לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם

§1בכל מהלך החיים יש שאלה גדולה והיא שאלת המיקום של האדם את עצמו בין המושגים אמת ושקר ובין טוב ורע. השאלה הזאת באה לידי ביטוי בעיקר כשעוסקים בפרקים שהם בעצם הראשית של האדם והעולם. אומרת התורה בסוף הפרשה הקודמת (בראשית ו', פסוק ג'): "וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה".

§2"רוּחִי", אומר הרב הירש, זאת הנשמה. נשמת א-לוקים היא בעצם קובעת את המושג שהאדם נברא בצלם א-לוקים, יש בו נשמה. אומר הרש"ר הירש: הרוח שא-לוקים נתן באדם הייתה צריכה להיות הדיין, הנקודה הפנימית של האישיות כפי שא-לוקים עשה אותה, הייתה צריכה להיות הסרגל, המצפון, ואז בסטייה קלה - האדם היה מתיישר.

§3אבל אומרת התורה: "לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם" - חל חספוס גדול מידי על אותה נקודה פנימית, ועל כן כתוצאה מכך - אין אדם יכול לשפוט את עצמו. הוא צריך סדר חיים שההנהגה הא-לוקית תברר ועל פי זה הוא יחיה, לבד הוא לא יכול לקבוע.

§4"בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר" - כאשר ההתערבות של השיקולים החומריים יותר מידי גדולה נוצר חוסר איזון. לכן אומרת התורה: "לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם". ומכאן ואילך קנה המידה הא-לוקי אמור להתברר. מה קורה בלעדיו? מה הצורך שבו ואיך בעצם אותו סרגל א-לוקי בונה את היכולת של האדם להיות טוב וישר? על כן בתחילתה של פרשת נח אומרת התורה (י"א-י"ב): "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱ-לֹקִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱ-לֹקִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ".

§5המדרש אומר (תנחומא ו', ה'): "לא נחתם דינם של אנשי דור המבול אלא על הגזל" - המקום בו התאווה של הכסף הִכְתִּיבָה לאדם את סדר החיים שלו - נהיה חמס, ולאט לאט מלאה הארץ ממנו. ואז שלוש פעמים חוזרת התורה על הביטוי הקשה הזה של השחתה: "וַתִּשָּׁחֵת", "וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה", "כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ".

§6גם עצם המילים: "כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ", הם ממש המשך של מה שנאמר קודם בשם הרב הירש על "לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם". היינו: דרך כל בשר הייתה להוציא לפועל את הכוחות הטובים שא-לוקים נתן באדם, אבל כיוון שהאדם השחית את דרכו - בעצם הוא השחית את עצמו.

§7יוצא שכל הבירור בתוך ההוויה האנושית של האדם והחברה, זה לא רק הבירור בין מה שיש על האדם כמשימה לבין השאלה האם הוא מבצע את המשימה או לא, אלא השאלה היא בתוך האדם - מהי הדרך. אנחנו רואים שהנושא הממוני משחית כל בשר. וכל פעם מחדש בחיים הציבוריים שלנו נחשפת עוד טלטלה בהקשר הממוני - מה אנשים עשו בסוגיה של הרווח, של ההכפלה של הרווח לממדים גדולים ולא ברור כל כך בשביל מה, והעיקר - מה האדם היה מוכן לעשות ולהקריב מבחינת עולמו המוסרי כדי להרוויח את אותו סכום.

§8ותן טל ומטר לברכה

§9הגמרא בסנהדרין אומרת את דברי רבי עקיבא (קח ע"א): "תנו רבנן: דור המבול אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר" - פסוק שמופיע בהמשך הפרשה (ז', כ"ג): "וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". ורבי עקיבא דורש: "'וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם' - בעולם הזה, 'וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ' - לעולם הבא". זאת שאלה איך להבין את ההבדל בין העולם הזה והעולם הבא מבחינת דור המבול.

§10למה חשוב לרבי עקיבא להגיד שאין להם חלק בעולם הבא? הגמרא אומרת בהמשך: "דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה" והגמרא מתבססת על הפסוקים בספר איוב (פרק כ"א). רואים שסוגיה אחת שהגמרא מדברת עליה בלי כחל ובלי שרק היא סוגיית הגאווה. הגמרא נכנסת לשאלה מה גרם לגאוותם ואומרת: "בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה". חלק מהמשמעות כתובה בהמשך אחרי הפסוקים מאיוב: "אמרו, כלום צריכין אנו לו אלא לטיפה של גשמים יש לנו נהרות ומעינות שאנו מסתפקין מהן".

§11בעזרת ה' בז' בחשוון אנחנו מתחילים להגיד את ברכת "ותן טל ומטר לברכה". הרבה מאוד אנרגיה מושקעת בתפילה שיהיה גשם, שמפלס הכינרת לא ירד. הרבה מאוד השתדלות, מיסים שקשורים לזה, גזירות כלכליות שקשורות לזה - בני אדם לחוצים מכך שח"ו לא יהיה מים. וגם לא נראה שהפתרון להביא מים מטורקיה מחזיק הרבה זמן מעמד, במיוחד במצבים המדיניים.

§12אבל יכול להיות שיש מקום גם לכוון בתפילה הזאת שלא רק שלא תהיה בצורת, אלא גם שלא יהיה מבול. הגשם הוא יצירה אמצעית, הוא לא מבול והוא לא בצורת ודווקא בתוך הפסוקים האלה שנקרא בשבת, שהם מעין פתח של אותה תפילה על הגשם, אנחנו קוראים על החשש הגדול מהמבול. כי הגשם בדור המבול, כך אומרת לנו הגמרא, בעצם לא נצרך. למה? כי הגמרא תיארה שהאנשים היו אומרים: יש לנו נהרות ומעיינות ואנו מסתפקים בהם.

§13וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם

§14אדם כמו לוט, שנקרא עליו בפרקים הבאים בבראשית, נפרד מאברהם אבינו והתורה אומרת (י"ג, י"א): "וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם". כשאדם בוחן את מפת הארץ הוא רואה באופן פשוט שמי שנמצא באזור בית אל ונוסע לאזור סדום - הוא נוסע למזרח, לא ממזרח. הוא נוסע לקדם. והתורה לא הייתה צריכה להגיד: "וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם" אלא ויסע לוט לקדם. אלא דרשו חז"ל: "הסיע עצמו מקדמונו של עולם. אמר: אי אפשי" - אני לא רוצה - "באברהם ובא-לוקיו".

