וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכׇל יֹשְׁבֶיהָ

§1שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים

§2הלימוד לקראת סוף ספר ויקרא הוא גם לימוד לקראת סוף חודש אייר - אחרי יום הזיכרון, יום העצמאות, פסח שני, ל"ג בעומר שהיה השבוע, ולקראת יום ירושלים וחג שבועות. ועל כן, מאוד מתאים שהפסוקים שנקרא בשבת עוסקים בספירה. אמנם לא בספירת העומר אלא בספירת שבע שנים שבע פעמים (ויקרא כ"ה, ח'): "וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה".

§3הספירה הזאת היא ספירת שנות השמיטה והסיכום של השנים האלו היא שנת היובל. מה מתרחש בה בעצם? בעצם כל שבע שנים יש שמיטה אז מה החידוש ביובל? זה לא סתם שבע כפול שבע, גם בספירת העומר אנחנו סופרים תשעה וארבעים יום ואז מגיע יום החמישים, כלומר, יש קשר בין הכפולה של שבע בשבע לבין הסיכום שעומד בפני עצמו - שנת החמישים בשמיטה ויום החמישים בעומר. המשמעות של ספירה היא שימת לב. לְמָה שמים לב? - למה שחשוב.

§4בכל מיני מישורים, גם במישור המשפחתי וגם במישור הלאומי יש מצבים של ספירה ואחרי שסופרים מגיעה שנת היובל ומתרחש התהליך הבא (פסוק ט'): "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכׇל אַרְצְכֶם". לשם מה להעביר שופר? מה עושה התקיעה הזאת?

§5ממשיכה התורה: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה" - שנת החמישים נקראת קודש. למרות, אומר המלבי"ם, שמבחינת איסורי מלאכה, אם מסתכלים על שנת שמיטה לעומת שנת יובל - אין שום תוספת באיסור מלאכה. אז למה דווקא שנת היובל נקראת קודש? "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכׇל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" - שנת היובל נקראת שנת הדרור מפני שאנשים שבים אל אחוזותיהם ומשפחותיהם. בגלל כל מיני סיבות אנשים היו צריכים להפוך להיות עבדים לפרק זמן מסוים וגם קרקעות עברו מרשות לרשות בגלל צרכים כלכליים או משפחתיים. שנת היובל מחדשת את כל המציאות, כל אחד חוזר למקומו.

§6וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ - לְכׇל יֹשְׁבֶיהָ

§7המדרש בספרא (ויקרא כ"ה, י') מסביר לנו את כל מציאות התקיעה בשופר: "אמר ר' יוחנן בן ברוקה: לא היו עבדים משועבדים נפטרים לבתיהם ולא שדות חוזרות לבעליהם, אלא אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם - עד שהגיע יום הכפורים. הגיע יום הכפורים - תקעו שופר, חזרו שדות לבעליהם ועבדים נפטרים לבתיהם". כלומר, התהליך בשנת היובל התחיל ככה: בראש השנה אנשים כבר לא משועבדים, השדות כבר לא בבעלים הקודמים אבל עדיין לא חוזרים לנקודה הראשונה. עשרת הימים עד יום הכיפורים היו ימי ביניים של שמחה, של התרגלות לחופש. יום הכיפורים זה יום העברת השופר ואז התקיעה משחררת אותם. ובעצם, ממוצאי יום הכיפורים הם חוזרים הביתה.

§8על מי דיברנו? על העבדים ועל השדות, אבל ראינו בפסוק לגבי קריאת הדרור שהתורה אומרת: "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכׇל יֹשְׁבֶיהָ" - כל יושביה זה אומר לא רק העבדים, אז מי עוד? הרי לפי תיאור הפסוקים והמדרש, תשומת הלב והמיקוד זה העבדים והשדות. זאת אומרת, שמה שלא היה במקומו - חוזר למקומו. אז למה התורה אומרת "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכׇל יֹשְׁבֶיהָ"?

§9הונאת דברים והונאת ממון

§10ממשיכה התורה ואומרת בפסוק י"ד: "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" - איסור הונאה בבסיס שלו הוא איסור הונאת ממון: אל תמכור חפץ בפער מחירים של יותר משישת מהשווי שלו, אל תעשה רווחים מיותרים על חשבון הלקוח. זו סוגיא לא פשוטה היום. האיסור על זה נאמר בתורה, הוא לא קשור אם אדם דתי, לא דתי, ימני, שמאלני - כולם מצווים בזה. נכון שזה ציווי כללי שנוגע למקח וממכר לאו דווקא בשנת היובל.

§11אומרת התורה בפסוק י"ז: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ", אבל בשביל מה היא אומרת את זה שוב פעם אחרי שראינו את פסוק י"ד? על כן אומרת המשנה במסכת ב"מ (נח ע"ב) שיש שני איסורים בפרשת בהר: הונאת ממון והונאת דברים.

§12מה זה איסור הונאת דברים? אומרת הגמרא בהמשך לאותה משנה: "הא כיצד? אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים" - זה עלול לפגוע באדם כשאומרים לו מה הוא עשה בעבר.

§13איזה עניין יש לאדם להגיד לבעל תשובה 'תזכור מעשיך הראשונים'? "אם היה בן גרים אל יאמר לו זכור מעשה אבותיך" - יש דוגמה אחת מחוץ לישראל ויש דוגמה בתוך ישראל: "אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה?!" - גם זה פוגע. אבל פה כבר יותר ברור למה אדם כמוני נוטה להגיד את המשפט הזה.

