בקשו ענוה בקשו צדק - בחבלי משיח

§1כִּי ה' אֱ-לֹקֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ

§2פרשת השבוע עוסקת במרכיב מאוד חשוב מבחינת החיים שלנו וזה הלב. הקב"ה בוחן כליות ולב ובאמת השאלה הגדולה של האדם זה לא רק מה הוא אומר ועושה אלא גם מה יש בליבו. פעמים אומרת התורה שהאמירה בלב מבטאת חולשה ופחד (ז', י"ז): "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם" - למילה "רַבִּים" יש כמה פרשנויות, כמות, עוצמה, ויכול להיות שזה גם מבטא חולשה פנימית שאדם חושש שאין לו ולציבור יכולת להתמודד מול הקשיים, על זה התורה אומרת: "לֹא תִירָא מֵהֶם".

§3האם זה כמו המילים: 'והעיקר לא לפחד כלל' או שיש פה גם היגיון? ממשיכה התורה לפסוק הבא: "זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם. הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם". האם הכוונה לומר 'יהיה טוב' וה' יעזור? - בכך נסיים את פרשת החשש הזה? חוזרת התורה ואומרת (פסוק כ"א): "לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱ-לֹקֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵ-ל גָּדוֹל וְנוֹרָא". כשנכנסים לגופם של הדברים שהתורה כותבת בהקשר הזה של ההתמודדות עם הפחד רואים שהתורה קושרת את זה גם לחומרה וגם לבירור של עבודה זרה.

§4התורה אומרת בפסוק כ"ה בסוף פרק ז': "פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָּךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ-לֹקֶיךָ הוּא" - הפסילים והעבודה זרה הם תועבה. והתורה חוזרת ומסכמת בפסוק כ"ו: "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא". באופן פשוט התועבה היא הפסילים, התועבה היא עבודה זרה.

§5אבל אם כך, למה בתוך פסוק כ"ה נאמר: "לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם"? מה עניינה של החמדה הזאת לצורך עבודה זרה ולצורך החומרה והביעור של עבודה זרה? הגמרא במסכת סוטה (ד ע"ב) מביאה ארבע דעות לחומרת גסות הרוח, אפשר להגיד, גאווה.

§6הדעה הראשונה: "א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים". בדור שלנו המילה 'כאילו' נהייתה חשובה מידי אבל פה חז"ל מתכוונים ברצינות. יש דמיון בין עבודה זרה לבין גאווה. על בסיס מה הדמיון? אומרת הגמרא: "כתיב הכא (משלי ט"ז, ה'): 'תּוֹעֲבַת ה' כׇּל גְּבַהּ לֵב' - הגמרא מבינה שגבהות הלב זה ביטוי דומה לגסות הרוח ובשפת חוכמת הקודש של שלמה המלך היא נקראת 'תועבה'. וממשיכה הגמרא: "וכתיב התם: 'וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ'".

§7אם בלשון הקודש נאמרה המילה 'תועבה' הן ביחס לגבהות לב והן ביחס לעבודה זרה - מסיק רשב"י ורבי יוחנן ש"כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים". אני לא יודע אם היום שאדם אומר את המילה תועבה הוא חושב שיכול להיות שהכוונה לגאווה. אם היו אומרים לא להכניס תועבה אל ביתך - תארו לעצמכם שישאירו מחוץ לבית את כל בעלי הגאווה, יהיו מעט אנשים שיחזרו הביתה. החומרה של הביטוי 'תועבה' זה דבר מפחיד.

§8דבר נוסף אולי, אולי התורה רומזת לכך שהחמדה של הכסף והזהב קשורה למושג עבודה זרה. למה? בהמשך של הגמרא בסוטה, ראשית הדברים הייתה דברי רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי. ועכשיו הדעה השנייה היא דעתו של רבי יוחנן בעצמו שאומר: "כאילו כפר בעיקר שנאמר (דברים ח', י"ד): "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ".

§9בהלכות דעות הרמב"ם מאוד מברר, מדגיש ומרחיב את כל תפיסתו האמונית והנפשית בחשיבות של שביל הזהב, דרך האמצע, של לא להיות בקצוות. אבל הרמב"ם אומר שיש שתי מידות שבהן אין אמצע, יש רק קצה. מידת הגאווה ומידת הכעס. לגבי הענווה מביא הרמב"ם את המשנה בפרקי אבות (ד', ד'): "מאוד מאוד הוי שפל רוח" - אין אמצע.

§10המידה השנייה היא מידת הכעס שגם עליה אומר הרמב"ם: "כאילו כופר בעיקר". הרמב"ם שם מביא על פי הזוהר ש:"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". שתי הדעות הללו הן גם לגבי גאווה וגם לגבי כעס והפסוק שהגמרא מצטטת והרמב"ם בעקבותיה - מופיע בהמשך לפסוקים שראינו קודם. התורה מתארת את השפע שיש בארץ ישראל (ח', ז'): "כִּי ה' אֱ-לֹקֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" - שבעה מינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת".

§11מה עושים עם כל השפע הזה? אומרת התורה: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" - ברכת המזון, דאורייתא.

§12הגמרא במסכת ברכות (כ ע"ב) מדברת על הפסוקים האלה בהקשר לסתירה בשאלה האם ה' לא נושא פנים - כפי שמופיע בפרק י' בפרשה שלנו (פסוק י"ז): "אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד", או כפי ברכת כוהנים האומרת (במדבר ו', כ"ו): "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ"? היישוב שהגמרא מיישבת הוא שאמנם עם ישראל מחויבים לברך ברכת המזון רק אם הם שבעו אבל הם מחמירים על עצמם שאפילו שיעור קטן מאוד של אוכל, כביצה - הם מברכים ברכת המזון.

§13רבי צדוק מלובלין מוסיף ב'פרי צדיק' שאין הכוונה למצב שבו יש שפע אבל ספציפית האדם המסוים הזה אכל מעט ואז זה חידוש של חיבת המצווה. אלא אומר רבי צדוק, מה יהיה במצב שאין יותר מה לאכול? ובכל זאת ישראל מברכים ברכת המזון גם כשאין להם כלום. למרות שהיה מקום לתאר, בייחוד בדור שלנו, את ההתחשבות במצוקה, בתחושת החוסר, ואז אולי אדם היה קצת מתמרמר או בוטה בתחושות שלו כלפי המציאות. אבל לישראל אין את הטינה הזאת בלב על מצבם, הם מסתפקים במועט, שמחים בחלקם, ולכן הקב"ה נושא להם פנים כיוון שהם פועלים לפנים משורת הדין.

