חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם

§1נתינת התורה בכפייה

§2אנחנו נכנסים לשבת נשא אחרי יום ירושלים, אחרי ל"ג בעומר, אחרי יום העצמאות, ולפני חג שבועות. בכל פרק ופרשה בתורה, כמובן עם הדברים שחז"ל מפרשים, אנחנו צריכים לשאול מה נקודת החידוש בהופעת התורה בעולם הזה. השאלה הזו נכונה גם באופן כללי, ובמיוחד במעמד הר סיני.

§3כמובן שלשאלה הזאת יש הרבה מאוד צדדים. וככה נלמד ביחד שתי הגדרות שונות, אפשר לומר אפילו שונות לחלוטין וסותרות. עם ניסיון למצוא יחס בין שתי ההגדרות. אני חושב שחלק מהפסוקים בפרשת נשא מקפלים אל תוכם את הסוגיא הזאת של אותם צורות הסתכלות שונות לחלוטין בשאלת מעמד הר סיני.

§4המקום הראשון מופיע בספר שמות (י"ט, ט"ז): "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה" - מדובר על קולות וברקים, מדובר על חרדה, ופסוק י"ח מעמיק את זה עוד: "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ". ובתווך בפסוק י"ז, אולי תמצית העניין: "וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱ-לֹקים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר".

§5הלשון "בְּתַחְתִּית הָהָר", אולי יותר נשמעת לשון של טופוגרפיה - עומדים למטה. א'. האם זה חשוב אותו ציון טופוגרפי? וב'. בעברית המקראית במילה "וַיִּתְיַצְּבוּ" יש מוכנות למשימה. מרים מתייצבת ליד אחיה, שם היא עוזרת לגאולתו, וחז"ל מרחיבים את זה לעוד דוגמאות.

§6ואולי גם משום כך, הגמרא (שבת פח ע"א) אומרת שהמילים "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר", זה לא ציון טופוגרפי, אלא בירור היחס לקבלת התורה. אומרת הגמרא: "כפה עליהם הר כגיגית" - זאת אומרת, הם מתייצבים בתחתית ההר, לא בשולי ההר אלא מתחת להר, ההר הוא כפוי. כופים עלינו הר כגיגית ואומרים לנו: 'אם אתם לא מקבלים את התורה, שם תהא קבורתכם'. וממילא גם כל התיאור של המעמד הוא באמת תיאור כזה מאוד חריף, יוצר חרדה, יוצר התבטלות, יוצר כניעה מפני הגודל הא-לוקי של מעמד הר סיני.

§7הכנות למעמד הר סיני

§8אולי גם עוד יותר לחדד את העניין הזה. נראה את הפסוקים הראשונים בספר שמות פרק י"ט, שמתארים זמן ומקום (י"ט, א'): "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי". הפסוקים הללו הם פסוקי רקע שאיתם אנחנו נכנסים למעמד הר סיני, אבל משום מה התורה בפסוק ב' חוזרת על ההגעה להר סיני: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר". על זה מפרש אור החיים הקדוש, שיש פה שלוש הכנות למעמד הר סיני, שלושה תנאים. ומאוד דומה לזה הפירוש של הגר"א במסכת בבא מציעא, וכל התיאור של תנורו של עכנאי, על החרוב, על אמת המים, ועל כותלי בית המדרש.

§9אומר אור החיים הקדוש, הסעיף והמרכיב הראשון, התנאי הראשון, זה: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים" - לנסוע מרפיון. התורה לא ניתנת לעצלנים. התורה אומרת, תעמול, תתאמץ. שזה אולי במובן מסוים קשור לאותה נקודה של "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" - יש עלינו איזו משימה ואנחנו באופן פשוט לא בנויים למשימה הזאת, וצריך להתאמץ, צריך לעמול כדי לעמוד בה.

