אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם

§1כאשר התורה כותבת (ויקרא כ"ג, מ"ג): "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם" יש פה בידיעה שלושה מרכיבים: 1. "בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". 2. שהרקע לתהליך במדבר של ההושבה בסוכות היה "בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". זה לא רקע טכני, זה לא רק אזכור של זמן אלא כנראה דבר מהותי. והדבר השלישי, המילים "אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם" שהן באופן כללי מופיעות בתורה במקומות שיש סוג של קבלת מלכות שמיים - יש כללית במעמד הר סיני, יש בערב הכניסה לארץ ויש בהקשר הזה של חג הסוכות - "אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם".

§2בפרשת האזינו אנחנו פוגשים ביטוי מאוד מיוחד. הוא גם ביטוי בנפש והוא גם שאלה של הסתכלות ציבורית, ואני חושב שהוא דורש התבוננות. התורה אומרת (דברים ל"ב, ט"ו): "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט". באופן טבעי אנחנו מתרשמים מהמושג "וַיִּבְעָט", שפירושו סוג של מרד וכפירה. אבל התורה כותבת אחר כך "שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ" - ודווקא את ה"וַיִּשְׁמַן" התורה מפרטת ולא אומרת 'וישמן ישורון ויבעט וימרוד ויכפור'. אז כנראה התורה רוצה שנלמד מה יש במילים הללו שחוזרות שלוש פעמים בצורות שונות של: "שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ".

§3יש בעניין הזה במדרש שני שלבים מאוד מפורטים ויסודיים. השלב הראשון הוא מדור הפלגה, שהמדרש קורא לו "דור המגדל", עבור דרך סדום, והמשך במה שהקב"ה דרך משה רבנו מזהיר את ישראל במדבר, ואחר כך לפני הכניסה לארץ. לאחר מכן אומר המדרש על אותה נקודה בדיוק גם את מה שהוא מתאר כאן: "וכן אתה מוצא בעשרת השבטים שגלו" - בגלל אותה נקודה. ומוסיף המדרש: "וכן אתה מוצא בימות המשיח".

§4מה אתה מוצא? מה מלמדות המילים האלה "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט"? אומר המדרש: "מתוך אכילה ושתייה ומתוך שלווה" - אלו שלושת הדברים. האם מותר לצאת מנקודת הנחה, ובמיוחד אחרי יום הכיפורים, שאכילה ושתייה כשלעצמן הן לא שליליות? נכון שאנחנו צמים ונכון שזה יום קדוש ומיוחד, "שבתון", אבל בכל אופן חוזרים מתוך יום הכיפורים אל האכילה והשתייה במוצאי יום הכיפורים, עד כדי בת קול שיוצאת ואומרת (קהלת ט', ז'): "לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱ-לֹקִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ".

§5לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם

§6אם מול אכילה ושתייה אין בעיה, מה הבעיה ב"מתוך שלווה"? למה לא טוב שבני אדם יחיו בשלווה? יש מילים רבות שמתארות את שאיפת השאיפות של האדם המודרני - לשבת בשלווה. מה רע בזה? זה חוזר ונשנה כפי שהוזכר גם בדור הפלגה, בסדום, בהליכה במדבר, בכניסה לארץ, בעשרת השבטים ועד ימות המשיח. בהקשר של סדום, הביטוי בנבואת יחזקאל בפרק ט"ז באמת מתייחס לשלווה, והנביא יחזקאל ממקד איפה הייתה הבעיה של סדום.

§7הרי לפי מה שהתורה אומרת, אזור סדום היה (בראשית י"ג, י'): "כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". אתה משווה את ארץ ישראל למצרים? - אלא שהתורה בפרק י"א בספר דברים מדברת על ההבדל בין ארץ ישראל למצרים, ואנחנו מציינים את ההבדל הזה בסוכות ומסוכות בכניסה לחורף מבורך. המציאות בארץ מצרים היא (דברים י"א, י'): "וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק" - זאת אומרת שיש נילוס ואתה עם כף הרגל קצת מטה יובל קטן אל השדה שלך ויש לך מים. אין תפילת גשם, לא מחזירים אותך בשמונה עשרה אם לא אמרת, הכול בטוח, יש גשם כל הזמן.

§8בארץ ישראל (דברים י"א, י"א): "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם". האדם המודרני חושב שתחזית מזג האוויר היא האחראית על הורדת הגשם. אבל האדם האמיתי מבין ומחייך באמת - זה לא תלוי בבני אדם. יכולים להגיד לך שלא יהיה גשם, והיה הרבה גשם ברוך ה', חסדי ה'. כשאתה תלוי בשמיים זה חיים אחרים, אתה יודע שאתה חייב למישהו.

§9הכנסת אורחים - אושפיזין

§10הגמרא אומרת בכמה מקומות, וזה גם ביטוי בנבואת יחזקאל לקראת סוף הספר, מוזכר שם המזבח ומסתיים הפסוק ואומר (מ"א, כ"ב): "זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'". שואלת הגמרא (ברכות נה ע"א): אתה מתחיל במזבח ומסיים בשולחן? עונה הגמרא: כן, יש מציאות שאין בית מקדש. כשיש בית מקדש - המזבח מכפר, כשאין בית מקדש מה מכפר? - שולחנו של אדם. מה זה שולחנו של אדם? - הכנסת אורחים.

§11אם יש לך שפע בסדום ואתה חושב שאתה בעל הבית - הדבר האחרון שתעשה זה להכניס אורחים, לבזבז את השפע שלך. אלא שגם אנשי סדום ידעו שיש דבר כזה שנקרא מצפון, שאדם נברא בצלם א-לוקים, במהות שלו יש נקודה מוסרית והוא לא יכול בלי הכנסת אורחים. אז חשבו אנשי סדום איך בונים מערכת שתנטרל את המצפון? איך משבשים את אמת המידה המוסרית של האדם? יש דבר אחד שמחזיק מעמד. מה זה? - חוק.

