שגם איפה שיש חסרון כיס צריך להתגבר - עם זה אנחנו נכנסים לשבת שהשנה היא שבת הגדול.
§6הזרוז בעיקרו הוא זרוז לישראל שהם מביאים את הקורבנות. ובקניית הקורבנות - פה עלול להיות חסרון כיס וכאן צריך לצוות ולזרז כדי להתגבר על החיסרון הזה. אבל אם נשאל לגבי הכהנים, באמת לפי חלק מהמפרשים זו ההתייחסות בחלק השני של הפסוק: "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כׇּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" - מבינים חלק מהמפרשים שיש כהנים שצריכים להיות ערים כל הלילה וזה לא דבר פשוט. זה נכון שזה לא חסרון כיס, אבל זה גם סוג של חיסרון. עייפות זה דבר שמאוד קשה להתגבר עליו, הרבה יותר מאשר על אוכל ורעב.
§7ואף על פי כן הנה אנחנו באים לליל הסדר ושומעים מושג כזה שנקרא 'עד שתחטפנו שינה'. הלוואי נגיע להיות ערניים בשעות המאוחרות של הלילה, זה כבר נראה איזה יעד לא כל כך פשוט. מה עוד ששם זה שילוב של האוכל והמתנה די ארוכה לאוכל ועוד אח"כ סוגיית העייפות. אז ה'צו' הזה, החיסרון הזה, אומנם לא נוגע בהקשר של הכהנים לכיס, אבל הוא כן נוגע למצב שבו יש עיכוב אנושי מובן, וצריך להתגבר על העיכוב הזה.
§8כן. שאלת התלמיד: החיסרון כיס שעליו צריך לצוות זה לא בשביל הכהנים?
§9הרב: לא. החיסרון כיס הוא של ישראל שהם צריכים להביא קורבנות וכידוע זה לא בחינם. יש רמיזה אצל חלק מהמפרשים שגם אצל הכהנים צריך לעודד אותם, לא בדיוק לנקודה של חסרון כיס, אבל כן צריך לעודד אותם שמצבם הכלכלי הוא לא זוהר, בסך הכל אין להם נחלה והם לא יכולים לפתח את הנחלות שישראל יכולים לפתח, אבל זה לא במובן שהם צריכים להוציא מכספם.
§10אבל לפי חלק מהמפרשים, גם לכהנים יש דברים שהם עלולים לעכב אותם וצריכים לומר מולם 'צו לשון זרוז'. נכון שהפועל הזה נזכר ביחס לאהרון ולבניו. אבל ישראל הם הקוראים את הפסוקים והם צריכים להבין מתוך מה שנאמר לכהנים, גם מה לגביהם יכול להיות עיכוב וצריך להתגבר עליו.
§11התמודדות על ידי הענווה
§12גם ביחס לממון וגם ביחס לעייפות התורה אומרת בהמשך: "וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר". ובאמת, לפי הכלי יקר ועוד מפרשים, המפגש עם תרומת הדשן אולי הוא מזכיר משהו עם המפגש ערב ביעור חמץ.
§13כי הרי בסך הכל, אומר הכלי יקר, אדם בתרומת הדשן נפגש עם הפסולת שבפסולת, הוא נפגש עם האפר. וזה נראה על פניו שהתורה מחשיבה את העבודה הזאת. ובמקום לפרט את כל מה שקשור להקרבת העולה, התורה כן מפרטת את הרמת תרומת הדשן. ועל כן אומר הכלי יקר, שכאשר אדם, דרך הטיפול באפר מגיע לביטוי העצמי (בראשית י"ח, כ"ז) "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", הוא פוגש את הענווה. אומר הכלי יקר, זה בעצם השורש שאמור להציל מעיכובי חסרון כיס, מעיכובי עייפות.
§14רומז הכלי יקר בעקבות דברי חז"ל גם על עיכובים שעלולים להיות בתחום היצרים, בתחום העריות. כל זה בבגדים הפשוטים: "מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד". עד כדי כך שהכלי יקר אומר "מִדּוֹ בַד" - שיהיה מתאים בדיוק לאדם, לא יותר מדי, לא פחות מדי.
§15וְלֹא יְקַדְּשׁוּ אֶת הָעָם
§16"וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים", זה מזכיר ביטוי שבצורה יותר מורחבת נלמד בדברי יחזקאל הנביא בפרק מ"ד. הנביא אומר שכאשר הכהנים גומרים את עבודתם (פס' י"ט): "וּבְצֵאתָם אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה" - פעמיים, ומיד אח"כ מופיע הביטוי: "אֶל הָעָם". כמו לא היינו יודעים מי נמצא בחצר החיצונה, זה כנראה חשוב לנבואה להגיד לנו. ואז בסוף הפסוק אומרת הנבואה: "וְלֹא יְקַדְּשׁוּ אֶת הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם".
§17אומר הנצי"ב ואפשר לראות גם בפסוקים כאן מעין אזהרה כלפי הכהנים שבטח הלכו שם עם בגדים מיוחדים ויוקרתיים. והיה אפשר ליצור מעין מילה הנובעת מיוקרתיות - 'דיסטנס'. זאת אומרת אני כהן ואתה לא כהן, הפרשי מעמדות. מה יקרה? אומר הנצי"ב, הרי אחרי עבודתם הם כבר עם בגדים רגילים ואם כך, לא יהיה דיסטנס. אז מה הם יעשו? הם ירקמו בגדים הדומים לבגדי כהונה. אז אדם כמוני יראה בגד שדומה לבגד כהונה, אני לא עושה עכשיו את ההבחנה, אני לא יודע בדיוק את ההבחנה אם זה בגד אמיתי או לא וכך הדיסטנס ישמר.
§18לכן אומרת הנבואה לכהנים: "יִפְשְׁטוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם" - לא בגדי כהונה וגם לא בגדים הדומים לכהונה מפרש הנצי"ב. ומעין זה בהחלט אפשר גם להבין מדוע הפסוק שהזכרנו אומר פעמיים "וּבְצֵאתָם אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה" - נכון, בחצר החיצונה הם פוגשים עם ואסור להם לקדש את העם בבגדיהם. אומר הנצי"ב, אסור להם ליצור הפרשים מלאכותיים לעומת שאר עמך ישראל. לכן אסור להם ללבוש בגדים הדומים לבגדי כהונה. אז הבגדים פשוטים, "מִדּוֹ בַד" - שהם במידה מדויקת. ועוד "וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים" - אסור להם ללבוש בגדים יוקרתיים.
