§1וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ
§2התורה איננה ספר של הכרזות, איננה ספר של מחנות וחילוקים ואיננה ספר של תדמיות. תורה שבכתב ותורה שבעל פה עוסקות בבירור דבר ה'. ודבר ה' - כפי שהיה אומר רבנו הרב צבי יהודה על פי נבואת ישעיהו, עלול, חלילה, להפוך למה שנאמר (ישעיהו כ"ח, י'): "כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם".
§3הסכנה היא שאדם לוקח נקודה מסוימת, קוטע אותה מתוך ההקשר הכולל שלה - ובדרך כלל זה גם משרת אינטרס כלשהו שלו, ואז הוא מרוצה. והרי הביטוי הזה: "צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם", משמש ככינוי לעבודה זרה. לעומת זאת, הפסוק בתהילים אומר (תהלים י"ט, ח'): "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ". ועל כך אומר המדרש בשוחר טוב: כשהיא תמימה - היא משיבת נפש. דווקא בשלמותה, דווקא מתוך המבט היותר כולל שלה, אז היא משיבת נפש.
§4לכן, לא ייתכן שסוגיית ארץ ישראל תהפוך להיות סוגיה של אדמה ומחנות ותו לא. זוהי סוגיה שעולמות גדולים תלויים בה - הן ברמה הלאומית, הן ברמה המשפחתית והן ברמה האישית.
§5הסוגיה הזו, המופיעה בפרשת שלח לך, עוסקת בנפש. כאשר התורה מתארת את מטרות השליחות, משה רבנו אומר למרגלים (במדבר י"ג, י"ז-י"ט): "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מָה הִיא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב. וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הַטּוֹבָה הִיא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים".
§6וְהִתְחַזַּקְתֶּם
§7ואז סיכום מטרות השליחות (במדבר י"ג, כ'): "וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִיא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים". המילה הזו, והשורש הזה של חז"ק - להתחזק, מתחזק - יש להם כיום כל מיני משמעויות בשפה המדוברת, שלא תמיד ברור מה הקשר ביניהן לבין הלשון המקראית או לשון חז"ל. אך ברור כאן, מתוך דברי התורה, שלשורש הזה יש משמעות עצומה, אפשר לומר ש"וְהִתְחַזַּקְתֶּם" זוהי בעצם גולת הכותרת של השליחות כולה.
§8מהו פירושו של המושג הזה כאן? חלק מהמפרשים מסבירים שכיוון שהמרגלים עמדו לקחת כעת מפירות הארץ ולצעוד איתם במסע חזרה לכיוון המחנה, היה חשש שתושבי המקום יגלו אותם, יתמהו על מעשיהם והשליחות תיחשף. לכן אומר להם משה רבנו: "וְהִתְחַזַּקְתֶּם" - חשוב להביא לציבור את פירותיה של הארץ, ועל כן, אף על פי שישנו חשש, עליכם להתגבר ולעשות זאת.
§9אם נשארים ברמת ההסבר הזה, הרי שסיומו של תיאור השליחות קשור אך ורק לביצוע של הבאת הפירות ולא מעבר לכך. אבל יכול להיות שהביצוע הזה קשור בעצם להגדרת השליחות.
§10הרי אם שמנו לב, בפסוק י"ז כתוב: "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן". ואילו בתחילת הפרק נאמר (פסוקים א'-ב'): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם". מי המדבר? - הקב"ה. ומי השולח בפועל? - משה.
§11א-לוקים אומר למשה לשלוח אנשים שיתורו את הארץ. גם פסוק ג' מבצע את הסגירה הזו, שמבצע השליחות הוא משה רבנו, אך הדבר נעשה מתוך ציווי א-לוקי: "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה'". אם כן, למה חזרה התורה והדגישה שוב בפסוק י"ז: "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן"? היכן נמצא, בעצם, היחס והפער בין הדיבור הא-לוקי האומר: "שְׁלַח", לבין שליחותו של משה והפועל - "וַיִּשְׁלַח אֹתָם"?
§12שְׁלַח - לְךָ
§13מילת המפתח בהקשר הזה היא מילה צנועה ומאוד קטנה, בדור שלנו היא אולי אחת המילים הכי משמעותיות. התורה אומרת: "שְׁלַח לְךָ", מה זה לְךָ? אם רוצה א-לוקים להגיד למשה רבנו לבצע את משימת השליחות, אז מספיק לשלוח אותם ולומר את הגדרת התפקיד שלהם, והכל בסדר. המילה: לְךָ כבר מראשית התורה והאומה פירושה אישי, יחסי.
§14כשאברהם אבינו נמצא בחרן בסביבה משפחתית מוכרת ותומכת, אומר לו א-לוקים (בראשית י"ב, א'): "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". למה הוסיף א-לוקים את המילה "לְךָ"? גם בפרשת העקדה א-לוקים אומר (בראשית כ"ב, ב'): "קַח נָא אֶת בִּנְךָ... וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה". במילה "לְךָ" רש"י כדרכו מפרש את האופן הפשוט ואומר: "לטובתך ולהנאתך" - כלומר, המילה לְךָ משמעותה שזה נוגע אליך באופן אישי. למה אמר רש"י לטובתך ולהנאתך? מפני שאברהם אבינו ושרה אמנו אינם מסוגלים ללדת בחוץ לארץ, בשעה שיגיעו לארץ הם יכולים ללדת - זה ממש לטובתך ולהנאתך.
§15בזוהר, רשב"י אומר, מה זה לְךָ? - "לגרמותך", בעברית - לעצמיותך. כלומר, זה ביטוי עמוק מאוד מבחינה אישית, הטובה וההנאה זה לבוש של העצמיות, אבל כל מקום שתהיה הבחנה שנוגעת לצד הסובייקטיבי של האדם תֵאמר המילה לְךָ. וכך גם הגמרא בסוטה מפרשת את האמירה של א-לוקים למשה רבנו: "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים".
§16אומר א-לוקים: תשלח לדעתך. כלומר, מבחינת האמת הצרופה אין צורך במשלחת, א-לוקים אמר לכם להיכנס לארץ אז תיכנסו לארץ, אל תעשו חשבונות, אל תפלפלו, תבצעו מה שא-לוקים אומר. אבל אם עם ישראל רוצה ואם משה רבינו מצטרף לרצון הזה - א-לוקים מסכים. כלומר, יש חותם א-לוקי על השליחות.