§10הסעיף השני הוא קשה מאוד. הוא מקשר את מעמד הר סיני לחנייה במדבר, כפי שהגמרא בעירובין (נד ע"א) אומרת: "אם משים אדם עצמו כמדבר זה, שהכל דשין בו - תלמודו מתקיים בידו. ואם לאו - אין תלמודו מתקיים בידו" - הווי אומר, ענווה. להגיד לאדם המודרני, תשמע, עוד שלושה ימים מעמד הר סיני, תשים את עצמך כמדבר, זה לא נשמע, זה לא נכנס במציאות הנפשית שלנו. וזה אולי שוב איזה ביטוי שאומר, יש משימה א-לוקית, תתייצב בתחתית ההר, תתכופף, כי זאת האמת, צריך לקבל אותה.

§11הסוגיא השלישית שווה לימוד בפני עצמה, אלו המילים: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר". השם משמואל (פרשת בהר) אומר שעם ישראל הוא אלוף המחלוקות. הביטוי של השם משמואל, הוא שעם ישראל מאוד מיוחד ביכולת שלו לעשות מחלוקות. כמובן, שום מחלוקת לא אישית, הכל עקרונות, הכל אידיאולוגיות. ועם ישראל, כמובן, שהוא אמון על האמת, הוא לא יכול לוותר על קוצו של י'. ואולי גם משום כך, אומר המדרש שהתופעה שהייתה מאוד רווחת בכל המסעות והחניות הייתה המחלוקת. כל מקום שנסעו וכל מקום שחנו - חנו במחלוקת ונסעו במחלוקת.

§12יש מקום אחד, מסע אחד, שאין מחלוקת: הר הא-לוקים חורב. וכיוון שבמסע הזה ובחנייה הזאת לא הייתה מחלוקת, יכלו לקבל את התורה. שזה גם דבר מאוד לא פשוט שצריך הרבה להתכופף מפניו. אני באופן טבעי, מצד הגאווה שלי, מצד הייחודיות שלי, תמיד יש לי מה להגיד על אחרים, ותמיד אני ככה מתווכח איתם והם מתווכחים איתי וזה דווקא נראה לי יותר מתאים. ופה אומרים לי, בסדר, אתה יכול להמשיך בעקשנות שלך, אבל אין מזה מעמד הר סיני. זה פרק י"ט, המכין את פרק כ', קבלת התורה.

§13נתינת התורה - חיזוק החיים

§14בספר דברים פרק ד', המכין את פרק ה', המכין את מעמד הר סיני. אני חושב קוראים ושומעים קולות אחרים. תיאור של חרדה אין שם, תיאור של התייצבות בתחתית ההר אין שם, יש את מה שאנחנו נראה עכשיו בפסוק א': "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת". למה 'וְעַתָּה'? למה ועכשיו? אומר רש"י במקום, מפני שפרק ג' מסתיים בתיאור העונש הנורא על פרשת בעל פעור, על הידרדרותם של ישראל בעבודה זרה, והיה מקום לחשוש שאבדה תקוותנו, נפלנו ואין לנו תיקון, אבל א-לוקים רוצה שלא נתייאש, לכן הוא אומר: "וְעַתָּה" - אחרי הנפילה, מקבלים את התורה.

§15חוזרים לבירור קבלת התורה, שהנקודה הפנימית שבנו, גם אם היא התלכלכה בלכלוך מסביב, מבחוץ, מבפנים היא נשארה טהורה והיא מוכנה לקבל את התורה. מסיים הפסוק: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם" - הביטוי 'לחיות' שלא הופיע בשמות י"ט מופיע בספר דברים פרק ד' לא פעם אחת. מיד אחרי זה כתוב (פסוק ד'): "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱ-לֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם".

§16הכניסה לארץ שחוזרת בפרק ד' כמה פעמים, מקבילה וקשורה למושג 'החיים'. ואז מתעוררת השאלה: האם אין פה איזו סתירה, איזה הבדל מאוד משמעותי בהדגשה? האם ההדגשה של מעמד הר סיני היא להתכופף, או ההדגשה של מעמד הר סיני זה לחיות? שלא נדבר על כך שאדם המודרני, לכאורה, במבט שטחי, הרבה יותר מדבר אליו פרק ד' בספר דברים.