§19הסבר הכלי יקר
§20והוצאת הדשן - ענווה באופן פשוט. אומר הכלי יקר: "מצה של חג הפסח יוכיח כי הוא סימן חירות וגאולה". מדוע? קודם כל הולך הכלי יקר לבירור שמופיע בספר דברים בפרק ז'. שאולי הבירור הזה מאוד התחדד בימים האחרונים. כי בעצם מצד אחד בהחלט שמחה גדולה שאנחנו לא אחרי 500 שנים אלא בסך הכל 65 שנים כבר מארחים בצורה כזאת מכובדת נשיא של מדינה שנקראת, לפחות בתקשורת, ידידותית. והיא מדינה שנחשבת מדינה גדולה - אמריקה. מצד שני, למרות הידידותיות יש הבדלים.
§21אומר הכלי יקר, מה מקור ההבדלים? "לפי שלא חשק ה' בישראל כי אם בעבור שהם ממַעטים את עצמם, כמו שלמדו חז"ל (דברים ז', ז') 'לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכׇּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט". ואם השיקול הכמותי הוא לא משמעותי, אז מה פירוש המילים "כִּי אַתֶּם הַמְעַט"? ולכן חז"ל אומרים מסכת חולין: "שאתם ממַעטים עצמכם לפני". נכון, תכונת הנפש הבסיסית של ישראל היא הענווה.
§22וממשיך הכלי יקר לבאר על הבסיס של אותה תכונת הענווה מהפסוק (דברים י', י"ב): "כי 'מָה ה' אֱ-לֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה' - שהענווה מביאה לידי יראה. וכל עוד שההכנעה", שהכלי יקר מבין שהיא מאוד קשורה לענווה, "מצויה בתחתונים ביותר, לפי זה ביותר תגלה ותיראה מלכות שמים. כי הוא יתברך 'גאות לבש' ואין עוד מלבדו".
§23לחסות בשם ה' בכור העוני
§24זה היה חלק מהמלחמה של מלכים ונשיאים רמי מעלה שבזמנם הם חשבו, וחלק מהעולם חשב, שהם מנהלי העולם ועל פיהם ישק כל דבר. בדיוק בנקודה הזאת אומר הכלי יקר, "כי הוא יתברך 'גאות לבש' ואין עוד מלבדו". הנה, ראשית החשבון: "וזה טעם גלות מצרים". כמובן שמול מהלכים א-לוקיים, אנחנו בשר ודם וגם הגדולים שבנו לא יכולים לדייק את הדיוק המלא בסוד ה'. אבל אנחנו יכולים, כלשונו של הכלי יקר, אפשר לטעום, אפשר לקחת משהו מגלות מצרים. "וזה טעם גלות מצרים להכניעם בכור עוני" - זה חלק מהותי ביותר בכל הטעם של גלות מצרים. מה היא יכולה לחולל בתוכנו? מוסיף הכלי יקר: "וחסו בשם ה'".
§25"רבן גמליאל", שדבריו מופיעים במשנה בפסחים, "הוא היה אומר: כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו", וכמובן לא אמירה טכנית, אלא הבנה, עומק: "פסח, מצה ומרור". שכפי סדר הדברים היה מקום להתחיל במרור, ומפה אחר כך השתחררנו, מפה יצאנו, זה הנס הגדול. אנחנו רואים שסדר הדברים שרבן גמליאל וגם שלנו אלפי שנים אחר כך זה לסיים במרור.
§26אומר הכלי יקר: "להכניעם בכור עוני", זה מרכיב אחד, המרכיב השני: "וחסו בשם ה'". זה נכון שאולי יש ציפייה ויכול להיות שחלק מהגל התקשורתי סביב הביקור של אובמה הוא קשור לכמיהה הזאת - להיות עם נורמלי, מדינה נורמלית, לא מסוכסכים עם שבעים אומות. המגן הגדול שלנו יעשה איזה קסם ויקרה משהו לאיראן והכל בסדר. והכור של העוני, הייסורים - לא קל לאדם המודרני. והכלי יקר אומר לנו ליצור הכנעה: שמי שמתייסר, כמובן אם לא נופלת רוחו, הוא מזדכך. קשה לאדם להישאר בעל גאווה כשהוא מתייסר.
§27הדבר השני: "וחסו בשם ה'". הקב"ה מכה והוא מרפא והוא נותן לנו כוח להתמודד, זה מגדיל את התלות, מגדיל את הצורך במחסה בשם ה'.
§28הוסיף הכלי יקר נקודה שלישית שהיא השבוע קצת טושטשה: "על ידי ההכנעה", יש פה כור עוני, יש פה חסו בשם ה', והדבר השלישי: "על ידי ההכנעה יצאו לחירות מן המלכויות ונכנסו בעול מלכות שמיים". לשיטתו, כי הכלי יקר אמר לנו קודם: "הוא יתברך 'גאות לבש' ואין עוד מלבדו". אז עכשיו הוא יכול להגיד "על ידי הכנעה יצאו לחירות מן המלכויות ונכנסו בעול מלכות שמיים".
§29המילים האלה 'אין עוד מלבדו' הן מילים רציניות. שאתה בודק נבואות מול אשור, מול בבל, זה דברים נוקבים ביותר שאומר הנביא ישעיהו. אותה מצרים שממנה יצאנו, כשהיא הידרדרה לשפל המדרגה בייסורים שהיא ייסרה אותנו, לימים נחשבה מחדש מַעֲצָמָה והיו אנשים בישראל שכשהם פוחדים מאשור הם נתלים במצרים. והנביא בפרק ל' מבקר אותם ביקורת חריפה ביותר על התלות במצרים.
§30אולי יותר מזה אומר הנביא ישעיהו בפרק י"ד (פס' ג'): "וְהָיָה בְּיוֹם הָנִיחַ ה' לְךָ מֵעׇצְבְּךָ וּמִרׇגְזֶךָ וּמִן הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה אֲשֶׁר עֻבַּד בָּךְ". וזה יכול להיות בתקופו של עינוי שמזכיר את העינוי במצרים. "וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל". בפרק ל' בישעיה זה אשור ובפרק י"ד זה בבל. ממשיך הנביא ואומר: "וְאָמָרְתָּ אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ שָׁבְתָה מַדְהֵבָה" - כל מי שעינה אותנו בפרק זמן מסוים שָׁבַת. והנביא אומר בפסוק הבא: " שָׁבַר ה' מַטֵּה רְשָׁעִים שֵׁבֶט מֹשְׁלִים", עם התמיהה בפסוק י"ב: "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר?". וממשיך הפסוק הבא: "וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵ-ל", זה כן יכול להיות, במיוחד שעושים לך כזה כבוד זה יכול לחדור קצת ללב.