§17זה מסביר את תחילת פרק י"ג, אבל צריך כל הזמן לזכור שבתוך החותם הא-לוקי הזה יש מקום לצד האישי, הן מבחינת עצם הצורך בשליחות, שזה אפשר לומר לפני היציאה, והן בבדיקה עצמה - כלומר מה בודקים. בודקים את כל הנתונים של הארץ. למה? אומרים חלק מהמפרשים כדי לחבב את הארץ על ישראל - יראו את הפירות ואת העוצמה שלהם, יבינו שזאת ארץ מיוחדת, חיבה יתרה תהיה להם שהם רוצים להיכנס לארץ ישראל. אז המילה לְךָ היא לא שלילית, היא לא נפסלת, אבל היא כל הזמן במבחן.
§18שלוחי מצווה חביבים לפני הקב"ה
§19מה יסוד המבחן? אנחנו מצאים במדרש תנחומא פתיחה מאוד מיוחדת לפרשת שלח לך. אומר המדרש: "'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים', ילמדנו רבנו" - זה חלק מהסגנון של מדרש תנחומא כשאלת תלמיד לרבו: "מהו לפרוש לים הגדול קודם לשבת שלושה ימים? עונה על כך המדרש: "כך שנו רבותינו: אין מפליגים את הספינה על הים הגדול שלושה ימים קודם לשבת". יש דעות שזה בגלל חשש שיעשה עבירות שקשורות להפלגה בשבת, יש דעות שונות מה בדיוק החשש.
§20"אבל אם מבקש לפרוש כמו מצור לצידון" שזה מרחק קצר וממילא אין שום חשש שהוא ייכנס לשבת עם ההפלגה הזאת, "מותר לו לפרוש אפילו בערב שבת מפני שהדבר ידוע שהוא יכול לילך מבעוד יום", זאת אומרת יכול ללכת וכמובן להגיע.
§21עכשיו עושה המדרש הבחנה שמופיעה בגמרא אבל לא בצורה כזאת חריפה כמו כאן: "במה דברים אמורים? בשלוחי הרשות, אם היה שליח מצווה מותר לו לפרוש בכל יום שירצה" למרות כל החששות. ויש דיון בפוסקים למה זה מותר - האם בגלל שעוסק במצווה פטור מן המצווה או בגלל דברים אחרים. בכל אופן, זאת ההבחנה לחלק בין דבר הרשות לדבר המצווה.
§22בפוסקים יש מאמץ גדול ללמד זכות על אלה שיוצאים לסוג של הפלגות גם אם זה לא בדיוק מצווה. מאמץ גדול בפוסקים, בערוך השולחן זה מופיע בתור ללמד זכות על ישראל שאולי הם חושבים שאדם יוצא לקבל את פני חברו וגם זה נקרא מצווה, זה הרחבה כזאת גדולה של מושג שלוחי מצווה.
§23למה? אומר המדרש: "מפני שהוא שליח מצוה, ושליח מצווה דוחה את השבת". עד כדי כך מגיע העניין של שליחות מצווה. "לכן אתה מוצא בסוכה ששנינו שלוחי מצווה פטורים מן הסוכה", ואז מסכם המדרש: "אין לך חביב לפני הקב"ה כשליח מצווה". אין לך דבר חביב מזה "שהוא משתלח לעשות מצווה ונותן נפשו כדי שיצליח בשליחותו".
§24הנה המבחן הגדול: אתה מקבל משימה של מצווה, רצון ה' מוטל עליך, אמרה לך התורה "לֶךְ", ויש לך עניין אישי בדבר - האם אתה מוכן לבצע את השליחות הזאת מתוך מסירות נפש? אין חביב על הקב"ה יותר משליחות כזאת. כלומר, מושג השליחות, אין הכוונה שאתה רוצה לעשות דבר מסוים ומתירים לך אותו, לא, תראה בעיניך חוט ארוך שמחבר אותך למשלח, והשליחות נותנת לך כוח ואחריות והשליחות גם מגדירה בשביל מה אתה קיים. השליחות היא החיים שלך.
§25"מעשה", אומרת הגמרא במסכת קידושין בדף לא ע"ב, ברבי טרפון שהיה מכבד את אמא שלו בצורה מאוד מיוחדת, היא הייתה רוצה לעלות על מיטתה והוא היה מתכופף כדי שתעלה עליו וככה עולה על המיטה וכן כשהיא יורדת. גם תגובת חכמים שם לא ברורה, כתוב שחכמים אומרים: לא הגעת לחצי כיבוד הורים.
§26בירושלמי זה מתואר קצת אחרת, שהיא הלכה בחצר והסנדל שלה נקרע, אז היא לא יכולה ללכת יותר ואז ר' טרפון שם את כפות הרגליים על האדמה והיא דרכה על כפות הרגליים וכך היא נכנסה לבית. הירושלמי מוסיף שלימים, רבי טרפון נהיה חולה מסוכן וחכמים נכנסו לבקרו, ואז אומרת אימו של רבי טרפון לחכמים שלבן שלה יש כיבוד הורים מיוחד במינו. חכמים אומרים לה: עוד לא הגיע לחצי כיבוד הורים.
§27אומר הרב סולוביצ'יק: אתה נכנס לבקר חולה, מה העניין שלך לקטרג עליו ולומר שעוד לא עשה מספיק? אומר הרב סולוביצ'יק אדם חי לפי שליחותו, לא שליחותו לפי חייו. אותה דקה שהוא גומר את שליחותו - הוא גומר את חייו, פעמים שזה יותר מובן, פעמים שזה לא מובן. אבל הקשר הזה הוא קשר פנימי-נשמתי, הוא לא תלוי בשכלו של האדם, בוודאי שלא בהסכמתו.
§28על כן חכמים, אומר הרב סולוביצ'יק, הבינו שאולי האמא חושבת שהמטרה או השליחות של רבי טרפון זה להיות אדם גדול בתורה, והיא אומרת שהוא לא מיצה את שליחותו על כן היא מחפשת לימוד זכות עליו. אז חכמים אומרים לה אולי השליחות שלו זה כיבוד הורים.