§17אלא שהתורה כולה היא שמות, אותיות - רצונו של הבורא, והוא אחד ותורתו אחת. והסתירות הן נדמות מבחינתנו, מבחינת ההסתכלות שלנו. אבל כמו שהיה מאריך רבנו הרב צבי יהודה לומר על פי הפסוק (תהלים ס"ב, י"ב): "אַחַת דִּבֶּר אֱ-לֹקִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי" - דבר אחד יכול להתגלות בגווניו השונים, ובמיוחד דבר א-לוקי. זאת ההערה של המהר"ל על הגמרא (שבת פח ע"ב) שקשורה לכל הסוגיא של מעמד הר סיני. ושם דווקא מופיע הביטוי על פי ירמיהו (כ"ג, כ"ט): "כְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע", דברי תורה נחלקו ל-70 לשונות, גוונים וסגנונות. לכן לא צריך להיבהל מכך שפרק י"ט מדגיש אחרת ופרק ד' מדגיש אחרת, אלא לנסות לראות איפה הדברים מתחברים יחד.

§18זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר

§19אני חושב שפרשת נשא היא הזדמנות לחפור את הסוגיא של שני הדגשים בהופעת מעמד הר סיני, דרך כמה וכמה סוגיות שהתורה מבררת אותם. במיוחד שתי התייחסויות, שתי סוגיות שהתורה מאוד מאריכה לטפל בהם. סוגיא אחת היא סוגיית הנזיר, והסוגיא השנייה היא סוגיית הקלקול המשפחתי בפרשת סוטה.

§20אנחנו רואים בפסוקים את סוגיית הנזיר, ומסכמת התורה את הפרשה ואומרת (במדבר ו', כ"א): "זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר אֲשֶׁר יִדֹּר קָרְבָּנוֹ לַה' עַל נִזְרוֹ מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ כְּפִי נִדְרוֹ אֲשֶׁר יִדֹּר כֵּן יַעֲשֶׂה עַל תּוֹרַת נִזְרוֹ". החיבור למושג 'תורה' הוא לא רק כדי לומר שיש לנזיר הלכות מסוימות וצריך לדעת אותם, אלא כנראה שיש בפרשת נזיר איזשהו היבט של בירור מאוד יסודי בכל הופעת התורה. למה?

§21סבר פנים יפות מושפע מאיזון

§22אולי נראה בעניין הזה דברים שכותב הרמב"ם בהלכות דעות, כאשר החלק הראשון, זאת הלכה אחרונה בהלכות דעות פרק ב', והחלק השני זאת התחלת פרק ג' בהלכות דעות. בשונה אולי מהדור שלנו, שהמושג דעות זה יותר תפיסות עולם - באופן פשוט בדברי חז"ל והרמב"ם בעקבותיהם, המושג 'דעות' פירושו הלכות מידות, הלכות כוחות הנפש. ויש קשר בין המושג דעה במובן של תפיסת עולם לבין המידות. פה הרמב"ם אומר בהלכות מידות, בהלכות כוחות הנפש, את ההדרכה הבאה (ב', ז'): "לא יהיה אדם בעל שחוק ומהתלות ולא עצב ואונן, אלא שמח". הרמב"ם הוא אחד מהמדגישים הגדולים של שיטת עבודת הנפש המאוזנת, לא ללכת בקצוות. לא עצב ואונן יותר מדי ולא יותר מדי בעל שחוק ומהתלות, אלא מאוזן, שמח.