§31הנביא ישעיהו אומר לנו לזכור את הפרופורציות. זה מה שאומר הכלי יקר, מהכור עוני המזכך את נקודת ההכנעה, משם "וחסו בשם ה' ועל ידי הכנעה יצאו לחירות מן המלכויות ונכנסו בעול מלכות שמיים". זה בירור גדול, האופן שבו הנהגה הא-לוקית פועלת למרות שאנחנו לא יודעים מתי, לא יודעים איך, אבל פועלת ביצירת סדר אמיתי של המציאות מי הבעל הבית.
§32חיים - רק בארץ ישראל
§33נכון שאנחנו נתברך בעזרה של אמריקה בכל המאמצים שלנו אבל משהו מהסוגיה הזאת של לצאת לחירות מן המלכויות זה אולי עוד דורש איזה חידוד וליטוש. למשל בספר יהושע פרק ה', אנחנו קוראים את זה כהפטרה של החג הראשון של פסח. מגיעים לארץ ישראל, עוברים את הירדן ואז חשוב לתורה לומר בפסוק ו': "כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד תֹּם כׇּל הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם" - מפה מתחילים, הכניסה לארץ לא מובנת מאליה.
§34משהו שאולי לא מוזכר בהגדה אבל הרוח שלו מוזכרת בפיוט 'דיינו' ואח"כ האמירה החיובית: 'על אחת כמה וכמה וכו'' שהוא לא במקרה מקדים את דברי רבן גמליאל שהזכרנו - שום מדרגה שנקנתה לא נקנתה בקלות, היא לא פשוטה, היא לא מובנת מאליה, היא לא אוטומטית.
§35אז התורה אומרת מה היה ב-40 שנה: "עַד תֹּם כׇּל הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם". אז זה לא סתם שמהלך של כמה ימים לקח 40 שנה. ממשיך הנביא שאותם אנשים: "לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה'", וכתוצאה מזה שלא שמעו בקול ה': "אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". איך אפשר לחשוב שזה העונש הגדול? הרי הם לא רצו להיכנס לארץ, אז זה בעצם פרס בשבילם! מה בסך הכל ה' אומר, "לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת הָאָרֶץ", הרי זה הצ'ופר שהם ביקשו!
§36אבל אחר כך אומר הפסוק: "וְאֶת בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם", דור שלם נכחד וזה לא סתם "לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת הָאָרֶץ" - מי שלא רוצה לראות את הארץ אין לו חיים, זה הבירור. כל הסוגיות המדיניות, כל ההסכמים שהיו וכל הדמיונות להסכמים שיבואו. אז גם בגלל הלחץ מבחוץ וגם בגלל משאת הנפש שהוזכרה קודם בהקשר אחר של הרצון לשקט ולשלווה, אז מדי פעם מנסים להתחכם עם הארץ הזאת. בגדול, בתקופה ההיא של המדבר, אם ניזהר קצת בהשוואות בין הדורות, אבל לפחות בתקופה ההיא במדבר דור שלם נכחד כשהוא לא רצה לראות את הארץ.
§37לפי הירושלמי במסכת תענית כל שנה בט' באב היו יוצאים 600 אלף גברים מעל גיל 20 ובשנה אחרי זה, 570 ומשהו. כל שנה יוצאים בליל ט' באב מחוץ למחנה, כל המאות אלפים האלה חופרים, כל אחד חופר את הקבר שלו ונכנס לתוכו ונמצא שם בלילה והוא לא יודע אם הוא חוזר, כל שנה. תחשבו על אלה שעברו את החוויה הזאת 37 שנים. איך אפשר שלא לצאת מהדעת מהסיוטים האלה. מה זה לפגוע בארץ ישראל? מה זה לזלזל בה, למאוס בה?
§38להסיר את החרפה
§39את כל זה אנחנו מקפלים בתוך הרמיזות שיש בפסוקים לפני התיאור הבא: "אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ כִּי עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לֹא מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כׇל הַגּוֹי לְהִמּוֹל וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה עַד חֲיוֹתָם", בעצם לא הייתה ברית מילה בהליכה במדבר 40 שנה. ומגיעים למקום חניה, עוברים את הירדן, מגיעים למחנה ואז יהושע מל אותם.
§40ומה אומר פסוק ט'? "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה" - גלגל מלשון לגלגל את החרפה, להסיר אותה. איזה חרפת מצרים? מה היא? למה הכוונה?
§41יש דעות מבין המפרשים שלמצרים היה ברור שאומנם א-לוקי ישראל היכה אותם ושיחרר את עמו אבל זה רק במדבר, הוא לא יכול להכניס אותם לארץ ישראל. אז אם לא ניכנס לארץ תפיסתם של המצרים בעצם תנצח. אז "גַּלּוֹתִי" - גלגלתי את חרפת מצרים בזה שנכנסתם לארץ. ואם כך, אולי חרפת מצרים זה גם בהקשר שבו כשיצאנו ממצרים חטאנו בחטא המרגלים. למרות שבכל מקום בתורה שכתובה יציאת מצרים כתובה ארץ ישראל, כתוב לאן אנחנו יוצאים, זה לא שאין לנו כתובת. זה שאלה מאוד מהותית, הנשמה הלאומית שלנו קשורה לארץ, כמו שה' מבטיח לאברהם אבינו (בראשית ט"ו, ט"ז): "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה".
§42ואם כך אז: "הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם" - שבאתם לארץ. ולזה נוסיף הדגשה של חלק מהראשונים - שעשיתם ברית מילה. ואז נוסיף את הדבר השלישי, לפי חלק מהמפרשים, שאתם יכולים להקריב קורבן פסח.
§43לשוב לארץ
§44אומר יהושע מפסוק י' עד י"ב: "וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמׇּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמׇּחֳרָת בְּאׇכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא".
§45בעצם, וכך אומר הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין (פרק ז' הל' י"ב) שהפסוקים האלה ביהושע הם הוכחה ניצחת בתוך העימות בין הצדוקים לפרושים. האם כמו שסברו הצדוקים הכופרים בתורה שבעל פה, הכופרים בהישארות הנפש, הכופרים בסגולת ישראל בפירושם על מ"מִמׇּחֳרַת הַשַּׁבָּת" - ומסבירים שמדובר בשבת רגילה ולא ממחרת הפסח, או כמו שכתוב כאן ביהושע: "מִמׇּחֳרַת הַפֶּסַח" - אין יותר מן. כל הנס הגלוי של ירידת אוכל מהשמיים בלי צרוך להתאמץ, בלי לצרוך לעבוד, בלי לצרוך לזרוע, בלי לצרוך לעמול, בלי לצרוך להזיע, כל הנס הגדול הזה נגמר בבת אחת - מהרגע שנגמר פסח.