§14אבל מה יכול להביא אותי לומר לגר שרוצה ללמוד תורה: 'פה שאכל נבלות וטרפות, שקצים ורמשים, עכשיו הוא ילמד תורה שנאמרה מפי הגבורה?!' כי אני בגאוותי חושב שאני נציג התורה והרוחניות. כשאני נציג התורה, תפקידי לשמור על כבודה ומעמדה. אם אתה בעל תשובה, לעיתים כדי להבליט שאתה לא כמו מישהו קדוש מבטן ולידה, אני אומר "זכור מעשיך הראשונים". או אם אתה גר שבא ללמוד תורה - אני נציג התורה אומר, 'תשמע, התורה ניתנה בגבורה, ואתה אכלת שקצים ורמשים'. אומרת לי התורה, תראה, כשאתה מסתכל בראי אתה עובר על איסור תורה. אתה אולי נציג התורה, אתה אולי נציג היוקרה הרוחנית, אתה עובר על איסור תורה: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ".

§15בשביל אנשים כמוני כתבה התורה שני איסורים. כי הייתי יכול להבין שהכוונה באיסור הונאת ממון הוא לא לפגוע בזולת. אבל כיוון שבגאוותי קשה לי להבין, התורה אומרת שוב "לֹא תוֹנוּ" וחז"ל אומרים שזה איסור הונאת דברים. הערבוב של המלאכותיות בנציגות הרוחנית עם האמת שהתורה רוצה מאיתנו לא רוצה גם התנשאות רוחנית.

§16הדוגמה הרביעית היא אולי הכי חריפה, כי לצערי הגדול לא מעט אנשים כנראה לא קראו את הגמרא הזאת: "אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו" - או שחלילה "היה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב (איוב ד', ו'-ז'): 'הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ. זְכׇר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד'" - איוב סבל, היה מקבר את בניו, הָרֵעִים שלו היו אנשים המכונים בשפתנו היום - דתיים למהדרין, משהו מיוחד, הם עשו איתו משוואה ואמרו לו: "זְכׇר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד"- אין חוכמות. אם אתה סובל סימן שאתה חוטא. אומרת לנו התורה שזה איסור. זה שוב סוג של התנשאות רוחנית. כי הקב"ה אומר לְרֵעִים (איוב מ"ב, ז') מי שם אתכם להיות שופטים.

§17אומר הרמב"ם בפרק שלישי בהלכות תשובה שהעולם נידון לפי זכויות וחובות. העולם צריך להיות עם מעל חמישים אחוז של זכויות. מוסיף הרמב"ם שתי תוספות שלא כ"כ ברור לי למה הוא אומר אותם. תוספת אחת, לפני שאתה הולך לעשות את החשבונות של אחרים - תדע לך: "יש זכות שהיא כנגד כמה עונות... ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות". אז זה לא חשבון פשוט. תוספת שנייה אומר הרמב"ם: "ואין שוקלין אלא בדעתו של א-ל דעות" - אדם לא יודע לעשות את המאזן.

§18בשנת תרס"ו, שנתיים אחרי שהרב קוק עולה לארץ הרב כותב את מאמר הדור, הרב אומר שכאשר אתה מסתכל על כל מיני קלקולים ועבירות - אל תגיד שהדור חוטא. אתה לא יודע לעשות מאזנים. תגיד שיש נקודה מסוימת שצריך לתקן - בסדר, אבל אל תעשה משוואות.

§19נחזור לגמרא שראינו: למה האדם סובל? - זה כבר כניסה למעמד רוחני שאיננו בבני אדם. יכול להיות שבמובן מסוים זה לא רק בין האדם לזולתו אלא בעצם גם אומרים לבעל תשובה, לגר ולאדם שסובל: 'אל תגידו לעצמכם זכור מעשיך הראשונים'. הלחץ המלאכותי הזה שאתה אומר, איך אפשר לנקות? ובגלל זה אתה לא מאמין בכוחותיך, אתה לא מאמין בתיקון - אתה חוסם לעצמך את דרך לתיקון.

§20היינו הולכים לרבנו הרב צבי יהודה לפני החתונה. היינו אומרים רבנו, אנחנו יודעים איפה היינו לפני שבאנו לישיבה. מה נעשה עכשיו? איך ניכנס לחתונה עם כל השאיפות והתוכן העמוק של המהלך הזה?! הרב צבי יהודה היה תופס את היד של מי ששאל, והיה אומר לו פעם, פעמיים, שלוש, ארבע, עם כל חום היד וחום הלב: הכל שטויות, הכל שטויות, תמחק, תמחק, תמחק. והיה נמחק. כי האיסור הוא לא רק שהאדם מול זולתו לא יהיה שופט, אלא גם אתה לעומת נשמתך. לכן כל התעוררות חיובית שיש - תגדל אותה, אל תשפוט אותה.

§21נכון, עד שנזכה להשלים ולתקן יעברו 120 שנה. בסדר, אנחנו לא מרוצים מעצמנו, אבל לא שופטים. וכן לגבי גרים שנקודת ההתעוררות הפנימית שלהם היא חלק מהשייכות שהם לא יודעים עליה לכנסת ישראל ונשמתה. וכן לגבי מה שהגמרא מתארת על מי שסובל.

§22אולי גם זה "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכׇל יֹשְׁבֶיהָ" - נכון שבפועל, גם בחלק של ראש השנה עד יום כיפור וגם בחלק של התקיעה בשופר בעקבות יום כיפור, מכוח יום כיפור משתחררים עבדים. אבל כשכל עבד משתחרר גם האדון שלו משתחרר מהאדנות. הוא היה אדון, זה מצב לא טוב, זאת התנשאות. גם התנשאות נפשית על הזולת, וגם התנשאות רוחנית על הזולת - זה לא בריא, צריך להפסיק אותה. לכן כשקוראים דרור לעבדים קוראים דרור לְכׇל יֹשְׁבֶיהָ - העבדים משתחררים, האדונים משתחררים, כל המשפחות שקשורות לכך, וכל אלה שצופים בתהליך - גם הם משתחררים, כי כל אחד יש לו נקודה שהוא חייב להיות בה מקשיב לתביעה הגדולה של הדרור.

