וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק

§1לְמַעַן תִּחְיֶה

§2בפתיחה של הפרשה יש ציווי מיוחד כאשר התורה אומרת: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק". לכאורה המילה "לְךָ" מיותרת. מה עוד, שהמילה "לְךָ" הרבה פעמים בתורה פירושה לסובייקטיביות שלך. כמו שנצטווה אברהם אבינו בציווי הראשון (בראשית י"ב, א'): "לֶךְ לְךָ" ואומר שם רש"י: "לטובתך, להנאתך" והזוהר מוסיף: "לעצמיותך". ובעצם התורה אומרת פה שעל הסובייקטיביות צריך לשים שופט ושוטר.

§3התורה אומרת: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים" לא בגלל שהתורה תולה את הכל במשטרה או בביטוי 'אכיפת החוק'. התורה אומרת שהסובייקטיביות צריכה שיפוט, היא צריכה כל הזמן לבנות את עצמה לפי קנה מידה מוחלט. והיא קוראת לו: "מִשְׁפַּט צֶדֶק", ומגדירה: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד" - היום הדוגמה היא למה שמכונה בימינו 'טובות הנאה' ועל זה אומרת התורה להיזהר. זה לא משנה אם אתה בשלטון או אתה בעל תפקיד - ברגע שאדם מקבל טובות הנאה הוא עלול להיות משועבד וכושר השיפוט שלו יכול להיפגם. אז התורה אומרת כשאתה צריך לתת שיפוט לכל חשבונות הנפש שלך - אתה צריך להיזהר מלקחת שוחד, כלומר להיזהר מלהישאר נעול אחרי אותה סובייקטיביות.

§4בפסוק הבא התורה אומרת לנו: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" - רדיפה זה אומר מאמץ גדול ועקבי. לא מספיק להצהיר אלא צריך לבנות עקביות כזאת שהיא בעצם רדיפת הצדק. אומרת התורה: "לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ". אין אדם שלא רוצה את הרצון הטבעי הזה לחיות. אז מה התורה אומרת "לְמַעַן תִּחְיֶה"?

§5התורה אומרת שאם נציב את החיים בלי שיפוט, בלי איסור לקיחת שוחד אלא עם הסובייקטיביות - נראה לבד לאן זה מוביל, תהיה הידרדרות. התורה רוצה שנציב קנה מידה מוחלט, נלמד ונברר אותו, ננסה להתמודד עם השאלה אם אנחנו רחוקים או קרובים אליו. זאת אומרת שזה צריך להיות משהו שמעסיק את האדם, משהו שמברר עם האדם איפה עומדת הסובייקטיביות שלו, איפה עומד קנה המידה המוחלט.

§6תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹקֶיךָ

§7ניתן דוגמה לחידוש שהתורה מחדשת בו בפרק י"ח בהמשך (פסוק ט'): "כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם". חלק מכניסתנו לארץ קשור לבניית מערכת שיפוט אמיתית. וחלק מכניסתנו לארץ קשור למושג: "לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם". אתה שומע את המושג 'תועבה' - מה אתה מדמיין? מה התורה רוצה לשלול? ממשיכה התורה: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים".

§8הרמב"ן אומר שאחד המאפיינים של כל מרכיבי הרשימה הזאת זה כמה מאפיינים של שיטה שבני אדם רוצים לענות על שאלת החיים שלהם והיא שאלת העתידות. בני אדם רוצים לדעת מה יהיה, הם לא אוהבים לחיות בלחץ, הם לא אוהבים להיות בנעלם. ועל כן הושקעה חוכמה רבה בכל עבודת בירור העתידות, חוכמת הכוכבים או מסוג הקסמים שמתוארים פה בפסוקים.

§9למה זה נקרא 'תועבה'? למה הקב"ה כל כך לא סובל את כל העיסוק בתחום הזה של העתידנות? אומרת התורה גם בנוסח חיובי: "כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱ-לֹקֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ". זאת אומרת זה לא רק תועבה אלא זה אחד הניגודים בין אומות העולם לבין ישראל. עד כדי כך שהתורה אומרת שבגלל זה הקב"ה מעיף אותם מהארץ ואני נותן לכם את האפשרות לרשת אותה. מה העניין הזה? מה נמצא שם בהגדרת התועבה? אומר הפסוק הבא: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹקֶיךָ".

§10כשמוציאים את הפסוק מהקשרו, קורה לו מה שקורה להרבה דברים שמוציאים אותם מהקשרם - הערך שנקרא תָּמִים" הופך להיות ערך עליון. ומזה בני אדם מסיקים שצריך להיזהר מכל הבירור של ענייני אמונה כי יש מצווה שאומרת: "תָּמִים תִּהְיֶה". אבל כשקוראים את זה בתוך הפסוקים הנושא הוא אחר לגמרי. הפסוק הזה בא ליצור את הניגוד לתועבות הגויים האלה. ולכן הפסוק הבא אומר מיד: "כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ. נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן". התמים קשור לאותו בירור שאתה לא הולך אחרי תועבות הגויים האלה אלא יהיה לך נביא מקרבך.

§11מה ההבדל? אומר לנו רש"י: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹקֶיךָ - התהלך עמו בתמימות". רש"י לא מוסיף סתם פסוקים. מאיפה רש"י לקח את המושג "התהלך"? בפרק י"ג בספר דברים מדובר על מצב יותר חמור, שנביא שקר יכול לעשות איזה מופת. וכיוון שחלק מהאנשים משותקים כשעושים מופתים - אז אם הנביא אומר לעבוד ע"ז ועושה מופת - אני יכול לשמוע בקולו. לכן אומרת לי תורה: לא.

§12נו, אז למה לנביא השקר היה כוח? אומרת התורה (י"ג, ד'): "כִּי מְנַסֶּה ה' אֱ-לֹקֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱ-לֹקֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם". אומר הרשב"ם: "נתן כוח בכשפים לדעת נולדות". זאת אומרת שכדי לברר את עצמיותנו הישראלית, הקב"ה נותן כוח זר לכשפים וכיוצא בזה כדי להעמיד אותנו בניסיון אחרי מה אנחנו הולכים, מה משפיע עלינו בחיים? מה סדרי העדיפות שלנו? ואז הפסוק הבא שאולי רש"י רומז אליו, אומר: "אַחֲרֵי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם תֵּלֵכוּ". ואומר רמב"ן באותו פסוק: "היא מצווה שנלך אחר עצתו, וממנו לבדו נדרוש כל נעלם ונשאל כל עתיד".