§29אם את צודקת בהתפעלות שלך שהוא כל כך מיוחד, אז סיים את תפקידו, זה הקיטרוג הכי גדול. בדרך כלל שבחים זה קיטרוגים, צריך מאוד להימנע מזה, אלא אם כן זה בא לעודד דבר ספציפי חיובי, אבל התחושה של האדם, אומר הרב קוק במוסר אביך במידות ראיה במידה כבוד, זה כמה שפחות להתפעל ממה שמכבדים אותו, לא לתת לזה שום מקום בנפש.
§30עד כדי שהרב'ה מקוצק אומר שכתוב בדברי חז"ל (אבות ו', ד'): "כל הבורח מהכבוד, הכבוד רודף אחריו" - זה עונש, למה? כי אם אתה בורח מהכבוד, משמע שאתה מתחשב בו, אתה רק בורח ממנו. תתעלם מזה לחלוטין, זה לא משמעותי בשבילך בכלל. מפני שהעיסוק צריך להיות בשאלה מה אחריותך, לא כמה הצטיינת.
§31אז מילא, אם אדם אומר לך: 'תשמע, יש עוד דברים מסוימים שאתה צריך להשתפר', תגיד לו: 'נפלא, תגיד לי במה'. זה (שופטים ה', ל"א): "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" - (שבת פח ע"ב) הם נעלבים ואינם עולבים, זאת אומרת שאותו אדם שביום שישי טורח לבזות את הלל נשיא ישראל, כשהוא מאחל לפי הגמרא בשבת בסוף דף ל ע"ב, כשהוא מאחל להלל שלא ירבו כמותו בישראל אז הלל שואל אותו: "מפני מה?".
§32זאת אומרת שיש דבר מסוים שמצאת בי שהוא טעון תיקון, אז בסדר נתקן אותו. אבל זה לא עניין לכל מיני השוואות חיצוניות, אתה כזה וכזה, לא חנופה ולא שבחים מיותרים. היסוד הוא יסוד השליחות, ועל כן "חביב הדבר אצל א-לוקים", מפני שאין יותר גדלות במובן האישי מלקחת את המילה לְךָ ולהקדיש אותה למשימה הא-לוקית, לא לדלג עליה.
§33הִנֵּנִי - דרכם של בעלי ענווה
§34אתה יוסף הצדיק, בנו של יעקב אבינו, אביך אומר לך: תראה, האחים שלך בשכם, שכם זה מקום מועד לפורענות, האחים לא מתלהבים ממך, זה מסוכן ללכת לשם, אבל אבא אומר לך: לך תשאל בשלומם. מה יוסף אומר? הנה אומר רש"י שם במקום: 'דרכם של בעלי ענווה לומר הנני'. למה? למה זה ענווה? כשאתה אומר את המילה הנני הכוונה בעברית: הנה אני.
§35המילה אני היא לא בדיוק סמן מרכזי לענווה, למה לא? אם היא ראשונה, אם אדם היה קם בבוקר והיה אומר: 'אני מודה לפניך' - זה גאוה. אומר הרב קוק, אבל כשאדם קם בבוקר הוא אומר: 'מודה אני לפניך' - קודם כל יש את א-לוקים, הוא נותן חיים ואני מודה על האמת. אני אומר שאתה נתת לי חיים, אני רוצה לעשות עם זה דבר טוב, אז ה'הִנֵּנִי' - נכון שהוא 'הנה אני', אבל הוא הנה אני כי אתה א-לוקים קראת לי, או כי אתה אבא שלי קראת לי, כי הדור קורא לי, כי המשימה קוראת לי, ואז המילה אני שנייה לא ראשונה, זאת דרכם של בעלי ענווה.
§36יָכוֹל נוּכַל
§37אז אומר המדרש שאדם שמוסר את הנפש על השליחות - הוא חביב לפני הקב"ה. זה מבחן גדול. אם אתה הלכת בשם שליחות של ציבור וקיבלת אישור א-לוקי לשליחות, אתה מתחיל להסתובב בארץ ארבעים יום, מה אתה רואה? אתה רואה ילידי ענק שכשהם עומדים אתה לא רואה את השמש, אתה רואה עם חזק, אתה רואה ערים בצורות, פתאום אתה מזהה את עמלק באיזה מקום, זה מזכיר לך את עמלק במדבר - בקיצור הסתבכת.
§38עכשיו המבחן האם המילה: לְךָ תהפוך להיות שאתה בעל הבית של השליחות, ותגיד למסקנה שלא נוכל לעלות. מולך יעמדו כלב ויהושע, מה הם יגידו? - כן יכול. מה זה? ויכוח בעובדות? ויכוח מדיני בין ימין ושמאל, מה בדיוק העניין פה?
§39ועל כן צריך לנסות לראות בעקבות הפסוקים איפה הייתה מונחת המחלוקת, ההבדל המהותי בסוגיית ה'לְךָ' בין כלב ויהושע לבין שאר המרגלים. כשצריך אולי להוסיף לשאלה הזאת את ההבדל הפנימי בין יהושע לכלב, אולי הוא רק שאלה של סגנון. מה שהגמרא אומרת (סוטה לד ע"ב): "(י"ג, כ"ב) 'וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן' - ויבאו מבעי ליה! אמר רבא מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות אמר להן אבותי בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים". מקור הכוח, או נאמר בלשון ימינו, מקור ההשראה של כלב זה חברון וקברי אבות.
§40מה עם יהושע? ברמת הסכנה של עצת המרגלים הוא באותה סכנה. אומרת הגמרא: "יהושע כבר בקש משה עליו רחמים שנאמר (י"ג, ט"ז): 'וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ' י-ה יושיעך מעצת מרגלים", וזה סגנון הולך ורווח בדורנו, מאוד אהוב: תוסיף לי י', תוריד לי י', לך למקובל הא-לוקי והוא יסדר לך את החיים, יאמר לך עם מי להתחתן ועל מה לחיות - הכל מסודר.
§41למה מתכוונת הגמרא כשהיא אומרת בהמשך: "והיינו דכתיב (י"ד, כ"ד): 'וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ'" לכאורה בקריאה ראשונה מה הכוונה? כוונה פשוטה, אצל יהושע היה "י-ה יושיעך מעצת מרגלים", אבל אצל כלב זה לא היה, אצלו הייתה תפילה אחרת, איזה? - קברי אבות. לכן אמרתי שאולי זה רק הבדל של סגנון מאיפה אתה מקבל את הברכה, את הבקשה, בקשו עליי רחמים.