§23וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹקֶיךָ - דבר המסור ללב

§24ניתן דוגמה שמופיעה בהמשך הפסוקים (ל"ה): "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" - לפי חז"ל והראשונים רואים מהפסוק שהכוונה שאָחִיךָ עוד לא נפל אלא עומד ליפול. אתה צריך להחזיק בו. פסוק דומה כתוב בפרשת משפטים (כ"ב, כ"ד): "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ" - שם אומר הכלי יקר שלפעמים כשאדם מסייע לזולת יש לו תחושה של התנשאות. אומרת לך התורה: לא, זה עִמָּךְ, זה אחים - יסוד העזרה זה אחווה ושותפות.

§25אומרת התורה את דוגמת ההלוואה שהרמב"ם אומר עליה (מתנות עניים פ"י הל' ז' והלאה) שמצוות הצדקה הכי גבוהה זה לתת לעני אפשרות לעמוד על הרגליים מבחינת עסקית או לתת הלוואה. ולכן, כמובן, ההלוואה בלי ריבית (ויקרא כ"ה, ל"ו): "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית", והסיום של הפסוק: "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" - האחווה תפעל את החיים. אז למה מוסיפה התורה באמצע: "וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹקֶיךָ"? אומר רש"י: "לפי שדעתו של אדם נמשכת אחר הרבית וקשה לפרוש הימנו" - למה הדעת נמשכת אחרי הריבית? אומר רש"י: "ומורה לעצמו היתר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו" - אדם אומר: 'אני הרווחתי סכום כסף מסוים, אני רוצה מתוכו להרוויח עוד. עכשיו אני אתן הלוואה - זה יהיה בלי רווח'. אז דעתו של אדם - הרגל החשיבה הפרטית הייחודית אומר לקחת ריבית. אז למה כתוב "וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹקֶיךָ"? אומר רש"י, הרי זה דבר המסור לליבו של אדם ומחשבתו, ולכן: "הוצרך לומר 'וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹקֶיךָ"".

§26מה פירוש דבר המסור ללב? האם הכוונה על החשבון שלי שאני בעצם רוצה להרוויח ועכשיו התורה אומרת לי שזה אסור? - זה הדבר שמסור ללב? האם זאת כוונת רש"י? אומר הפסוק: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹקֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם". גם כאן הוסיף הכתוב "וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹקֶיךָ".

§27הגמרא שהבאנו קודם ממשיכה ואומרת: "א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי גדול אונאת דברים מאונאת ממון שזה נאמר בו 'וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹקֶיךָ', וזה לא נאמר בו 'וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹקֶיךָ'". מה בהקשר הזה של כל מה שראינו על הונאת דברים, מה נקרא דבר המסור ללב? האם שוב זה הבירור מבחינת החולשה והגאווה שלי לעומת מה שהתורה אומרת לי "וְלֹא תוֹנוּ"? זה הדבר המסור ללב ולכן אני צריך לנקות את הלב שלי? או אולי גם בדברים של רשב"י על הונאת דברים וגם בדברים של רש"י על סוגיית הריבית בעקבות הפסוקים, יש עוד דבר המסור ללב. זה לא רק השאלה האם אני מסתדר עם החולשות שלי מול הדרישה הא-לוקית להלוות בלי ריבית ומול הדרישה הא-לוקית של האיסור של הונאת דברים.

§28וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ

§29הגמרא במסכת יומא בדף ט' ע"ב אומרת שאנחנו יודעים למה בית המקדש הראשון נחרב - גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. אבל למה בית המקדש השני נחרב? - היו בו אנשים שעסקו בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים - אז למה הוא חרב? הרי הם היו דתיים! אומרת הגמרא: בגלל שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. זה מחזיר אותנו לרמב"ם בהלכות תשובה פרק שלישי, מפני שאדם לא יודע לעשות את החשבונות של זכויות וחובות. מכיוון שיש פה תורה, מצוות וגמילות חסדים היינו אומרים על הדור הזה שהוא ראוי להיחרב בגלל שנאת חינם? היינו אומרים ששקולה שנאת חינם כנגד גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה? - לא.

§30אני אומר לכם, אם הייתי בבית שני והיו אומרים לי ששקולה שנאת חינם כנגד גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה - הייתי שונא חינם. למה? כי את זה הגמרא לא שואלת, אבל זה אנחנו צריכים לשאול: איך יכול להיות שיש דור שיש בו תורה, מצוות וגמילות חסדים ויש בו שנאת חינם? הרי כתוב (ויקרא י"ט, י"ח): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"! ופסוק לפני כן: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ". איך אני יכול לשנוא? אלא מפני שכשהתורה אמרה 'לֹא תִשְׂנָא' היא לא השאירה לנו שום מרווח של תמרון, אין שם פלפולים. כשהתורה אמרה 'בִּלְבָבֶךָ' - אין פלפולים. אבל איפה אני כן יכול לפלפל? במילה 'אָחִיךָ'. במיוחד בשנים האחרונות, מי זה אח שלי ומי לא? - הכל פתוח, אני יודע בדיוק להגדיר מי זה לא אח שלי.