§15מאיפה חז"ל ידעו ש"קֶּדֶם" זה "מקדמונו של עולם"? אלא חז"ל עשו את החשבון הבא: מה היה האפיון של האזור שנקרא סדום? אומרת שם התורה (פסוק י'): "לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" - האדמה שם הייתה פורייה ונפלאה, היו שם מים בשפע, כמו במצרים. ובלשון התורה (דברים י"א, י'): "וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק". זאת אומרת שאדם שרוצה שבשדה שלו יהיו מים - הוא פשוט עושה תעלה פרטית מהנילוס ויש מים, הוא לא תלוי בגשם.

§16אם אתה תלוי בגשם - אתה תלוי במי שנותן אותו. בהנחה שלא תחזית מזג האוויר נותנת את הגשם - אתה תלוי במי שנותן. ברגע שאתה תלוי במישהו אתה גם מתפלל, אתה לא יכול להתגאות. אבל אם יש לך שפע של טובה והמים זורמים בלי הגבלה - אתה לא תלוי במישהו ולא צריך להתפלל אליו. ומי שלא תלוי ולא מתפלל - יכול להתגאות. זה אנשי המבול והם בחברה מאוד לא טובה עם אנשי סדום.

§17נתגאו בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה

§18אז האנשים אמרו בסדום: 'אנחנו לא מוכנים בשום אופן שיהיו פה אנשים שיכניסו אורחים'. אלא מה יש בעיה - יש מצפון! "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱ-לֹקִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר". אז הם עשו מערכת חוקים ובתי משפט שקבעו בחוק שמי שמכניס אורחים - מכניסים אותו לכלא.

§19אומרת הגמרא בסנהדרין (קט ע"א) שהם אמרו: "בואו ונשכח תורת רגל מארצנו" - נשכח את כל התפיסה של הכנסת אורחים, היא לא תהיה במחוזותינו. הגמרא מוסיפה ואומרת את זה באופן כללי על דור המבול: "לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה". ברגע שבני אדם לא תלויים, מה שמושך אותם זה מילוי השאיפות שלהם. ואם זה כך, איפה הגבול? מי עוצר אותם?

§20הנודע ביהודה היה רב של קהילה גדולה בפראג. מסופר שהוא עשה סיור בעיר עם עוד כמה אנשים. הוא רואה מחזה מסוים ואמר עליו שאם זה יקרה בקהילה שלנו - עלולה להיות ההידרדרות נוראה ואיומה. מה יכולה להיות הידרדרות לפני 250 שנה, שרב גדול מישראל יגיד 'אני לא יודע איפה הגבול?'. כשהוא הלך ברחוב הוא ראה חלון גדול מאוד ובתוך החלון - עוגה. אז הוא שאל את האנשים מה זה. אז הם חייכו ואמרו לו: 'רבנו, זה נקרא בעברית חלון ראווה'. - 'מה פירוש?'. אמרו: 'רוצים שאנשים יקנו עוגות, שמים את זה בחלון ואז ירצו לקנות ומפלס הרווחים יעלה'.

§21אמר הנודע ביהודה: אני לא מבין - אם אדם רעב והוא צריך לאכול עוגה, שיהיה פתק מחוץ לחנות: 'מי שרעב - יש פה עוגות לקנייה'. האדם יאכל וישבע. אבל אם הוא לא רעב, אז מה פתאום הוא קונה עוגה? אלא מה - הוא רוצה. אז איפה הגבול? האדם ראה את זה, ומה שהאדם רואה - הוא צריך. התורה אמרה (שמות כ', י"ג): "לֹא תַחְמֹד". מה שאצל אחרים - לא שייך לך. אומר האבן עזרא: אתה רוצה להגיד לי מה להרגיש? האדם המודרני היום - מישהו מעז להגיד לו 'עצור'? כולם מדברים על זרימה וטבע, לממש את עצמך וכו' ומכאן ואילך - הכל פתוח.

§22אבל כל יום מתרחש משהו שמגיע לידיעת הציבור, שיותר ויותר אומר לאנשים: חברים יקרים, הגזמנו בגדול. משהו פה דורש חשבון לעומק. התורה אומרת: את החשבון הזה נעשה מתחילת הבריאה. ואלו מאיתנו שירצו להתיישר - יש להם קנה מידה. אלה שלא ירצו - לא ירצו. התורה ידעה שהתוצאה מזה היא: "הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר" והתוצאה מכך היא שאין עולם.

§23אנחנו מובטחים שלא יהיה מבול, אז עם ההבטחה הזאת עכשיו הכל רגוע?! גם אחרי ההבטחה הא-לוקית שלא יהיה מבול - העולם הוא לא הפקר, הטלטלות והסערות לא מפסיקות. ממילא זה כן דורש בירור איך נינצל מהגאווה הזאת. כלומר, איך לפתח תחושה שהטובה שמגיעה לאדם היא לא מקרית ואוטומטית, והכי משמעותי - היא לא בזכותו. כאשר לאדם יהיה ברור שהטובות שמגיעות אליו תלויות בגורם אחר - אולי הוא יחשוב שהוא חייב משהו, שאולי יש עליו אחריות.

§24על כן הביטוי שם בגמרא (קח ע"א): "אמר הקב"ה בטובה שהשפעתי להן - בה מכעיסין אותי" זאת אומרת שהטובה שאני נתתי להם גרמה לכל הגאווה וההידרדרות. ממשיכה הגמרא: "ובה אני דן אותם שנאמר (בראשית ו', י"ז) 'וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם'".

§25שאלה של תלמיד: על מה ה' דן אותם במים?

§26הרב: על כך שבגלל שהם התגאו ואמרו 'יש לנו טובה, יש לנו גשם והכל פתוח', וממילא לא חייבים כלום לאף אחד. הם התגאו ולכן הרשו לעצמם את אותו תהליך של "הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר". והקב"ה אומר במבול תהיה קבורתם. אבל זה לא רק המבול, יש שליטה א-לוקית בכל העולם. כלומר, התרחקות מהטבע הישר של האדם מביאה נזקים בגוף ובנפש.