§12אמרו אנשי סדום: הרי לאדם, ובמיוחד לאדם המודרני - שמירת החוק היא ממש בנפשו, בעיקר איך אחרים שומרים על החוק. אבל זה בכל אופן נושא חשוב. אם ככה, הם יגידו לבני אדם שגרים בסדום: תדע לך, אם אתה מכניס אורחים המשטרה עוצרת אותך, עושים משפט. ולא הולך בבית משפט השלום, הולך למחוזי, לא למחוזי - הולך לגבוה. אין הכנסת אורחים בסדום. הם אמרו את הביטוי (סנהדרין קט ע"א): "נשכח תורת רגל מארצנו".

§13הכנסת האורחים בסוכות זה אחד המושגים הכי משמעותיים. אתה יכול לעשות כוונות על אברהם אבינו, אושפיזין עילאין. אחי, תכניס אורחים! כמובן מתי שאתה יכול, איך שאתה יכול, כל אחד לפי כוחו. אבל אני מדבר על הגישה בנפש. בנפש, אומר לך הרמב"ם (הלכות יום טוב ו', י"ח): אל תהיה מאלו שנועלים דלתות חצרם, אל תנעל את הנפש. יכול להיות שבאופן מיוחד בסעודה מסוימת זה לא מתאים, זה כבר חשבון מקומי. ברמה העקרונית, המסורה בעקבות באמת כל סיפורי האבות והאימהות - לא מוכנים בשום אופן שננעל את הדלת ואת הלב מפני אנשים שהיו בעצם צריכים להיות אורחים. ממש הפוך מסדום.

§14מה גורם הנפילה? - השלווה. כמו לומר ההישג, צבירת הרכוש והשפע. של מי ולשם מה הוא? ברגע שאדם גר בסדום ויכול לקבל מים בשפע, אז כפי שנאמר קודם, אין לו מחויבות לכלום, אלא לעצמו. מהבחינה הזאת, המושג "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" ברמה העקרונית פירושו שכתוצאה מריבוי הרכוש וההישג והשפע - האדם בועט. במה? בראש ובראשונה בא-לוקים.

§15מה עושה לוט כשמתברר שאי אפשר לשבת ביחד עם אברהם אבינו באותו מקום? - הוא נוסע מאזור בית אל לסדום. במבט פשוט במפת הארץ - הוא נוסע למזרח. איך התורה מכנה אותו? בספר בראשית פרק י"ג (פסוק י"א): "וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם" - היה צריך לכתוב 'לקדם', אלא מסבירים חז"ל שהוא הסיע עצמו מקדמונו של עולם ואמר: אי אפשי באברהם ואי אפשי בא-לוקיו.

§16כלומר, אם אני יכול לבחור בין אפשרות לגור באזור כמו מצרים, למשל סדום, שהיה כולו שפע ולא היו תלויים שם בברכת הגשם, ויש לי אפשרות לבחור באזור סדום שהוא כמו מצרים שאני באמת לא תלוי בשמיים, או בשאר חלקי ארץ כנען. מה משמעות העובדה שאני בוחר באזור עם שפע שלא מצריך אותי להיות תלוי במישהו? משמעות הדבר שאינני רוצה באברהם אבינו ובאלוקיו.

§17ודווקא בניסוח הזה, כי אברהם אבינו הוא הניגוד לסדום. הוא מכניס אורחים, הוא מחפש להכניס אורחים, הוא יושב בחוץ כחום היום. זה אברהם אבינו. אומר הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (ט', ג') שלא ראינו קהילה מקהילות ישראל שאין בה צדקה. לאט לאט מתחיל להיפתח המושג הזה ברמה לאומית. זה מבטא משהו שיש בישראל בכלל - שמה שיש לזולת או אין לזולת הוא אכפת לך, זה חשוב לך ולפני חגים במיוחד. זה לא רק במובן שאתה תזמין פלוני אלמוני לאורח אלא גם תאפשר לאנשים להתארח, תאפשר להם לאכול בצורה מכובדת במהלך החג, ויש היום כל מיני דרכים להגיע לכך.

§18אז בעצם זה לעומת זה: אברהם אבינו, שרה אמנו וכל הנפשות שהם עושים בחרן הם על אותו מהלך, ומולם פרשת סדום. לכן, אומר המדרש, כבר בהליכה במדבר משה רבנו מזהיר את ישראל, מפני שעכשיו בעצם מכינים את השאלה האם אני אסתפק בשלווה החיצונית, בהישג ובשפע החיצוני ואשחק את התודעה מי נתן לי את זה וממילא גם אשחק את הבירור לשם מה הוא נתן לי.

§19אולי זה חלק מחג הסוכות - "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", אנחנו עוסקים במהלך של יציאת מצרים. ביציאת מצרים נוצר עם ולאט לאט מתבררת דרכו. אופן הנהגת ה' איתנו במדבר הוא בעצם ההכנה שלו להגיע ל"וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט". לכן המדרש מונה את התקופה הזאת של הליכה במדבר כחלק מאותה אזהרה של משה רבנו כדי להדגיש לנו לא להגיע לאותו מצב.

§20הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ - לזכור באמת

§21הרשב"ם, אחד מהראשונים ונכדו של רש"י, עושה את הבירור הזה דרך הפסוקים בספר דברים פרק ח' (פסוק י'): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". ובכל זאת, אף על פי שלכאורה הכל הסתדר ואתה גם מברך, וזה בכלל נפלא, אחר כך אומרת התורה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם".

§22איך שוכחים את ה'? בייחוד אלה שמברכים ברכת המזון? הרי בברכת המזון כלולות המילים שמזכירות את ה'. אז איך הם שוכחים אותו? אומרת התורה: "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה" - שלווה, הישגים, שפע. מה קורה אז? "וְרָם לְבָבֶךָ". ומה תעשה פעולת האדם שהוא גבה לב? "וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ", והנה חוזר הביטוי: "הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".

§23היום לזכור בשפה החיצונית זה לאגור מידע. יש לאדם מכשירים ויש בהם זיכרונות. לזכור בשפה עברית מקראית זה להשתמש. אנחנו אומרים ביום הכיפורים ובסוכות: "יעלה ויבוא ויגיע וייראה וייזכר זיכרוננו, זיכרון אבותינו, זיכרון ירושלים, זיכרון עמך, זיכרון מלכות בן דוד" - אנחנו מבקשים מהקב"ה: תן לזה ביטוי! תציף את זה! היום זה נמצא בשוליים - מי עוסק במלכות בית דוד?