§31יסוד האחווה הוא המסור ללב! האם זה שהוא בעל תשובה הוא לא אח שלי? וזה שעשיתי דברים מסוימים והוא לא עשה, וכן ההיפך, אומר שאנחנו לא אחים? האם הגר הזה שעכשיו רוצה ללמוד תורה הוא אח שלי? אם הוא אח שלי, למה אני מתנשא עליו? הרי רבי מאיר, מתלמידיו של רבי עקיבא, חידש (קידושין לו ע"א): "בין כך ובין כך אתם קרוים בנים", וגם כשלא עושים רצונו של מקום נקראים בנים. אז זה גם אומר שכולנו אחים. התורה אומרת שאם אתה תרגיש את האחווה, לא תיתן לאחיך ליפול.

§32בפרשת משפטים אומרת התורה (שמות כ"ג, ה'): "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ" - אתה צריך לעזור. ובפרשת כי תצא, התורה אומרת דברים כ"ב, ד'): "חֲמוֹר אָחִיךָ". שואל הרמב"ן, למה התורה שינתה מספר שמות? אומר רמב"ן משוואה - מצוות השבת אבדה וסיוע לזולת, מגמתם 'לזכור האחווה ולשכוח השנאה'. הפעולות שלי בגאווה שלי הן הפוכות, אני כל הזמן זוכר את השנאה. נותן משקל, מציף את הדברים השונים והמפרידים, כל הזמן מזניח ושם באופן שולי את הנקודות הפנימיות.

§33אומר השם משמואל (בהר, תרע"ג): "והנה, להיות כאיש אחד בלב אחד, צריך שתקדים מידת הכנעה ושפלות, שכל אחד יבטל דעתו לדעת הכלל. כמובן שאם כל אחד יאמר 'קבלו דעתי ואני ואפסי עוד', זה הוא מקור נפתח לכל שנאה וקטטות ומריבות". אלא מה הבעיה? "הגם שלפעמים יבוא לומר, 'קבלו דעתי מצד גודל הנפש וחוזק השכל שאיננו מתבטל בנקל" - איך אתה יכול לבטל דעתך אם אתה אומר אותה מתוך גדולה ועוצמה? "מכל מקום, זה גורם פירוד לבבות וכל מחלה וכל תקלה וכל קטטה. ומטעם זה נמצאת בעוה"ר מידה זו ביותר בישראל", מצד נשמתם הפנימית, "אף שהם גוי אחד בארץ".

§34מצד שני אומר השם משמואל: "כי באשר נפשם גבוהה" - יש להם עוצמה, זה עם של רמטכ"לים ומנכ"לים, "ויש להם דעת ושכל חזק", על כל דבר, "על כן נמצא בהם פירוד לבבות ביותר". אז אומר השם משמואל: "ודבר זה לא בא מצד מפאת החיסרון, אלא מצד המעלה".

§35נו, אז אם זה מצד המעלה, בוא ננציח את המצב הזה, אבל בית שני חרב בגלל הצד הזה. זאת אומרת, צריך לעשות תיקון. אומר בהמשך השם משמואל: "והנה זה העניין להיות נכנע ושפל ברך שהיא מידה טובה", בלי התנשאות, "ומפאת זה באין להיות כאיש אחד בלב אחד", מה הבעיה? "יש בו נמי חיסרון שגורם מיעוט השמחה ומשפיל את חוזק הלב... וצריך התחזקות גדולה להיות לו שניהם יחד".

§36"וכל אלו היו בהר סיני. כי הר הוא גבהות היינו שהכוח הרוחני השורר שמה, היה גורם שעם מידת הגבהות וחזק הלב, להיות נכנע ושפל ברך". שזאת בעצם מידתו של הר סיני שהיה הכי נמוך ודווקא שם הקב"ה משרה שכינתו. כשאדם הולך למהלך של מפגש עם מעמד רוחני, הוא צריך לזכור את מדרגות הנפש הפשוטות.

§37אדם הולך ברחוב ורואה בור ניקוז שבדרך כלל מכוסה בלי מכסה. הוא שם לב, אבל מישהו אחר שעובר שם אולי לא ישים לב ואולי ייפול, זה מסוכן. אבל האדם הזה ממהר - ממהר ללימוד, לאיזה מעמד רוחני. אומר הרמב"ם בהלכות שמירת הנפש (י"א, ד'): מי שעובר ליד בור שצריך כיסוי ולא מכסה עובר על מה שכתוב בתורה (דברים ד', ט'): "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". אבל ביחס למה אמר הפסוק לא לשכוח? - מעמד הר סיני (בפסוק הבא): "יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֶיךָ בְּחֹרֵב". מה הקשר לבור שאתה מכסה אותו? אומר הרמב"ם, מה חשבת שאתה פוגש במעמד הרוחני? - אתה פוגש שם את הנפש! אם תזכור את המעמד הרוחני החיצוני ותשכח את המציאות הנפשית הטבעית - זה לא מעמד הר סיני, זה מעמד רוחני מנותק מהמציאות.

§38דְּרוֹר - חופשי מן הזיוף

§39מה פירוש המילה דרור? חופש. אחד המרכיבים של הבשמים נקרא (שמות ל' כ"ג): "מׇר דְּרוֹר". למה? רוב המפרשים אומרים כמו שכתוב בויקרא (כ"ה, י'): "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ". מה צריך לקרות בדרור הזה? אומר הרמב"ן (עה"פ בשמות): "ופירשו 'דְּרוֹר' מלשון 'וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ' שיהיה חופשי מן הזיוף והתערובת" - מה זה להיות חופשי? - הפקרות זה לא חופש, זה זיוף, גאווה ופגיעה בזולת זה לא חופש. רבי שמעון בן יוחאי אומר (בבא מציעא נט ע"א): "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". אתם לא יודעים את החולשה הזאת, אבל אני אומר לכם: אצלי זה הפוך עובד - נוח לי להלבין פנים ולא נוח לי ליפול לכבשן האש. אומר לי רשב"י, אתה לא מבין כלום, אתה חושב שנוחות זה נוחות חיצונית! נוחות בשפת חז"ל פירושו: מה האמת.