§14שאלה של תלמיד: אבל זה נשמע שלפחות בפרשה הזאת - באת לארץ ומה אתה עושה? - אוכל, שובע, נהנה ומברך...

§15הרב: אפשר להגיד, לא יודע אם להגיד השיא, אבל זה בהתפתחות כזאת שהכותרת שלה זה: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ". אבל מה התורה אומרת מיד בהמשך? פסוק י"א בפרק ח': "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם". אם היה כתוב: 'הישמר לך פן תשכח את ה' א-לוקיך ולכן תברך ברכת המזון, תגיד תודה על האוכל' - זה היה אולי יותר מובן. אבל אחרי שהאדם מברך ברכת המזון, צריך להגיד לו 'תיזהר לא לשכוח את ה''? ואחר כך לתלות בזה את מצוותיו, משפטיו וחוקותיו אשר אנכי מצווך היום? את כל התורה כולה?

§16אומרת התורה: "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ". זה עוד היבט של אכילה ושביעה. לא כל אכילה ושביעה נמדדת בשאלה האם אתה מברך ברכת המזון. יש אוכל, יש בתים טובים, יש בקרך וצאנך, זה מה שנאמר רכוש, ואז זה מגיע מהר מאוד למילים "וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ" - מה שראינו בפרק ז' ניעור עכשיו בפרק ח'. בפרק ז' רק הרגשנו שיש פה איזה רמיזה למשהו שקשור לכסף וזהב על הפסילים והאיסור לחמוד אותם, ועדיין חשבנו שזה קשור לאיסור עבודה זרה. עכשיו, בהקשר אחר לגמרי, הגמרא מזכירה את הכסף ואת הזהב כחלק מההתפתחות של ההישגים של בני אדם והכישרונות שלהם.

§17מהות מושג הזיכרון

§18והנה פסוק י"ד הוא המצוטט בגמרא שראינו קודם: "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". יש הרבה שימוש בדור המשוכלל שלנו במילה זיכרון. אמר לי חבר אתמול, יש סוג של מכשיר שיש לו 7,000 זיכרונות של שמות, דור 800, משהו רציני ביותר. מצד שני, כששמים לב איפה משתמשים בביטוי הזה, בעצם משתמשים בו במאגר מידע. יש לך מאגר מידע של 7,000 שמות, זה באמת הרבה. מה אתה עושה איתם? אתה משתמש בזה או לא? יכול להיות שבעצם מתוך ה-7,000 אתה משתמש ב-100. אז זה נקרא זיכרון או נקרא שכחה? 6,900 אתה לא משתמש. מה שאנחנו לא משתמשים בו נקרא שכחה.

§19יכול להיות שזה לא בכדי שהאדם המודרני קורא למאגר מידע 'זיכרון', כי זה משחרר מאחריות. והתורה תוחמת אותנו במושג זיכרון בפרשה הזאת. כי אם זיכרון פירושו: איך אני חי על פי מאגר המידע, וממילא מאגר מידע שהוא לא משמעותי לי - אני נקרא שוכח אותו, אז יכול להיות שיש סוגיה שהיא בעצם, כפי שראינו קודם, קשורה לכל המצוות והמשפטים והחוקים. הסוגיה הזאת היא האם אני שוכח או זוכר.

§20בין מה למה? - נמשיך הלאה: "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". ועכשיו תיאור דומה של כל ההשגחה הא-לוקית, פסוקים ט"ו-ט"ז, שזה בעצם מאוד דומה לפסוקים שראינו בתחילת פרק ז'. איך ה' אמר לנו בתורתו להתגבר על הפחד? - "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם. לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכׇל מִצְרָיִם" - לזכור את ההנהגה הא-לוקית.

§21והנה המבחן: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" - זאת לא אמירה שלילית. רבנו הרב צבי יהודה היה מביא את דברי הר"ן והאברבנאל המפרשים שהפסוק הזה הוא לא משפט שלילי. מדוע? "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל...". הנה שוב אנחנו פוגשים כסף וזהב. אדם משיג את הרווחים מתוך שהוא השקיע. פעם 'השקעה' הייתה השקעת עמל, מאמץ, והיום זה סוג אחר של השקעות, אבל השפה המודרנית משתמשת באותו פועל.

§22לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה'

§23בעצם למי הכסף והזהב? בבית המקדש השלישי, שאנחנו קרובים לבנייתו, שלט גדול יקדם את פני הבאים. יהיה כתוב עליו מה שאמר הנביא חגי על בית שני (ב', ח'): "לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה'". אבל בבית שני לא איכשר דרא, יכלו להבין את זה אז ולא הבינו.

§24הכסף הוא של ה'. מה פירוש? השקעת והרווחת, אז למי הכסף? - שלי. רגע, עכשיו המבחן - האם אני שוכח את ה' או אני זוכר? מה המבחן? "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל". המוח, הכישרון, היצירתיות ובהקשר הזה גם ההשקעה שלך - הם היו הכלים שדרכם הגעת לכסף ולזהב. אבל מי נתן לך את הכלים? מי נתן לך את האפשרות להגיע לכסף ולזהב? - הקב"ה.

§25אדם צריך להמשיך ולחשוב מאיפה הכישרונות ומאיפה ההישגים ואז לשאול את עצמו: רגע, למה א-לוקים נתן לי את הכסף הזה? למה הוא נתן לי את האפשרות לפעול, להזיז ולהשפיע? ואז הייתי אומר רגע, אני צריך לדייק איזה כוח הוא נתן לי, כוח להיות מנהל כל העולם או בעצם כוח של פקיד להעביר הלאה את הטובה שיש, לא לדאוג לעצמי בכלל.

§26כשהאדם חי בתודעה כזאת הוא כל הזמן חושב מה הוא יכול לעשות עם הזולת? איך הוא יכול לעזור לו? איך הוא יכול להרגיש את מצוקתו? ואז היינו אומרים ש'עשירון עליון' זה מי שתורם, ו'עשירון תחתון' זה מי שאוסף לעצמו, כל המושגים שלנו היו משתנים.

§27בשבת הבאה קוראים את פרשת מעשר ואת שמיטת כספים. התורה אומרת את הביטוי בפרק ט"ו (פסוק ז'): "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ". שואל אור החיים הקדוש: זה יכול להיות הרבה אביונים, מה זה "בְּאַחַד"? עונה אור החיים: תקרא את המילה הזאת כמו כתוב "במיוחד" שבאחיך. מה פירוש? אומר אור החיים: אתה רואה בן אדם שאין לו כסף, אז מה אתה אומר? הוא נמוך? שכבה חלשה? למה? הוא יכול להיות אדם מאוד איכותי. ועל כן המושג: "בְּאַחַד אַחֶיךָ" פירושו של דבר לא לשפוט אדם לפי מצבו הכלכלי. אם בני אדם היו חיים בתודעה הזאת - הם לא היו שוכחים את ה'. הבסיס לכל התורה והמצוות זה הענווה.