§46וממילא, "וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא". כל זה מהלך א-לוקי מכוון שראשיתו בנס תופעות החורגות מהטבע שעליהם אנחנו מודים ומשבחים את הקב"ה בליל הסדר, אבל לא פחות מזה בכך שאנחנו מגיעים לארץ ישראל.
§47זה ההפטרה של חג הראשון של פסח. אל זה מכוון אותו פיוט של 'דיינו', שאנחנו בסופו של דבר נכנסים לארץ. אולי זה לא בולט בשעה שאנחנו יושבים בגלות ואומרים את סיפור יציאת מצרים. עם ישראל לא שכח את ההגדה בכל המצבים, בכל הקשיים, בכל העינויים, שם היינו מחוברים מפני ששם נולדנו, במצרים. מחשבתם של ישראל קדמה לעולם, בפועל הגוף הציבורי נולד במצרים.
§48לתורה חשוב להגיד בספר שמות פרק י"ב בפסוק ל"ז: "כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף" - זה המספר הבסיסי, אחר כך הוא נקרא בפסוק מ"א: "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כׇּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" - נוצר כוחו של הציבור, נוצר המספר הזה 600 אלף ויחזור כשנצא מהגלות הארוכה, לפי נבואת הושע (פרק ב', י"ז): "וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ" - כלומר יחזור המספר הזה כבסיס לאומי וציבורי. ולכן, המילים שנאמרות בהגדה אחרי הדברים של רבן גמליאל הן: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
§49חלק מביטויים על המכות שפרעה קיבל וכן כל אויבי ישראל בכל הדורות וכן אלה שיישארו אויבים זה: "בזרוע נטויה" - איך שהקב"ה מטפל באומות העולם, לעיתים זה יותר מובן לנו, לעיתים פחות, לעיתים זה מגיע בזמן לפי מחשבתנו, לפעמים זה לא הולך לפי הציפיות שלנו. זה ציר אחד.
§50הנשים במצרים
§51ויש עוד ציר שנקרא "חוזק יד" או 'יד חזקה' - זה פנימה לתוך ישראל. גם אותנו צריך להוציא לחירות. המספר הזה 600 אלף לא היה מספר כל כך פשוט, הוא לא הושג בקלות. היו שתי קבוצות בתוך ישראל - קבוצת הגברים. לגדול שבהם, גדול הדור, היה קשה, הוא ידע שכל הזכרים מושלכים ביאור. והוא עשה תהליך, הוא פירק את המשפחה שלו. אומרת הגמרא בסוטה (יב ע"א): "עמד וגירש את אשתו". מה עשינו אנחנו, אנשים פשוטים? - 'והיו עיניך רואות את מוריך', הרב הגדול, עוז ומגדל, פירק את הבית, ולכן כולנו פירקנו את הבית - ככה אי אפשר לצאת ממצרים, אם לא יהיו 600 אלף אי אפשר לצאת ממצרים.
§52יש קבוצה שנייה, קבוצת הנשים. הן, לפי התיאור בגמרא בסוטה, מסרו את הנפש על הילודה. זה מופיע במילדות, זה מופיע בכלל הנשים, זה מופיע במרים - בסגנונות השונים, כל דמות לפי הקושי ולפי התפקיד. פוגשים את זה בצורה מאוד חדה בשביעי של פסח, ערב קריעת ים סוף, שם זה נראה אבוד. יש מצד אחד ים ומצד שני המצרים ולא סתם המצרים, יש דיוק שם שאור החיים הקדוש אומר, "מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם" - הם ראו בחוש את המלאך של המצרים, את הכוח הרוחני של המצרים. מלאך זה הכוח הרוחני של המצרים. הכל עובד נגדנו.
§53ואז הם אומרים למשה רבנו: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם". ככה מדברים עבדים שעכשיו זכו לשחרור אחרי 210 שנה? זה כפיות טובה נוראה. או, מה הם אומרים? "הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר". איפה דיברנו אליך במצרים כזה דבר? אין דיבור כזה בכל 14 הפרקים בתחילת ספר שמות. ואיפה זה עמד על הפרק שתי האפשרויות האלו, בין לעבוד את מצרים ובין למות במדבר? המפרשים, ראשונים ואחרונים, מסבירים שיש בעצם שני אירועים שהם היו הבסיס, שם נוצרה אמירה, אף על פי שהיא לא הייתה מדוברת אבל הבירור הזה נוצר.
§54מקום אחד, לפי סדר הדברים, בשעה שהשליחות הראשונה אצל פרעה נכשלה ובמובן מסוים יש הרעה בתנאים, ושם הם אומרים קבוצה שעומדת מול משה ואהרון: "יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט". למה? " אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו". עד איפה זה מגיע? "לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהׇרְגֵנוּ" - משמע שסדר העדיפות שלהם זה א' לחיות וב' להשתחרר. אבל אם סוגיית השחרור עולה פה במצב שבו הם עלולים לסכן את חייהם - הם לא רוצים, הכי חשוב לחיות.
§55המצב השני לפי חלק מהמפרשים הוא בפרק ו'. כאשר משה פורס לפניהם את כל תוכנית הגאולה - את כל לשונות הגאולה, והם מבינים שבפריסת התוכנית ארוכת הטווח הזאת יש סיכון, זה לא גאולה מיד. אז תגובתם בנפש הייתה: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". שזה מבטא, לפי חלק מהמפרשים, שוב, את הפחד הגדול שמא קניית החירות הזאת, המחיר שלה יהיה ייסורים עד כדי מוות, לכן הם לא שמעו אל משה.
§56להיות בני תורה המרחבת ליבו של אדם
§57אומר אור החיים הקדוש: "מִקֹּצֶר רוּחַ - אולי כי לצד שלא היו בני תורה לא שמעו. ולזה יקרא קוצר רוח כי התורה מרחבת ליבו של אדם". קודם כל, הם לא יכלו להיות בני תורה, הרי עוד לא הייתה תורה, היא תינתן כתוצאה מיציאת מצרים בהמשך. שנית, לפי מה שהוזכר בגמרא בסוטה, לנשים לא היה קצרות רוח, אז מה זה אומר, שהנשים אז היו בנות תורה יותר מהגברים?
§58והסוף של דברי אור החיים בהקשר הזה הוא לא כל כך ברור במציאות שלנו: "התורה מרחבת ליבו של אדם". רק לפני דקה דיברנו על חטא המרגלים, הם כולם היו גדולי תורה, לא סתם בני תורה. אבל דעתם הייתה מאוד קצרה, רוחם הייתה מאוד קצרה, הם לא יכלו לסבול קושי. הם אמרו: "חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ". מה זה הדיבור הזה, "תורה מרחבת ליבו של אדם", על איזה תורה הוא מדבר?