§40ממשיך רמב"ן ואומר: "ואולי נאמר שהצריך הכתוב להיות חופשי לומר שיוקח מן הצבי" - הנוזל שממנו עושים את אותו בושם, "בהיותו חופשי מתהלך בין ערוגות הבשמים ומתענג כרצונו". אבל, אומר רמב"ן: "כי כאשר ילכד ויעמוד ברשות אדם" - אם האדם שולט על הצבי: "לא יעשה מור כי אם מעט ואיננו מבושם". רק אם הצבי בחופש הוא מסוגל להוציא נוזל טוב ומבושם. החופש מן הזיוף בעצם אומר שכאשר מושג חיצוני של הרוחניות שולט עליי - באה ההתנשאות שעליה דיברנו ב"לֹא תוֹנוּ". כתוצאה מזה יסוד האחווה נחלש. ואז "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" - לא ברור לי בכלל.

§41ביטחון בה'

§42אולי כתוצאה מזה אנחנו באים לסוגיה שלישית שגם בה יש הרבה מאוד בלבולים וסדקים. נראה את הפסוקים. אחרי שהתורה אומרת: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹקֶיךָ", אומרת התורה מפסוק י"ח: "וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח" - מה זה המילה הזאת לָבֶטַח? ממשיכה התורה: "וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ" - שוב לָבֶטַח. "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ" - עונה התורה: וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים... וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ" - תסמכו על הקב"ה. האם זאת הכוונה? ואז אולי לָבֶטַח שנמצא פעמיים זה איזה ביטחון בה' שהכל יסתדר.

§43ובאמת, בהפטרה של פרשת בחוקותיי, לפי אלה שנוהגים לקרוא את ירמיהו ט"ז-י"ז, זה פרק הביטחון (פסוקים ה'-ח'): "כֹּה אָמַר ה' אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן ה' יָסוּר לִבּוֹ. וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב" - זה על דרך השלילה, עכשיו על דרך החיוב, נפלא: "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שׇׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי" - ביטחון בה' לעומת ביטחון באדם. מה זה בעצם ביטחון?

§44אומר החתם סופר שבשעה שעם ישראל אומר 'הן לא נאכל בשנה השביעית', הוא לא מסתפק בשאלה מה נאכל, אלא הוא אומר: "הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף". אומר החתם סופר, שמה שמטריד אותם זה שהם לא יעבדו! למה? (תהילים קכ"ח, ב') "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" - ועל זה אומרת הגמרא במסכת ברכות (ח ע"א): "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים". לכן הם מוטרדים שלא תהיה להם יגיעה.

§45להשתתף עם ה'

§46בזוהר (פרשת בהר, נב-נג) יש ביטויים נפלאים: "צריכין ישראל לשתפא לה'". מה זה הביטוי לשתף לה'? "בהליכה דילהון" - כשהם הולכים. "בהקיץ דילהון" - כשהם מתעוררים, כשהם פועלים. "הדא הוא דכתיב (משלי ו', כ"ב): 'בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשׇׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ'".

§47ממשיך הזוהר לפסוקים שראינו: "'וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל... הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף' - רבי יהודה פתח (תהילים ל"ז, ג') 'בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכׇן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה'" - ביטחון. "לעולם בר נש יהיה זהיר במאריה" - בכל היחס לאדון העולם. "וידבק ליביה במהימנותא עילאה" - ידבק ליבו באמונה העליונה. "בגין דיהוי שלים במאריה" - ואז כל מה שרוצים לעשות לו רע, לא יאונה לו כל רע, ממש נבואת ירמיהו: "לא יכלין לאבאשא ליה כל בני עלמא".

§48מה זה להיות דבק בליביה באמונה שלמה? "תא חזי: 'בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב'. מאי וַעֲשֵׂה טוֹב'?" אומר הזוהר: אלא הכי תנינן: בעובדא דלתתא - יתער עובדא דלעילא! והא אוקמוה (ויקרא כ"ו, ג') 'וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם' כביכול אתון תעבדון להון" - במעשה האדם מלמטה יתעורר הכוח שלמעלה. וזה מה שכתוב 'וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם' - אתם תעשו! ובלשון הזוהר: "בגין דבההוא אתערותא דלכון דאתון עבדין לתתא" - אתם תעשו את ההתעוררות שלכם למטה, "אתער לעילא, ועל דא 'וַעֲשֵׂה טוֹב'". צריכים ישראל לשתף לה'.

§49צודק החתם סופר שראינו - שאנחנו אומרים "הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף", לא נעשה את האתערותא דלתתא שלנו, זה מה שמטריד אותנו. לכן עיקר התשובה של התורה זה לא המושג יהיה לכם מה לאכול אלא שה' יכפיל וישלש את העבודה בשנה השישית וכוח העשייה שלכם יעורר את הלמעלה.