§28היה אדם גדול אחד מהראשונים, רבי משה מקוצי, הוא לפי עדותו כתב שהתחיל לחבר ספר המצוות, כתב שישים ושלוש מצוות לא תעשה. שהגיע לשישים וארבע, הלך לישון לאסוף כוחות ומחר בבוקר תכנן לכתוב את המצווה השישים וארבע. ואז הוא חלם חלום!

§29תחשבו אדם חולם חלום, לא מתי יבוא המשיח, לא איך קוראים לו וגם לא שהוא המשיח. לא חלום כזה, אלא רק חלום שאומר לו: תשמע, כל המצוות שכתבת זה לא העיקר, לא כתבת את המצווה העיקרית. היו אומרים לאדם המודרני: תגיד, מה המצווה העיקרית? או שבת, או כשרות, או טהרת המשפחה. אמרו לו בשמיים את הפסוק שראינו קודם: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ". כל מקום שהתורה אומרת "הישמר" ו"פן" זה איסור לא תעשה, כך אומרת הגמרא בעירובין (צו ע"ב). איזה איסור? הוא מתעורר בבוקר, אומר: אני לא יודע, ראשון, תקופת הראשונים, אומר מה פירוש אני שוכח את ה'? אני כתבתי שישים ושלוש מצוות!

§30אחר כך פתח את הפסוקים וראה את המילים האלה: "פֶּן תִּבְנֶה בָתִּים טֹבִים וְיָשָׁבְתָּ וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ" - כלומר, לא נחיה בתודעה שהקב"ה הוא מקור הכוחות והכישרונות, לא נחיה בצורך לדייק איזה כישרונות ה' נתן לנו ואיזה לא, לא נתנפח. הדבר השלישי: במקום לחשוב מה אנחנו בונים מבחינת המגמה הא-לוקית עם הרכוש וההישגים והכישרונות, נחשוב איך אנחנו משרתים את עצמנו - זה נקרא לשכוח את ה'. וזה הבין אותו ראשון, רבי משה מקוצי, בספר מצוות גדול, וזאת המצווה העיקרית. אז למה חיכו שישים ושלוש מצוות? אחרי שלוש-ארבע תעצור את הבן אדם, תביא חלום שיגיד לו ששכחת את העיקר והוא יתקן.

§31כל מי שיש בו גסות הרוח

§32נחזור לדברי הגמרא שהתחלנו לראות בעניין כל מי שיש בו גסות הרוח. דעה ראשונה כפי שאמר רבי יוחנן בשם רשב"י - על: "כאילו עובד עבודת כוכבים", הדעה השנייה: "כאילו כפר בעיקר", הדעה השלישית שגם אותה אנחנו רואים מתיישמת היום - שגאווה קשורה לעריות, לקלקול יצרי. כשיש לאדם סמכות וכוח, וזה מסחרר את הראש שלו - הוא עלול להידרדר מוסרית. "רב חמא בר חנינא אמר כאילו בא על כל העריות", גם כאן כתוב בפסוקים 'תועבה': "כתיב הכא: 'תּוֹעֲבַת ה' כׇּל גְּבַהּ לֵב' וכתיב התם (ויקרא יח כז): 'כִּי אֶת כׇּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל וגו'".

§33דעה רביעית: "עולא אמר כאילו בנה בָמָה שנאמר (ישעיהו ב', כ"ב): 'חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא' - אל תיקרי בַמֶה אלא בָמָה". כבר היינו יכולים לפעול נגד הגאווה, היינו אומרים לבן אדם: מה אתה מתגאה, הכל יכול ליפול מחר. מה עשה עולא? - ממתן את הדרשה הזאת. במקום להגיד שאדם הוא כלום, הוא אומר שרק הבעיה היא שאדם עושה במה. מה רוצה עולא לומר?

§34בעמוד הבא בגמרא הגמרא אומרת: "אמר רב יוסף: לעולם ילמד אדם מדעת קונו". אתה רוצה לדעת מה דעת קונך? יש שלושה צירים: ציר אחד הוא הלכה. אתה מגיע למסכת ברכות בדף ח (ע"א), אתה רואה שכתוב: "אמר רבי אמי: מיום שחרב בית המקדש אין להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד". אתה רוצה לדעת מה לעשות? - תפתח רמב"ם, שולחן ערוך, תוסיף את הרמ"א ואת כל נושאי הכלים, זה ציר אחד.

§35ציר שני - איך הקב"ה פועל במציאות. את המשפט שאנחנו אומרים בתפילה: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר יָשִׂים אֶת תּוֹרָתְךָ וְאֶת דְּבָרְךָ עַל לִבּוֹ" מפרש 'אוצר התפילות' שיש דברים שהקב"ה פועל במציאות גם אם הם לא כתובים בשולחן ערוך. דבר שלישי שעליו עומד רב יוסף זה: "צא ולמד מדעת קונך", מה ה' עשה במציאות? - 'הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני. הניח כל אילנות טובות והשרה שכינתו בסנה'. היום המושג חצי האי סיני זה הברחות ופיגועים - אתה לא מבין את הטירוף הזה בכלל. אבל כל פעם שתיזכר בהר סיני אתה תדע שזה ההר הכי נמוך, ושם השרה הקב"ה את שכינתו. מה תלמד מזה? שהקב"ה משרה שכינתו איפה שיש ענווה. איפה שלא - אין השראת שכינה.

§36כמה סימנים וסעיפים יש בשולחן ערוך על חומרת הגאווה? אולי אין. אז זה אומר שזה לא חמור? אם תלמד מה שכתוב בפסוק, אם תלמד פרשת עקב, תעשה שניים מקרא ואחד תרגום - אתה תדע מה חומרת הגאווה. לא בטוח שאני אזכור ולא בטוח שאני אתקן, בסדר, תעשה מה שאתה כן יכול, זה מונח לפניך. אם זה דבר משמעותי שהיה אפשר להגיד לאדם מגדולי הראשונים: 'שכחת את המצווה העיקרית' - אתה יכול לעשות את העבודה הזאת להבין שהקב"ה לא רוצה את הגאווה. וגם אם זה לא מופיע בצורת סעיף בשולחן ערוך, אבל זה מופיע כפסוק שהקב"ה השרה שכינתו על הר סיני, על ההר הכי נמוך.