§23"כך אמרו חכמים" - רבי עקיבא בפרקי אבות, "שחוק וקלות ראש" מרגילים את האדם להידרדרות מוסרית, לערווה, לעריות. אומר הרמב"ם: "וציוו שלא יהיה אדם פרוץ בצחוק ולא עצב ומתאבל". איפה ציוו? "אלא מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" - שזה ביטוי של שמאי, שאומר בפרקי אבות: "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". איפה כתוב שם בדברי שמאי שאדם לא יהיה פרוץ בצחוק ולא עצב ומתאבל? אני חושב שהרמב"ם בזה מלמד אותנו גם עלינו, גם על הנפש, גם על חז"ל, ואולי על אחד המסלולים הכי משמעותיים שהתורה צריכה לברר בתוכנו.

§24היום יש הרבה מאוד התפתחות של שיטות שונות בענייני כוחות הנפש, חדשים לבקרים, כל מיני שמות של אנשים או של דרכים, חלקם בלועזית, חלקם בעברית, לפיתוח כוחות הנפש. ובעצם, יש בזה החמצה כפולה: קודם כל, מבחינת הופעת התורה: תורה שניתנה לעולם רק בשביל שנדע לא לערבב בשר וחלב, היא תורה חלקית. אם התורה תורת אמת, אם התורה היא תורת א-לוקים, והיא לא מבררת את כוחות הנפש, אז כלפי הופעת התורה במציאות אני מחסיר אותה. נכון שיכול להיות שאדם שטחי כמוני לא מצליח להבין את זה מתוך התורה, אז אני צריך סיוע. אבל קנה המידה היא התורה.

§25והחמצה שנייה מבחינת הנפש: רק אחד יכול להכיר את הנפש והוא מי שברא אותה. אם אני אומר שפלוני אלמוני יכול להבין את הנפש - סימן שהוא היה בסוד ההוויה והבריאה. זו החמצה גדולה, זה לא אמיתי. ופה דוגמה לדבר, אומר הרמב"ם, שאתה לומד את פרקי אבות, אם אתה לומד במשנה מפרקי אבות שצריך להתנהג בסבר פנים יפות, אל תחשוב שחז"ל עסקו במקצוע שבמקרה או שלא במקרה בדור שלנו מאוד מפותח, עם כל מיני כללים שנקראים שפת הגוף. ממילא, אומר הרמב"ם, אם חז"ל אמרו "סבר פנים יפות" - הם לא נתנו עכשיו קורס באוניברסיטה לשפת הגוף, הם ביררו בנפש. מה הם ביררו? אומר הרמב"ם, הם ביררו שאם אתה מאוזן בנפש, סבר הפנים שלך יראה חיוך.

§26רבי אריה לוין היה עומד בקומה שנייה בעץ חיים, בתלמוד תורה, והיה מסתכל איך הילדים היו באים בבוקר. לא בהכרח שהיה שואל אותם כמה משניות בעל פה הם יודעים, ולא בהכרח שהיה שואל אותם איזה גינוני דתיות חיצוניים הם הוסיפו אתמול או שלשום. אלא היה מסתכל על הפנים שלהם, אם ראה ילד עצוב, היה קורא לו ושואל אותו מה חסר לך. סבר פנים יפות מאוזנות מבטא שבנפש שלי כוחות החיים מאוזנים, אם לא, אז יש משהו בנפש שצריך לעודד אותו, ליישר ולכוון אותו. לכן הרמב"ם אומר ציווי שהאדם לא יהיה בקצוות.

§27דרך האמצע

§28ואנחנו נראה איך הרמב"ם בדיוק בסלילת כוחות הנפש בונה מתוך דברי חז"ל את המציאות המאוזנת. בהדרגה כדרכו: "וכן לא יהיה בעל נפש רחבה, נבהל להון" - כסף זה לא דבר שלילי, אבל לא להיות משועבד אליו, וזה עצמו שווה לימוד עד מחר. מצד שני: "לא עצל ובטל ממלאכה, אלא בעל עין טובה" - זה נקרא לפי הרמב"ם עין טובה. אתה יודע שיש דברים שצריך עוד להשלים, אתה לא מייפה את המציאות, אתה לא עושה אותה אידיאלית סתם, ולכן אתה מתעסק במלאכה. אבל אתה לא משועבד, לא להישגים שלה, לא לרווחים ולתוצאות שלה.