§50לעשות חיל ולא ליפול לגאווה

§51ברור שאם הקב"ה לא נותן כוח לעשות חיל - לא יהיה כלום. אבל הכל גנוז. אנחנו צריכים להוציא את זה מהכוח אל הפועל. שר וגדול בישראל, ראשון, לפני מאות שנים, רבי משה מקוצי, מתאר בהקדמה לספר שלו, ספר מצוות גדול, שהוא כתב 63 מצוות לא תעשה. הלך לישון לפני שהוא כתב את ה-64 וחלם חלום. בחלומו אמרו לו: תשמע, שכחת את המצווה העיקרית. כתבת 63 מצוות, אבל מה המצווה העיקרית? אמרו לו (דברים ח', י"א): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ". קם בבוקר סוער בתוכו. הוא כותב ספר מצוות, 63 מצוות, אפשר להגיד לי "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ"? מה עושים עם המצווה הזאת? הלך למקור. הפסוק הזה כתוב אחרי: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ" - כלומר, אני יכול לברך ברכת המזון ולשכוח את ה'. איך?

§52אני אגיד לכם עליי, חולשתי - אני גומר לאכול, מברך ברכת המזון מתוך סידור. בנחת, כל מילה עם כוונות. דבר אחד קטן אני שוכח לעשות כי הוא מאוד קשה לי. ברכת המזון קל לי, אבל קשה לי מאוד בסוף האוכל להגיד תודה רבה לאשתי. אין סעיף בשולחן ערוך על זה, אין דאורייתא, דרבנן, שיעור חזון איש, שיעור ר' חיים נאה - אין. אז יש מילה בתורה לאנשים כמוני, התורה לא חוסכת לשונה. התורה קוראת לי "נָבָל", ככה. מאיפה אני יודע? כי כשכתוב (דברים ל"ב, ו'): "עַם נָבָל וְלֹא חָכָם" - אומר הרמב"ן שנבל זה כפוי טובה. למה? כי בשפה השמית לפעמים האות בי"ת מתחלפת עם האות פ"ה - אז זה כמו לומר נפל, מאיפה לאיפה? מהמינימום של מכיר טובה, שזה מדרגה אנושית נורמלית, לפחות מזה.

§53אבל לא כתוב שם שהכוונה היא שאני אגיד תודה רבה לאשתי. עכשיו הילדים שלי רואים את אבא שלהם לא אומר תודה אז גם הם לא אומרים תודה. נו, אבל לא שכחתי את ה' כי אמרתי ברכת המזון. אמרתי הרבה פעמים את ה' - ארוך, עם כל האותיות בפנים. תסתכל בפסוק ותראה את הדבר הבא, כתוב שם: 'פן תבנה בתים, וישבת בהם, וצאנך'... הכל מתגדל וכו' וכו''. ואז: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" - אומרים הר"ן והאברבנאל שהפסוק הזה לא כתוב בשלילה אלא בחיוב. כמו שראינו בזוהר שאמר: תעשה, תפעל - "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".

§54שאל רבי משה מקוצי את עצמו, איזה מצווה זאת? איך נגדיר אותה? הוא הגיע למסקנה: מצוות "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ" היא מצוות איסור גאווה. האדם שאומר לבעל תשובה: 'זכור מעשיך הראשונים', או אומר לבעל ייסורים: 'אתה חטאת', הוא לא רק עובר על: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" - בהונאת דברים, הוא גם עובר על "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ". כל גאווה, רוחנית או לא רוחנית, היא גם עבדות גדולה, גם אליה צריך לכוון את "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ". גם שכחת ה' מפני שאם הוא הנותן לך כוח לעשות חיל, זאת אומרת שמעצמך אין לך כלום. רגע, אז אם מעצמי אין לי כלום, אני לא צריך לעשות כלום? - לא, ה' נתן לך כוח לעשות חיל, ולכן תעשה. בטח בה' ומתוך כך תעשה טוב. לכן הנביא ירמיהו ממשיך ואומר, כל סוגיית הביטחון (י"ז ט'-י'): "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ. אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת". אל תסתכלו חיצונית על המושג ביטחון אלא על הצד הפנימי שלו שאתה שליח של א-לוקים.

§55אולי זה גם מה מסביר למה חיכו עד המצווה ה-64. כי לפי הגמרא במסכת סוטה, באותם דפים שבהם הגמרא מדברת בחריפות גדולה נגד הגאווה (ד-ה). הגמרא אומרת שלתלמיד חכם צריכה להיות שמינית שבשמינית, ורוב המפרשים מסבירים שמותר שיהיה לו שמינית שבשמינית בגאווה. הגר"א אומר את זה כמה פעמים בכתביו, ששמינית שבשמינית הכוונה לפרשה השמינית בספר בראשית - פרשת וישלח, בפסוק השמיני (ל"ב, י"א): "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכׇּל הָאֱמֶת".

§56אומר רבנו בחיי, מה אתה חושב? הכוונה ב"קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים" לומר שאני כלום, שאני אפס? - לא! אלא עוד לא עשיתי די, עוד לא עשיתי מספיק. גאווה כזאת מותרת, שאדם מכיר בכוחותיו ורוצה להשתמש בהם נכון, ואומר, אני רוצה לעשות יותר. אבל לאפס את עצמו. על דרך מה שאומר הרב קוק: ענווה מזויפת. או חלילה לתלות את הכל בכוחותיו - זאת הגאווה. לכן מבחינת האמת, המושג שסוגר את פרשת בהר והפתח לפרשת בחוקותיי אלו המילים בסוף פרק כ"ה (פסוק נ"ה): "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים". מזה לומדים חז"ל (קידושין כב ע"ב): "עבדיי ולא עבדים לעבדים".