§37הלכה היא דבר מינימלי מעשי אבל מראש אין תפקידה לכסות את המינימום המוסרי. אתה תלמד בסעיפים הראשונים שאדם צריך לעשות רצון קונו ולהיות עז כנמר ורץ כצבי וקל כנשר. זאת שאלה איך אתה מבין את זה - האם אתה חושב שענייני המידות זה אוסף של פרטים? לגבי הלכות מעשיות אפשר לעשות אוסף, אפשר לעשות קיצור. אבל אין קיצור מידות! זה עבודת פרך מאה שנה.

§38רבנו הרב אברהם שפירא זצ"ל, הרב הראשי לישראל וראש הישיבה במרכז הרב היה אומר שכל תפקיד שאדם מגיע אליו הוא צריך לבחון אולי יש התקלקלות בגאווה. אין איזה גבול שאתה אומר: אני עבדתי ועכשיו אני בוגר תיקון מידת הגאווה. אין! יש לך יותר כוחות, משפחה גדלה, משימות גדולות, אין סוף לזיכוך המידות בכלל ולתיקון הגאווה בפרט.

§39והנה הגמרא בסוטה ממשיכה ואומרת: "אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית" - נרגעתי, אחד חלקי שישים וארבע, זה אפשר. נכון, הגמרא אומרת תלמיד חכם, אז זה לא מותר לכל אדם, זה כבר מצמצם את ההיתר, אבל בכל אופן איך להבין את ההיתר הזה? אומר הגאון מווילנה: אל תטעה, שמינית שבשמינית זה לא אחוזי הגאווה המותרת, זה המקום בתורה שבו תלמד מה מותר. מה המקום הזה? פרשה שמינית בספר בראשית, פרשת וישלח, בפסוק השמיני בפרשה, כתוב שם (ל"ב, י"א): "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ" - זה מה שמותר לך, הכרת ערכך. עכשיו אי אפשר לנסח את זה בסעיף הלכתי. הערך שלך והערך שלי שונים. מה זה הכרת הערך? איך לפעול על פיו? - דברים מאוד משתנים מאדם לאדם.

§40וְיִשְׁתַּחֲווּ לְמַעַן ה'

§41אומר הנביא עמוס (ח', י"ב): "יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה' וְלֹא יִמְצָאוּ". אומרים חכמים בכרם ביבנה (שבת קלח ע"ב): "דבר ה' זו הלכה, דבר ה' זה הקץ, דבר ה' זו נבואה". מה זה שבע דנחמתא? - בשבתות שאחרי תשעה באב יש שבע הפטרות נחמה. מה אתה עושה עם נבואות הנחמה? הן מתארות מהלך א-לוקי. מה עשית בתוך המהלך א-לוקי? מה אתה פועל בתוך המהלך א-לוקי הזה? אתה נכנס לפרק מ"ט בישעיהו ואתה קורא (פסוק י"ד): "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַה' שְׁכֵחָנִי".

§42תיכנס לזה כמה פסוקים קודם, תראה שכתוב (פסוק ו'): "וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ" - הקב"ה רוצה להקים אותנו. ופסוק אח"כ אומר הנביא: "כֹּה אָמַר ה' גֹּאֵל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשׁוֹ לִבְזֹה נֶפֶשׁ לִמְתָעֵב גּוֹי לְעֶבֶד מֹשְׁלִים מְלָכִים יִרְאוּ וָקָמוּ שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְמַעַן ה' אֲשֶׁר נֶאֱמָן קְדֹשׁ יִשְׂרָאֵל וַיִּבְחָרֶךָּ". לפי הגמרא בסנהדרין בדף צ"ח, הפסוקים האלה מתארים את מצבו של עם ישראל בגלות, אנחנו בזויים שם, הגויים מתעבים אותנו ומושלים עלינו. כל זה יתהפך: "מְלָכִים יִרְאוּ וְקָמוּ שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְמַעַן ה'" - הם ישנו את יחסם של אומות העולם לישראל, במקום לדרוס אותנו הם יעריכו אותנו.

§43אני לא בדקתי בסודות המחשב בפסוקים האלה, אם כאן מופיע באלכסון או ישר המושג הצהרת בלפור. לא בדקתי. מי שקורא היום את ההצהרה הזאת לפני כמאה שנה, ומה בלפור כתב שנה ושנתיים אחר כך, בסיומה של מלחמת העולם הראשונה, רואה מה זה גוי, במקום לרמוס - עשה אותנו לנזר הבריאה, משתמש בביטוי: 'בית לאומי'.

§44מה הכוונה של הנביא זכריה (ד', ו'): "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְ-בָאוֹת"? - לפני מאות בשנים הראשונים מפרשים שהכוונה לרוח ה' על כורש! אז יכול להיות שבגימטרייה 'בלפור' ו'כורש' זה אותו דבר, אולי לא. אבל אותה שאלה יכולה להיות על כורש - מה אכפת לנו מה כורש אומר? נכון, לא אכפת לנו באמת. נכון, הוא אמר לנו: 'ה' אמר לכם לעלות', ונשארנו בבבל, 540 אלף צדיקים, תורניים, מחמירים, מהדרים, רק דבר אחד הם לא עשו. ה' אמר לכורש תגיד להם לעלות והם לא עלו. לפי ריש לקיש החמצנו את בית שני בגלל זה.

§45ואתה משחק באש כשאתה מתגאה, כשאתה לא מבין שהכוחות שניתנו לך במציאות זה להשתלב במהלך הא-לוקי. תפעל. הרב קוק נמצא באנגליה בזמן מלחמת העולם הראשונה. זה לא רק מקום של אולימפיאדות, יש שם קרב על הצהרת בלפור. בין מי למי הקרב הזה? בין אנשי תורה לאנשי תורה. היו כאלה עם כל מיני שמות היום של היותר מקפידים ברצון ה', הם ניסו לשכנע את הממשלה הבריטית לא לתת גיבוי להצהרת בלפור. תראו איך הרב קוק מדבר על זה באגרות חלק ג', דברים קשים ביותר. הם לא הבינו שה' אומר להם שנגמרה הגלות. הרי אחד מהמרכיבים המרכזיים של הגלות זה השבועות שמופיע בשיר השירים ומתוך כך גם במדרשים ובגמרא, שהקב"ה משביע אותנו שלא נוכל למרוד באומות, ושלא נוכל לעלות בחומה, לא נוכל להיות 600 אלף בעלייה לארץ כל עוד אנחנו בגלות.