§13אין לנו מקור מידע אלא א-לוקים. ורש"י מנסח את זה כשהוא אומר: "התהלך עמו בתמימות". זאת אומרת שבני אדם רוצים לחקור בעתידות והרצון הזה הוא לא שלילי. השאלה היא האם הרצון הזה ממכר אותי לאיזושהי תשובה ברמה אנושית, וזה הסך הכל של: "כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם" שניסו באמצעים אנושיים לדעת את העתידות, או: "התהלך עמו בתמימות". מה שהקב"ה נותן, מודיע ועושה איתנו - עם זה אנחנו הולכים. מה שהקב"ה לא הודיע לנו - זה לא בתחומנו. יש סוג של עתידות שהוא הודיע לנו על ידי נבואה ותפקידנו ללמוד את הנבואה.

§14מוסיף רש"י עוד מילה: "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו". לפי הגמרא במסכת שבת בדף ל"א (ע"א), שואלים את האדם בסוף שליחותו בעולם הזה האם הוא נשא ונתן באמונה. כלומר האם כל היחס למסחר, לממון ולפרנסה היה בהגינות? שואלים אותו: "קבעת עתים לתורה?" - כלומר האם זה היה חשוב וזה עמד בפני כל פיתוי אחר. בנוסף, שואלים אותו האם עסק מהקמת בית, ואז שואלים אותו: "ציפית לישועה?". רש"י רומז לזה: "ותצפה לו".

§15זאת אומרת שהרצון לדעת מה הקב"ה מחולל במציאות בעתיד הוא רצון חיובי. מקור המידע שלנו הוא לא אנושי, הוא מאת ה'. לכן תצפה לו ולא תחקור אחר העתידות. המושג לחקור יותר מבטא שוב את הצד האנושי. אתה יכול להשתמש בשכל שלך, בסדר, אבל אתה לא קובע את העתידות. ואותו אחד שמשתמש בכוחות הטומאה בשביל לעשות מופת, הוא לא קובע בשבילך. אתה לא שטוף אחרי הרצון לדעת את העתידות אלא אתה הולך אחרי ה' ומקור המידע שלך זאת ההנהגה הא-לוקית.

§16"כל מה שיבוא עליך - קבל בתמימות". שזה כבר לא קשור לעתיד ולציפייה לעתיד, אלא קשור להווה. אבל זה מאותו עניין: אם מי שאחראי על המציאות זה אך ורק קנה מידה א-לוקי, אז הוא המודיע על העתיד והוא גם הפועל את העתיד, אז כל מה שמגיע אתה צריך לקבל את זה בתמימות, אתה לא מערער אחר מעשיו. הא בהא תליא. אז דגש אחד זה לא לצפות למקורות מידע אנושיים אלא למקור מידע א-לוקי, ודגש שני שמה שמגיע אתה מקבל ואתה לא מערער אחר צידוק הדין.

§17נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי

§18ולכן הפסוק הבא אומר: "לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ" - לא נתן לך אפשרות להשתמש בכל מיני אמצעים אנושיים, אלא השרה שכינתו על הנביאים והוסיף רש"י ואמר: "אורים ותומים". נבואה זה דבר שהוא ברור כהופעה של רצון א-לוקי אל המציאות.

§19בחלק שני במורה הנבוכים הרמב"ם אומר שבשונה מהתפיסה הפילוסופית, בני אדם לא יכולים להמציא נבואה. הם יכולים לפתח את כוח המחשבה שלהם אבל לא להמציא נבואה. מקור הנבואה מגיע מעולם שהוא מחוץ לטווח השכל, מחוץ לטווח הראייה האנושית. ולא סתם אנחנו קוראים בהפטרה הזאת של פרשת שופטים את (ישעיה נ"ב, ח): "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן". אם אתה מסתכל בעין אנושית על המציאות, אולי לא תחשוב שזה שיבת ציון, אולי תתייחס לזה כאל משהו פוליטי, מדיני, אזרחי ותו לא.

§20היה אומר רבנו הרב צבי יהודה: אם אתה מכוון את העין שלך מול העין הא-לוקית, זאת אומרת שאתה מסתכל על המציאות איך שהקב"ה נתן לך כלים להסתכל, אז אתה תראה שמדובר בגאולה, אתה תראה שמדובר בתחיית השכינה, בתחיית האומה שחוזרת להיות בריאה, חוזרת לחיים שלה. הכל תלוי איך אתה מסתכל.

§21אומר רש"י: "השרה שכינתו על הנביאים" - זה המקור הראשון, הבולט, הברור, שכל צופייך הם נקראים נביאי ה'. אבל רש"י הוסיף אורים ותומים. אורים ותומים זה כבר כלי, זה לא אדם, זה כלי טכני. אתה עומד לפני האורים ותומים, אתה שואל שאלה: "האם לצאת למלחמה?". האורים ותומים היה משדר תשובה. איך הוא היה משדר אותה? בהבהוב של אותיות. כל אותיות האל"ף-בי"ת הופיעו על האורים ותומים, על הבגד המיוחד שנוצר לשם כך והוא על לבו של אהרון הכהן וכן הלאה, של הכהן הגדול. וכשהכהן הגדול נשאל בשאלה הוא שואל את א-לוקים ומקבל תשובה בהבהוב אותיות.

§22אם באמת נלך בכיוון של רש"י, שיש פה הכרעה בשאלה מי אחראי על העתיד וזאת בעצם השאלה מי אחראי על ההווה - אז האמונה שלנו היא שיש כלים שונים לקב"ה איך הוא מגלה את רצונו. וזה לא רק נבואה - נבואה זה אב טיפוס - אבל זה לא רק נבואה, איך הקב"ה מגלה את רצונו כדי שאנחנו בני האדם נקים שופטים ושוטרים. כלומר, איך שאנחנו בני האדם נוכל ללכת עם קנה המידה המוחלט ולא עם קנה המידה הסובייקטיבי. ולכן חשוב לתורה לומר שכל השעבוד לקנה המידה הסובייקטיבי הוא: "כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם".