§57וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת

§58רגע, אתה אומר: "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר" - כל הפרשה מרוממת אותך לחירות. וגם פרשת בחוקותיי (כ"ו, י"ב): "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹקִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" - ובפסוק אח"כ אומר א-לוקים: "אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם" - כל מגמת יציאת מצרים זה שחרור. אומרת התורה: (ויקרא כ"ו, י"ג): "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". אומרת הגמרא בבבא בתרא (עה ע"א): שתי קומות. והולך אתכם בחירות, שהיא חירות הנפש, חירות המידות, חירות הגוף, עצמאות האומה. ומתוך כך גם את הקומה הרוחנית, המוסרית.

§59אנחנו לא יודעים מתי מגיע מישהו לארץ ולמה. אבל זה כל כך בלתי נסבל החנופה וההתרפסות לפני, לא יודע איך לקרוא לאותו האיש. הרגשתי שאי אפשר לעבור על זה בשתיקה. מאיפה מתחילה הפטרת ירמיהו של השבת הזאת, שבה סוף סוף ננשום בארץ אוויר נקי? אומר הנביא ירמיהו וכך מתחילה ההפטרה (ט"ז, י"ט): "ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה" פשש... פלאי פלאים.

§60"אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" - יום יבוא והגויים יגידו, הכל הבל. איך יהודי יכול להגיד 'הוד קדושתו'? איך הוא יכול להוציא מפיו את המילים האלה? איך רב בישראל יכול לכתוב באינטרנט 'אני שמח שהוא בארץ'. איך אפשר? אומר הנביא: "הֲיַעֲשֶׂה לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים". בדיוק ביום שהוא הגיע לפה אמרו בסליחות ב' ה' ב': "עושקיהם יקניאון בנצר נאפוף" - סטייה משפחתית שהביאה לנצר, לנוצרים. "פדה את דבקיך מחרץ וכילוי, פלטם מצורר ותנם לעילוי" - תציל אותנו מצוררים.

§61אני חושב שזה דווקא בירור שמאוד קשור לדְּרוֹר. מה האיש הזה ביקש? אדמות. מה זה דְּרוֹר? אומרים חז"ל, דְּרוֹר זה שאדם יכול לגור איפה שהוא רוצה. אם הוא מבקש אדמות זאת אומרת שהוא אומר אני פה חלק מהבעלים על הארץ. הוא עוד לא התרגל לרעיון של ירושלים, גם לא התרגל לרעיון של מדינת ישראל. זה שהוא בא וזוכה לקבלת פנים כזאת מתרפסת, זה דווקא משמח אותו. הוא אומר, הנה, היהודים חזרו הביתה והם נמושות. חוץ מיושב ראש הכנסת, אמיץ לב, נצר לתלמידי הגר"א, עוד יש לו איזה חוט של זה.

§62גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ

§63אז אולי צריך לקרוא מפסקה של הרב קוק בספר אורות, 'ישראל ותחייתו'. זה חלק קטן מפרק ט"ו: "החפץ של העמדת גוי אחד בעולם בתור ממלכת כהנים וגוי קדוש", וכמו שהזוהר הקדוש דורש בפרשת אמור על הפסוק בשמואל ב' (ז', כ"ג): "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" - שעד שעם ישראל לא חוזר לארץ הוא לא נקרא אחד. אומר הנביא זכריה (י"ד, ט'): "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כׇּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד". שואל הזוהר, מה זה "בַּיּוֹם הַהוּא"? ועונה ששמו של הקב"ה מתגלה במלואו כשאנחנו חוזרים הביתה.

§64ממשיך הרב: "שהוא צריך להיות למופת על האור העליון הא-לוקי החודר בחיי עמים" - מתי הוא יהיה למופת? "שרק בהיותו מצוי ועומד, בהיותו חסון וחופשי, בהיותו שב לבניינו ולאשרו, אחרי כל הופעותיו המרובות בעבר" - זה נשמע משהו כזה נחמד. אומר הרב: "אחרי כל ניסיונותיו הקשים, אחרי כל צירופיו וליבוניו". כנראה כבר שכחנו אבל לפני פחות מחודש הטמא הזה קרא לאנשים להשתתף בוועידה שהייתה בשוויץ, שבה דיבר המלך הפרסי הדומה לו על השמדת ישראל. "עם ישראל אחרי כל ניסיונותיו הקשים, אחרי כל צירופיו וליבוניו, בשובו עם כל דעותיו ועם כל קנייניו, עם כל רכוש נשמתו וכישרון חייו, עם כל טהרתו הגופנית, הגזעית והאמונית" - בכל מישורי החיים. "הגזעית" - כלומר זה השורש של הנפש שלנו, זה לא הגזענות במובן החיצוני "והאמונית, עם כל תוכן ההופעה הא-לוקית, שהיא לו למורשה ושסגולת ארצו מגדלתו ומרחבתו".

§65"אז יבורר לכל כי סגולת הקודש אינה סגולה זולה שיכולה להינטל בכל ידיים מסואבות" - יכולות לקחת אותה, "כי אם סגולה העולה בעמל נורא במסירות נפש קבועה. ועל ידי זכות נחלת קודש של אבות לבנים נושאי עֻלָּם באהבה" - את העמל והמסירות עושה עם ישראל בכל הדורות באהבה, לא מואס בעול הזה. "ושומרים דרך ה' בכל עוז. אז יוסרו פני הלוט מעל כל העמים" - תוסר המסכה הנסוכה על הגויים. "ואותה הוותרנות של המינות", של הנצרות, "תוכר כמו שהיא בתור מטבע פסולה, המטמאה את העיניים, ומטמאה את הנפשות, מרבה רצח ודם וכל תועבה" והרב ממשיך לפסוקים בירמיהו, בדיוק ההפטרה של הפרשה כפי שראינו: "ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל".