§46ואסור לנו לפי גרסה אחת בגמרא בכתובות (קיא ע"א): לדחוק את הקץ. אז אי אפשר להביא גאולה, יש שיטה שאומרת שגאולה תלויה בתשובה, זה הכל מסתדר. אבל אם הקב"ה אומר שיש מצב שבו הגלות תיפסק, כפי שאומר שמואל בגמרא בסנהדרין (צז ע"ב): "דיו לאבל שיעמוד באבלו" - לא מוכן יותר הגלות, לא מוכן יותר צער השכינה בגלות. אז איך ה' יעשה? - יכניס בליבם של אומות העולם שלא נצטרך למרוד בהם. מה שמופיע בהצהרת בלפור הופיע ארבע שנים אחר כך בוועידת כל חבר העמים בשנת תר"פ, ב-1921. זה לא הרבה זמן, והכל כוון לכך שעם ישראל יכול לחיות כציבור ולחזור לארץ.

§47אתה מסייע למהלך הזה - אתה בעצם פועל על פי רצונו של הבורא, מדעת קונך אתה לומד איך לפעול עכשיו. כי אתה לא שואל את עצמך האם באמת יש מספיק סיבות שמוצאות חן בעיניך במהלך הגאולה, האם סוף סוף הואלת בטובך להסכים עם המילה הזאת גאולה או ראשית צמיחת גאולתנו, איך שתגדירו את זה. הרי מה אומר הנביא בעצמו? החלק הראשון של הפסוק מופיע בגמרא בסנהדרין: "לִבְזֹה נֶפֶשׁ לִמְתָעֵב גּוֹי לְעֶבֶד מֹשְׁלִים מְלָכִים יִרְאוּ וְקָמוּ שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲווּ". אבל החלק השני: "לְמַעַן ה' אֲשֶׁר נֶאֱמָן קְדֹשׁ יִשְׂרָאֵל וַיִּבְחָרֶךָ". זה בעצם המילים: 'גאולה לא תלויה בתשובה'. אם זה תלוי במעשים שלנו, אז זה למען שעשיתם תשובה, אז זה לא למען ה'. אם זה למען ה' זה בכלל לא מצדנו.

§48אז אומר הנביא בהפטרה של השבת (ישעיהו נ', י'): "מִי בָכֶם יְרֵא ה' שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ" - בעולם יש ייסורים, קשיים ועיכובים. "יִבְטַח בְּשֵׁם ה' וְיִשָּׁעֵן בֵּא-לֹקָיו". זה לא שאלת הסיכויים והסיכונים, אתה בוטח בשם ה', אתה פועל על פי רצונו ואתה מתמלא כוחות.

§49מה שאמרה התורה בפסוקים שראינו בהתחלה לא לירוא ולא לערוץ מפניהם כי ה' א-לוקיך עשה את כל הנסים - זה לא בא לומר שבמהלך הגאולה או בזמן הכניסה לארץ נראה נסים גלויים. כל כניסתנו לארץ היא כניסה למהלך א-לוקי שמופיע בתוך המציאות הטבעית. אנחנו לא מברכים המוציא לחם מן השמים. המן ירד מהשמיים בזמן המדבר אבל כשבאים לארץ נושבת, ארץ כנען - ייפסק המן. ואז תעבוד, תזרע ותקצור ותעמול. תזכור שה' הוא נותן לך כוח לעשות חיל. אבל אתה תעבוד, זה יהיה דרך הידיים שלך, דרך הרגליים שלך, דרך המוח שלך. המהלך הזה של שינוי יחסם של אומות העולם דורש עבודה, עמל והשתדלות. לא הרצל התחיל בה, גדולי ישראל לפני כן, עשרות שנים קודם. הרב יהודה אלקלעי, שהיה רב של סבו של הרצל, הוא כבר התחיל במגעים, כ-40 שנה קודם. והוא לא היחידי, הרב מוהליבר גם כן כ-50 שנה קודם - זה מהלך שלם של הבנה שהפסוקים בישעיהו מתחילים לקרום עור וגידים.

§50אז אם אתה לומד מידת קונך, מה חשוב לעשות, מה מופיע בתוך התוכנית הא-לוקית, אם אתה מצפה לישועה כמו שאומר רש"י והר"ן בעקבותיו: להתקיימות דברי הנביאים בימיך - אז זה מבחן גדול. הוא לא מופיע בשולחן ערוך, גם בית המקדש לא מופיע בשולחן ערוך, זו מערכת מינימלית. אם היו אומרים לבן אדם לפני 200 שנה סימנים שלמים בהלכות הגאולה, הוא היה מתייאש לגמרי, הוא היה מתוסכל בצורה נוראה.

§51אבל אם אדם עוקב כל שבת אחרי הפסוקים בתורה או ממילא אחרי דברי חז"ל - כל מהלך החיים שלו מושפע ממה שהתורה אומרת. הוא לא מסתפק רק במסגרת חיצונית מעשית, שמינית שבשמינית. שם כתוב: "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת..." - מה שמוטל על אדם זה להכיר בערך כישרונותיך, לדעת שעוד לא עשה מספיק יחסית לכישרונות ולהמשיך ולפעול. זה לא פסוק שמתיר 2% של גאווה, אין שום פסיק שמותר בו לשייך משהו לאדם עצמו.

§52מִי אָנֹכִי

§53בפרק ג' בספר שמות משה רבנו שאל בזמן אמת (פסוק י"א): "מִי אָנֹכִי". ה' מטיל עליו להיות הגואל. תחשבו על תקופת הבחירות, לא משנה באיזו צורה, אדם אומר: אני רוצה להתאמץ, לפרסם, צריך יחסי ציבור, יועצי תקשורת, מערכת שלמה מנופחת, שמה בסופה? - מילת הקוד: אני. אני מתאים, אני רוצה, אני, אני, אני, אני. הנה ה' נותן לך על מגש של כסף, אתה לא צריך פריימריז, אתה לא צריך משרד ליחסי ציבור. מה אתה אומר? "מִי אָנֹכִי". מה ה' עונה לך? "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה". אומר המשך חוכמה: אדם שואל אותך עכשיו שאלה: "מִי אָנֹכִי?", מה אתה עונה לו? - עוד שלושה חודשים נדבר? מה עכשיו? מסביר המשך חוכמה: רגע, איך אתה קורא את הפסוק? תקרא אותו נכון. ה' אומר לו: "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת". למה מתייחסת המילה "וְזֶה"? לא לחלק השני של הפסוק אלא לראשון. כלומר, מה שאתה אדם עניו אמיתי בדעתך מול א-ל דעות, מול הקב"ה - זה האות ש"אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ".