§23ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו

§24התורה מזהירה ואומרת: "לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם" - תיזהר שלא ייכנסו הדמיונות של הסברות האנושיות אליך בדלת האחורית. תיזהר שלא ייכנסו לתודעה שלך שקרים מוסווים שלא תוכל לפענח אותם. ולכן הדרישה: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹקֶיךָ" אומרת: לך עם המידע הא-לוקי איך שהוא מתגלה במשך הדורות כמו שהתורה אומרת בהמשך (י"ז, ח'): "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט", מה התורה אומרת לעשות? "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ". יש לך סברה מסוימת והסתבכת, יש לך ספק - יש מקום שאליו עולים. לא נשארים במישור האנושי הרגיל. תטפס עוד ועוד ותגיע לסנהדרין.

§25סנהדרין הייתה בנויה בלשכת הגזית, חלקה בקודש וחלקה בחול. המשנה במסכת סוטה (ט', ט"ו) אומרת שבחבלי משיח אנשי גבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו. לפי פירוש שני ברש"י - אלה אנשי הסנהדרין שיסתובבו מעיר לעיר ולא יחוננו. למה הם לא יחוננו? בין היתר, כי אם אני רוצה ללכת אחרי הסובייקטיביות שלי, אני רוצה להחליט, אני היודע, אני הפוסק, אז מי אתה? ואני חושב שאנחנו לצערנו רואים את זה היום בחומרה גדולה, כתוב בגמרא בסוטה בסוף המסכת (מז ע"ב): "משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקת בישראל משרבו תלמידי שמאי והילל שלא שימשו כל צורכן רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות". רש"י מפרש שתלמידים שלא שימשו כל צרכם הכוונה שלא הבינו את דברי רבותיהם, לא הטו אוזן לשמוע.

§26ובעצם, איך הדינמיקה של מחלוקות? - אני התלמיד שומע מהרב שלי משפט כלשהו ואני כבר מגדיל ומנפח את זה בעשר מעטפות, וממילא פלוני אלמוני שאליו כיוון הרב שלי, אני כבר ה'קוזאק' של הרב שלי וכבר נכנס למלחמה. בעצם הרב שלי לא מינה אותי לזה. ואולי להפך - היה אומר לי: זה בכלל לא במדרגה שלך להגיד דברים כאלה. הייתי צריך לברר איתו ואז אולי הייתי מבין את הדברים בצורה יותר מדויקת ולא מנפח אותם. הכל נעשה כמובן במסווה של כבוד התורה והגנה על כבוד הרב שלי וכו', תמיד יש לי תירוצים למה אני משתולל. אבל זה לא בהכרח שאני דובר אמת, זה לא בהכרח שבאמת כבוד התורה במובן האמיתי נוגע לי.

§27רש"י מסביר ש"זחוחי הלב" - אלו האנשים שלא שימשו כל צרכם, הם לא ביררו עד הסוף. כי אם אתה מברר, אתה הולך לסנהדרין ואומרת לך התורה (י"ז, י"א): "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל". אומר האברבנאל: "מושב הסנהדרין היה מושפע מה' יתברך ברוח עליון. ולכן הם היו שבעים זקנים עם משה רבנו, להורות שהיה חל עליהם רוח משה רבנו ורוח אותם הזקנים המתנבאים בהנהגת העם. ולהורות על זה גם כן היה מושבם בבית המקדש בלשכת הגזית" - הנה הדבר שהוזכר קודם. למה? "כדי שהשכינה השורה בבית הא-לוקים תהיה עימהם".

§28ומרחיק לכת האברבנאל ואומר: "לפי שהמשפטים התוריים", מה שמכונה אולי בשפתנו יותר התורניים - של התורה - "אין הכוונה בזה בלבד לתקן היישוב המדיני". עומק ההבדל בין חוקי התורה לבין חוקים אנושיים איננו בכך שיש סידור חברתי שיותר משוכלל, לא זאת נקודת ההבדל. "אבל היה זה התכלית העצמי בהם", יש בחוקי התורה, על כל מערכות החיים, ערך עצמי - "כדי שיחול השפע הא-לוקי באומתנו".

§29תראו כמה בפסוקים בפרשה הזאת התורה הקדישה לחומרת שפיכות דמים ולהגדיר את הסיבות של שפיכות דמים. כי אם התורה בונה עכשיו מסלול שאנחנו דרכו נקלוט את השפע הא-לוקי - הוא צריך להיות מסלול טהור ונקי. ומציאות של שפיכות דמים בארץ, בדור, באומה, היא מציאות של החנפת הארץ, היא מציאות של חילול ה'. ועל כן, הדבר אולי הכי בסיסי, אני לא אומר הכי עמוק, אבל הדבר הכי בסיסי בהתייחסות של התורה זה שלא עוברים לסדר היום. בכל רמה של התייחסות - לא עוברים לסדר היום.

§30וְאִם יַרְחִיב ה' אֱ-לֹקֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ - לֹא תַסִּיג

§31למשל, התורה בפרשת שופטים תצווה על מערכת שלמה איך לטפל ברוצח בשגגה. עד הפסוקים האלה כבר יש ציווי על שש ערים. ועכשיו התורה אומרת (י"ט, ח'): "וְאִם יַרְחִיב ה' אֱ-לֹקֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ". חז"ל והראשונים והאחרונים מפרשים שמדובר על ימות המשיח. בפסוק הבא התורה ממשיכה ואומרת: "כִּי תִשְׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשֹׂתָהּ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ", כלומר, כל המציאות בתיקון של חבלי משיח צריכה להגיע לאהבת ה', אי אפשר להסתפק ביראה. אבל עם אחריות גדולה - האם אהבת ה' זה אומר שעכשיו אני זורם עם כוחותיי? שעכשיו הכל תלוי בי? שאני השופט העליון? - בשום אופן לא. צריך ללכת בדרכיו. יש אמת מסוימת והיא המובילה אותנו. אנחנו כֵּלִים, לא בעלי הבית.

§32אז באותה הזמן בימות המשיח התורה מצווה ואומרת להוסיף עוד שלוש ערי מקלט: "וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים". זאת אומרת שהאחריות על החיים, הזהירות משפיכות דמים היא עוד יותר גדולה. והא בהא תליא - ברגע שעם ישראל חוזר לארצו, ברגע שכוחות החיים נוצרים מחדש - חובת השמירה וההיזהרות בהם היא עוד יותר גדולה.