§27זֶה יְנַחֲמֵנוּ

§28רואים בתורה שנח הוא נקודת אור מיוחדת, זמנית. הוא לא חוטא, "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים". ומזה המחלוקת שיש במדרש האם לגנאי או לשבח. אבל איך שלא נסתכל על זה - הוא לא משתתף בסחף של הדור שלו, לכן נאמר עליו (ה', כ"ט): "זֶה יְנַחֲמֵנוּ" - יש פה נקודה שבעצם ממנה לאט לאט נבנה העולם מחדש. אבל כתוצאה מהמבול גם נח עצמו עובר טלטלות ובירורים.

§29שאלה של תלמיד: בניית התיבה לנח זה זכות או שזה דבר שמוכרח?

§30הרב: אנחנו רואים מתוך דברי חז"ל שגם כשמדובר בדור כזה מופקר, גם כשרואים שמדובר בדור שנתגאו וכל מה שכתוב על אותה השחתה - יש תקווה. כלומר יש נקודת סיכוי.

§31תלמיד: זו נקודת זכות לנח?

§32הרב: יכול להיות. אבל זה לא הדבר המרכזי. הדבר המרכזי הוא בעצם בשאלה איזו תרומה נח יכול לתרום למציאות.

§33לכן אומרים חז"ל: הוא יכול לתרום תרומה, ובהקשר הזה זה יכול להיות שזה זכות לגביו, אבל זה לא הדבר המרכזי. הוא יכול לתרום תרומה שתפקידה יהיה לפקוח עיניים. כי התיבה נבנית לפי המסורת של חז"ל ע"פ הפסוקים במשך 120 שנה, זה תהליך מספיק ארוך כדי לפקוח עיניים.

§34זה לא בטוח שבחבלי משיח זה יהיה טווח המושגים. זאת אומרת שבדור בו אדם כמו נח מוליד בגיל 500 ילדים, אז גם את התיבה לוקח לבנות 120 שנה. יכול להיות שבדור שהדברים מתפתחים בגיל 20-30, התיבות שמוקמות כדי לסמן לבני אדם: 'חברה, בואו ניקח את עצמנו בידיים' - הן לא 120 שנה אלא הרבה פחות. וככל שהתהליך הזה נהיה יותר ויותר קרוב לזמני ההכרעה - הוא הרבה יותר מואץ.

§35ועל כן זה לא שעכשיו התורה אומרת: 'תשמעו, קחו את הזמן בתהליך פקיחת העיניים בחבלי משיח'. אמנם לא נגיד שזה 'פצצה מתקתקת', זה אולי נשמע מאיים מדי, אבל כן איזה דרבון מתקתק שאומר ששלב פקיחת העיניים חייב להיות.

§36העולם הבא שבתוך העולם הזה

§37ובמובן הזה, באמת אותה נקודה שמבטא רבי עקיבא בבירור הקשה של: "אין להם חלק בעולם הזה ואין להם חלק לעולם הבא" - יכול להיות שחלק מכוונת רבי עקיבא זה לא בהכרח לעולם הבא שהוא עולם הנשמות, עולם תחיית המתים וכו'.

§38ניקח לדוגמה את הדברים של רבי שמעון בן יוחאי במדרש (שמות רבה נ"ב ג'). תלמיד שלו חזר עשיר מחוץ לארץ. ואז אומרים חז"ל: "וידע רבי שמעון". ידע שהתלמידים שנמצאים בבית המדרש מקנאים באותו תלמיד ועכשיו גם הם רוצים לצאת לחוץ לארץ. חולשה בתוך חולשה בתוך חולשה - גם לקנא, גם לרצות כסף וגם לצאת לחוץ לארץ. זה לא נראה מהבשורה של בית המדרש של רשב"י.

§39מה עשה רשב"י? הוציא את כולם לבקעת בית מירון. יש דברים שבבית מדרש יכול להיות שלא נבין אותם. ומתפלל שם רשב"י, זו סגולתו של הצדיק - להתפלל. והוא אומר: "בקעה בקעה מלאי דינרי זהב" וכך היה, הקב"ה שמע תפילתו ובאמת כל השטח התמלא דינרים. ואז רשב"י אומר לתלמידים שלו: "אם זהב אתם מבקשים הרי זהב טלו לכם אלא היו יודעין כל מי שהוא נוטל עכשיו חלקו של עוה"ב הוא נוטל".

§40זה לא כל כך ברור, מפני שאם רשב"י חושב שדינרי זהב זה דבר שבגללו מפסידים עולם הבא - למה הוא אומר "טלו לכם"? ומצד שני, אם הוא אומר את זה - משמע שזה לא פסול, אז למה מפסידים את העולם הבא אם לוקחים? דבר נוסף, אתם אין לכם יצרים כאלה, אבל אני אגיד לכם שיש לאדם יצרים לכסף ואם היו אומרים לי: 'תשמע, יש פה בקעה עם דינרי זהב, ותדע לך אם אתה לוקח - אתה מפסיד את העולם הבא', אני אומר לכם: קודם כל הייתי לוקח! אחרי זה הייתי הולך למקובל א-לוקי שיוריד לי י' או יוסף לי י', אני יודע מה... מסתדר גם על העולם הבא ותופס את שתי הציפורים במכה אחת. מה רשב"י רוצה מאיתנו? זה מעמיד אותנו בניסיון שאי אפשר לעמוד בו.

§41מסיים רשב"י ואומר את הפסוק במשלי, שעוד כמה שעות נגיד אותו בליל שבת (ל"א, כ"ה): "וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן". מה הפירוש? מה הפסוק הזה מלמד על ההפסד שיפסידו את העולם הבא? אומר להם רשב"י, יש הסברים כאלה גם בראשונים: עולם הבא זה לא תמיד עולם הנשמות ותחיית המתים, עולם הבא זה עולם שהוא הולך ובא. לעומתו העולם הזה - שרואים, מרגישים ומתאווים לו. זה עולם שנקרא "הזה". העולם הבא הוא העולם שבתוך העולם הזה, נשמה.

§42תארו לכם שתחזית מזג האוויר אומרת שבסוף השבוע ירד גשם. מה אתה מבין? - ביום שישי. אבל אתה רוצה לדעת מה יהיה בשבת... אומרים לך: לא, שבת זה 'סוף שבוע'. עכשיו זה נכון - תסתכלו בלוחות השנה הנורמליים או הלא נורמליים - תמיד יש שישה ימים ואחריהם יש שבת. אז מה אדם עושה בשבת? הוא נח. אבל אולי שבת זה תחילת השבוע? הרי זה המעיין הפנימי של השבוע! כך הקב"ה יוצר את האנרגיות של השבוע.