§59והפירוש השני שלו כמעט הפוך, הוא אומר: "לְמָה שנתבשרו ישראל בשורת הגאולה", כפי שמתואר בפרק ה' בספר שמות, "התרחב לבבם ותחי נפשם ורוחם. וכשחזרו לשיעבוד, הגם שלא היו משתעבדים אלא שיעור הרגיל", ולמטה ממנו "אף על פי כן ותקצר רוח".
§60ואז הוא אומר: "המשכיל בטבעיות הרכבת האנושי ישכיל על הדבר" - מי שמבין בנפש, מי שמבין במודעות עצמית, מי שמבין בזרימת החיים, כל המושגים האהובים בדור שלנו יודע, אי אפשר להתמודד עם משבר כזה, עם ריסוק כזה של אשליה שדבר טוב שמול המציאות מתרסק, אי אפשר להתמודד עם זה. "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" - אפשר להבין אותם, כך בעצם אומר אור החיים הקדוש.
§61הפטרת שבת הגדול
§62אנחנו לעולם לא נכנסים לפסח בלי שבת הגדול, בלי הפטרת הנביא מלאכי בפרק ג'. יש משהו קצת מטעה בפתיחה של ההפטרה, הניגון והמילים נפלאים (פס' ד'): "וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת" - הפלא ופלא, כל החלומות שלנו. הבעיה היא שההפטרה לא משקפת בזה את הפסוקים שלפני כן.
§63בפסוק הראשון פרק ג' הנביא מלאכי אומר: "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר ה' צְ-בָאוֹת" - נפלא, זה יבוא פתאום. מלאך הברית. לכן אומר הפסוק הבא: "וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים" - אלו כבר מילים לא פשוטות, צירוף, אש, כיבוס.
§64מה שכתוב בנבואת מיכה בפרק ז' (פסוק ט"ו): "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" - נפלא בעברית מקראית זה לא הכי מרגש, נפלא הכוונה לא נתפס בשכל האנושי. יהיו דברים בגאולה העתידה, כמו במצרים, שהם לא נתפסים בשכל האנושי. למה הקב"ה מבטיח לנו: "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי .. וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים" וברגע אחרי זה הוא אומר לנו שיהיו ייסורים, זיכוך.
§65רק אחר כך כתוב, אחרי כל הטלטלות ואחרי כל יצירת הכוחות החדשים מסוג מה שהכלי יקר אמר לנו בהתחלה על הכנעה שנוצרת מהזיכוך, אז: "וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם". אז אומר הנביא מלאכי בפסוק י"ב: "וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כׇּל הַגּוֹיִם", אחרי כל הייסורים, "כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר ה' צְ-בָאוֹת". או ארץ שה' חפץ בה, או ארץ שבסופו של דבר, כתיקון לחטא המרגלים, מה שאולי התחיל כבר בזמן יהושע בן נון בחזרה לארץ - ארץ שאתם תחפצו בה ולא חלילה תמאסו בה. אולי אפשרות שלישית, דברים של אור החיים והמלבי"ם: "כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ" - שבארץ הזאת, בארץ ישראל, מתברר החפץ, החשק, החמדה, התאווה, לא רק השכל, לא רק המחשבה. למה?
§66"חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם מַה נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ". יש כנראה איזה סוג מסוים של פקפוק פנימי בתוך הלב, וה' חודר כליות ללב, הוא אומר לנו את זה, ואנחנו בהתחלה מתווכחים. אומרים לא, זה אנחנו בסדר. "אֲמַרְתֶּם", אומר הנביא, "שָׁוְא עֲבֹד אֱ-לֹקִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְ-בָאוֹת", רק מפסידים. "וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים" - נותנים להם גיבוי. "גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱ-לֹקִים וַיִּמָּלֵטוּ" - לעיתים יש תחושה כזאת. והייסורים של התחושה הזאת שהצדק לא נראה, שמי שחי את האמת הוא מפסיד, ושהרווחים המצופים לא מושגים, זה במצבים מסוימים ותקופות מסוימות, סוג של ייסורים לא פחות מייסורי הגוף, ייסורי הנפש, ייסורי העולם המוסרי של האדם.
§67אומר הנביא בפסוק ט"ז: "אָז", במצב של הטלטלות האלה, של השאלות הנוקבות האלה: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ". זה חלק מההכנעה שעליה דיבר הכלי יקר ושרב חיים וולוז'ין אומר אותה על הפסוק הזה בצורה יותר ברורה: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה'" פחות ידברו אלא יותר יקשיבו. אומר רב חיים, כשאדם רוצה לברר את האמת, היכולת שלו להקשיב תלויה בהכנעה. נגיד את זה בשפת פסח, באכילת מצה, בסלידה מוחלטת מחמץ.
§68זה לא יאומן, זה אחד המאכלים הנחשבים הכי בסיסיים בחיים, הלחם, עם כל גווניו. ועם ישראל, בלי בג"ץ, בלי שוטרים, בלי כנסות ובלי דוחו"ת לא אוכל לחם שבוע שלם. לא רק שלא אוכל, הוא לא רואה. אומר הרב קוק, אפילו התורה כותבת (שמות י"ג, ג'): "וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ" - הוא לא מסוגל לאכול. זה נקרא בשפת הגמרא, יש ביטוי כזה: "בדילי אינשי ממנו" - לא רוצים לפגוש את זה. זה סיוע גדול ליותר פשטות, ליותר עממיות, לסדר במקום את הגאווה. אז הנביא אומר הקשבה. פחות ה'אני המדבר', יותר האמת הגדולה שאולי מישהו אחר מכוון אליה יותר ממני.
§69כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ
§70הדבר השני בפסוק י"ז: "וְהָיוּ לִי אָמַר ה' צְ-בָאוֹת לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה" - בונה את האוצר שלכם, בונה את המקום הפנימי של האומה. "וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ". אם המילה הייתה לרחם אז הפסוק היה נעצר כאן: 'כאשר ירחם איש על בנו'. אבל אם המילה היא "כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל", אז כתוב גם: "הָעֹבֵד אֹתוֹ". לפי המלבי"ם, בהקשר של מלחמה עם עמלק, אבל ההבחנה שלו שם היא הבחנה עקרונית לכל התנ"ך. שחמלה ורחמים בלשון המקרא הן דומות, אבל רחמים זה יותר הצד הרגשי, שאולי היום מכונה 'הומני', אני לא יודע בדיוק למה הכוונה, והחמלה היא בשכל, בצדק, במוסר, לא ברגש. אז "כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ", זה אומר מה הוא האב ביחס לבן, מה חושב השכל באמת המוחלטת.