§33למשל, מעבר להתמודדות עם השנאה ותוצאותיה, בפסוקים י"א-י"ב התורה כותבת מה עלולה לגרום שנאה. התורה לא מקבלת את ההנחה הזאת ששמעתי אתמול בנסיעה, שעוד לא ברור שהפרקליטים יתבעו את הסעיף בכתב האשמה של אותם רוצחים בחוף תל ברוך. שלא בטוח שיקבעו את זה כרצח כי לא ברור מה הייתה כוונתם. מה פירוש לא ברור מה הייתה כוונתם? - כי זה התחיל בוויכוח. זאת אומרת שאם זה מתחיל בוויכוח ואחר כך זה בא לידי שפיכות דמים, אז אני פחות רוצח. מה הדקות הזאת? אומרת התורה שהכל מתחיל משנאה.

§34עוד אין כוונה ברורה לרצח אבל אם יש קלקול מוסרי והוא יביא לתוצאה הזאת. אחר כך אומרת התורה בפסוק י"ד: "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ". זה אולי החלק היותר בסיסי בהתנהגותם של בני אדם משעה שמגיעים לארץ כי אז מגיעים לביטוי: 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו', יש לאדם רכוש. ניקח לדוגמה את אחד מהרכושים שיש לכמעט כל אדם היום, בקצב שהמדינה לא יכולה לעכל אותו - מכוניות. אתה נוסע בכביש 1 ביום רגיל בשבוע וכל הדרך יש פקקים. למה? - לפחות שבע תאונות דרכים. ממה? נוסעים - מגיעים ממקום למקום - מה היה צריך לקרות בדרך?

§35אומרת התורה: "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ" - כל אחד צריך לדעת שיחד עם קיומו, ייחודו, כישרונותיו - יש עוד מישהו. ניתוח פשוט של מצבם של נהגים ונהגות בתוך המציאות של הכביש מראה, לפי ההתרשמות לפחות שלי, איש פשוט, לא איש מקצוע, לא מבין הרבה - זאת תחושה שכל אדם חושב שהוא המכונית היחידה שנמצאת בכביש וממילא על פי זה הוא מתנהג. למשל הוא צריך עכשיו לדבר בטלפון. רואים ברור שנהיגתו היא לא אחראית. זה לא משנה בכלל אם יש או אין דיבורית, הוא לא מרוכז ורואים שזה משפיע על נהיגתו, אבל הוא חי - עכשיו יש לו שיחה שהוא צריך לנהל. רגע, יש מכונית אחריך, יש מכונית מולך, ואתה צריך להיות אחראי על שפיכות דמים שלך ושל כל הסובבים.

§36אומרת התורה - מפה זה מתחיל. זה לא מתחיל ממשטרה או ממשרד המשפטים. את המדינה לא צריכים לנהל משפטנים, הם כלים ליישום החוקים המוסריים, זה הכל. הם לא צריכים לנהל את החיים. אם הם מנהלים את החיים אני לא צריך לנהל את החיים במובן המוסרי, אני יכול להיות מושחת. ואם יתפסו אותי אני אקבל על הראש, אם לא יתפסו אותי - הרווחתי. על העיוות הזה אומרת התורה: "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ" - מה שגבלו ראשונים שנכנסו לארץ, כל אחד בתחומו - אתה לא נוגע ולא מזיק לנחלה של זולתך.

§37אלא מה? אומרים חז"ל: תקום בלילה שאז אף אחד לא רואה ואז תזיז את הגבול במטר, ויכול להיות שהשני בכלל לא שם לב. לכן, אני חושב שכל הטיפול בסוגיית שפיכות הדמים לא צריך להתחיל ולהימדד רק במסגרות החיצוניות שלו. צריך לראות איך התורה רוצה לבנות את האחריות שלנו על הופעת החיים. במובן שכשיש לב טהור אדם לא יחפש את ההזדמנות לקום בלילה ולהשיג גבול ראשונים.

§38עגלה ערופה

§39יכול להיות שהאופן שבו התורה מסיימת את הפרשה בפרשת עגלה ערופה מלמד אותנו עוד בירור חשוב (כ"א, א'): "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ". יש צמידות בין: "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה" - כלומר מציאות של שפיכות דמים שאתה לא יודע מי המכה וממילא אינך יכול לפעול מולו, לבין המילים: "בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ". הקשר לארץ ישראל צריך לעשות את האנשים לפחות אלימים ופוגעים בזולת.

§40במסכת נדרים (כב ע"א) רבי יוחנן מתאר שהגיע לאוזניו מקרה על רצח והוא אומר שברור שזה לא קרה בארץ ישראל כי כתוב בתורה שבגלות (כ"ח, ס"ה): "וְנָתַתִּי לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז" - בחוץ לארץ יש לב רגז, בארץ צריכות להיות מידות נקיות. התורה אומרת: "בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ", ופה הייתה צריכה להיות שמירה על החיים וזהירות באחריות כלפי הזולת. ואם: "יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה" - צריך לתקן, לא עוברים לסדר היום.

§41איך מתקנים? אומרת התורה: "וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל". במסכת סוטה (ט', א'), וכך נפסק להלכה, מוסבר שכמות לא מבוטלת של חמישה דיינים מהסנהדרין יוצאים מירושלים אל המקום שבו היה החלל ומודדים איזה עיר הכי קרובה ואז הם חוזרים לירושלים. זה הכל.

§42אחר כך יש עוד קבוצה: "זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא". הם לוקחים את העגלה ואח"כ כתוב שם: "וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כׇּל רִיב וְכׇל נָגַע". זה מה שהוזכר קודם בשם האברבנאל שכל מערכת המקדש והמשפט באה להכיל את השפע הא-לוקי שמתגלה באומה.

§43מה יש להם להגיד? "וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". לפי המסורת של חז"ל "וְעָנוּ וְאָמְרוּ" מתייחס לזקני העיר, והמילים בפסוק הבא: "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל" - מתייחס לכהנים.

§44"וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" - שואלת המשנה במסכת סוטה (שם, ו'): "וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן?". מה התורה צריכה להגיד שהזקנים של העיר צריכים לחדש לנו שהם לא הרגו? - ברור שהם לא הרגו!