§42אז יכול להיות שההבדל בין כלב לבין יהושע זה בעצם מאיפה מגיעה התפילה, האם מקברי אבות או ממשה רבינו, אבל פה מאיר הבן איש חי הערה. הוא שואל ממה שראינו עכשיו בגמרא בסוטה, כתוב: "פירש מן העצה". מתי הוא פירש? כשהיו כבר ב-40 יום. אומר הבן איש חי: לפי הפסוקים נראה שרק כשהם חזרו התחילה המסקנה השלילית כלפי ארץ ישראל, אבל קודם זה לא היה גלוי, אז מה פירוש כלב פורש מן העצה?
§43עונה הבן איש חי דבר מאוד מיוחד, שבשאלה הגדולה של ההתמודדות עם היצר יש בעצם שני מצבים: מצב אחד שהקלקול הוא ברור, ומצב שני שהוא עטוף ביראת שמיים, עטוף בחשבונות של בני אדם המגדירים את המצווה באופן שהמעשה שלהם לא ייחשב מקולקל.
§44דוגמא, הדור הזה של המדבר היה ממש חוסה בצד כנפי השכינה, היה לו את ראש הישיבה הכי גדול בכל הדורות, הפוסק הכי גדול בכל הדורות, היה לו לחם מהשמיים, ענני כבוד, אהרון הכהן, מרים הנביאה, הכל נפלא, אידילי. עכשיו, מה יקרה כשהם יכנסו לארץ ויצטרכו להתחיל לעבוד - לזרוע, לקצור, משה, אהרן ומרים לא נכנסים, ענני הכבוד לא נכנסים.
§45אז הם אמרו, אנחנו לא השתגענו להפסיד רוחנית את כל עולמנו, וכיון שכך באמת התחיל החשבון להטעות. יותר מזה אומר הבן איש חי, למרגלים הייתה כוונה לשם שמיים, הם אמרו אנחנו נראה לאומה כמה זה קשה ואז האומה תרצה להסתער על ארץ ישראל ויצא הפסדנו בשכרנו, כלומר היה להם מסירות נפש גדולה.
§46הנה המבחן, כי אם אני אחד מראשי הסנהדרין, אחד מראשי השבטים, מתחיל להתפלפל סביב השאלה אולי אני אגיד שהמצב בארץ קשה ואז יהיה שכר הכניסה לארץ עוד יותר גדול - אף אחד לא מינה אותי לחשבון הזה, אין מודה על האמת בכך. אולי דובר אמת בלבבי כן, מתוך הלב שלי אני דובר את האמת, נו, הלב שלי זורם להישאר במדבר. אתה א-לוקים אומר להיכנס לארץ וזה לא מתחבר לי. אחרי זה כשאני אעצום עיניים, כשאני רוקד ואני כולי מדבר איתך ואתה מדבר איתי - אני אעשה את זה במדבר, שם אפשר להתבודד.
§47חבר יקר - הכל דמיונות. זה הכל מתחיל בך ונגמר בך, נהיית אליל, הדמיונות שלך נהיו אליל. זה לא מה שא-לוקים רוצה. בסוף פרשת המרגלים, יש את מצוות ציצית. אמרה התורה (ט"ו, ל"ט): "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם".
§48רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ
§49לשאלה של תלמיד: כן אחי! נפלא, נפלא. מהשאלה שלך למה ה' מנע רק מיהושע את הנפילה הזאת? למה רק יהושע זכה? - מזה נבוא להבדל שבין כלב לבין יהושע.
§50איפה נקודת ההבדל? למה הוא הלך לחברון בשביל להינצל, ואולי זה שונה לחלוטין מ"י-ה יושיעך". אומר את זה המדרש בפרשה ט"ז באות י"ט: "וַיַּהַס כָּלֵב - שבתחילה אמר להם אני עמכם בעצה, ובליבו היה דובר אמת". מה פירוש? לדבר אחת בפה ואחת בלב זה עבירה על: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ. היינו קוראים לאדם כזה צבוע, מה זה להגיד להם אני עמכם בצער?
§51תראו את הביטוי בספר יהושע שנאמר על כלב (י"ד, ח'): "וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי ה' אֱ-לֹקָי". ממשיך המדרש: "וכן הקב"ה מעיד עליו, שנאמר: 'וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ'", אומר רש"י שם במקום על פי המדרש: שתי רוחות היו לו - אחת בפה ואחת בלב, בפה היה עם המרגלים, ובלב היה עם האמת.
§52אפשר להבין פיצול כזה? ולכן גם המרגלים כשבאו אמרו: נאמן עלינו כלב, הוא אחד מאיתנו. אז מה זה "רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ"? אור החיים הקדוש אומר שהיה לכלב יצר הרע והוא התגבר עליו, עד כדי כך מושך אור החיים את הביטוי רוּחַ אַחֶרֶת.
§53ואולי דווקא בדור שלנו באמת דרך הפתרונות של הבעיות על ידי תוספת י' או הורדת י' היא דרך נפלאה, אבל היא מקטינה, עושה את החיים קלים, חוסכת מאמץ. נראה לכאורה ששכרה בצידה, הנה התוצאה יהושע ניצל. אומרת המשנה בפרקי אבות (ה', כ"ב): "לפום צערא" - לפי הצער העמל הקושי ההתמודדות, כך השכר. איזה שכר? שיהיה ברור חד משמעית, לפי חז"ל בפרקי אבות ומסכת קידושין אין שכר בעולם הזה. לא מגיע לך כלום, רבן יוחנן בן זכאי אומר גם במשנה באבות (ב', ח'): אתה לומד טובה הרבה? - אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת.
§54הרי מהמקום הזה התחלנו את הלימוד. אם בירור השליחות זה בירור החיים אז אתה חי בשביל שליחות מסוימת, אתה מבצע את השליחות, מה מגיע לך על זה? אולי השורש של הצער הגדול בדורנו זאת המילה לְךָ, כלומר איפה עומדת היחסיות שלי מול האמת הגדולה.