§71כתוב: "הָעֹבֵד אֹתוֹ" - משימות, אחריות. לא במובן הכפייתי, החיצוני, הפקודתי, אלא במובן של הצמחת כוחות, שמדרבנים למשימות. הקב"ה חומל עלינו, רוצה בנו ונוטע בנו משימות. אומר לנו "צַו" כמו שראינו בתחילת הדברים, 'לשון זרוז' גם אם יש חסרון כיס, גם אם יש עייפות, גם אם יש רעב או כל סוג קושי אחר. המוכנות למילים "הָעֹבֵד אֹתוֹ" יוצרת בנפש מקום יותר אמיתי מתביעת הרווחים שבה האני תמיד הוא במרכז.
§72ממשיך הנביא: "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע", בשנים האחרונות יש הרבה מומחים בזה. אבל גם לשיטתם, בשביל מה כתוב: "בֵּין עֹבֵד אֱ-לֹקִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ"? הגמרא במסכת חגיגה בדף ט' ע"ב אומרת, עובד א-לוקים זה ששונה פרקו 101 פעמים, ואינו עובד א-לוקים זה מי ששונה פרקו 100 פעמים.
§73שונה פרקו מאה ואחד
§74רבינו הרב צבי יהודה נולד בליל הסדר. אין יותר חירות מנשמה שבאה לעולם בליל הסדר. הרב צבי יהודה בשלב מסוים, עד שהוא הבין שהקבוצה הזאתי היא בעצם מנצלת את מושג ה'חופש' לאנטי תורה ואנטי מצוות, הוא היה מסתכל בעין טובה על הליגה למניעת כפייה דתית, חירות מלאה. לא להתחשב, מה יגידו, מה לא יאמרו, למי הוא מחויב ולמי הוא לא מחויב.
§75גם במצבים שבהם הרב צבי יהודה היה מתבטא בצורה חריפה ביותר כלפי דעות אחרות, אם הוא שמע, הוא ידע שאנחנו מדברים כמוהו, הוא קרע אותנו כמו דגים. המושג הזה של חופש, 'חופש הביטוי', החופש לא להיות משועבד לרווחים, עובד א-לוקים, פירש הרב צבי יהודה, זה מי שעובד באמת. מה זה באמת? שונה פרקו 101. למה? אמר הרב צבי יהודה בעקבות הגמרא בחגיגה, כי מי ששונה פרקו 100 פעמים זה, יש לו סיבות למה הוא שונה, עוד רווח הוא יכול להרוויח. הוא נקרא יחסית 'לא עובד א-לוקים'. ומי שעובד א-לוקים לומד 101 פעמים, גם כשהוא לא מרוויח. "אוהב את האמת", כמו שאומר הרמב"ם, "מפני שהיא אמת".
§76עבודת ה' ועבודת א-לוקים - פירוש השל"ה הקדוש
§77יש פירוש מיוחד של השל"ה הקדוש, שיום הזיכרון שלו בימים האלה. את השל"ה הזה שמעתי מהרב אברהם רמר זצ"ל, תלמיד חכם גדול שנפטר צעיר, שהיה איש אמת בלי רווחים. השל"ה מדבר על המעמד הגדול שעשה יהושע בן נון. אנחנו בחג הראשון פוגשים את הכניסה שלו לארץ, ברית מילה, את קורבן פסח, את ספירת העומר, קצירת העומר. בפרק כ"ג בספר יהושע יש בירור עם ראשי העם ושופטיו. בשיא הבירור אומר להם יהושע בן נון (פס' י"א): "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם", זה ביטוי שכתוב בספר דברים פרק ד', בהכנה למעמד הר סיני שמתואר בפרשת ואתחנן, ושם התורה משתמשת בביטוי (דברים ד', ט"ו): "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" - אל תקטינו גובה רוחני, אל תמדדו את הר סיני בתמונות שיש משם, בדברים המוחשים אלא תשאירו גובה. עכשיו, לא ברור ביהושע כ"ג למה הוא מתכוון במילים "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" על פי אותו עיקרון.
§78בפרק כ"ד, אחרי הפגישה עם ראשי העם ושופטיו, אוסף יהושע בן נון את כל העם. אנחנו מזכירים רמז מזה בהגדה של פסח. כי אנחנו משלבים בהגדה גם את רב וגם את שמואל, "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". ואת הגנות נחלקו בה שתי דעות מהגמרא, קט"ז בפסחים (ע"א): דעה אחת דעת רב, שהוא מדבר גנות דתית, "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו". ודעה שנייה דעת שמואל שמדבר על "עבדים היינו", גנות בנפש.
§79התיאור הזה של יהושע כ"ד בעצם מדבר על ביטוי שלא כל כך ברור למי הכוונה שלו: "..בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים". אז על פניו זה נראה שמדובר בתרח, הוא עבד עבודה זרה. הרי אנחנו מחונכים מגיל אפס על הסיפור הידוע שמופיע במדרש שהוא שבר את הפסלים של עבודה זרה, אברהם אבינו לא עבד עבודה זרה. אבל זה לא כל כך נעים לקרוא פסוק שבו כתוב שבעצם אבא שלנו היה תרח. יש לנו איזה הכרת הטוב לפי הכוזרי, רבי יהודה הלוי שדרך תרח התגלתה הנשמה של אברהם אבינו, אבל זה לא דבר קל. ואחר כך מתאר יהושע בן נון, את כל מסלול ההשגחה הא-לוקית: יציאת מצרים, הנס של קריעת ים סוף, הליכה במדבר, כניסה לארץ - כל הניסים והמופתים.
§80בסיכומו של דבר הוא אומר להם: "וְעַתָּה" תבחרו - האם אתם רוצים לעבוד את האלוהים שעבדו אבותיכם בעבר הנהר? שוב, הכוונה לתרח ולעבודה זרה, או את אלוהי הנוכרי האמורי אשר אתם בקרבו, אבל זה גם עבודה זרה, אז מה אתה מציע? - או עבודה זרה, או עבודה זרה? מה זה נפקא מינה? אבל יהושע מביא אפשרות שלישית והיא לעבוד את ה', אלו האופציות. לא ברור.
§81והציבור אומרים ליהושע אנחנו רוצים לעבוד את ה'. הוא הוציא אותנו ממצרים, הוא עשה לנו ניסים, הוא שמר עלינו. אומר להם יהושע, אתם לא תוכלו כי הוא "אֵ-ל קַנּוֹא". לא ברור, מה, הציבור רוצה לעבוד את ה' ואתה אומר על כל זה לא תחזיקו מעמד?! למה? ואז הם אומרים לו: "לֹא, כִּי אֶת ה' נַעֲבֹד".