§24אז מה עושה את האדם שוכח את ה' ומה עושה את האדם זוכר? התורה ממשיכה ומתארת את הגודל של ההשגחה הא-לוקית (בפסוקים ט"ו-ט"ז). ואז אומרת התורה בפסוק י"ז: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". בקריאה ראשונה זה נשמע משפט שלילי, אבל הראשונים אומרים, הר"ן בסגנונו והאברבנאל, שאם שמים לב לפסוק הוא לא כתוב בצורה שלילית, הוא כתוב בצורה חיובית. אומרים הר"ן והאברבנאל, מפני שכאשר האדם מקבל כישרון מאת א-לוקים הוא לא צריך להתכחש אליו, הוא לא צריך לזלזל בעצמו.

§25תחשבו על המבנה הזה של תפילת "ונתנה תוקף" ביום הכיפורים- יש בה בעצם סתירה פנימית גדולה. אנחנו אומרים לקב"ה את האמת, במיוחד ביום הכיפורים: "אמת כי אתה הוא יוצרם ואתה יודע יצרם". מה אתה יודע? הייתי אומר העבירות שהם עשו - לא, אלא: "כי הם בשר ודם". אז מה ההגדרה של בשר ודם לצורך האמת? "אדם יסודו מעפר, אדם משול כחרס הנשבר". אם אתה אומר את זה ברצינות, אם אתה חש את זה, מה נשאר אחר כך? - אתה גמור. לך הביתה. מה אתה אומר מיד אחרי זה? "אתה הקב"ה שמך נאה לך ואתה נאה לשמך" - בסדר, אתה משבח את הקב"ה.

§26ואז אתה מוסיף: "ושמנו קראת בשמך... עשה למען שמך", ומה תעשה? "תתגלה על ידי מקדישי שמך" - ע"י אותם אלו, החרסים. מי מגלה את שמך בעולם? - עמך ישראל. וזה בעצם אותו ביטוי. "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" - יש לך כוחות. אבל ממי? "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".

§27אומר הרשב"ם שבזיכרון שלנו את הסוכות שישבנו במצרים, זה אותו הפסוק, כי בשעה שאדם נמצא בבית שלו, או במבנים אחרים - אפשר להבין שיש כוח עצום של בנייה. אתה סומך על זה? אתה נשען על הבנייה? - זה עלול להיות חלק מהדשנות, חלק מהשביעה. לכן כבודו יישב בסוכה שבעה ימים.

§28מי שרוצה להבין מה זה סוכות לאדם המודרני, ישאל את אנשי שדרות מה הם עשו בסוכות שמונה שנים, בזמן הקסאמים. ישאל את אנשי גוש קטיף מה הם עשו בסוכות 15 שנה. זה לא מצב שבו אתה אומר: 'אני נמצא מוקף בגדר אז אי אפשר לירות עליי' - אין הגנה.

§29אז זאת שאלה גדולה - האם עיקר כוחנו זאת המערכת החיצונית או שהם רק כלים? לצורך העניין כלי הנשק במלחמה הם חשובים, אבל הם רק סעיף ב'. השאלה היא איזו רוח וחוסן נפשי מלווה אותם. הערבים גילו שהשאלה הגדולה של מלחמות ישראל היא שאלת העורף, לא החזית. לכן הם ניסו למוטט אותנו בדרום ובצפון. במלחמת המפרץ עיקר הטילים כוונו לעבר גוש דן כדי למצוא בטן רכה ולהכניע את הרוח. זאת הסוגיה, הלוחמה הפסיכולוגית מסביב.

§30ובעצם, הישיבה בסוכה בחג הסוכות, היציאה מהבית, מהרגלי ההתפתחות הרגילה האנושית, היא חלק מהאופן שבו התורה רוצה שנאסוף כוחות במיוחד אחרי יום הכיפורים, כדי לא להגיע לאכילה ושתייה ושלווה ושביעה, שומן ובעיטה. ההכרה הזאת, התחושה שמקבלים דברים טובים מאת א-לוקים ומודים עליהם, לא מתייחסים לזה כמובן מאליו אלא מבינים שמה שניתן לנו מאת א-לוקים יש לו מטרה, יש לו ערך, והוא לא רק בא לשרת את יצר הרכוש שלנו.

§31אז "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - אין הכוונה לסיפור היסטורי חיצוני אלא לסוג של ידיעה עמוקה שמתחדשת אלפי שנים בעם ישראל מכוח אותו מהלך א-לוקי של 40 שנה במדבר.

§32וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא

§33ואם כך, למה לא מספיק להגיד "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט"? למה לא מספיק לומר את ההארה הזאת של דברי חז"ל שלא נגיע למצב של בעיטה בעקבות השלווה המרובה? ולמה להוסיף שמן למדורה ולומר "שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ"? מה מועילות המילים האלו?

§34אומר המדרש בילקוט שמעוני (האזינו): "דבר אחר: 'שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ' - אלו שלושה דורות שלפני ימות המשיח". אין אות או מילה מיותרת בתורה. הן נדמות כמילים שונות ובעצם מגוונות עם אותו עניין - לפי חז"ל אלו שלושה דורות. ממשיך המדרש: "שנאמר (ישעיה ב', ז'-ח') 'וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב... וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים". מה אומר הנביא? הפסוקים הראשונים הם פסוקים של בית המקדש, חזון אחרית הימים, ואחר כך נכנסים לבירורים שיהיו לפני הגאולה השלמה.

§35בנוסף למה שהמדרש מצטט, הנביא אומר בפסוק י"א: "עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל וְשַׁח רוּם אֲנָשִׁים", וצריך לקרוא את זה כמובן שגבהות העיניים תשפל ושגובה האנשים יתכופף, ואז אומר הנביא: "וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא". מה הפירוש? לא יהיה מכון מאיר בזמן הגאולה? אפשר גאולה בלי מכון? מה זה "וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ"?