§43כלומר, שבת נקראת "מעין העולם הבא" - עולם הבא שבתוך העולם הזה. נקודת זמן שנמצאת בתוך המציאות שלנו אבל היא נקודת זמן שמימית, נשמתית. אי אפשר להרגיש אותה, אי אפשר להגדיר אותה, אי אפשר לראות אותה. אבל דבר בדוק: אתה מגיע ביום שישי, כמה דקות לפני שבת האדם כמו סמרטוט רצפה, סחוט כמו לימון, ופתאום נכנסה שבת, הבדל של עשר דקות, ופתאום יש אדם חדש. קיבלת כוחות חדשים ופניך נראים אחרת. ממה? ממך? מהחכמה שלך? מהעושר שלך? ממה? - הקב"ה נתן ב-24 שעות האלה אנרגיה חדשה, נשמה יתירה.

§44תחשבו על המכשיר הנפלא הזה, שהיום בגללו אפשר להרגיש עוד יותר את החופש בשבת - פלאפון. שנגמרת הבטרייה החיצונית מה עושים? - שמים במטען. בדרך כלל ורצוי גם מבחינה בריאותית, שבזמן שהפלאפון במטען - לא לדבר בו. הקרינה אז יותר גדולה וזה גם לא מועיל כל כך, כי כדאי לתת לסוללה להתמלא. שבת זה המטען שלנו, זה העולם הבא, ארץ ישראל זה המטען שלנו.

§45הכרת הטוב

§46שאלה של תלמיד: הרב דיבר שהחטא של המבול היה גזל. מתוך הגזל הם הגיעו לגאווה? היה שתי עבריות שבגללן היה מבול, אז מה היחס ביניהן?

§47הרב: לפי איך שנראה בגמרא בסנהדרין, בעצם מהלך הנפש הוא אולי אפילו עוד שלב לפני הגאווה. מהלך הנפש הוא כזה: לאדם יש טובות, יש לו מעיינות ונהרות - לא חסר לו כלום. עכשיו הוא שואל את עצמו: מאיפה זה? האם זה מגיע לי? האם אני תלוי במישהו שנתן לי את הטובה הזאת? אם אני סוטה מהמסלול הנפשי הזה - זה נקרא גאווה. היינו - ההכרה הנפשית שהטוב הזה הוא שלי, והוא מגיע לי, ואני יכול לעשות בו מה שאני רוצה.

§48תלמיד: זה בא מגאווה? יכול להיות שהוא סתם לא מכיר טובה?

§49הרב: לכן אמרתי שהמילה 'גאווה' היא בעצם מספר שתיים. מספר אחת זה עצם התנוחה הנפשית הזאת של "מגיע לי" ו"אני לא תלוי באף אחד", ו"אני יכול לעשות עם הטובה הזאת מה שאני רוצה". שזה בעצם נובע מכך שאני חושב שזה בא ממני, שזה שלי. ואז ממילא אני לא חייב דין וחשבון לשום גורם.

§50ברגע שראיתי מישהו מסוים שיש לו טוב, ואני חומד את הטוב שלו - מה אני עושה? לוקח לו. זו תוצאה. זה לא שני חטאים שונים. שורש הריקבון בדור המבול ובסדום היה העיוות באופן שבו אדם מקבל את הטובה. לעיוות הזה קוראים גאווה, והתוצאה ממנו היא פגיעה בזולת כי אני רוצה להרוויח עוד טובה ואין גבול לרווחים האלה.

§51שאלה של תלמיד: הגאווה הזאת באה רק מתוך הבירור הזה של 'למה מגיע לי' ו'ממי זה' או שיש לה עוד נקודה בנוסף?

§52הרב: לא תמיד הזדון של האדם משתלט בצורה כזאת שיטתית וסוחף את האדם לגמרי. לא תמיד האנשים עושים את כל חשבון הגאווה באופן מודע. אבל התפיסה הזאת של אדם שיש לו זכויות ואין לו חובות, אדם שהוא במרכז - זו התפיסה הכללית הנקראת גאווה. גם אם אני באופן אישי לא נגוע עד כדי כך בזדון של הדבר אבל אני חי עם התפיסה הזאת. וממילא - "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ". כלומר, הקלקול יכול להיות מעידה קלה שאח"כ יש לזה כל מיני הסברים וכל מיני תירוצים.

§53בעצם כל הסוגיה הזאת עלולה להרחיק אותי מבירור הגאווה במובן המוסרי הנפשי. אני מדבר על השאלה של האדם עם עצמו, אדם עם הוריו. מצוות כיבוד אב ואם היא מצווה מינימלית של הכרת הטוב.

§54איך נקרא אדם שלא מכיר טובה? - נבל. למה? אומר רמב"ן שאותיות בי"ת ופ"ה מתחלפות וזה כמו לומר נפל, נפל מהמדרגה שלו. יש מדרגה מינימלית שנקראת מכיר טובה והאדם הזה לא מכיר טובה אז הוא נופל מאותה מדרגה מינימלית. עוד לא הכנסתי את א-לוקים בכלל, זה מינימום של תחושה נפשית שהטוב שיש לי לא בא ממני. הציר של הקשר בין האדם לבין א-לוקים הוא הציר היותר עמוק, אבל מהותו של הציר הזה הוא בדיוק אותו דבר. כמו ביחסים של אדם לעצמו, כמו ביחסים של אדם עם סביבתו והאדם עם הוריו.

§55הילד שלי, אם הוא בגיל שהוא כבר יכול להגיד משפט שלם, אני משקיע מאמץ גדול שהוא יברך ברכת המזון. אם הוא קם מהשולחן והוא לא אומר ברכת המזון, אני אומר לו לחזור לברך. אבל מה יהיה אם הוא בירך ברכת המזון עם כל כוונות האר"י, אבל אח"כ הוא לא אמר דבר מאוד פשוט לאמא שלו שהכינה את האוכל, הוא לא אמר לה תודה רבה. אני אחזיר אותו? - לא. למה? כי גם אני לא אומר תודה.

§56כפיות הטובה במובן שאדם חושב שהטוב מגיע לו ונמצא אצלו כבר - נמצאת בכל המישורים. אז יש אדם שהקלקול אצלו יהיה יותר בתחום המשפחתי, יש אדם שהקלקול אצלו יהיה יותר בתחום הקהילתי, כל אחד עם ההשלכות של התחושה הזאת. המשותף לכל המהלך של הקביעה של האדם תהיה במקום האמיתי שלך, המשותף לכל - נקרא גאווה כלפי א-לוקים.