§55ראינו במדרש שאין לך חביב לפני הקב"ה כשליח מצווה שהוא משתלח לעשות מצווה ונותן נפשו כדי שיצליח בשליחותו, ואז מה הוא מוסיף? "ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצווה ונותנים נפשם להצליח בשליחותם כאותם שני שלוחים ששלח יהושע בן נון". אז זאת שאלה גדולה שגם חז"ל וגם מפרשים שואלים אותה, אתה יהושע בן נון, עבד משה, תלמידו וממשיך דרכו, אתה עבד ה', אתה חשת על בשרך את הנפילה של המרגלים, בשביל מה אתה שולח עוד פעם? זאת ההפטרה של פרשת שלח לך. מי הם היו? "שנו רבותינו, אלו פנחס וכלב, והלכו ונתנו נפשם והצליחו בשליחותם".
§56אתה לא מוותר על מושג השליחות, אתה לא מוותר על הקושי, אלא אתה אומר להם תתקנו את חטא המרגלים. אומר המדרש: "מהו (יהושע ב', א'): חֶרֶשׁ לֵאמֹר? מלמד שעשו עצמם קדרים מוכרי קדרות, והיו צווחים ואומרים מרי קדרות כל מי שרוצה יבוא ויקנה, כל כך למה? שלא ירגיש בהם אדם". יש פה שתי קבוצות, אין פה שום שאלה של רוב ולא כמויות, אלא איכויות. איכות אחת מזהה את הסכנה, מוסרת הנפש, ועל השליחות הזאת היא אומרת אני הולכת להיות קדרית, ואני אצליח לעמוד במשימה - הדמות של כלב והדמות של פנחס.
§57השותפות של הצד האנושי במשימה הא-לוקית היא חלק מהמשימה הא-לוקית. לא יורד כוחו של האדם בעקבות פרשת המרגלים, אלא מתבררת האיכות שלו מול האיכות השנייה. אלה שכשראו ילדי ענק וערים בצורות אמרו לא נוכל לעלות. כלב בפיו אמר מילה אחת, שהיא הייתה כמו המרגלים, אבל זה לא היה אחד בפה ואחד בלב בניגוד ביניהם, אלא בעומק.
§58מה שאמרתי בפה - בלב שלי אני מעמיק את תוכנו. כלב אמר להם: אנחנו רוצים לחיות. ואז הוא שאל את השאלה הבאה, וכי זו בלבד עשה לנו משה רבנו? אני אחד מהמרגלים או אחד מהבכיינים שהצטרף אליהם - מה אני שומע? שכלב הולך לקטרג על משה, שקט, כולם מקשיבים - "וַיַּהַס כָּלֵב".
§59שמעתי את המילה 'חיים', שמעתי את הסגנון, את הטון. "וכי זו בלבד אמר משה רבינו עשה לנו?" - והרי אני חושב שמשה רבינו הולך לפגוע בחיים שלנו אז אני הולך יחד עם כלב. ואז הוא ממשיך את המשפט הבא: "קרע לנו את הים, הוציא אותנו מצרים, נתן לנו את התורה", אם היה אומר לנו תעלו על הסולמות בשביל לכבוש את הארץ, לא היינו עולים?
§60מִי אָנֹכִי
§61מה זה קרע לנו את הים, מה זה הוציא אותנו ממצרים? משה רבנו נתן לנו חיים, כמובן לא הוא בלבד, א-לוקים שלח אותו. הרי התואר שלך מסוף הפרשה הקודמת, לא היה המצביא הכי גדול, ראש הממשלה הכי גדול, הלמדן הכי גדול, הפוסק הכי גדול, המקובל הא-לוקי הכי גדול - אין תארים כאלה. כל התארים בדורנו לא מופיעים בתורה, ומה שכתוב בתורה זה (י"ב, ג'): "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".
§62קיבלת מינוי להיות ראש ממשלה, נשיא, הרב הראשי, הרמטכ"ל, השופט העליון, אם שכחתי איזה תואר משה רבינו יסלח לי, מה אתה שואל? מתי אתה נכנס לתפקיד? לא, מה הזכויות שלך? לא, אתה הולך להגיד הלל שלא אחרים זכו בזה? לא, מה אתה שואל? אתה משה רבנו, יש לך שתי מילים לשאול, אם אתה נופל בפח הזה, אין מינוי, מה השאלה שלך? מִי אָנֹכִי.
§63טוב, מה א-לוקים עונה לך? "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה". שואל המשך חוכמה, הבן אדם שואל אותך עכשיו שאלה מי אנוכי, מה אתה עונה לו? עוד שלושה חודשים, כשנצא ממצרים, תדע משהו שאתה לא יודע היום?
§64אומר המשך חוכמה אל תקרא את הפסק הזה ברצף, חלק אותו לשניים. א' - "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ", אתה שואל מי אנוכי התשובה היא אתה כלום, כלום בריבוע. אלא שזה לא איזה צחקוק שעשית במשחקים של ענווה, אתה אומר את זה מול א-לוקים. אם אתה אומר מי אנוכי מול א-לוקים אבל בלב שלך אתה אומר הלוואי שאזכה בתפקיד, הוא מעיף אותך מכל המדרגות. אומר המשך חוכמה וזה שאתה עניו אמיתי בדעתך זה האות שאנוכי שלחתיך. שבוע אחרי זה, חודש אחרי זה, שנה אחרי זה שנה אחרי זה - כל מי שפוגש אותך, ברור לו שהמשלח שלך זה א-לוקים, אין לך שום דבר אישי.
§65אתה רוצה לראות דוגמא שא-לוקים משרה שכינתו איפה שיש ענוה? הדוגמא תינתן על הר סיני, על ההר הזה הכי נמוך, כמו שאומר רב יוסף. ככה השראת שכינה במעמד הר סיני. אבל זה לא האות במובן העמוק. האות במובן העמוק זה הענווה שלך, זה יסוד השליחות.
§66לחיות בארץ ישראל
§67זה יגיע למילה לְךָ, ואז תעמוד מול עצמך וגם תגיד למרגלים אני רוצה לחיות. ארץ ישראל זה לא אדמה, זה לא שטחים, זה לא ימין או שמאל - כל המלאכה האדירה של שטיפת מוח, שבגלל שאני פסיבי ובגלל שאני קטנוני היא מצליחה עליי. ויש ימין חזק ויש ימין רך ויש שמאל קשה ויש ימין קיצוני - אוסף של מכבסת מילים.