§82השל"ה מראה בצורה ברורה, ואפשר לראות את זה בפסוקים, איך יש שני מושגים בתארים הא-לוקיים שסביבם נע פרק כ"ד ביהושע. יש שם שנקרא א-לוקים ויש שם הוויה. ובעצם יש באמת שלוש אפשרויות כפי שראינו: האפשרות הכי גרועה היא עבודת אלילים שמשויכת ובצדק לתרח. אבל תרח הוא לא אבא שלנו, בשום תקופה ובשום הקשר. אברהם אבינו הוא אבא שלנו. הסוג השני הוא עבודת א-לוקים בחוץ לארץ. 'שישראל', אומרת התוספתא, 'בחוץ לארץ הם עובדי עבודה זרה בטהרה' - לא רשעות, לא השתחווית לפסל, את זה שובר אברהם אבינו. אבל את א-לוקים אי אפשר לעבוד בחוץ לארץ ישירות. בחוץ לארץ עובדים את השרים של אומות העולם. הקב"ה את ברכתו מגלה דרכם אפילו באומן, זה מה שאומר השל"ה.
§83אנחנו יכולים לעבוד רק את א-לוקים. כלומר, בגלל שה' התגלה ושומר עלינו אנחנו יכולים במשהו להחזיר לו טובה. זה עבודה לא לשם שמיים אלא מצד ההגנה עלינו. אין לנו אפשרות בחוץ לארץ לקלוט קשר עם א-לוקים בלי רווחים. את שם הוויה אי אפשר לקלוט מחוץ לארץ, אלא דרך א-לוקים, דרך ההתגלות שלו אלינו.
§84הכניסה לארץ - עבודת ה'
§85כשנכנסים לארץ יכול א-לוקים להגיד לנו דרך יהושע בן נון, תעבדו את ה' - שם הוויה. עצם הקשר אל א-לוקים, בלי שום רווחים ממנו. אם אתם לא רוצים, הם מעדיפים לעבוד את ה' לא לשמה, לשנות פרקיכם רק 100 פעמים, אז בשבת הגדול נשמע את המילים "אֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ".
§86יחסית לעבודה בארץ ישראל, לעבוד את ה' על ידי א-לוקים, על ידי ההתגלות, ולעבוד אלילים - במהות זה אותו דבר. אז אתה אומר, מה עדיף? לעבוד את ה' כי הוא א-לוקים, כי הוא עשה את כל הטובות? זה אהבה שתלויה בדבר, זה לא לשמה, או עדיף לעבוד עבודה זרה? - ברור שעדיף לעבוד את א-לוקים. אבל לא זאת השאלה כי יש אפשרות שלישית בארץ ישראל - לעבוד את שם הוויה! לא בגלל מה שהוא עשה והתגלה אלינו.
§87אז כשהם אומרים לו אנחנו נעבוד את ה' כי הוא עשה כך וכך, הוא אומר להם לא הבנתם כי אתם תולים את עבודתכם בדברים שא-לוקים עשה ועכשיו אנחנו נכנסים לארץ, זו לא העבודה המתאימה. רק שהם אמרו: "לֹא, כִּי אֶת ה' נַעֲבֹד" אז קיבל יהושע את דבריהם.
§88בירור המושג 'בני תורה'
§89"לפי שלא היו בני תורה" - לא בטוח שכל מי שמדבר בשם תורה אכן הוא בן תורה. וגם לא בטוח שכל מי שהוא לא מדבר בשם תורה הוא לא בן תורה, זה לא מתחיל באותיות. במצרים קיבלנו חיים, האותיות מבטאות את החיים אבל החיים לא מתחילים באותיות.
§90עד שהבחור נהיה רבן של כל בני הגולה בגיל ארבע וקיבל סמיכה לדיינות בגיל חמש, בגיל חודש הוא עוד לא ידע את כל הש"ס, לכל הדעות. זה.. כל התחרות בסיפורים, זה רק באיזה גיל יותר צעיר היו כבר הברקות של כל הש"ס, בסדר. מה יעשו אנשים פשוטים כמונו? מה אני אגיד לכם כל מה שעשיתי בגיל חמש שש? נלאה אתכם. נכון, אני לא יצאתי באמת אדם גדול, אז מה, אז אני אעבוד, אתאמץ. יש לנו עוד הרבה שנים ברוך ה', אפשר להתקדם.
§91בירור המושג 'בני תורה' שייך לנפש ולחיים - האם הם מחוברים למגמה הא-לוקית בלי רווחים. הנשים אומרות "שעשני כרצונו", הן מתאימות עצמן לחפץ הא-לוקי. גברים - יש להם חשבונות, יש להם יצרים, יש להם רווחים, מחויבויות, יש עולם שלם. אלא אם כן נשים מנסות להיות כמו הגברים, אבל אם הן שומרות על עצמיותן הן לא מתייאשות. מה יש להתייאש? ה' רוצה לזכך אותנו, רוצה שנוליד מתוך ייסורים, אנחנו מסתערות על המציאות. הן לא היו צריכות לדעת משהו בשביל זה. הידיעות תבואנה אחר כך במתן תורה. וגם זה לא יהיה פשוט.
§92אחרי מתן תורה היה חטא העגל. נשים שאין להן בית הכנסת, ואין להן שופר, ואין להן מגילה, והן לא יכולות להתפלל ליד ארון הקודש - לא קרה להן כלום, יש להן חיים. גברים בלי משה רבנו יכולים להסתדר? אפילו לא רגע. השטן אירגן תמונה באוויר, רואים את משה רבנו מת. כל הגברים הולכים לעגל. לא יכולים לעשות עגל בלי תכשיטים, למי יש תכשיטים? לנשים. זה החובה לקנות לפני פסח. ישמעו כל הבעלים, במיוחד התורניים, אלה עם הקדושה והעומק - לקנות תכשיטים לאישה. מאיפה יהיה לי כסף? אני לא יודע, תחפש משהו. זה הרמב"ם אומר בהלכות יום טוב פרק שישי, אתה יכול לאפות מצה בערב חג אחרי חצות, הכל לעשות למהדרין מן המהדרין, אתה יכול לארגן את ניקוי האבק גם מתחת לרצפה, הכל אתה יכול לעשות. לא קנית משהו לאשתך? - אתה לא יוצא ידי חובה "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ', כך אומר הרמב"ם.
§93זה ביטוי וההבנה שאנחנו בעצם לא באנו לעולם בשביל רווחים, באנו בשביל משימות. מקור החיים הוא נתן לנו את המשימות, על זה שמחתנו. וממילא אין מה להתייאש. גם כשעולם הרווחים נפגע. להיפך, הגמרא אומרת (סוטה יא, ע"ב): "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים".