§57אבל זה לא רק כלפי א-לוקים. המרידה שהמדרש מתאר בספרי (פרשת האזינו) מתחילה במרידה בא-לוקים ואחר כך היא מגיעה למרידה באדם עצמו, בערכים המוסריים שלו, הוא עצמו חנק אותם. זה אולי מה שרבי עקיבא אומר בחלק ממשמעות דבריו, שלדור המבול אין חלק בעולם הבא. כלומר, אין הכוונה רק לעולם הנשמות, אלא גם בעולם הזה אין להם חלק, אין נקודת אצילית בחיים.

§58וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן

§59אומר להם רשב"י: אין בעיה בדינרי זהב, זה לא דבר פסול, אבל עכשיו יש בירור מה קובע בעולם - האם קובעים הרווחים-הדינרים, או הערכים. תחליטו. אם אתם בשלב כזה של פרשת דרכים ותחליטו שהרווחים קובעים ולא הערכים - הפסדתם את האצילות שיש בתוך החיים.

§60אישה קמה בשתיים בלילה לילד אחד, בשלוש בלילה לעוד ילד - כמה דינרי זהב היא מקבלת? כמה גמולים? כמה ניכויים ממס היא מקבלת? כמה תארים היא מקבלת? כמה פרסי ישראל מקבלת אישה יולדת? - כלום. אומר רשב"י: תקשיבו לשלמה המלך, הוא אומר את האמת: "וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן" - היא חיה את העולם הערכי עכשיו, היא חיה את העולם הבא בתוך העולם הזה.

§61כשהאדם עושה פעולה שהוא שלם איתה, שהיא מבטאת מבחינתו בעולם הזה את העולם הערכי, אז מה אכפת לו מהשכר. זה לא שאדם יכול לחיות בלי תנאים מינימליים כלכליים, לא הכוונה חלילה לזלזל בכל סוגיית הפרנסה, אבל השאלה הגדולה היא מה מוליד את מה. אדם אומר 'אי אפשר ללכת עם אמונה וביטחון למכולת', ואני אומר, אז עם מה הולכים למכולת? אתה הולך עם כסף למכולת, מי נתן לך את הכסף ולמה נתן לך? - וזה חוזר שוב פעם לעולם הבא עם העולם הזה. אומר רשב"י: ברגע שאדם חושב שהכל מגיע לו - הוא הפסיד את העולם הבא, אין לו נקודה אצילית בתוך החיים שלו. ומזה הצער הגדול של המושג, של אותה החמצה של העולם הבא.

§62דרישת ציון - הרב קלישר

§63הרב קלישר, שיום פטירתו בה' בחשוון, כתב ספר שנקרא 'דרישת ציון'. קודם רצינו קצת לקרוא כמה שורות בספר הזה. על מה מדובר? - על ארץ ישראל! גם על ארץ ישראל נאמר עולם הבא (מדרש משלי י"ז א'): "כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן העולם הבא".

§64הרב קלישר נפטר בשנת תרל"ה. זה כ35 שנים אחרי התאריך שהגר"א צפה בו כביטוי של נקודת תפנית במהלך גאולתם של ישראל, שנת ת"ר (1840 למניינם). במקרה המפליג זה עלילת דמשק שקצת מעוררת יהודים לעלות לארץ וזה מסירות נפשו של משה מונטפיורי שפעם ראשונה קונה אדמות בארץ ישראל. אבל אפילו לפי גדולי האופטימיסטים היום - אי אפשר לקרוא לזה גאולה במלוא מובן המילה.

§65הרב קלישר חי באותה תקופה של שנת ת"ר ו-35 שנה אחר כך הוא נפטר. הוא בעצם מחולל יחד עם חבריו הגדולים, הרב גוטמכר והרב אלקלעי, תהליך רוחני שמבשר בעצם את הציונות. זה לא כל כך בולט כי נחשבות העליות הראשונות עליות שהן 30 שנה אחר כך, אבל רואים בתוכן של דבריו, במיוחד בספר 'דרישת ציון', איך הוא ראה את כל התחדשות הקשר לארץ ישראל וכל דבריו מבוססים על מקורות, פסוקים, מדרשים, ראשונים, אחרונים.

§66אומר הרב קלישר: "ועתה נברר בראיות בעזרת ה' איך הלב יחיל לגאולה וישועה", שהמושג הזה של גאולה וישועה הוא מושג מאוד חשוב בין בני אדם, ומתפללים על כך. אומר הרב קלישר, בוא נברר איך עושים את זה, איך מייחלים לישועה: "ידידי הקורא, הסר מעטה ההרגל מעליך". חיים עם הרגל הם חיים שעלולים להיות בלי עולם הבא, בלי התחדשות של נשמה. חיים ממוסגרים, קפואים, אין בהם נשמה.

§67"הסר מעטה ההרגל מעליך, אשר המון עם יחשבון, כי כרגע יריע אף יצריח משיח צדקינו ויתקע בשופר גדול להרעיש כל יושבי תבל" - המחשבה מדורי דורות היא המחשבה שאנחנו נמשיך את חיינו כרגיל ו"וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים" (מלאכי ג', א'). למה הרב קלישר קורא לזה "תפיסת ההרגל" אם נבואת מלאכי אומרת את הביטוי הזה?

§68אומר הרב קלישר: "לא כן, כי ראשית הגאולה ע"י התעוררות רוח נדיבים וע"י רצון המלכיות לקבץ מעט מני פזורי ישראל לאדמת קודש". ברור כי נקודת המוצא שלו שכל מהלך הגאולה הוא מהלך א-לוקי. אבל כמו בבית שני, כך בשלבים הראשונים של החזרה מהגלות בשיבת ציון השלישית - זה לא יתחיל מאיזה בום על-קולי, זה יתחיל בתהליך הדרגתי. קורא לו הרב קלישר: "על ידי התעוררות רוח נדיבים", שזאת יותר אולי התייחסות לישראל ולהתעוררות שלהם לגאולה, והתעוררות של רצון המלכויות, אומות העולם, שלאט לאט יותר ויותר מכירות, וזה היה חלק מהמאמצים של הרב קלישר עצמו איך לעורר את לב האומות להסכים איתנו שאנחנו צריכים לחזור הביתה.