§68ארץ ישראל זה חיים, אלו דברי כלב (י"ד, ח'): "אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת", אז זאת ארץ טובה. אלא יש לנו עובדות, זה לא רק הסיפור של ערים בצורות וילידי ענק, אנחנו ראינו בעינינו ארבעים יום הלוויות, חבר'ה זה ארץ אוכלת יושביה, אתה יכול להכחיש את העובדה הזאת?
§69אומר א-לוקים, נכון. למה? זה המשך הגמרא במסכת סוטה, בגלל שהקב"ה לא רצה שישימו לב אליכם, אז הם היו עסוקים בהלוויות. פנחס וכלב אצל יהושע צעקו 'קדרים', זה לא היה איזשהו נס גלוי, פה זה היה נס גלוי, הם לא התאמצו בכלל, הייתה הסחת דעת.
§70על כן אומר הרב'ה מקוצק בספר עמוד האמת, אל תחשבו שאיש אמת זה אדם לא משקר, הוא אומר זה מישור אחד. המישור היותר עמוק זה מה יהיה אם אתה רואה מול המציאות שההבטחה הא-לוקית לא מתאימה למציאות. אם אתה איש שקר אומר אז אתה ממציא את המילים: זה לא רלוונטי, זה לא מתחבר. אם אתה איש אמת אתה מזיע, אתה מתאמץ. ואז היית יכול לעלות בדעתך שאותם הלוויות הם מאת א-לוקים, אבל לא רצית כי המילה לְךָ הפכה להיות בעל הבית.
§71שלוש מתנות ע"י ייסורים
§72אני חושב שבדור שלנו צריך להוסיף, מתוך הדברים של הפסוקים והדברים של המדרש והמפרשים, זה לא סוף הדיון, למה? כי אם הייתי יכול הייתי שואל את הקב"ה, אתה רוצה שלא ישימו לב אלינו באותם ארבעים יום של המשלחת, יש לי הצעה, תעשה ארבעים יום חתונות - זה גם יסיח את הדעת, למה אתה עושה הלוויות? עם מה האדם יותר זורם, למה האדם יותר מתחבר, איפה הוא מרגיש את האני העצמי שלו? - חתונות. למה להביא הלוויות? היה אומר לנו א-לוקים, אם הגובה הא-לוקי המקסימלי זה למצוא חן בעיני בני האדם, אז לא צריך את ארץ ישראל.
§73את זה לימד אותנו רשב"י, הוא אמר את האמת (ברכות ה' ע"א): "שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל - תורה, ארץ ישראל ועולם הבא", מוסיף רשב"י כי כשאני שומע את המילים מתנות טובות אני כבר מעלה חיוך על פניי, זה נפלא. מוסיף רשב"י: "וכולם לא נתנם אלא על ידי ייסורים" - מאמץ, התמודדות, מבחנים שתוציא את האמת מתוך המדרגות הכי נמוכות של החיים, מה שלעולם לא תעשה אם הכל הולך בקלות.
§74לכן ארבעים יום לא היו חתונות אלא הלוויות, והמבחן יהיה האם יש לך ענווה ואתה אומר שהגודל הא-לוקי לא סותר את ההלוויות, כי אתה מבין שזה היה לטובתנו שהסיחו את הדעת, או שאתה לא רוצה. אז האם אתה עובר מהמישור הראשון שאמר כלב 'חיים' אל הלב, כלב - אל הלב, ושם אתה מוצא את האמת שהחיים האלה מוקדשים לשמיים.
§75המתנות הא-לוקיות הם לא כמתנות בשר ודם, המתנות הא-לוקיות הן אנרגיות אטומיות, אם הן באות למציאות כמות שהיא הן שורפות אותה, כי המציאות לא זכאית למתנות האלה, היא צריכה להתרומם, היא צריכה להיבחן, היא צריכה להזדכך, זה התפקיד של הייסורים.
§76בחבלי משיח, הייסורים סביב ארץ ישראל בעיקרם, בלי חלילה להקל ראש בשום קושי ובשום כאב, הסוגיה העיקרית של המבחן בחבלי משיח זה כוחות הנפש, זה החוסן הנפשי, זה יכולת העמידה ויכולת ההתגברות על הדמיון.
§77יש קבוצה בתוך תיאור המרגלים, שהם בתוך לילה אחד בכו שש מאות אלף טיפוסים, איך עושים את זה תוך לילה אחד? לפני ארבע שנים היה משאל של מתפקדי הליכוד. ונכנסו לעבודה גדולה של הסתובבות בבתים, והצליחו לפקוד בתים של מאתיים אלף אנשים, ובעצם להפוך את הקערה על פיה מבחינת התודעה הציבורית. לפני כן הייתה התארגנות בגוש קטיף, כל רב ביישוב שלו הכין את האנשים למבצע הזה. כי אנשי גוש קטיף שהתפזרו בארץ היו בעצם הגיבוי המוסרי של כל המהלך הזה של ניסיון לשכנע לפעול ולחשוב נגד תוכנית הגירוש והחורבן.
§78ביישוב נצר חזני לא היה רב, הרב שם נרצח שנה לפני זה, הרב יצחק עראמה הי"ד. אז רב אחר מגוש קטיף הגיע לשם, הוא אמר לחבר'ה של הישוב נצר חזני בואו נלמד משהו ומתוך כך נתגלגל, אמרו לו מה נלמד? אמר להם מה אתם רוצים? אמרו לו תראה, הרב שלנו היה נותן שיעור פעם בשבוע בספר 'אם הבנים שמחה' אז תיתן אתה שיעור בזה.
§79איפה ניתן? זה המון עמודים. אז הוא רואה סימנייה בספר של הרב בעמוד רנ"ו, הוא אומר איפה שהרב הפסיק שם נמשיך. העמוד הזה מחולק לשניים, חלק הראשון שלו זה תשובת המדרש איך ארגנו את הבכי בלילה אחד. היום יש ערוץ אחד, שתיים - אין בעיה, אבל איך עשו את זה אז?