§54כי אדם יכול להגיד במילים חיצוניות: "מִי אָנֹכִי" ובסתר ליבו הוא חושב שהוא מאוד מתאים, זה לא נקרא ענווה. תגיד לקב"ה: "מִי אָנֹכִי" - הוא בוחן כליות ולב, בדיוק כמו שהוא אומר לך: "אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ", ושם הוא מגיע במבט הא-לוקי. אז אם אתה עניו אמיתי מול א-לוקים, אומרת התשובה האלוקית: "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת" ש"אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ".

§55מרוב שהדור הזה צמא לאותות ולמופתים - יש בעלי מופתים. יש אנשים שהם רבע אלוהים, שמינית אלוהים, או אולי יותר מזה, הם יודעים לעשות מופתים. אתה צריך ילד? - מביא לך ילד. אתה צריך זיווג? - מביא לך זיווג וכו'. פלא פלאים, מנהלים את העולם. יש אותות ומופתים שהם בנפש, הם בכלל לא חיצוניים. זה לא שמישהו אירגן לך קריעת ים סוף ואתה עובר בים בתוך הים ביבשה אלא זה אות בתוכך. למה? - כל בן אדם שיפגוש אותך, מה הוא רואה? - ענווה. מה הוא מבין? שאתה רק שליח. מה הוא מבין? שיש משלח. "כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ". זה מה שאמר משה רבנו, הקב"ה למשה רבנו.

§56אחר כך החלק השני של הפסוק מסביר המשך חוכמה זה דוגמה: אתה רוצה לראות דוגמה לזה שהקב"ה משרה שכינתו איפה שיש ענווה? - תלמד מהר סיני: "תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה". אולי זה מה שאומר עולא: "מי שיש בו גסות הרוח כאילו בונה במה" בשעת איסור במות. כי בסוף הפרק של המלחמה בגאווה, הנבואה אומרת (ישעיה ב', כ"ב) : "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא". הנביא לא רוצה לגרום לאפסות, לעצבות, לדיכאון. כפי שאומר הרב קוק שזאת ענווה מזויפת, מחליאה, היא לא נותנת לאדם אפשרות להתפתח. הוא כל הזמן מודד את עצמו לעומת גודל.

§57זה נכון שאדם צריך להישאר בפרופורציות ולא להסתחרר. אבל רגע, מה היחס שלנו עם הגודל הא-לוקי? הוא רוצה להתגלות דרכנו. למה יישאר אדם עצוב? יהיה שמח! זה לא ממנו, זה לא בשבילו, אבל יש מזה כוחות. ולכן אומר עולא שהבעיה היא רק מי עולה על הבׇמה. תחשבו כמה כסף מושקע באולימפיאדה הזאת. מה הקשר בין זה לבין ספורט ולבריאות הגוף? ל"רצה והחליצנו" שאנחנו אומרים בשבת, או "חילוץ עצמות" שאנחנו אומרים בשבת מברכים? איך זה מתגלגל לכל הסחרור והגאווה הזאת? ואתה אומר שמדינת ישראל חזרה בלי מדליות - אבל לאומי. תשמח, יש לך משהו אחר להוריש לאומות העולם.

§58אז זה בדיוק השאלה בשביל מה ה' נתן לך כישרונות. אם לא תבין איזה כישרונות הוא נתן לך גם לא תדע מה לעשות איתם, וכל הזמן תמדוד את עצמך לעומת אומות העולם, בזה באמת לא צריך למדוד. יש לך דברים אחרים למסור, דרכך הקב"ה רוצה להעביר לעולם. השאלה היא מי על הבָמה? הנביא ישעיהו אומר (ב', י"א): "וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ" - על הבמה יישאר רק הקב"ה, הוא מקור הכוחות, אין שני לו.

§59קָרוֹב יוֹם ה'

§60והנביא צפניה מתאר את אחד השלבים המורכבים של הטלטלות שא-לוקים עושה. הראה לי חברי הרב איציק אמיתי דברים שכותב ה'בני יששכר' באזור ט"ו באב: שיהיו פרקים בנבואה שעד חבלי משיח לא יקראו אותם, ובחבלי משיח יתחילו להבין אותם, אחד מהם הצדיק צפניה. הנה אפשר לקרוא את הנבואה, דברים נוראיים (א', י"ב): "וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת וּפָקַדְתִּי עַל הָאֲנָשִׁים הַקֹּפְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם" - משאירים את השמרים בלי טיפול. למה? "הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם לֹא יֵיטִיב ה' וְלֹא יָרֵעַ" - אני שומר הלכה, ה' לא מארגן במציאות רעידות אדמה, הוא לא מארגן טלטלות.

§61יש פה תיאורים של טלטלות - ה' ישמור. מסקנת הנביא על פי רצון ה' בפסוק י"ד: "קָרוֹב יוֹם ה' הַגָּדוֹל קָרוֹב וּמַהֵר מְאֹד". איזה יום? מה יהיה בו? פסוק ט"ז: "יוֹם שׁוֹפָר וּתְרוּעָה עַל הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת וְעַל הַפִּנּוֹת הַגְּבֹהוֹת". ה' מטלטל, מטלטל את מגדלי התאומים, מטלטל כלכלות עולמיות. הארץ שבו צמחה האולימפיאדה, יוון, בקושי אוכלת לחם, בקושי יכולה להתקיים היום. "גַּם כַּסְפָּם" אומר הנביא בפסוק י"ח: "גַּם זְהָבָם לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת ה'" - לא יעזור כלום.

§62- הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ

§63ובכל זאת הנביא תן לעם ישראל איזו זריקת עידוד, קצת תקווה, קצת אופטימיות. אומר הנביא: "הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ הַגּוֹי לֹא נִכְסָף". אתם רוצים כציבור לא להתבייש? - תפעלו פעולה שנקראת "הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ". מה זה? אומר רש"י על פי חז"ל שלושה פירושים. פירוש אחד: אספו קש - תעבדו יחד. עם ההבדלים, עם תשומת הלב השונה, עם הכישרונות השונים - תחפשו את המשותף.

§64פירוש שני: "קשוט עצמך" אמר ריש לקיש (בבא מציעא קז ע"ב), "ואחר כך קשוט אחרים". במקום מידת הביקורתיות המפותחת, מה שאתה מזהה חולשה - קודם כל תתקן בתוכך. אל תרוץ להטיל דופי באחרים. זה דבר שני.