§36אומר הנביא: "כִּי יוֹם לַה' צְ-בָאוֹת עַל כׇּל גֵּאֶה וָרָם וְעַל כׇּל נִשָּׂא וְשָׁפֵל" - הולך להיות בירור א-לוקי על הגאווה - גאה, רם ונישא, זה ברור, מילים של גאווה. אבל "שָׁפֵל"? הביטוי של ענווה? אם הבירור הא-לוקי הולך לקרוע את המסווה מהגאווה, למה גם ממי ששפל? אומר האברבנאל שהשפל הוא מי שחיצונית מתנהג בשפלות, בענווה, אבל בפנים מליבו רקוב - הקב"ה ימצא גם אותו.

§37"וְעַל כׇּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים וְעַל כׇּל אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן. וְעַל כׇּל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל כׇּל הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת. וְעַל כׇּל מִגְדָּל גָּבֹהַּ וְעַל כׇּל חוֹמָה בְצוּרָה. וְעַל כׇּל אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ וְעַל כׇּל שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה". מה יקרה עם כל הגורמים האלה? אומר האברבנאל: כשאדם מתגאה הוא מתגאה בגלל משהו. למשל, בגלל מגדל גבוה.

§38ניזכר בשנת תשס"א, במציאות בארצות הברית באחד האזורים הכי יוקרתיים - מרכז הסחר העולמי. פתאום הוא חטף מכה קשה ביותר בפיגוע שהיה שם בכ"ב באלול. מגדל גבוה שבעצם נבנה מתוך התחושה וגם שידר את התחושה שבמיוחד אמריקה יודעת ויש לה הכל. הקב"ה לא יסלח לגאווה הזאת, הוא קורע את המסווה. אין אנחנו יודעים מאיפה מגיעה הטלטלה, אבל הנביא ישעיהו אומר את זה בצורה ברורה ופירט.

§39אומרת הנביא על כך: "וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף" - לא הסוסים, לא הכסף והזהב אלא האלילים. למה? מבין שלוש תופעות למה רק אחת מטופלת? אומר הנביא: "בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ". יש אפשרות לפרש שאלילי כספו ואלילי זהבו אלו אלילים מכסף אבל המלבי"ם אומר שיש אפשרות לפרש שזה אלילות מכספו - שהכסף הופך להיות אליל, הוא הופך להיות מודד בני אדם. מזה צריך להשתחרר.

§40איפה נקודת השחרור? אומר הנביא: "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא". מה הכוונה? - הוא לא נחשב בכלל? - האם האדם הוא כלום? אלא אומר עולא בגמרא במסכת סוטה (ד ע"ב): "אל תקראי 'בַּמֶּה' אלא 'בָּמָה'".

§41הבעיה הגדולה של הגאווה איננה הזיהוי של הכישרון. כפי שהוזכר קודם בשם הר"ן והאברבנאל: האדם קיבל כוח יצירה מאת ה' - הוא לא צריך להתכחש לו. הבעיה של השכחה והזיכרון, או מה שבעצם קובע האם בן אדם הוא מתגאה, זה שהוא מבין מי נתן לו את הכישרון ואת היכולת. פירוש הדבר שעל הבמה נמצא רק המקור העליון. כל בני האדם, ולא משנה מה תחום כישרונותיהם, הם לא נמצאים על הבמה. מקור הכוח נמצא על הבמה. אנחנו משרתים, כלים, חיילים, כל אחד עם הסגנון שלו.

§42במובן של מה שהקב"ה עושה בתקופה שעליה מדבר הנביא ישעיהו בחבלי משיח, יהיה בירור גדול: לאן האדם, האנושות והאומה מתקדמת או לא מתקדמת אם הופכים את הכישרונות לאלילים, ומה קורה בשעה שבני אדם צריכים לעשות את החשבון שלהם על הענווה. כלומר, "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ" - השיא של הבעיטה יהיה בחבלי משיח, כי אז יהיה שיא היצירה, החוכמה, היכולת הטכנולוגית, היכולת הצבאית, היכולת השלטונית.

§43איך יש לך כוח? אתה יודע, אתה מאמין, יש לך חוסן נפשי? כן, אני בסוכה. "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר", כך אומר הנביא ישעיהו (ד', ו'). היכולת להתגונן היא לא בגלל שיש לך תחמושת שהיא חשובה בתור כלי, אלא בגלל שהקב"ה מתגלה דרכך, אתה העם שיצא ממצרים. לא סתם הקב"ה משחרר אותך מבית עבדים.

§44אז אם אנחנו נתכחש למי שנתן לנו את החיים והוביל אותנו במדבר, ולא נשתמש נכון בכישרונות שהוא גילה דרכנו - זאת בעיטה. פעם הבעיטה תבוא לידי ביטוי במישור הרוחני-אמוני, ופעם היא תבוא לידי ביטוי במישור הנפשי-מוסרי.

§45הנביא עמוס מתאר את כל הנאות העולם הזה (פרק ו'): "הוֹי הַשַּׁאֲנַנִּים... הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן וּסְרֻחִים עַל עַרְשׂוֹתָם" ולפי המדרש זה השורש - הפרטיות עולה על גדותיה, ההישגיות עולה על גדותיה ויש שלווה. אנשים חושבים שהכל מתחיל ונגמר בהם, ואז הכל מתפרק מבחינה מוסרית. עד שבסופו של דבר גם נוצר מזה, בהמשך התיאור של ספר עמוס בפרק ט' יש גם צימאון עצום. המעטפת של הדשנות לא מספיקה, היא לא מפרנסת את הנשמה. זה יכול להחזיק מעמד פרק זמן מסוים, זה לא יכול להיות למשהו קבוע בתולדות ישראל. זה משהו בתוך הנשמה שבסופו של דבר מוצף, הוא הולך וגדל. יש בכך גם ברכה א-לוקית שהקב"ה שולח (עמוס ח', י"א) "רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'".

§46ואז מה שהקב"ה שולח ומה שמתעורר בתוכנו - זה בעצם מתעורר יחד. וכתוצאה מכך האדם משליך את אלילי כספו. הוא לא צריך להשליך את הסוסים או את הכסף והזהב, הוא צריך להשליך את האלילות סביב הכסף והזהב.