§80אומר המדרש ככה: כל העשרה גדולי הדור, ראשי סנהדרין, הלכו לאוהל שלו, הגיע לפתח האוהל והשתטח על הרצפה, התחיל לבכות ולצעוק, להגיד משה רבינו לוקח אותנו להתרסקות, להתאבדות. והילדים שלו וכל מה שמסביבו רואה בכי, גם הם בוכים. באוהל השני שומעים שבאוהל הראשון גם הם בוכים, וככה תוך לילה אחד ארגנו בכי של שש מאות אלף.
§81באותו לילה, אומר מדרש ספרי זוטא, חמש נשים הלכו למשה רבנו. מה אתם רוצות? שוויון? לא. מה אתם רוצות? קידמה? לא. מה אתם רוצות להיות כמו הגברים? חס וחלילה. מה אתם רוצות? אבא שלנו מת, ואנחנו רוצות נחלה בארץ ישראל על שם אבינו.
§82אתן השתגעתם?! שש מאות אלף גברים אתן פוגשות בדרך וכולם בוכים - אין לכן סיכוי לעשות כלום. חמש נשים מול שש מאות אלף גברים. אתה מוסר את הנפש על שליחותך, אתה שואל אם זה כדאי? אתה שואל אם יש סיכוי? או אתה אמיתי, נאמן לשליחות?
§83גדלותן של הנשים
§84כל דור הנשים, כל הנשים נכנסו לארץ ישראל אף אחת לא מתה במדבר, למה? כי הם רצו להמשיך להיכנס לארץ. שמעת מימיך אישה תגיד (י"ג, ל"ג): "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם", ממתי אישה יכולה להגיד חגבית? - אף פעם. עיקר כוחה זה לא חיצוני, גברים יכולים להגיד, הם עשו חשבון סיכויים, סטטיסטיקה וכו' ומול ילידי ענק אין סיכויים. בסדר, אז הם יכולים להגיד שהם חגבים.
§85אומר הרב'ה מקוצק מילא לפי הגמרא בסוטה הם שמעו את הענקים אומרים עליהם שהם חגבים, בסדר אז אתה שמעת מישהו אמר לך שאתה חגב, אז מה אתה נהיית חגב מזה? הרי א-לוקים איתך, אלא מה? אתה תולה את כוחך בחיצוניות, ובאמת החיצוניות לא יכולה להחזיק מעמד.
§86אז הנשים שואלות את עצמן איך לברך שעשני כרצונו? איך אני אתאים את עצמי ככלי להופעת רצון הבורא? הן אומרות שהן חייבות לעלות לא"י. אומר הכלי (תלמידו של המהר"ל מפראג לפני יותר מ-300 שנה), זה חלק מהמילה: "לְךָ", "שְׁלַח לְךָ - לדעתך", למה? אני א-לוקים אומר לך תשלח 12 נשים, לא גדולות סנהדרין, צנועות עם ענווה עם גבורה. הן תחזורנה, הן יאמרו ערים בצורות ילידי ענק זה משימה קשה מאוד, עלה נעלה ויכולנו לה, ירשנו אותה.
§87- מרים
§88אשתו של כלב הייתה מרים, היא הצילה את משה ולא חיכתה שמישהו יעשה לה את העבודה. היא לא שאלה את עצמה מה הסיכויים וגם לא חיוותה דעתה על מהלך הגאולה. על פי חז"ל אבא שלה ירק בפניה. הפסוק שמופיע בסוף פרשת בהעלותך (י"ב, י"ד): "וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ" הוא לא ציור תיאורטי אלא היה בפועל על ידי עמרם גדול הדור. עמרם גירש את אשתו כי עשה חשבון שבעקבות גזירת פרעה לא כדאי ללדת ילדים.
§89אך בזמן שהזכרים הולכים בעקבות גדול הדור ומפרקים את הבית, הבת שלו, מרים, אמרה לו: 'תראה אבא, משהו פה לא הגיוני. הגזירה שלך יותר קשה מגזרת פרעה, הוא גוזר על הזכרים, אתה גם על הנקבות, הוא גוזר בעולם הזה, אתה גוזר בעולם הבא, הוא גזרתו לא בהכרח מתקיימת, אתה צדיק גזרתך מתקיימת, איך אתה עושה כזה דבר? אך עדיין זה לא השפיע עליו.
§90אמרה לו מרים: 'תשמע, יש לי נבואה, אמא תוליד בן שיושיע את ישראל'. עכשיו חוזרים כי זה כדאי. נולד ילד, מה קרה? - התמלא הבית אורה. כל ילד שנולד הבית מתמלא אורה, אבל אצלו זה היה משהו מיוחד. אז הוא אמר לביתו: 'ביתי, כל הכבוד לך, התקיימה נבואתך, עמד ונשקה על ראשה' - פלאי פלאים!
§91אחרי שגדול הדור מחזיר את אשתו, כמה זמן הוא מוכן להישאר אוהב את הבת שלו על זה שהנבואה שלה התקיימה? בדיוק 90 יום. למה? כי אחרי תשעה חודשים היה צריך לשים את התינוק ביאור. מה הסיכויים שהוא ינצל? 18.5 אחוז. אז אתה גדול הדור מתייאש, אתה יודע מה? - תתייאש, הגאולה תמשיך בלעדיך. אבל הוא אומר לביתו: 'ביתי, איפה הנבואה שלך? התרסקנו בגללך'. והוא לא נרגע עד שעל פי חז"ל הוא יורק בפניה.
§92איזה כוח נשאר בבת אחרי תגובה כזאת של אבא? אחרי מפגש עם תורה כזאת? אומרת התורה (שמות ב', ד'): "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ". אומרת הגמרא: היא מתייצבת לדעת מה יהיה בסוף נבואתה. לכאורה עיתונאית שרוצה לבדוק אם אכן זה יקרה. אין בעיות, תעמדי מרחוק, כמו האדם המודרני שיודע מה קורה בשדרות אך נשאר לעמוד מרחוק, יש לו חשבונות, יש לו שיקולים יש לו רווחים ולכן הוא יעמוד מרחוק, עכשיו יש לו גם חיזוק ממילה בתורה שאפשר להתנהג כך. מֵרָחֹק.