§65דבר שלישי אומר רש"י: לשון היקש - תשווה רצונך לרצון הבורא. מה הפירוש תשווה רצונך? אתה באותה מדרגה? אומר הנביא צפניה (ב', ב'): "בְּטֶרֶם לֶדֶת חֹק כְּמֹץ עָבַר יוֹם בְּטֶרֶם לֹא יָבוֹא עֲלֵיכֶם חֲרוֹן אַף ה'". מה, מה אתה אומר נביא לעשות? "בַּקְּשׁוּ אֶת ה' כָּל עַנְוֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ פָּעָלוּ בַּקְּשׁוּ צֶדֶק בַּקְּשׁוּ עֲנָוָה אוּלַי תִּסָּתְרוּ בְּיּוֹם אַף ה'". מי שמבקש צדק וענווה לא מסוגל לחפש מסתור. יש משימות - תעבוד, תפעל. יש קשיים? - תתגבר. אין מסתור במובן שאם הטלטלה הזאת יכולה להרוס אנשים כי אין להם מטען רוחני, אין להם חוט שדרה, אין להם עולם פנימי - אז תבנה עולם פנימי. ואם תבקש ענווה ותבקש צדק, יהיה לך עולם פנימי. למה? כי מקור הכוח שלך הוא לא מעצמך, הוא מקור א-לוקי. אתה שליח.

§66במובן הזה הנביא מביא דוגמה ואומר: "כִּי עַזָּה עֲזוּבָה תִהְיֶה וְאַשְׁקְלוֹן לִשְׁמָמָה אַשְׁדּוֹד בַּצָּהֳרַיִם יְגָרְשׁוּהָ וְעֶקְרוֹן תֵּעָקֵר". היו חמש ערי פלשתים. גת לא מוזכרת כאן, אולי בגלל שדוד המלך כבר מארגן את העסק שם. תראו איפה אנחנו נמצאים: גת, אשדוד, אשקלון, עקרון מזכרת בתיה - בידינו. נשאר מקום אחד - עזה. הנביא צפניה מבטיח שכל הערים יהיו בידנו, ואנחנו מאמינים בני מאמינים - "דבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם". זה מלחמה גדולה על עזה. גם בסוגיית הצדק, גם בסוגיית הגאווה.

§67אומר לך הנביא צפניה: מתי הכסף והזהב לא מועיל, מתי הוא לא עוצר את הטלטלה? - מתי שאתה סומך עליהם. אבל אם אתה רוצה להשתמש בכלים שהקב"ה נתן לך כדי לפעול נכון בכל המכלול הזה של הטלטלות, אז יש לך שמינית שבשמינית, מכיר יותר את עצמך, "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת", ויש לך כוח להתמודד. זה לא כוח אנוכי פרטי. זה כוח של היחד. ולכן זה נקרא "הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ" - אספו קש. זה כוח שדורש הרבה מאוד בירור האמת, בירור הסרגל שלפיו אתה חי. זה דורש כל הזמן להשוות רצונך לרצון הבורא. זה המלחמה הגדולה של הנביא במושג באותו פרק ב' (פסוק ט"ו): "אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד".

§68אומר הנביא צפניה (ג', י"א): "בַּיּוֹם הַהוּא... אָסִיר מִקִּרְבֵּךְ עַלִּיזֵי גַּאֲוָתֵךְ". בחבלי משיח הקב"ה מטפל בגאווה. תכונת הנפש שצריכה להשתנות לפני בוא יום ה' הגדול זה ריסוק הגאווה. לא סתם שהרב קוק כותב במידות הראיה (גאווה, ט-י) שהגאווה היא עונש וטיפשות. כי בעצם כל שיוך של כוח שאדם שייך לעצמו זה ציור מוגבל מאוד. והוא נקרא כעובד עבודה זרה מפני שאתה לוקח כוח מסוים שניתן לך ומנתק אותו מהמקור הא-לוקי, זה עבודה זרה, זה נקרא לכפור בעיקר. לא במובן שאתה מערער על כך שהייתה בריאת העולם.

§69אומר השם משמואל שמצד אחד התוצאה של גאווה זה שאתה מפחד ומתייאש מפני הגויים. שהטיפוס הרשע - נפלו פניו, חף ראשו כי הגאווה שלו התרסקה. הוא הסתחרר, ראה את העולם מזווית מלאכותית לחלוטין, פעל על פי הזווית המלאכותית שלו. אמר: 'הנה אני מתקדם במשתה הראשון, הנה אני מתקדם במשתה השני', יש לו כבר הוכחות לקידום שלו. הוא רק צריך לשאול את אשתו האם מה לעשות. היא אומרת לו: 'יאללה תתלה את מרדכי'. ואז הוא יבוא למלך בבוקר. מתי אתה בא למלך בבוקר? זה נפקא מינה הלכתית לקריאת שמע בבוקר. בהלכה כתוב שלבני מלכים יש זמן עד שמונה שלושים ושתיים בבוקר, אם זה לפי המגן אברהם. לא יודע נגיד שאתה הולך לפי הגר"א זה קצת אחרי תשע - אתה מסודר. בסדר, אז תבוא בבוקר, תבוא בעשר אחרי שהוא כבר אכל, רגוע, שמח. מה אתה דופק בדלת בארבע, בחמש? זה קורה כי כל הגאווה גורמת לאדם להיות אטום. המבט שלו על המציאות מאוד צר. אז תשתחרר, אומר הרב קוק, אל תיתן לעונש הזה להשתלט עליך.

§70במציאות הזאת, אם האדם מגלה שיש לו כוחות והוא פועל, הוא מבין שהוא לא על הבמה, הוא מבין שעל הבמה יש רק א-לוקים הוא יסתר ביום ה' שבו הקב"ה הולך לברר מי אחראי על הבמה, מי נותן את הכוחות. אתה מפנה את המקום, אתה יש לך ענווה - אתה חי בשמחה וטוב לבב בחבלי משיח. לא במובן שאתה מזלזל בסכנות, מזלזל בפחדים. יש לך מקור א-לוקי נצחי, אתה לא תירא מהגויים, אתה לא תיכנע מפניהם.

§71אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ

§72לכן מזהירה התורה בפרק ט', גם הוא בפרשה הזאת, רגע אחרי שהזהירה אותנו לא להיות יראים מהעוצמה של הגויים ומקשיי כיבוש הארץ התורה אומרת (פסוק ד'): "אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ... בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה'". אומר הקב"ה: זה לא בגללך. אנחנו לא מקור הכוחות ולכן יש לנו כוח. והכוח שיש לנו הוא לא מאיתנו. וזה נקרא לזכור: "וְזָכַרְתָּ.. כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".

§73אומר הנביא: "בַּקְּשׁוּ צֶדֶק בַּקְּשׁוּ עֲנָוָה" - לנסות לפעול על פי מה שהקב"ה מחולל בעולם. להפעיל נכון את הכישרונות של בני אדם, לא להתגאות וכתוצאה מזה גם לא לזלזל באנשים אחרים. כתוצאה מזה לא לנקוט איפה ואיפה, וכתוצאה מזה להתגבר על הפחדים. לא בגלל ש'כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל', צריך להיות בזהירות ובאחריות. ואדרבה, ככל שהמציאות נהיית יותר מסובכת, ככל שגובר לחצם של אומות העולם, ככל שבעצם הקושי להתמודד עם כל המציאות הזאת הוא יותר גדול - ככה אתה יכול להתמלא יותר בענווה.