§45- וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה

§46עונה המשנה: "אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה" (מלשון ליווי). תחשבו על סדר המושגים - אדם בא לעיר, נגיד במקרה הטוב אם זה מדובר בעיירות הטבעיות - שדרות, אופקים, קריית שמונה, עכו וקריית מלאכי. והוא שואל מישהו איפה נמצא רחוב מסוים והוא קודם כל אומר לך: בא תיכנס ותשתה כוס קפה עוד לפני שאנחנו מדברים בכלל. הכנסת אורחים פשוטה שאנחנו מקווים שהעיירות הטבעיות ישפיעו על עיירות הפיתוח בגוש דן וזה יהיה נחלת כל ישראל כולו. הגיע הזמן שנלמד מהעיירות הטבעיות, זה רוב מניין ובניין של עם ישראל.

§47אבל התורה לא מסתפקת בזה וזקני העדה ממילא מבטאים משהו יותר עמוק, לא רק הכנסת אורחים אלא גם ליווי. ושאני אומר 'גם ליווי' - יכול להיות שאני לא מדייק. למה? נראה את הרמב"ם בהלכות אבל (י"ד, א'): "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה" ועכשיו נשים לב: "וללוות האורחים". מה יכול היה הרמב"ם לכתוב? - להכניס אורחים! למה הוא כתב "ללוות"? בדבריי קודם אמרתי גם ללוות. אחר כך הוספתי שיכול להיות שאני לא מדייק, כי מה אומר הרמב"ם בהלכה ב'? - "שכר הלויה (-הליווי) מרובה מן הכל".

§48מה הבסיס של דברי הרמב"ם? "והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה". איפה כתוב הליווי אצל אברהם אבינו? רוב הפסוקים הידועים אצל אברהם אבינו בפרק י"ח בבראשית הם פסוקים של הכנסת אורחים. והרמב"ם שם לב שכתוב שם בסוף אותו אירוח של המלאכים שהולכים להשחית את סדום (י"ח, ט"ז): "וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם". מהו"ו הקטנה הזאת - הרמב"ם בנה תורה. הספורנו שם אומר שאברהם אבינו מעמיק את הכנסת האורחים וגם מלווה אותם.

§49ובהמשך אומר הרמב"ם: "וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר בפסוק השני בפרק י"ח: 'וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים', ולוויים יותר מהכנסתן. אמרו חכמים: כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים". תראו עד איפה זה מגיע. הרמב"ם בגאונות שלו למד את הפסוקים בספר בראשית כסדרם ושאל בהם שאלה גדולה שבעצם נמצאת בגמרא מסכת שבת בדף קכז ע"א.

§50בפסוק הראשון בפרק י"ח התורה אומרת: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא" אבל לא כתוב מה ה' אמר לו. כל אחד מאיתנו בדמיון שלו היה מאוד רוצה שהקב"ה ידבר איתו, וחלק מאיתנו בדמיון כבר ה' מדבר איתנו ואנחנו מדברים איתו וזה מתנהל חופשי. שם לא כתוב מה היה. מה כן כתוב? מיד אחרי פסוק א' כתוב: "וַיִּשָּׂא עֵינָיו". בדרך כלל כשכתוב: "וַיִּשָּׂא עֵינָיו" במקרא, זאת אומרת שקודם קרה משהו שגרם לנשיאת העיניים. למשל בעקדה כתוב (בראשית כ"ב, י"ג): "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו" כי אחרי שהקב"ה אמר לו: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ" - אברהם רוצה להקריב משהו ואז הוא רואה את האיל נאחז בסבך.

§51אם נחזור למקרה שלנו, כתוב פה פעמיים "וַיַּרְא": "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא". שואל הספורנו: והרי לא צריך להסתכל פעמיים! ועונה שפעם אחת הייתה הסתכלות פיזית ופעם שנייה הייתה הבנה, התבוננות. הבנה יותר עמוקה מאשר הסדר גודל האנושי, זה מה הקב"ה רצה.

§52אברהם אבינו נושא עיניו, רואה שלושה אנשים, מתבונן ומבין שמשימתו להכניס אותם. ואז הוא רץ לקראתם ואומר את המילה הבאה: א-ד-ו-נ-י. אפשר להבין שזה אדונים בלשון רבים והוא פונה לנציג שלהם ואומר: "אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ". אבל אפשר להבין שא-דוני זה שם ה'.

§53הגמרא במסכת שבת בדף קכז אומרת שלוש דעות ביחס למערכת היחסים בין השכמת בית המדרש להכנסת אורחים. באופן כללי המחסן צריך להיות מחוץ לתחום בשבת. כלומר לא נוגעים ומזיזים אותו, אבל בגלל שתי סיבות מותר לפנות חלק: אחת זה הכנסת אורחים והשנייה לצורך בית המדרש.

§54דעה אחת בעצם משווה בין הכנסת אורחים לבית המדרש ואומרת: "גדולה הכנסת אורחין כהשכמת בית המדרש". דעה שנייה שמה דגש שקודם התירוץ של הכנסת האורחים ואחר כך בית המדרש, אז: גדולה הכנסת אורחין "יותר מהשכמת בית המדרש". ודעה שלישית אומרת כך: "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה". עד כדי כך. "דכתיב (בראשית י"ח, ג'): 'ויאמר (ה') אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור וגו''".

§55ממשיכה הגמרא: "אמר רבי אלעזר - בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם". בשר ודם, לפחות בדורות קודמים, אדם קטן לא היה אומר לאדם גדול: חכה עד שאני אבוא אליך. זה מינימום של דרך ארץ שהקטן צריך לחכות לגדול ולא ההיפך. "ואילו בהקדוש ברוך הוא כתיב: 'ויאמר (ה') אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור וגו''". נו, אז אם זה לא כמידת בשר ודם, אז למה אברהם אבינו פועל ככה?

§56אומר הרמב"ם ובכיוון הזה היה הולך רבנו הרב צבי יהודה שלא כתוב: גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה. אלא כתוב בגמרא: "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה" - מ"ם לפני מילה זה לא תמיד מ"ם היתרון, לפעמים זה מ"ם היחס - מתוך קבלת פני שכינה גדולה הכנסת אורחים. כלומר, אם התוכן של פסוק א' של התגלות ה' אל אברהם אבינו פירושה: לך תעשה טוב לבני אדם, לך תכניס אורחים.