§93חכה אחי שני פסוקים, תקרא מה כתוב. בת פרעה יורדת ליאור רואה תיבה, פותחת את התיבה, אומרת: חבר'ה, זה מילדי העברים. אומר האברבנאל, איך היא ידעה? לפי הבכי, היה לו בכי כזה שרק יהודים יודעים לבכות ככה. אחרי שמרים שומעת שבת פרעה אומרת שזה יהודי, מה היא עושה? לכאורה תמשיכי לעמוד מרחוק, תראי איך הדברים מתפתחים.
§94אם מרים הייתה אומרת: 'תראי, זה אח שלי, תרחמי עליו' - בת פרעה לא הייתה סופרת אותה. אומר הרב הירש: תעמדי מרחוק, ואל תכנסי לסוגיה בגלל המשקעים הנפשיים. ומה זה: "לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ"? א-לוקים יעזור לך כי את מוכנה להתייצב.
§95התייצבות
§96התייצבות זה לא פסיביות, זה לא ביקורתיות, זה לא ייאוש. התייצבות זה מוכנות למסור את הנפש על השליחות. ממש כמו בתחילת הלימוד כמו המדרש. ממילא אומרת מרים לבת פרעה: תראי, אם הוא יהודי הוא צריך אוכל יהודי אז אני אדאג לך'. עומדת אמא ואחות ליד הילד, אף אחד לא מזהה על הפנים שלהם שזה הבן והאח שלהן, ואז בת פרעה מסכימה.
§97האם משה רבנו למד בגן-התורני-החרדי-הימני-השמאלני-השפוי-הכי-טוב-במגזר-התיכון? האם הוא בוגר שיטת-זילברמן-ברקאי-מורשה-בריבוע-בנשיאות-כל-הראשונים-הציונים? - לא ידוע. דבר אחד ידוע על האיש הזה, שברגע שאמרו לו שהוא יהודי הוא יצא אל אחיו, בכה איתם ושם כתף. זה הענווה שלו, זה האוכל של אמא שלו וזאת המסירות נפש של אחותו.
§98עם שלם יעמוד על מקומו שבוע עם הענן והארון אין תזוזה, בגלל מי? בגלל מרים. כמה היא המתינה לאחיה? אומר המדרש שעה, אז תחכו שעה. היא הצילה אותנו, גיבורות כאלו עם ענווה כזאת מצילות אותנו, עשרה מרגלים מכובדים כאלה, גדולים כאלה, נפוחים כאלה, גאוותנים כאלה - גורמים לחורבן. זה האמת.
§99אתה קורא את הפרשה - תיזהר מהמילה לְךָ, אל תתכחש לה, היא מילה נפלאה אם יש לפניה משלח א-לוקי. והמילה לְךָ היא כלי להוציא לפועל את המשימה, לֵךְ על זה עם כל הכוח, תאהב את זה, תתחבר לזה. אבל תדע לך, הקצה האחרון יכול להיות מסירות נפש, שים את כל החשבונות האנושיים בצד.
§100אני אומר לכם, בגלל שאני לא נביא ואין לי רוח הקודש, בגלל שאני לא מקובל ולא מלובן בניסים, סתם איש פשוט - אם פעם יוציא מישהו סדרת ספרים כמה הדברים בגאולה התעכבו, נפלו, הסתבכו בגלל הגאווה שלי, ובגלל הפסיביות שלי ובגלל הקטרוגים שלי, ובגלל חוסר מסירות הנפש שלי - אני אומר לכם אין בית דפוס שיכול להספיק לכתוב את כל הספרים. פרשת שלך לך צריכה להיות איזה ראש חץ שלנו ששם את המקום האישי מספר שתיים, מוציא לפועל את המשימה, נמדד על ידי המשימה, לא מודד.
§101לאהוב את ארץ ישראל בענווה
§102ועל כן אומר אם הבנים שמחה באותו עמוד בחלק השני שלו, והוא אומר בזה כמו הגר"א: יהיה קלקול חטא המרגלים בחבלי משיח, תעברו מבית לבית ותדברו אל הלבבות. אומר אם הבנים שמחה שהתיקון הוא: שיאהבו את א"י. גוש קטיף התחיל במלאכה, אנשי שדרות ממשיכים, עכשיו צריך ציבור גדול שיהיה בנוי על ענווה, שסוגיית ארץ ישראל לא תיהפך להיות כוחנית.
§103במידות ראיה בספר מוסר אביך הרב קוק כותב (פסקה י"ג): "מי שאוהב את ארץ ישראל באמת יזכה לשנוא את הגאווה". שאתה עומד לידי אתה רואה את אהבתי לארץ ישראל, ואתה לא רואה את הענווה שלי - אני צריך לעשות תשובה, לא אתה. והרב קוק משלים את המעגל ואומר (פסקה י"ב): "מי שמתאמץ לזכות להסרת הגאוה מלבבו יזכה לאהבת ארץ ישראל".
§104אנחנו אוהבים את ארץ ישראל כי היא חלק מהנשמה שנתן בנו ובה א-לוקים, זה החיים שלנו. לא בגלל רווחיה, לא בגלל פירותיה, לא בגלל חוכמתה, לא בגלל תורתה, אלא בגלל שהקב"ה אוהב אותה, וכל מילימטר באדמה הזאת זה מאהבת ה', אז איך נהיה גאוותנים? איך איזה מילימטר בנפש שלנו לא יהיה מחובר לרצון ה'? זה תרתי דסתרי.
§105על כן הפרשה הזאת צריכה להוסיף הרבה כוח, הרבה גבורה פנימית, הרבה צניעות, הרבה מסירות נפש. מצד עצמנו אנחנו באמת חגבים, מצד שהקב"ה הוליד אותנו בדור של חבלי משיח, הוא נתן לכל הדור הזה כוחות גדולים, צריך לזהות אותם, צריך להעמיק אותם, צריך לטהר אותם.
§106וכל יום שאנחנו נמצאים פה, כל עוד הקב"ה החליט שיש לנו מה לעשות כאן - צריך לפעול, לא להיות פסיביים, צריך להיות גדול בענווה ומתוך זה ללמוד. צריך להיות גדול במסירות נפש כמו כלב, לקחת את הלב והוא יהיה קובע את תוכן החיים, ואז יכול להיות שישתקו מסביבנו, כי יראו כזאת טהרה, יראו כזאת אמיתיות, יראו כזאת כנות, זה באמת מדבק.
§107שלום לכולם בשורות טובות.