§47אז בעצם "וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ" הכוונה שהוא יהיה היחידי על הבמה. זה דבר עצום שבני האדם יכירו בכך שהקב"ה הוא מקור הברכה. ככל שאנחנו עוברים בעולם את מושג המים, הן במה שהוזכר קודם בגשם בארץ ישראל לעומת מצרים, והן בארבעת המינים, במיוחד בערבות - כך אנחנו מבינים את זה יותר.

§48עֲרָבוֹת - תלות בקב"ה - ענווה

§49הדימוי של הצימאון לגאולה מצד התלות בקב"ה - זה הערבות שבלי מים כמעט ולא מחזיקות מעמד. זה התיאור שמופיע בדברי רב האי גאון מתקופת הגאונים. כל שנה הוא היה עולה מבבל לירושלים בהושענא רבא. הייתה לו מסורת שאם הוא יקיף את הר הזיתים עם 300 כוהנים עם ערבות בהושענא רבא שבע פעמים - המשיח בא.

§50הוא עשה את זה כמה פעמים והוא לא הרגיש שהמשיח בא. ופעם אחת, אומרת המסורה, הוא הרגיש שאליהו הנביא הולך לידו והוא אמר לו: אליהו הנביא, תגיד לי את האמת - אני פה עם 300 כוהנים כמו ההבטחה, עם הר הזיתים, שבע פעמים, הושענא רבא - מה הולך פה? למה אין גאולה?'.

§51אמר לו אליהו הנביא: 'תסתכל טוב ותראה שיש רק כוהן אחד'. מה פירוש? אליהו עשה בדיקת יוחסין? - לא. אלא אמר לו אליהו הנביא: יש פה פיזית 300 כוהנים, אבל 299 מהם פסולים. למה? כי יש להם גאווה. יש פה רק אחד שיש לו ענווה.

§52השאלה מה יותר קשה - למצוא 300 כוהנים עם ענווה או להביא את המשיח? - לא יודעים. מה שזה אומר שבאמת ככל שמתקדמים בחג, אז השביעי של החג, שהוא השיא של השיא, זה ערבות. כמה מאמצים אנחנו משקיעים באתרוג.

§53יש הרבה אנשים שחושבים שהם האתרוגים. יש כל מיני סגולות איך לזכות לאתרוג יפה לפי מעשיו של האדם, באמת פלאי פלאים - חיבוב מצווה. ערבה - מי מסתכל עליה בכלל? אחרי שתי שניות אתה בוחר, ואחרי יום אין לך ערבה, היא כבר יבשה. זה לא בכותרות. עם מה אתה מקיף את המזבח? לא עם האתרוגים, לא עם הלולבים, לא עם ההדסים - עם הערבה.

§54יונה בן אמתי

§55אתה תלוי בקב"ה או לא? זאת אומרת שככל שאתה יותר מנופח, יותר חושב שאתה אתרוג, ככה אתה פחות קשור לקב"ה, פחות קשור למזבח. זה משנה את סדרי העדיפויות. זה הכנסת אורחים בסוכה, זה הערבה בתוך ארבעת המינים וזאת השמחה של חג הסוכות. אתה שמח על ההישגים שלך, שמח על הכישרונות שלך - או שמח שאתה כלי?

§56זאת שמחת בית השואבה. אומר רבי יונה בירושלמי (סוכה ה' א') על יונה בן אמיתי שביוה"כ פגשנו את הדמות הזאת: "מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית השואבה ושרת עליו רוח הקודש ללמדך שאין רוח הקדש שורה אלא על לב שמח". כל סוד השמחה הוא סוד ההתחדשות. ככל שיש לך יותר ענווה אתה יותר שמח. כל הזמן אתה שמח כי אתה מתחדש עם הכוחות שלך, כי אתה פתוח לקבל ממקור א-לוקי. המקור הא-לוקי הוא אינסופי. נשמתו של אדם מתחדשת. זה לא אומר שכל מי שהוא עצוב יש לו גאווה, אבל זה כן אומר שהעצבות קשורה למקום שבו אין התחדשות.

§57כשהבירור מבחינת המקור הא-לוקי, בשפע של אנרגיה שהוא נותן כל הזמן - כשהבירור הזה נחלש, נשחק או כלל לא מתחיל, אז בכל מיני מצבים לבני אדם אין כוח להתמודד עם מה שהם עוברים. אבל בעצם, כותב הרב ב'אורות הקודש' שיסוד הענווה הוא יסוד החידוש. מאותו מקור מתחדש אליך כוח ואתה שמח בו, עד כדי מדרגה של רוח הקודש ממש - כמו שהגמרא אומרת על יונה, שנכנס לשמחת בית השואבה ושרתה עליו רוח הקודש.

§58ולכן כל המושגים בספר יונה קשורים לאותה השראת שכינה. הוא בורח מלפני ה' וזה ביטוי שהוא בורח מארץ ישראל - הוא לא רוצה לקבל נבואה. אי אפשר לקבל נבואה בחוץ לארץ. אפשר להתרגש בחוץ לארץ, אפשר למחוא כפיים בחוץ לארץ, אפשר להתלהב בחוץ לארץ, אפשר להרגיש טהור בחוץ לארץ, הכל דמיונות. לפעמים דמיונות טובים. זה טוב שאדם עסוק בדמיונות האלה ולא בדמיונות אחרים, ואולי לחלק מהאנשים זה באמת עוזר, העולם החווייתי הזה. אבל זה לא נבואה, זה לא שפע א-לוקי מלמעלה כשליחות. זה קורה רק בארץ ישראל. אומר יונה: 'אם לא אהיה בארץ - לא אקבל נבואה'. איזה נביא לא רוצה נבואה? הוא יודע שיהיה קטרוג גדול על עם ישראל אם יעשה את השליחות שלו ונינווה יחזרו בתשובה.