§57כיוון שכך אברהם אבינו נושא עיניו ומה הוא מחפש? - למי לעשות טוב. מה הוא רואה? - שלושה אנשים. מה הוא מבין? - שהם האנשים שהקב"ה רוצה שיכניס אותם. ואז הוא אומר לקב"ה: "אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ" לא במובן המושגי-נימוסי שכביכול: חכה עד שאני אחזור, אלא אברהם אבינו אומר לא-לוקים: אני רוצה ליישם את מה שאמרת לי.

§58כיוון שכך אומר הרמב"ם שאם תוצאת הקבלת פני השכינה זה הכנסת אורחים - ממילא יהיה גם ליווי. אם זה חשוב לקב"ה שאתה תפתח את ביתך, תפתח את פרטיותך לזולת - זה לא נעצר בזה שתיתן לו אוכל. כי אם טובת הזולת לנגד עיניך כפי שהקב"ה מגלה שכינתו אליך - תראה מה הוא צריך. אולי הוא לא יודע לאן להגיע, אולי הוא לא יודע איך להגיע, אולי אין לו איך להגיע. ללכת עם האורח מחוץ לבית זה חידוש הרבה יותר גדול.

§59לכן אומר הרמב"ם שהמבחן זה הליווי. כי אם אני אורח שבא אליך ודופק בדלת - אתה לא תהיה כזה אכזרי להיות אטום. אז אתה מכניס אותי ונותן לי כוס מים וגמרנו עם העניין. אבל בליווי יש חותם א-לוקי שאותו קבע אברהם אבינו. מאיפה כל זה מתחיל? מתחילת הפרשה: "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק". מה זה: "מִשְׁפַּט צֶדֶק"? - אומר מדרש תנחומא שיהיו מטים את העם לכף צדק. אמר רבי יהודה בר שלום - שיהיו מטים ומלמדים עליהם זכות לפני הקב"ה" - זאת המצווה ללמד זכות.

§60לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל

§61ממי אתה למד? "מגדעון בן יואש. בימיו היו ישראל בצרה". למה היו בצרה? כשתפתחו את ספר שופטים בפרק ו' תראו שבני אדם סובלים אז סבל גדול. המדינים והעמלקים משחיתים כל יבול חקלאי. הציבור נאנק וזועק. ה' שלח נביא ואמר להם שהם חוטפים בגלל שהם עושים עבירות. פשוט, ברור. "שבימיו היו ישראל בצרה מפני שעברו עבירות. היה הקב"ה" - מה היה צריך להיות כתוב פה? 'כועס עליהם ושולח להם נביא ואומר להם אתם חוטאים סובלים', אבל לא כתוב כך.

§62כתוב: "היה הקב"ה מבקש אדם שילמד עליהם זכות ולא היה מוצא, שהיה הדור דל במצוות ובמעשים". כל ההסתכלות שמתוארת בספר שופטים פרק ו' עד פסוק י' היא באמת עבירות ועונשים. אבל זה לא סוף הפרק. זה לא עומק המגמה הא-לוקית. בשביל שהקב"ה יפעיל את מידת הדין הוא לא צריך נציגים של מידת הדין. הוא מבקש מי שילמד זכות.

§63לשפוט את העם משפט צדק זה לא לחוות דעה. ראית אצלי מעשה שלילי ועכשיו אתה אומר שזה מעשה שלילי, מה חידשת בעולם? מה הוספת? ללמד זכות זה אומר שיש נקודה חיובית בישראל מוסתרת, מחוספסת, מעומעמת, אבל אפשר להוסיף אותה, ואותה נקודה תגדל ותגרום לתיקון. זה נקרא לשפוט. לאוסף של חוות דעה שליליות על התקופה אין שום חידוש. אוסף של תיקונים זאת נקודה משמעותית.

§64"כיוון שנמצא זכות בגדעון", איזה זכות? גדעון נחשב לפי הגמרא מסכת ראש השנה בדף כה ע"ב מקלי עולם. זאת אומרת - מהאנשים הכי שוליים. אז מה הזכות שנמצא בו? "שהוא לימד זכות על עם ישראל. שמלאך ה' נגלה אליו והוא (שופטים ו', י"א) חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת". גת זה מקום קטן חשוך, למה אתה חובט חטים דווקא שם? שמא יבואו המדינים והעמלקים. ואומר הפסוק כדי: "לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן".

§65מה המלאך אומר לו? ולפי הראשונים אותו מלאך הוא אותו נביא שנשלח קודם לישראל להסביר להם שהם סובלים כי הם חוטאים. עכשיו המלאך הזה אומר לו: "ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל". תארו לעצמכם, אחד מאיתנו זוכה להתגלות הזאת, אנחנו הרי מתעלפים במקום! מה שואל גדעון? "בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ". בשפה שלו אין לו את המילים: 'ויש ה' איתי' - אין לגדעון את כל הפרטיות שחוגגת בדורנו. אם יש ה' זה איתנו, עם כלל ישראל. מתוך כך, גם בפרט. ממשיך גדעון: "וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו" - למה הוא לא מציל אותנו היום כמו שהציל אותנו במצרים? מה היו אומרים היום לאדם כזה חצוף? - 'תשתוק! ככה לא מדברים'.

§66אבל ה' אומר לו: "לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל". איזה כוח? אומר המדרש: "שלימדת סניגוריה על בניי". ממי הוא למד? מאברהם אבינו. אברהם אבינו מכניס ומלווה אורחים. אמרה לנו הגמרא ופסק את זה הרמב"ם: "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה". ליווי יותר גדול מהכנסה.

§67אתה אברהם אבינו - כולך צדק, כולך הכנסת אורחים, ליווי, אידיאליסטיות, אהבת הזולת. תדע לך, אי שם יש קהילה הפוכה ממך שקוראים לה סדום. רשעות עם חוקים, עם דמוקרטיה - הכל חוקי. אם אתה מכניס אורחים בסדום שמים אותך בבית כלא. ואם השופטת המחוזית לא עשתה את זה, השופט הנקרא עליון, הוא יעשה את זה. הקב"ה מודיע לך שהולכים להשמיד את סדום. אתה מוחא כפיים! סוף סוף קצת לכסח את הרשעים, זה הרי צימאון גדול בשנים האחרונות אצל חלק מאיתנו.