§66גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא

§67אבל אי אפשר לסיים רק עם קצת התפקחות מכל הטקסים של הימים האחרונים. אז אני חושב שההפטרה של פרשת בהר גם קשורה לכל המהלך, בואו נראה אותה קצת (ירמיהו ל"ב, ז'-ח'): "הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר קְנֵה לְךָ אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת. וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי כִּדְבַר ה' אֶל חֲצַר הַמַּטָּרָה" - ונכון שהוא עושה קצת שינויים, אבל המלבי"ם מסביר שכל השינויים האלה יתברר שהם רצון ה'. "וַיֹּאמֶר אֵלַי קְנֵה נָא אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה" - זה תוספת. "וּלְךָ הַגְּאֻלָּה קְנֵה לָךְ וָאֵדַע כִּי דְבַר ה' הוּא".

§68- בשביל מה לעשות כל הפעולה הזאת? מתי עושים אותה? זה ממש ערב החורבן. הם כבר צרים על העיר, וירמיהו בחצר המטרה, הוא בבית כלא. אומר הנביא בפסוק י"ד: "כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת אֱ-לֹקֵי יִשְׂרָאֵל לָקוֹחַ אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה" - של אותה חלקת שדה בענתות. למה? "כִּי כֹה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת אֱ-לֹקֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת".

§69אומר הנביא בפסוק ל"ו: "כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹקֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִתְּנָה בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל בַּחֶרֶב" - חכו עוד דקה בסוף יקרה משהו אחר: "הִנְנִי מְקַבְּצָם מִכׇּל הָאֲרָצוֹת" - זאת סטירת הלחי הכי גדולה לטמא הזה - יש ארץ, יש עם ומדינה. מה הם חשבו חלילה שה' עזב אותנו בחורבן?! מוסיף הנביא: "וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְדֶרֶךְ אֶחָד... וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית עוֹלָם".

§70ובפסוקים מ"א-מ"ד: "וְשַׂשְׂתִּי עֲלֵיהֶם לְהֵטִיב אוֹתָם וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת בֶּאֱמֶת בְּכׇל לִבִּי וּבְכׇל נַפְשִׁי כִּי כֹה אָמַר ה' כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל הָעָם הַזֶּה אֵת כׇּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כׇּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר עֲלֵיהֶם... שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלִַם וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי הָהָר וּבְעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם נְאֻם ה'".

§71בפרק ל"ב הנביא ירמיהו פורס את כל האמונה הגדולה בהשגחה הא-לוקית. ואז הנביא אומר לה', איך יכול שנהיה במצב כזה שבשעה שהבבלים עומדים לכבוש את העיר ולהחריב אותה אתה אומר לי לקנות? אומר לו הקב"ה (פס' כ"ז): "הֲמִמֶּנִּי יִפָּלֵא כׇּל דָּבָר"? אז מה הנביא ירמיהו חשב, שחלילה יש דבר שה' לא יכול לעשות? אומר הנביא זכריה על תהליך חזרת עם ישראל לירושלים ולציון, על קיבוץ גלויות, על בניית ירושלים (זכריה ח', ו'): "כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא...". התהליך הזה של קיבוץ גלויות, החזרה לארץ, הקמת המדינה והקמת בניית ירושלים - יפלא בעיני ה'.

§72ועכשיו כפי שראינו, הנביא ירמיהו אומר בשם ה': "הֲמִמֶּנִּי יִפָּלֵא כׇּל דָּבָר?" כי למילה הזאת יש שתי משמעויות: מצד אחד "יִפָּלֵא" זה האם הדבר לא יכול להתרחש? - אנחנו מאמינים באמונה שלמה שהקב"ה יכול לעשות. ברצות ה', ישועת ה' כהרף עין, שום דבר לא מונע אותו. אבל לפלא יש משמעות נוספת. אומר השפת אמת, זה מה שאנחנו אומרים כל יום, "ומפליא לעשות" - הלשון של 'פלא' פירושה מורכב, יש בזה הרבה סתירות.

§73אומר הנביא זכריה (ח', ו'): "גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא". התהליך הזה הוא תהליך תחיית המתים, הוא לא מתאים לעולם. זה מה שאמר הרב זצ"ל באורות: אחרי כל הניסיונות, אחרי כל הצירופים, הסברא והסטטיסטיקה היו אומרות שנגמרנו, אבל הנה אנחנו נולדים מחדש.

§74עכשיו צריך הרבה מאמץ גם במשמעויות המוסריות שדיברנו עליהם, גם במשמעויות הלאומיות - להמשיך את מהלך הגאולה, לא לנוח בו, לא להסתפק בו. להבין שהישיבה לבטח פירושה שיש לנו עוצמות גדולות לגלות מי אנחנו. גם פנימה, גם לעורר את לבב אחינו להיות שותפים במהלך הזה בשמחה, עם כל המורכבות שלו. ומתוך כך, מתוך העוצמה הפנימית, גם להגיד לגויים ולמה שמכונה דתות שלהם, עוד תראו, נבואת ירמיהו תתקיים: "הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל".

§75זה לא הכרזות חיצוניות. זה לא שפלוני יגיד לאלמוני ואנחנו גמרנו את העבודה שלנו. זו עבודה גדולה, מורכבת. אבל כשהקב"ה אומר: "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" - הכוונה לחירות אמיתית. וכמו שאומר הזוהר: אנחנו צריכים לשתף פעולה עם המגמה הא-לוקית.

§76בשורות טובות והצלחה גדולה.