§69אמנם הנביא מלאכי אומר: "וּפִתְאֹם יָבוֹא" אבל אז, בפסוק אח"כ אומר הנביא מלאכי, התהליך הזה יהיה: "וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים" - הוא יהיה תהליך של ניסיונות וטלטלות אין סוף. המילה "פִתְאֹם" באה לאפוקי מהמחשבה שהדברים יזרמו כפי ראות עינינו.

§70על זה אומרת לנו הגמרא בסנהדרין (צז ע"א): "אין בן דוד בא אלא בהיסח הדעת". אני אומר תמיד לאנשי תקשורת שאני ממש מעריץ אותם, לדעתי הם צריכים לקבל פרס ישראל להבאת המשיח. אין שום גורם בדור שלנו שמביא את המשיח כמוהם. למה? כי אם כתוב בגמרא שמשיח בא בהיסח הדעת והם מאוד עסוקים בהיסח הדעת, אז הם מקרבים את הגאולה. ממש נפלא. אני אומר להם שימשיכו ביתר שאת.

§71לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ

§72אומר הרב קלישר: ארץ ישראל זה העולם הבא. מה זה "וּפִתְאֹם יָבוֹא"? - דרך ארוכה ומורכבת. על בני האדם מונחת האחריות לגאולה. היונה לא מצאה מנוח - אתה לא מבין מה הפסוקים האלה רוצים מהחיים שלנו - יונה, עורב, לא מצאה מנוח, כן מצאה מנוח - חכה בסבלנות, ייגמרו המים, הכל בסדר.

§73אומרים חז"ל במדרש (מדרש רבה על הפסוק): תדע לך שאם היונה הייתה מוצאת מנוח, היא לא הייתה חוזרת. נו, חידשו לנו חידוש גדול בהלכות יונה - שאם היא מוצאת מנוח היא לא חוזרת. מה אני צריך פסוקים על זה? אומר המדרש: "ודכוותה", כמו היונה - "כך מי שנמשלה ליונה". מי נמשלה ליונה? - כנסת ישראל.

§74אומר המדרש דבר נורא ע"פ הפסוק באיכה (א, ג'): "'הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ - אילו מצאו מנוח לא היו חוזרים". עד כדי כך. זאת אומרת שהמדרש קושר לאט לאט את הפסוקים על המבול וכל מה שמסביב לארץ ישראל, ליחס של עם ישראל לארץ ישראל. זה העולם הבא. הפגישה של האצילות בתוך המציאות של העולם הזה, של הנשמה בתוך הגוף - זה יהיה בארץ ישראל. ממשיך המדרש: "מהיכן הביאה [עלה זית טרף בפיה]?" - מהענפים שבארץ ישראל, כך אומר רבי אבא בר כהנא. טוב, נגיד שהוא אולי זה שאמר שכאשר ארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה זה קץ מגולה (סנהדרין צח ע"א).

§75אומר המדרש: "רבי לוי אמר: מהר המשחה הביאה אותו". ארץ ישראל הייתה מחוץ לתחום של המבול, פה הוא לא הזיק. עד כדי כך אומר הספורנו, שכל המסע שכתוב בסוף פרק י"א בסוף פרשת נח, שהתחיל אותו תרח ולקח את כל המשפחה לארץ כנען, היה בגלל שהייתה להם שמועה שבארץ כנען לא היה מבול והאוויר שם טהור וכל ההרס והקלקול שהיה בשאר חלקי העולם - לא היה בארץ ישראל.

§76שקולה שנאת חינם כנגד ג' עבירות

§77יש קצת הבדל בין התלמוד הבבלי והירושלמי בסיבה הראשונה לחורבן בית שני. בתמיהה הבבלי והירושלמי שותפים, מפני שבעצם אנחנו יודעים למה בית ראשון חרב - היו עובדי עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אבל לא יודעים על הבית השני.

§78אומרת הגמרא ביומא (ט ע"ב): "אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב?". עכשיו בבבלי כתוב: "מפני שהיתה בו שנאת חנם ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות ע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים". אבל בירושלמי כתוב (יומא א', א'): "אבל בשני מכירין אנו אותם שהיו יגיעין בתורה" וזה לא סתם עוסקים בתורה אלא היו יגעים בה - "וזהירין במצות ובמעשרות... אלא שהיו אוהבין את הממון ושונאין אלו לאלו שנאת חנם". במקום שבו אהבת הממון מסנוורת אותי, במקום בו המטרה מקדשת את האמצעים וכל מה שמעניין אותי זה להשיג רווחים - אני דורס את הזולת עד שזה מגיע לשיאים שהיו בסדום.

§79שנאת חינם בעצם מבטאת את אותו ריקבון נפשי, שאני יכול לעסוק בתורה, במצוות ובגמילות חסדים ולשנוא כי אני חושב שהאדם המסוים הזה הוא לא אח שלי, אז אני לא חייב באהבתו עם כל מיני חילוקים וצידוקים.

§80אומרת הגמרא את הסיבה השנייה בשם ריש לקיש שמתבסס על פסוק בשיר השירים (ח', ט'): "אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז". אומר ריש לקיש: "אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא" - 600 אלף, ציבור שלם - "נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו. עכשיו שעליתם כדלתות" - דלת לעומת חומה, אחוז קטן, הרי עלו בקושי שבעה-שמונה אחוזים בבית שני, אז "נמשלתם כארז שהרקב שולט בו". בבית שני נשארנו פסיביים, רובם ככולם נשארו בחוץ לארץ והשכינה לא הצליחה להישאר לעולם ועד.

§81יפיותו של יפת יהא באהלי שם

§82ואז הולך ריש לקיש לרבי יוחנן ואומר לו את הסברה הזאת, למה בית שני חרב. "כי אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה לאו היינו טעמא", רבי יוחנן סובר אחרת מריש לקיש. "אי נמי סליקו כולהו בימי עזרא" - גם אם היו עולים כולם בזמן עזרא - "לא הוה שריא שכינה במקדש שני". למה? ורבי יוחנן לומד פסוק שמופיע בפרשה שלנו: "דכתיב (בראשית ט', כ"ז) 'יַפְתְּ אֱ-לֹקִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאׇהֳלֵי שֵׁם". איך הוא לומד את הפסוק? "אף על גב דיפת א-לקים ליפת אין השכינה שורה אלא באהלי שם". בהמשך הגמרא יש דיוק שיפת היה אבי אביו של פרס.