§68אצל אברהם אבינו אין מילה כזאת - "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט", "אָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר". אולי יש חמישים, ארבעים, שלושים, עשרים, עשר! אומר מדרש תנחומא: אברהם אבינו מבין שאם הקב"ה עושה אותו מכניס אורחים ומלווה אורחים, אז הוא צריך לעזור, הוא צריך לעשות טוב. ואז הוא מבין, אומר הספורנו, שאם הקב"ה קידם אותו במצוות - שכר מצווה מצווה - שעכשיו ילמד זכות על סדום.

§69אין הכוונה בלימוד זכות למה שמכונה בשפה הלועזית 'לגיטימציה', לא יודע אם יש לזה תרגום היום. לימוד זכות הוא לא לגיטימציה אלא אבחנה ברורה איפה נמצא הכוח החיובי ואיפה נמצאות הקליפות מסביבו. על הכוח החיובי מגינים, מפתחים, בונים ומטהרים אותו וממילא הקליפות נופלות.

§70אומר היה הרב חרל"פ בספר 'מעייני הישועה': מי אלה גדולי תומכי קליפות הטומאה בחבלי משיח? - הצדיקים. למה? כי לכוחות הטומאה בחבלי משיח אין כמעט קיום, הם פועלים קצת ומתאדים, אין להם חשיבות עצמית. אבל אני הצדיק רואה דבר לא טוב - מה התגובה שלי מיד? - שלילה וקצף. כיוון שאני צדיק, אני לא קוצף על משהו בלי חשיבות, ברור שיש לו חשיבות. בגלל מי? - בגללי. אומר הרב חרל"פ: הצדיקים מגדלים את כוחות הטומאה.

§71מה שהתורה אמרה לנו: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים" - היא לא אמרה לנו להפוך להיות אוסף של מחווי דעה על המציאות. לא צריך את זה. להיפך, היא אמרה לנו ללמד זכות, תזהו איזה כוחות חיוביים יש. נכון, תזהו גם את הקליפות שלהם ותעזרו לכוחות החיוביים לא ליפול ולהישחק. זה שהתורה בסוף פרשת שופטים שמה את פרשת עגלה ערופה, זה לא כדי להגיד שיש פה איזה פטנט שיפתור את הבעיות.

§72ההלכה על פי מסכת סוטה (ט', ט') היא שהיום, וכבר אלפי שנים, אין עגלה ערופה. למה? "משרבו הרוצחים". שואל רש"י: אז מה? אם רבו הרוצחים למה אין עגלה ערופה? עונה רש"י: כי אתה מכיר אותם. כל המגמה של עגלה ערופה מבחינה מעשית זה לכפר על המצב שבו אתה לא יודע מי הכהו אבל אם אתה יודע, אין טעם בעגלה ערופה. לעניין מה? לעניין ההבאה של העגלה הערופה עם כל המערכת.

§73אבל לעניין הזיהוי של הקלקולים המוסריים, שכשמזהים אותם גם אפשר לעזור בתיקונם, בזה פרשת עגלה ערופה היא פרשה עם תמרור אדום. בזה פרשת ערי המקלט היא פרשה עם תמרור אדום. אבל כל זה לא נועד חלילה להיות תיאור של מצב שבו בני אדם מציינים את השלילה אצל זולתם, בזה אין ערך. בעלי המוסר היו אומרים: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ" - אתה בתוכך. אתם לא מכירים מה זה אבל אני אומר לכם: יש אנשים עם יצרים. הטיפול בנקודה החיובית הזאת, שהיא נעטפה במעטפה שלילית וצריך לזהות את הנקודה החיובית ולתת לה אפשרות מרחב ונשימה - מתחיל קודם כל באדם עצמו. ובמובן מסוים: "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ" - כפי שהאדם מאמין בנקודת הזכות שלו, ביכולת שלו לתקן את הקליפות, גם הוא יאמין בנקודת הזכות אצל זולתו.

§74אחד מהאדמו"רים חיבר תפילה שבחלק מהסידורים זה מודפס לפני שחרית: אדם מבקש מהקב"ה שייתן לו ללמד זכות על עצמו, על זולתו, על עם ישראל ועל העולם כולו. הרי לפי האר"י לפני שאדם מתפלל, הוא צריך להגיד: "הריני מכוון לקיים מצוות ואהבת לרעך כמוך". זה בירור שאדם רוצה בטובת הזולת. כל זה קשור באמת לאותה נקודה פנימית ישראלית, שכשנהיה אנחנו מה שאנחנו לא תהיה אלימות. לא תוך יום ולא תוך יומיים.

§75בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ-לֹקֶיכֶם

§76בפרשה הקודמת קראנו את הפסוק (י"ד, א'): "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ-לֹקֶיכֶם". במסכת קידושין (לו ע"א) נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר. רבי יהודה אומר שהתואר המיוחד הזה זה רק כשעושים רצונו של הקב"ה אבל אם לא - לא נקראים בנים. רבי מאיר חולק עליו. רבי מאיר סובר: "בין כך ובין כך נקראים בנים". גם כשלא עושים רצונו של מקום, גם כשעושים רצונו של מקום - נקראים בנים.

§77הפסוקים במשלי אומרים (ל', י'-י"א): "אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו. דּוֹר אָבִיו יְקַלֵּל וְאֶת אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ". על פי אותם פסוקים, רשב"י בגמרא בפסחים (פז ע"א) אומר משפט אחר: אל תקטרג על הדור גם שהוא מקלל אביו ואימו. אומר מרן הבן איש חי: מה חידש רשב"י? בדיוק את השאלה שנשאלה: האם יש גבול ללימוד זכות? לפעמים לימוד זכות נראה לא מציאותי בלשון עדינה.

§78אומר מרן הבן איש חי: חידש רשב"י חידוש גדול. כי הייתי חושב שגם רבי מאיר שהוא סניגור אומר שנקראים בנים מתי שלפחות הם מתנהגים כמו בנים לאבא שלהם. כלומר, כל עוד הם שומרים לפחות על מינימום מוסרי כזה - אז יש דין לימוד זכות עליהם. אבל מה יהיה בדור "אָבִיו יְקַלֵּל וְאֶת אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ"? לכאורה אין יותר לימוד זכות! אומר הבן איש חי: אמר רשב"י שהקב"ה פוסק כרבי מאיר: "בין כך ובין כך נקראים בנים", ופוסק כרשב"י - שגם אם זה "דּוֹר אָבִיו יְקַלֵּל וְאֶת אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ" - אל תקטרג.