§59תחשבו אם בן אדם היה אומר היום בשערי תל אביב או בשערי בני ברק: 'עוד ארבעים יום והמקום פה נהפך' - זה הזוי, ישימו אותו בבית משוגעים. ונינווה עשתה טלטלה כזאת גדולה. למה היא עשתה את זה? לפי חלק מהראשונים, המלחים בספינה שראו בעיני הבשר שלהם איך מטילים את יונה לים והים נח מזעפו - הם ראו את מה שנקרא בדור שלנו, ה"מופת" הזה. אז הם אמרו 'ה' הוא הא-לוקים'. ואז הם הגיעו לנינווה והנה פוגשים את יונה - הם המומים! אין מופת יותר גדול מזה - דג בלע אותו והנה הוא חי וקיים, ועכשיו הוא אומר (יונה ג', ד'): "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת". הם אומרים: 'הוא חי וקיים! זה אמת'.

§60יונה לא מוכן לעבור את החוויה הזאת. הוא אומר לקב"ה: "כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵ-ל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה", ולכן אתה תציל את נינווה. ומה יהיה על עם ישראל שעוד לא התעורר מספיק? - זה קטרוג ויונה לא רוצה אותו. זה אדם שקיבל רוח הקודש משמחת בית השואבה - כל כולו מלא התחדשות מכוח כנסת ישראל. כיוון שכך, הוא מוסר את הנפש לכנסת ישראל. זה יונה בן אמיתי.

§61סוכות - לשמוח על היותנו כלים - שמחה של מצווה

§62כל מה שבעצם מתברר סביב הנבואות של ישעיהו, עמוס וצפניה - זה מופיע בכל מיני הקשרים - שהתכונה שצריך לתקן אותה לפני ימות המשיח זו תכונת הגאווה. זה חג הסוכות שפותח אותך לשמחה על היותך כלי.

§63כתוב בתורה "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" - כלומר, בחג שלך, באסיף שלך. העולם היותר קדום היה עולם יותר מתוקן. אנשים עסקו בחקלאות, בעבודת אדמה, זה בריאות הנפש. אז שאדם הוא שמח, במה הוא שמח? בזה שהוא עבד ויש לו תוצרת. עכשיו אומרת לו התורה: 'תאסוף את זה', אבל ברור שהוא אוסף את זה. 'ותשמח בזה' - ברור שהוא שמח. רגע - "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" - בחג שלך, באסיף שלך. ואיך תשמח? "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ". זה כמו לומר: תהיה כל הזמן שמח. מה הבעיה, למה לא להיות שמח? אלא אל תהיה יותר משמח. לא הגזמה, לא הוללות, לא קלות ראש.

§64חלק מהמנהגים קוראים את מגילת קהלת בחג הסוכות. אנחנו פוגשים שם את המושג שמחה, אבל בסתירה. בפרק ב' כתוב (פסוק ב'): "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה" כביכול - מה פתאום לשמוח? ובפרק ח' כתוב (פסוק ט"ו): "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה" - כלומר שהשמחה היא חיובית. עונה הגמרא (שבת ל ע"ב): אין סתירה - זה שמחה של מצווה וזה שמחה לא של מצווה. הגמרא מוסיפה ואומרת: "ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה".

§65מה היא אותה שמחה של מצווה? אומר הגמרא: "שנאמר 'וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'". וזה גם המקור בירושלמי שראינו על יונה שאין השכינה שורה אלא בלב שמח. אין הכוונה שמי שמנגן יש לו שכינה. זה לא משחק ילדים, זה לא אוסף של חוויות אנושיות. אלא ששם, באותו מקום שבו כתוב "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן..." - מדובר על ערב מלחמה וכדי לברר האם בכלל יש סיכוי להילחם נגד מואב, הולכים מלך ישראל ומלך יהודה לשאול את הנביא. והנביא לא מוכן לדבר עם מלך ישראל, כי הוא היה רשע, היה עובד עבודה זרה. אומר לו הנביא (מלכים ב' ג', י"ג): "מַה לִּי וָלָךְ".

§66ואחר כך הנביא אומר שאם לא היה עומד פה יהושפט שהוא מלך צדיק - הוא לא היה מסתכל על מלך ישראל. בקיצור, הנביא כועס. הגמרא אומרת במסכת פסחים בדף סו (ע"ב): מי שוכעס - אם הוא חכם, חוכמתו מסתלקת, אם הוא נביא - נבואתו מסתלקת.

§67מסביר רש"י שהניגון לא מביא נבואה אלא הוא מפיג את הכעס. כיוון שהניגון הפיג את הכעס, אז "כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן" שם זה רק כדי להפיג את הכעס של הנביא על המלך. ברגע שהכעס יירגע - יחזור מסלול להיות כלי לקלוט את השראת השכינה, שכמובן מתחילה מלמעלה, היא לא מתחילה מהדמיונות של בני אדם.

§68יש בחג הסוכות עניין גדול בשמחת בית השואבה, שמחה על היותנו בנותיו ובניו של הקב"ה. אנחנו לא יראים - לא מעשו של אז ולא מעשו של היום, לא מעמלק של אז ולא מעמלק של היום. זה חלק מהבירור של סוכות.

§69וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי

§70יעקב אבינו נפרד מעשו ואומר לו: 'אנחנו לא הולכים ביחד'. למה? אומר לו יעקב אבינו (בראשית ל"ג, י"ד): "וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי". רש"י אומר שם: "'לְאִטִּי' - לאט שלי". מה אכפת לרש"י להגיד "לאט"? כי התורה לא אומרת "לאט", התורה אומרת "לְאִטִּי". ופתאום רש"י ממשיך ואומר: כמו שכתוב בנבואת ישעיהו בפרק ח' (פסוק ו') - ביקורת חריפה ביותר של הנביא על העם המואס את מי השילוח, שמי השילוח הולכים לאט.

§71בדרך כלל, מי שמשועבד לשלווה, לשביעות, לדשנות - הוא צריך שהכל יהיה מהר, שכל העולם ינוע לפי ציפיותיו. הוא מואס במושג "לאט". בעצם אומר יעקב אבינו לעשו: הייתה לך בכורה, הייתה לך אחריות, אבל כשאמרתי לך 'תמכור את זה בשביל נזיד עדשים' - מכרת כי זה מה שרצית באותו רגע. אבל אם היית איש אמיתי, אם היו לך ערכים אמיתיים - לא היית מוותר על הבכורה בגלל נזיד עדשים.