§83מה שאמרה התורה "יַפְתְּ אֱ-לֹקִים לְיֶפֶת" הכוונה שבסוף הבירור עם כנען, שהוא בירור קשה מאוד, יפת יכול לתת את היופי לשם. כלומר, לאפשר מסגרת חיצונית של שכינה - יכול לתת יפת. אם פָּרַס השפיעה על בניית בית המקדש, יכול להיות מצב שתהיה שכינה, אבל היא תהיה זמנית, יופי חיצוני. "וְיִשְׁכֹּן" - אם רוצים ששכינה תהיה לעולם ועד, זה רק "בְּאׇהֳלֵי שֵׁם" - רק אם יהודים בונים את בית המקדש.

§84עכשיו נעשה חשבון - הרב קלישר חי בתקופה שלאט לאט מתברר שאומות העולם נוטות להסכים לבית יהודי בארץ ישראל. שנת תרל"ה זו השנה שהוא נפטר, תרע"ז זה סוף מלחמת העולם הראשונה - 40 שנה, זה לא ארוך. ואז הצהרת בלפור, ואחר כך ועידת סן רמו ושלוש וחצי שנים אחר כך ויש אישור שאנחנו יכולים לעלות הביתה. ואז אומר רבי משה כלפון הכהן בג'רבה, אומר ה'אור שמח' בדווינסק ואומר הרב קוק פה בארץ: סרו אותן שבועות שחוזרת שלוש פעמים בשיר השירים.

§85למה? כי אחת השבועות זה שלא נמרוד באומות ועכשיו אנחנו לא מורדים, האומות מסכימות. וממילא השבועה של: "לא לעלות בחומה", שלא לעלות כציבור - התבטלה ואפשר לעלות כציבור. כי בתש"ח יש בארץ שש מאות אלף יהודים על אפם ועל חמתם של הבריטים, של האמריקאים, של הגרמנים, של הערבים ושל כל השותפים הסמויים והגלויים שלהם.

§86עכשיו מה יהיה? אם ימשיך התהליך הזה, שהגענו לארץ כמערכת ציבורית של גאולה מכוח הגויים ונבנה את בית המקדש השלישי בהסכמת האומות - יקרה לו מה שקרה לשני לפי רבי יוחנן כי זה יהיה בהסכמת האומות והרי "וְיִשְׁכֹּן" זה רק "בְּאׇהֳלֵי שֵׁם".

§87מה עושה הקב"ה? ואנחנו רואים את זה בעינינו כל יום - מכניס בליבם של אומות העולם מרידה באותו תהליך שהם הסיכמו אליו אז. אומר היה ה'תומר דבורה' (בפירושו על הזוהר לפרשת בראשית) לפני כארבע מאות שנה: תדעו לכם, יום יבוא באמצע הגאולה והקב"ה יכניס שנאה בלב אומות העולם ונשתחרר מהם.

§88אם הייתי יכול, הייתי אומר לאובמה: כמה שתמשיך לשנוא - ככה עוד יותר מתקרבים לבית המקדש. אלא מה? זה פתאום יבוא וכמו שהוזכר: "כְבֹרִית מְכַבְּסִים". ובתחילת אותו פסוק הנביא אומר: "וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ" - מי יכול לעמוד בלחץ הזה שארצות הברית מתרגזת על משהו, על איזה שני בלוקים או קרוואן אחד.

§89בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד

§90עם ישראל הוא האנטי-תזה למבול ולדור הפלגה. אחד מול השני. זה מה שכותב הרב קוק ב'אורות', הוא בונה את זה בהדרגה (אורות ישראל ה', ב'): "צדקה עשה הקב"ה עם עולמו, מה שלא נתן כל הכשרונות במקום אחד, לא באיש אחד ולא בעם אחד, לא בארץ אחת, לא בדור אחד ולא בעולם אחד". אני למשל מאוד נפגע מהמשפט הזה, מה פירוש שה' לא נתן את כל הכשרונות באדם אחד? דווקא חשבתי שכן. אז עכשיו אני צריך לתקן וזה לוקח זמן.

§91הרב אומר יותר מזה: "כי אם מפוזרים הם הכשרונות, והכרח השלמות, שהוא כח המושך היותר אידיאלי", זה כוח המשיכה האמיתי, "הוא הגורם להמשך אחרי האחדות המרוממה, המוכרחת לבא בעולם". כי אם לא מכונסים כל הכשרונות במקום אחד, יש כשרונות בכל מקום ואז יש קשר ביניהם. זה הבסיס לאחדות. עד ועד בכלל האחדות הנפלאה של (זכריה י"ד, ט') "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כׇּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" כפי שהרב מצטט.

§92עכשיו הולכים לחפור בתוך המושג הזה. אומר הרב: "אוצר סגולת עולמים בישראל הוא גנוז". המחסן של כל העולם הבא בתוך העולם הזה זה עם ישראל. "אבל כדי לאחד במובן כללי ג"כ את העולם עמם מוכרחים צדדי כשרונות מיוחדים להיות חסרים בישראל, כדי שיושלמו ע"י העולם". מה אתה הרב קוק - ימין או שמאל? "ובזה יש מקום לקבלה שישראל מקבל מהעולם".

§93זה לא רק שיש צדדי כשרונות מיוחדים בעולם, אלא גם זה עושה אותנו מקבלים. למה זה חשוב? אומר הרב: "וממילא פנויה היא הדרך כלפי ההשפעה" - כשאדם מקבל הוא יכול גם לתת, כשהוא מושפע הוא יכול להשפיע. בתנאי אחד, שהקבלה היא מבחוץ. לקחנו מהם את החוכמה איך לייצר מכונית, זהו.

§94"אלא שהקבלה היא מבחוץ וההשפעה מבפנים, כלומר פנימיות החיים שלמה היא בישראל, באין צורך להעזר משום כח זר בעולם". את המוסריות, החופש והשוויון שלנו לא ניקח מאמריקה, זה מושגים פנימיים. ומתוך כך גם המלכות בישראל - "וכל שלטון משרה בישראל מקרב פנימיות החיים הוא נובע. "'מִקֶּרֶב אַחֶיךָ' - ממובחר שבאחיך" ולא מעם אחר. "ולחיצוניות החיים מזדמן שצריך השלמה דוקא מבחוץ".