§79למה? כתוב בגמרא מסכת חגיגה (יד ע"א) בשם רב דימי שישעיהו הנביא קילל 18 קללות את עם ישראל. כשהוא הגיע לקללה (ג', ה'): "יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן" - חצופים כלפי זקנים, נתקררה דעתו, נרגע. אומר המהרש"א: למה? כי זה סימן שקרובים למשיח. הרי כל ההתנהגויות האלה זה סיבה שאנשים בגלל זה אומרים היום שזאת לא גאולה. אומר להם המהרש"א: אתם לא מבינים, אתם רוצים שהגאולה תהיה לפי הציפיות שלכם - היא לא באה ככה. למה נתקררה דעתו? אומר הכתב סופר בתשובות: כי אם הם לא "יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן", אז עוד יש קטרוג לפי הגמרא מסכת שבת בדף נ"ה על הצדיקים - למה לא הוכחתם? אבל ברגע שזה כך - אי אפשר להוכיח אותם. זאת אומרת שברגע שמגיעים לרמה כזאת של חוצפה - אין סיכוי שיקבלו תוכחות. ובגלל שמידת הדין לא תפגע בצדיקים, לכן נתקררה דעתו של ישעיהו הנביא.

§80ובדור כזה שיש הידרדרות, של "יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן" - איך ישעיהו הנביא מסוגל לישון בלילה? אומר הרב קוק שנכון שבדור של חבלי משיח יש המון קלקולים מבחוץ, כך אומר הזוהר בתיקונים, בתיקון השישים. אבל לא סתם אמר הנביא זכריה (ט', ט') שהגאולה באה בדרך של עני ורוכב על החמור. אומר הזוהר שזה הסימן לחבלי משיח - חמור הוא בהמה טמאה אבל יש בו קדושה, צריך פדיון פטר חמור. אומר הרב קוק על פי הזוהר, ולא רק על פי הזוהר: נכון, בחבלי משיח אתה נתקל בהרבה קלקולים ואתה יכול לומר שלא שייך לימוד זכות. אבל כיוון שהתברר קודם שלימוד זכות זה לא הצדקה, זה לא להסביר למה אדם פועל נכון, אלא להגיד שכל המעטפות מבחוץ עדיין אינם מבטאות שלילה מוחלטת.

§81והוסיף שם הרב קוק שאם באמת נשמותיהם הן נשמות גדולות ויש חספוס מבחוץ, אז אולי אם תטפל בהם נכון, אם תבוא אל האנשים גם ברמה כללית וגם ברמה פרטית, ותזהה בהם את הנקודה החיובית ולא תתייאש ותקטרג עליהם - אולי הם יגלו את כוחותיהם החיוביים.

§82לימוד זכות, אומר הרב קוק, הוא לימוד פועֵל, הוא לימוד שמעורר את נקודת החיים החבויה שגם האדם כבר לא חושב שיש בו. זה מה שהאלשיך אומר לפני 400 שנה: כשהפסוק במשלי אומר (ט', ח'): "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" - אין הכוונה לשני בני אדם. אומר האלשיך: אל תחשוב שהכוונה היא להתעסק עם חכמים ולא עם ליצנים. אלא בתוך האדם עצמו יש צד חכם ויש צד ליצן. אתה יכול להגיד לאדם אתה לץ, אתה מקולקל, אתה בעייתי, אתה מנודה, אתה רחוק. מה תיקנת? חוץ מאיזה פורקן רגעי או חוץ מאיזה שמירה על מסגרת מסוימת. תפנה לחכם שבו, תפנה לצד החיובי שבו ותתקן. זה לא פחות תיקון. מה שהתורה חוזרת ואומרת בפרשת שופטים: "וּבִעַרְתָּ הַדָּם הַנָּקִי", "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ", מפני שהיא רוצה להכין אותנו לכך שהכניסה לארץ היא עם הרבה מהמורות, עם הרבה מאוד קשיים.

§83אבל זה לא כדי שתחווה דעה שלילית על המציאות, על האדם או על הדור, אלא כדי שתאמין בנקודה החיובית, תזהה מה מפריע לה ותעזור להתגבר על המפריעים. לא בכדי הנבואה של ישעיהו אומרת בהפטרה של הפרשה הזאת (נ"ב, י"ב): "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ" - אתם לא תבצעו את מהלך הגאולה בקלות - "וּמְאַסִּפְכֶם אֱ-לֹקֵי יִשְׂרָאֵל". הקב"ה אוסף את כל הכוחות החיוביים. צריך לעזור לו, צריך ללכת בדרכיו.

§84כפי שראינו, ללכת בדרכיו במובן שאתה נאמן לסנהדרין, יש לך ענווה להבין שיש השראת שכינה, שיש שפע א-לוקי בתוך המציאות. לעזור לקב"ה בלימוד זכות, לעזור לקב"ה בניקיון של מידות, לעזור לקב"ה באותה זהירות של חשיבות החיים. אבל לא לייפות אותם מבחוץ, לא להשאיר את זרימת החיים לא מבוקרת.

§85ועל כן התורה בשילוב הזה בין לימוד הזכות בתחילתה לבין פרשת עגלה ערופה - לא עוסקת בפטנטים. היא לא עוסקת בהאשמות. ועדת חקירה תמצא שפלוני אלמוני לא עשה תפקידו מספיק אבל לא בשביל זה יש פסוקים אלא בשביל לעשות תיקון.

§86יתרו נקרא יֵתר שיִתר פרשה בתורה (רש"י ע"פ חז"ל בשמות י"ח, א'). אומרים חז"ל שהפרשה שהוא יתר בתורה היא (י"ח, כ"א): "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכׇּל הָעָם...". אומר הרבי מקוצק, אבל יתרו התחיל לדבר קודם, יתרו אמר (י"ח, י"ח): "נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ". עונה הרבי מקוצק: להגיד "נָבֹל תִּבֹּל" זה לא פרשה בתורה, זה פרשה בעיתון - לא נוצר מזה כלום. לעומת זאת, להגיד: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה" - לומר פתרון, להראות נקודה חיובית שיכולה לבנות - זה נקרא פרשה בתורה. בעזרת ה' נזכה ליׇתר הרבה פרשות כאלה בתורה.

§87חודש טוב.

§88בשורות טובות.

§89מוקדש לעילוי נשמת:

§90שלמה בן רוחמה ומאיר ז"ל

§91אסתר בת ג'מילה ז"ל

§92להערות, להארות ולהקדשות: 054-351-9795