§72"אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי" זה לאט שלי. לעם ישראל יש קצב. הרשימה שהבאנו ארוכה מאוד, "והיא שעמדה לאבותינו שלא אחד בלבד עומד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקב"ה מצילנו מידם". "מידם" זה לא ביטוי חיצוני - שיכלו לבלוע אותנו עם היד, אלא מידם - מכוח ידם, מכוח הצרות שהם עושים לנו. אם אנחנו מתעשתים, אם אנחנו מתמלאים כוחות, אם אנחנו מזדככים, אז רק הרווחנו מכל הקושי, בסופו של דבר זו הנקמה הגדולה בהם.

§73כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד

§74זה שעם נמצא במצב שבו אחד המצבים הכי משמעותיים שלו זה חג הסוכות, והוא שמח בסוכתו, בפשטות, בקישוטים, בדפנות, בסכך ובכל ההלכות שמבטאות כמה זה ארעי, כמה הסוכה היא פשוטה - ובזה הוא שמח, שהוא לא משועבד לכל ההישגים מבחוץ, הוא לא ירא מאומות העולם.

§75וממילא בשעה שאנחנו לוקחים את ארבעת המינים, שהם ביטוי לפי הרמב"ם לאותו אסיף, לאותה יכולת של השקעה בתחום החקלאי, כפי שהמינים האלה ביטאו אז סוגים שונים של כוח הצמיחה. ואתה מכוון, אומר הרמב"ם, לבניין בית המקדש, לשמחה של מצווה, לעלייה לרגל. אז במובן העמוק והאמיתי - השמחה הזאת היא שלך. "בְּחַגֶּךָ", "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם" - אבל אתה רק כלי. "וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם" - השמחה בכל משלח ידיכם לפי חלק מהמפרשים זה לא רק בתרומה אלא גם בכל השליחות שלך שהיא מאת ה'.

§76מכאן ההלל, מכאן זה שאתה מודה על האמת ואתה אומר לגבי חבלי משיח (תהילים קט"ו, א'): "לֹא לָנוּ ה' לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד". זה גם מה שאמרנו ביום הכיפורים: "ובכן, תן כבוד לעמך", וזה שביקשנו: "פתחון פה למייחלים לך". המושג הזה ביום הכיפורים בא לעולם בצורה של טהרה בעקבות הפרישה מן החומר, שכמה ימים אחר כך - בעקבות החזרה אל החומר בסוכות - זה קורה ביותר עדינות ושליטה, ביחד עם הטהרה של יום הכיפורים.

§77בעצם המציאות הזאת יכולה להיות מציאות מחוברת בין מה שאדם עובר באופן אישי ומה שהוא מתמלא, לבין מה שהוא שמח במקור הא-לוקי, לבין מה שהוא פועל עם המקור שמה שה' נתן לו - הוא משתמש בזה לטובה. זו שמחה שמביאה רוח הקודש.

§78"אל תשליכנו מלפניך" אמרנו, "ורוח קודשך אל תקח ממנו" - אם אני פוגע במישהו אני מבקש סליחה, זה לא שאנחנו אנשים עם רוח הקודש במובן שאנחנו יודעים מה יהיה, מה להגיד, מה לעשות - אנחנו לא יודעים כלום. אלא ברוח הקודש במובן הלאומי, זה שעם ישראל היום בחבלי משיח, בסך הכל לא מורד. הוא בסך הכל ממשיך ניצנים של שינוי לטובה. זו סוכת דוד הנופלת, להקים אותה זה מלכות בית דוד. ואין דוד בלי יוסף.

§79בגמרא במסכת סוכה (מח ע"ב) לא יודעים מאיפה הגיעו שני האנשים האלו, לאחד קוראים ששון ולשני קוראים שמחה. הגאון מווילנה אומר תמיד שסיבת קיומו בעולם הייתה לחדש שששון ושמחה הם שֵׁם שני המשיחים, שהכוונה שאחד הוא על שם משיח בן יוסף והשני על שם משיח בן דוד.

§80פרק אחרי מה שהזכרנו מהנביא ישעיהו על הגמול על העם המואס במי השילוח כתוב (ט', ו'): "לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ" - את משיח בן דוד צריך להכין ואת זה עושה משיח בן יוסף. זאת תפקיד הגאולה הטבעית. אנחנו רוצים את הקומות הרוחניות והמוסריות שיצמחו מתוך הגאולה הטבעית. משל אתה בונה את הסוכה - אתה רוצה תוכן, אתה רוצה נשמה - הדפנות חשובות, האור חשוב, הסכך חשוב, הקישוטים חשובים - ובתוך הכל נשמה.

§81בדברי הרב קוק רואים שמה שימות זה הקליפות, תופעות הלוואי. למשל, המהלך של התנועה הלאומית המתחדשת, בעצם אפשר להגיד בגדול במאות השנים האחרונות, אבל בצורה עוד יותר מעשית-ציבורית במאה השנים האחרונות - אומר הרב קוק: יש בכל תהליך לאומי תופעות לוואי של מגרעה של פרטיות מוגזמת. זאת אומרת, שעם שחוזר לארצו, עסוק בתחייתו, מגדל אותה, מטפח אותה - הוא ישכח את חובתו כלפי העולם, הוא ישכח את היחס שיש לו כלפי מציאות הרבה יותר רחבה, שגם היא חלק מתפקידו כאומה.

§82אז הקליפות האלה ימותו, כלומר המגרעות הפרטיות של למשל אנוכיות שהיא על חשבון היחס עם אומות אחרות - זה ייפול. ובכיוון הזה אפשר ללכת לעוד סוגיות של תופעות לוואי כתוצאה מקיבוץ הגלויות - פריחת הארץ והקמת המדינה. אז גם תופעת לוואי היא שהמציאות הטבעית והחומרית מתקדשת ואנשים אומרים: זהו, אין לנו יותר לאן להתקדם במובן הרוחני - ולא כך.