§95והנה הרב משתמש באותו פסוק של הפרשה שלנו. בגמרא במגילה (ט ע"ב) לומדים מ"יַפְתְּ אֱ-לֹקִים לְיֶפֶת" על הייפוי החיצוני הזה, שיש מקום למפגש שלו עם "אׇהֳלֵי שֵׁם" בתנאי שהוא חיצוני. וכך אומר הרב: "ומשפע פנימיות החיים כנסת ישראל היא רק משפעת ולא מקבלת". והרב מסיים את הפסקה עם פסוק מדברים (ל"ב, י"ב): "ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר". והעולם יותר ויותר מתקדם, והמדינה והחברה וגם האדם באופן פרטי יותר ויותר מתקדמים לשאלה: מה בתוך סדרי החיים הוא חיצוני ומה בתוך סדרי החיים הוא פנימי.

§96המחשבה התרבותית, החברתית והכלכלית, שההישגים החיצוניים של החיים הם העיקר, כשהיא מתלווה עם הגאווה של בני אדם, כשהמבול מתחבר עם הפלגה, אז הקב"ה מפזר אותנו בכל העולם. אין כוח ליצור משהו אמיתי, משהו לאומי. ועל כן השחרור הזה שהתורה בונה אותו גם על דרך החיוב וגם על דרך השלילה - מציבה את הדמות של נח ומציבה לעומתה את כל הדור שהוא הולך מדחי אל דחי. נח בעצם מברר בדיוק את המושג הזה. כשהחיצוניות עלתה לאנשים על הראש וכאשר השעבוד להישגים ולרווחים הפך להיות העיקר - העולם התפרק מבחינה מוסרית.

§97נח ואברהם

§98בסופו של חשבון נח הוא לא המציב את האידיאל, הוא שומר על נקודת קיום שחלה בתוך המציאות. אבל התפקיד להאיר את העולם הוא בידי אברהם אבינו. זה ביטוי שהמדרש מתאר אותו. המדרש (תנחומא לך לך כ"ו) מסביר את החילוק בין: (ו', ט') "אֶת הָאֱ-לֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" לבין הציווי לאברהם (י"ז, א'): "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים". אומר המדרש: מפני ש"הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי" זה אומר שאתה מסוגל להחזיק מעמד, ואילו נח היה צריך כל הזמן את התמיכה הא-לוקית.

§99אומר המדרש: "ואברהם למה היה דומה? - למלך שהיה מהלך בחשיכה, בא אוהבו וראה אותו והאיר לו, אמר לו המלך עד שאתה מאיר לי, בא והלך לפני". חוץ לארץ, כולל כל הקברות של כל הצדיקים, זה נקרא חלון, זה לא נקרא לפני ה'. אתה רוצה להאיר לפני? - תבוא לארץ, פה תאיר את החיים.

§100זה היה אברהם אבינו, נח כמו מסר לו את הפיקדון הזה. כי כמו שאומר הרמב"ם, נח לא הצליח ליצור אומה שנושאת את דבר ה', זה התהליך שאברהם אבינו מופקד עליו. השורש של האומה הזאת צריך להיות תשובת המשקל לגאווה - להציב מולה ענווה, מול הפירוד - להציב אחדות, מול היצרים - להציב שליטה עצמית. זה תפקיד גדול, בתוך נשמתם של ישראל מונח הכישרון לבצע את התפקיד הזה.

§101ועל כן הגמרא אומרת במסכת חולין (פט ע"א): "חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני". התכונה הזאת של מה שהרב קוק קורא לו 'פנימיות החיים', 'נשמה שהיא מרכז החיים' - הנשמה הזאת היא א-לוקית, לא יצרנו אותה. היא לא קשורה בהצטיינותנו ולא בכישרונותינו. תכונת הנפש שלנו צריכה להיות מיעוט עצמנו. לפני מי? - לפני הבורא. אבל אם הבורא נותן לנו כוחות - אנחנו לא מתכחשים להם. ואם הבורא נותן לנו כוחות ואומות העולם מקנאות בהם - לא נכנעים מפניהם.

§102בסופו של חשבון הם צריכים אותנו יותר ממה שאנחנו צריכים אותם. האומות שלא הבינו את זה - אינם איתנו. יש עוד עם אחד לטפל בו - אמריקה. ואנחנו לא מתכוונים לעזוב את המלאכה הזאת עד שהדברים יסתדרו בצורה נכונה. אפשר להמליץ לאמריקאי אחת משתי אפשרויות: או שיעשה תשובה מהר מאוד ויעזור לעם ישראל ככלי שיסייע למהלך גאולתם, או אם חלילה הוא יתעקש וימשיך לשנוא - שיסתכל על רשימה ארוכה של עמים לפניו שהיו בדרך הזאת ויבין שהוא עוד אחד מהם. אנחנו לא עיתונאים, לא פוליטיקאים, לא יודעים מה יקרה מחר, אבל זה יכול לקרות מחר. לא יודעים מתי אבל הוא משחק באש אם הוא מעז לפגוע בישראל, להעליב אותם.

§103ואתה אומר: אולי הדו"ח של ההוא הנקרא שופט, אולי יש בו אמת, צריך לדון בו באו"ם וכולי? - תיזהר, זה בבת עינו של הקב"ה. ועם ישראל צריכים כל הזמן לשאול את עצמנו מה באמת האחריות הזאת לקיים את העולם, לקיים את טהרת העולם.

§104כל דיבור וכל מחשבה שלנו צריכים לנסות להיות נקיים, לעסוק בטוב, לפתח אותו, לטפח אותו. אנחנו רואים לאן השלילה מגיעה. אנחנו רואים לאן השעבוד מגיע. אנחנו רואים לאן הגאווה מגיעה. מיצינו אותם. צריך לבקש גשם, להיות תלויים במי שנותן את הגשם, ומהענווה הזאת להתמלא הרבה כוח בעזרת ה'.

§105בשורות טובות.

§106שבת שלום.

§107החוברת יוצאת כחלק קטן מפרויקט גדול ללימוד ולבירור בתורתו של הרב אלישע זצ"ל, במטרה להרחיב ולהעמיק את מעגלי הלימוד ולתת לתורה זו להמשיך לפעול ולהשפיע.

§108השיעור תומלל מילה במילה ולאחר מכן נעשתה עבודת עריכה על פי הבנתנו בדברי הרב.

§109אפשר לבקש את התמלול מילה במילה ולקבלו בשמחה.

§110להצטרפות לקבוצה השקטה בה בעזרת ה' ישלחו החוברות כל שבוע

§111להערות, להארות ולהקדשות: 054-351-9795

§112או דרך כתובת המייל: h0543519795@gmail.com