§74שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה'

§75זה יכולה להיות תקופה של שינוי גדול בכל מצב האומה. אולי אנחנו נמצאים בשינוי הזה, אולי לא. אז זה תפקידנו לעזור לקיום נבואת צפניה, לעזור לקיום נבואת ישעיהו. תראו את הנביא ישעיהו מה הוא אומר בהמשך לפרק נ', ובעצם בסוף ההפטרה של הפרשה הנביא אומר (ישעיהו נ"א, א'): "שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה'" - מי שמבקש ה' הוא רודף צדק, כי זה הופעת כוחה של כנסת ישראל שנקראת צדק.

§76ממשיך הנביא: "הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם". מי יכול לדבר גנאי על האבות והאימהות אחרי פסוק כזה? למי לא מתייבשת הלשון להטיל דופי על מישהו מהם? כי הם, אומר המלבי"ם, היו רודפי צדק. מישהו ספר אותם עם מטר? נמרוד עמד מולם, פרעה עמד מולם, כל העולם עמד מולם. הם היו שניים והם הפכו את העולם. אומר המלבי"ם: יהיה דור שרודפי צדק יתמעטו ויהיה קשה להם, ואחרים ישגשגו, ונדמה שהעולם הוא הפוך והוא נמכר בידי חוסר רדיפת הצדק.

§77אתה אדם ערכי? יש לך אמונה גדולה? יש לך חוט שדרה רוחני? למה אתה משתעבד לתנאים חיצוניים? למה נחלשה רוחך? "כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה". ששון ושמחה מובן, היה חורבן ועכשיו יש שלבים של גאולה. היה מצב של יום חרון אף ה', ובתקופה האחרונה - העליות השונות של גדולי צפת, של רבי יהודה החסיד, אחר כך תלמידי הגר"א, תלמידי הבעל שם טוב, עליות התימנים, אחר כך העליות של מה שמכונה משום מה עלייה ראשונה ושנייה ושלישית שזה בערך לפני מאה שנה. הרבה התעוררות לאומית עממית שנבעה מכל מיני סיבות, מכל מיני תפיסות עולם. בכל ההתפתחות הזאת אל תשכח להגיד תודה. "תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה". תודה פעמיים: אתה מודה על האמת, האמת היותר גדולה ממך, היותר רחבה ממך, האמת הא-לוקית. ואתה אומר תודה במובן שאתה מכיר טובה.

§78שבכל עת... ערב ובוקר וצהרים

§79אתה לא אדם מתכחש לטובה, לא מגיע לך שום דבר מעצמך. בתפילת שמונה עשרה אדם מגיע ל'מודים'. מה הוא אומר? "על ניסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת". בכל עת? מה אתה אומר מיד אחרי זה? "ערב ובוקר וצהרים", אז זה לא כל עת? ה' עושה את הנפלאות שלו ערב, בוקר וצהרים? מה אתה מתכוון? אומר רבנו בחיי: למה אתה אומר זה במשפט אחד? "על ניסיך שבכל יום עמנו, על נפלאותיך וטובותיך שבכל עת" - נקודה. תעצור, תנשום. למה? כי אתה מודה שהקב"ה בורא את העולם ומנהלו. אתה מודה שעשה אותך יהודי. אתה מודה על הניסים שה' עושה לך ואתה מודה על הדור שבו אתה חי. ואלה הנפלאות הם באמת בכל עת. תעצור, תגיד נקודה.

§80מתי אתה אומר את זה? אתה לא אומר את זה כל דקה, אתה אומר את זה ערב ובוקר וצהרים. אז תעשה איזה אתנחתא, ואחר כך תמשיך, ובעצם תחזור למשפטים שנאמרו קודם. עד כדי שב'מודים דרבנן' אנחנו אומרים שאנחנו מודים על האפשרות להודות.

§81זה בן אדם אחר, בן אדם שיש לו הכרת הטוב. לא משנה באיזה גיל ובאיזה מעמד. זה חלק מ"בַּקְּשׁוּ עֲנָוָה", שאתה חי בדור של גאולה, הוא לא בדיוק מתנהג כמו שאתה רוצה, זה לא על פי התחזיות שלך, אז עזוב, תתפטר ממשרד מבקר המדינה, אין שם שום תועלת בך. תתנדב לבנות, תתנדב לפעול, תתנדב לעשות צדק.

§82וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ

§83מתוך שאתה מודה על הכישרונות שיש לך, ואתה תורם מהם ופועל על פיהם - הכוח שלך לא נגמר. אנחנו איכשהו קראנו את ההפטרה של הפרשה הקודמת וסיימנו (ישעיה מ', כ"ו): "...וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר", זהו. תמשיך עוד ארבעה-חמישה פסוקים, אתה מגיע לאמת: "וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ". ומיד בפסוק הבא: "וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ". המנוע שלך לא נגמר כי לא אתה התחלת אותו. וממילא ההשגות, המילוי של הכישרונות שלך - זה לא אתה. אתה זה לא הנושא, אתה כלי. ולכן הכוחות האלה יגדלו ויצמחו. זה מה שאומר הנביא צפניה: "בַּקְּשׁוּ צֶדֶק" - תבקשו לעשות טוב עם הכוח שיש לכם, תבקשו לעזור. אל תסגרו את כל המציאות רק בד' אמותיכם הפרטיות.

§84נכון, ראינו שכתוב בגמרא בברכות: "אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד" אבל זה כתוב מיום שחרב הבית, מיום שחרב הבית כוחותינו הם כוחות חיים מצומצמים, ולכן העולם ההלכתי מחזיק אותנו. אבל אם נתחיל מהסוף: ביום שבית המקדש ייבנה יהיו עוד הרבה ד' אמות לא רק של הלכה. ועד אליו, עד בית המקדש, מהלך הגאולה, קיבוץ גלויות, וכמו שראינו קודם - שינוי יחסם של אומות העולם, זה המון ד' אמות.

§85השאלה אם יש ענווה. איפה שיש ענווה אפשר לראות את פועל ה' במציאות, אתה תזהה את מה שכתוב מתישם בתוך הביצוע של המציאות. וממילא תשים כתף, ממילא תפעל.

§86בעזרת ה' שבת שמחה.

§87חודש טוב.

§88בשורות טובות.