§83לכן התפילה שהתפלל האר"י, ובעקבותיו אור החיים הקדוש, בעקבותיו הבן איש חי, בעקבותיו הגר"א, במסורת של מאות בשנים - להתפלל על משיח בן יוסף שלא ימות. לגר"א הייתה תפילה כל יום חוץ מ-18 - "עוד יוסף חי". כי אם ייפגע הכוח הטבעי שצריך להצמיח את הכוח הרוחני - אז לא יצמח הכוח הרוחני. ולכן ברמה המהותית, המסורת של הגר"א הייתה על פי התורה הפנימית שמשיח בן יוסף לא ימות. לעניות דעתי זה לא סותר את תופעות הלוואי שהן כן תיפסקנה, אבל המהות הזאת של גאולה טבעית לא תיפסק. בתווך נמצאים הקשיים.

§84הללו בוכים והללו בוכים

§85באותה סוגיה של משיח בן יוסף בגמרא בסוכה, הגמרא אומרת ששוחטים את יצר הרע של עבודה זרה, ולא רק אותו - את כל היצר הרע. ואז מה רואים? שתי קבוצות בוכות - קבוצת צדיקים וקבוצת רשעים. אין שלוש קבוצות בחבלי משיח, יש רק שתיים ושתיהן בוכות. למה? אומרת הגמרא (סוכה נב ע"א): קבוצת הצדיקים בוכה כי מהיצר הרע השחוט יוצא הר גבוה והם לא מבינים מאיפה היה להם כוח להתמודד עם היצר הזה, עם הקושי והייסורים האלה. הקבוצה השנייה שבוכה היא קבוצת הרשעים. היא בוכה כי היא רואה שמתוך השחיטה יוצא חוט השערה. אז היא אומרת: איזו החמצה זאת! איך פספסנו?

§86מציאות לא יכולה להיות גם הר וגם חוט שערה - או או. אבל ייתכן שזה באמת גם וגם כי הקושי הוא כבר שאלה שתלויה בנפש. אתה יכול להכריע בנפשך שאף על פי שזה נראה קשה כהר, אתה תוכל להתמודד כאילו זה היה כחוט השערה. ואותו דבר הפוך: יש לך בסך הכל להתמודד כחוט השערה, אתה תוכל להיות במציאות שתחשוב שזה הר גבוה. זה ממש שני מצבים שתלויים בהסתכלות שלנו.

§87אנחנו מתפללים שחג הסוכות יהיה חג שימלא את כל האומה הזאת בכוחות גדולים, בשלווה אמיתית, לא פינוק אבל עם הרבה חוסן נפשי לעמוד במשימות. עם הרבה שמחה, עם הרבה פתיחת דלתות הלב. שיהיה חג הסוכות "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם".

§88מה מכין לנו החג הזה? איזה כוחות הוא עתיד לתת לקראת ההמשך? אם הייתי נביא או עיתונאי או פוליטיקאי או פרשן או יועץ - הייתי יודע. אני בסך הכל איש פשוט, אין לי שום יומרות ולכן אני לא יודע מה יהיה. אין אדם יודע את הקץ, זה שבעה דברים שהקב"ה מעלים מהאדם, ככה אומרת הגמרא בפסחים (נד ע"ב).

§89ורבי זירא לפי הגמרא במסכת סנהדרין (צז ע"א), היה אומר לתלמידיו: תפסיקו להתעסק במשיח. מה פירוש? אפשר שיהיה בית מדרש בלי התורה גואלת? זה לא יכול להיות. אלא תפסיקו להתעסק, אומר רש"י, בשאלה מתי יבוא. זה משגע, לא יודעים מתי יבוא. וזה גם לא כל כך חשוב. אתה יושב בסוכה ואתה שמח וטוב לב, אתה לא עושה כל מיני חשבונות מתי יבוא. מוכנים להיות כלים בשמחה.

§90לשמח כל אחד בדרכו

§91בהצלחה בכל ההכנות שעוד לפנינו בכל מצוות החג. כולל המצווה שהרמב"ם מונה אותה - לקנות מגדנות וקליות לילדים, זה מאוד משמח אותם. ביסלי ובמבה בתנאי שהם לא מקבלים את זה כל יום. וקבוצת הנשים קונה להן, אומר הרמב"ם, בגדים ותכשיטים כפי ממונו. ולקבוצה השלישית שאנחנו לא מתעלמים מהם, גם היא קבוצה משמעותית בחיים - אחרונה אבל משמעותית - זו קבוצת הגברים, שכמובן שמחים בדברי תורה ובשירים והרמב"ם בפשטות כותב: שמחים בבשר ויין.

§92שנזכה את כל סוגי השמחות האלה להכין כראוי. ארבעת המינים - פחות לחפש באתרוג ויותר לחפש בערבה, בהחלט. פחות לשלם על אתרוג. למשל אתרוג עולה 400 שקל, אפשר לקנות ב-100 וב-300 לקנות בגד לאישה, דוגמה של חיסכון, כל אחד עם היצירתיות שלו.

§93ונזכה להיפגש ברגל בעזרת ה', בעלייה לרגל, בחול המועד סוכות, בחג הראשון, בהושענא רבה. מי שיכול לארגן 300 כוהנים בעלי ענווה עם ערבות בהר הזיתים - מוזמן.

§94בקיצור, כל המאמצים שאפשר לעשות כדי שסוכת דוד תקום ותהיה סוכה ולא תהיה בית. תהיה מלכות בית דוד "לית לה מגרמה כלום" אומר הזוהר - פשוטה, עממית וטבעית.

§95בשורות טובות לכולם. שבת שלום וחג שמח.

§96החוברת יוצאת כחלק קטן מפרויקט גדול ללימוד ולבירור בתורתו של הרב אלישע זצ"ל, במטרה להרחיב ולהעמיק את מעגלי הלימוד ולתת לתורה זו להמשיך לפעול ולהשפיע.

§97השיעור תומלל מילה במילה ולאחר מכן נעשתה עבודת עריכה על פי הבנתנו בדברי הרב.

§98אפשר לבקש את התמלול מילה במילה ולקבלו בשמחה.

§99להצטרפות לקבוצה השקטה בה בעזרת ה' ישלחו החוברות כל שבוע

§100להערות, להארות ולהקדשות: 054-351-9795

§101או דרך כתובת המייל: h0543519795@gmail.com