§94הבירור הזה שעושה יהושע בן נון בפרק כ"ד מחזיר אותנו לבירור של הכניסה לארץ ישראל, שלא לעבוד עבודה זרה, גם לא סוג של עבודה זרה שפירושה לעבוד כוח יותר קטן, בקטנות. גם זה חלק מהניקוי של הדור שלנו.
§95לכן הלב בפסח פתוח. יכול להיות שבפועל אין לאדם אורחים אבל הוא רוצה. בנפש אנחנו יודעים שנגאלים רק בזכות היותנו עם. לפעמים האמריקאים מזכירים לנו שאנחנו עם, ולפעמים אחרים מזכירים לנו. ואנחנו צריכים לזכור בעצמנו. במשפחות, ביישובים, בקהילות, החידוש הזה שיש פה בחירה א-לוקית לאומית, והיא עיקר חירותנו, ש'אין לנו מלך אלא אתה'. ומוכנות לגלות את זה בנפש, לא רק מבחוץ.
§96אז בהסתכלות של המרכיב את הטבע האנושי, בהחלט אפשר להבין מי שנשבר כתוצאה מכך שיש הפרש ופערים בין ההבטחה והתוכנית המקורית לבין השינויים תוך כדי תנועה. אבל חוזר אור החיים לפירוש הראשון שלו, מי שמחובר למגמה א-לוקית מבין שאנחנו כלים להופיע אותה ולכן הוא לא ישבר. יהיו לו תמיהות, יהיו שאלות נוקבות, הוא ינסה לחפש משמעות אבל הוא לא ישבר.
§97לפגוש את אליהו הנביא
§98לכן כל כך חשוב לנו הפטרת שבת הגדול כפי שהסברנו ובליל הסדר לפגוש את אליהו הנביא. תמיד כשאתה עומד בדלת הפתוחה, מה אתה חושב? יבוא או לא יבוא? במסכת נדרים (נ ע"א) חז"ל מספרים על רבי עקיבא: הוא היה במתבן עם אשתו, אין להם כלום, יש קש. ורבי עקיבא אומר לאשתו, כשאני אוכל אני אעשה לך ירושלים של זהב. ואז הם שומעים קול, בן אדם נמצא ליד המתבן שלהם, עני מרוד. הוא אומר להם, אולי יש לכם קצת קש? - לי אין. אשתי ילדה, אני צריך לתת לה אפשרות לנוח. אז אומר רבי עקיבא לאשתו, תראי, יש בני אדם שאפילו קש אין להם.
§99היא אומרת לו, לך לבית מדרש, יש לך עין טובה כזאת, יש לך חירות אמיתית מכל הרווחים שבעולם, המקום שלך בבית מדרש. זה לא היה בן אדם, זה היה אליהו הנביא. אתה פותח את הדלת, אתה רוצה שיגיע אליהו הנביא, אחי יכול להיות שאתה אליהו הנביא. לא אתה היחידי אליהו הנביא, במחילה, יש כמוך עוד שישה מיליון.
§100איך הוא מגיע אליהו הנביא? הוא לחם בקלקולים. הוא אמר למלך ישראל, חוטא ומחטיא ועובד עבודה זרה, אתה עוכר ישראל אבל הוא רץ לפני המרכבה שלו, כיבד אותו. הקנאי הגדול עובר בירור עם הקב"ה (מלכים א', י"ט, י"א): "לֹא בָרוּחַ ה', .. לֹא בָרַעַשׁ ה', .. לֹא בָאֵשׁ ה'" אלא ב"קוֹל דְּמָמָה דַקָּה". ומקבל שליחות מלאכי ג', כ"ד): "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" - זה שבת הגדול. פה אנחנו מסיימים את ההפטרה של שבת הגדול.
§101הפרשה מכינה להכנעה, מכינה לחסות בשם ה', מה שהכלי יקר אמר. מכינה לחירות מן המלכויות. ההפטרה אומרת לקחת את האמת ובמקום שהיא תשרוף היא צריכה לקרב. חסידים היו אומרים, אני לא יודע מי, אבל זה בשם כל מיני אז כנראה שזה אי שם באמת, שכששורפים את כל המרכיבים שאיתם בדקנו את החמץ אנחנו שורפים גם את הנר, זה שאיתו ראינו את החמץ - גם צריך לשרוף אותו. לא צריך להתעסק בשלילה אלא להגדיל את החיוב, זה אליהו הנביא. כי הגדלת החיוב עם הדגשה לא להתעסק בשלילה עלולה להיות מעין פשרה כזאת, מריחת המציאות. אצל אליהו הנביא אין מריחה, הוא קפדן, מדויק באמת. אבל לא אמת שורפת, אמת בונה.
§102אז אדם פותח את הדלת ומדמיין. אליהו הנביא בדור שלנו רוצה להופיע - תן לו מקום. איפה שאתה משיב לב אבות על בנים, לב אחים על אחים, כל צורות החיבורים למיניהם - תן לזה יד, תעזור, תעודד את התופעה של החיבורים, זה לא פחות אמת.
§103גם ליל הסדר הוא בעצם אותה אווירה, כל הגוונים, כל הסוגים. הרב חרל"פ אומר אם אתה חושב להרחיק את הרשע שיושב מולך כי "אילו היה שם לא היה נגאל" - אתה מורחק. וכל מה שאומרים: "אילו היה שם לא היה נגאל" זה היה לפני שיצאנו אבל אחרי שיצאנו אנחנו עם אחד. אז תתפלל שהעם הזה יותר ויותר יבין מי החומל הגדול עליו באמת, ומה זה מחייב, ויעמוד על שלו, וישמח בחלקו.
§104כמו שאנחנו אומרים: "לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלה". והחת"ם סופר ועוד פוסקים אומרים, להזכיר בליל הסדר את כל הניסים שה' עושה בדור שלנו.
§105"מיגון לשמחה, מאבל ליום טוב" - כל הזיכרון של כל התקופות שהיה בהם, כמו שאמר לנו הכלי יקר בתחילת הלימוד: "בכור עוני", או כשאמר הנביא מלאכי על הצירוף והכיבוס.
§106"ומאפילה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה" - ולכן, למרות שהתחושה הבסיסית היא שעשה לאבותינו ולנו, "אנחנו אומרים לפניו שירה חדשה". לכבודו, כדבר עצמי, לא רק מצד מה שהוא עשה לנו ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה".
§107הדור שלנו חי חידושים וצמא להתחדשות. בודק הרבה דברים אם הם חדשים או לא. בעזרת ה' נהיה מסוגלים להגיד לפניו שירה חדשה - לפני הקב"ה להגיד שירה חדשה זה בעצם חיבור של החידוש עם הקידוש, זו משימה גדולה.
§108חג שמח.
§109בשורות טובות.