§29"ממעט בעסק" - לא נותן לעסק לכבוש אותך ולשעבד אותך, "ועוסק בתורה. ואותו המעט שהוא חלקו" - מבחינת היכולת להתפרנס ולחיות, "ישמח בו". ומוסיף הרמב"ם, "ולא בעל קטטה, ולא בעל קנאה, ולא בעל תאווה". המילה 'בעל' בהקשר הזה היא השתלטות, זה שאדם לפעמים נופל בקנאה.

§30"ולא רודף אחר הכבוד. כך אמרו חכמים, הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם", במקרה או שלא במקרה, גם זה בפרקי אבות, בפרק הרביעי. מסכם הרמב"ם "כללו של דבר, ילך במידה בינונית" - בינונית זה לא כמו המילה בינונית בימינו, שזה לא פה ולא שם, אלא דרך אמצע: "שבכל דעה ודעה, עד שיהיו כל דעותיו" - וכמובן מידותיו וכוחות נפשו: "מכוונות באמצע. והוא ששלמה אמר (משלי ד', כ"ו): פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ" - תיישר אותו, מפרש הרמב"ם, תאזן אותו. "וְכׇל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ" - יִבּנו.

§31מסתיים פרק ב' ומתחיל פרק ג' בהלכות דעות. אחרי שהרמב"ם אמר על פי המשנה בפרקי אבות "שהקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם", אז תבוא המסקנה הבאה, והיא מנוסחת פה בתחילת פרק ג': "שמא יאמר אדם", וזה ממש מה שהרמב"ם מזמין בעצם אחרי ההגדרה שלו בסוף פרק ב'. "שמא יאמר אדם, הואיל והקנאה והתאווה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הם, ומוציאים את האדם מן העולם, אפרוש מהם יותר. ואתרחק לצד האחרון" עכשיו זה כבר לא רק נקודת מוצא אישית של בן אדם בגלל חולשה מסוימת, אלא עכשיו הרמב"ם בעקבות המשנה בפרקי אבות גם נתן עידוד אידיאולוגי להיות בקצוות, לשלול את החומר: "לא ישב בדירה נאה, לא ילבש מלבוש נאה".

§32הרצון לא להתקלקל וליפול בתאווה או בקנאה, יניע אותו לפעול להיות קיצוני. מפני שעכשיו אומרים לו, תשמע, או אתה רוצה לצאת מן העולם או אתה רוצה להישאר בו - איזה בן אדם רוצה לצאת מן העולם? ועל כן אומר הרמב"ם, שאם האדם מבחינת ההסתכלות והחשש שלו, קיבל עכשיו דחיפה אידיאולוגית, הוא יחשוב שהתיקון לגביו יהיה באמת פרישה מכל עניינים שבחומר, כי הרי הוא לא נמצא במצב אידיאלי. זו דרך רעה, לא דרך טובה.

§33מצוות שבין אדם לחברו חמורות יותר

§34שאלה של תלמיד: נראה שההדגשה מבחינת התורה לנושא המידות היא פחותה מאשר לנושאים האחרים שבן אדם למקום.

§35הרב: השאלה הזאת עוד מתחדדת, ע"פ המשך חוכמה, שמביא הוכחה לכך: העונשים, גם שכתובים בתורה וגם שמתבררים מדברי חז"ל, הם על מצוות שבן אדם למקום, על בן אדם לחברו אין עונשים. אז אולי באמת מצוות שבן אדם למקום יותר חמורות?

§36הרב מטולנא סיפר על הרב שלמה זלמן אויערבך, שפעם אחת הרב אויערבך נחלה למשך שבועיים, ועשו בדיקות ולא ידעו למה. שאלו את הרב והרב אמר שבשבת הוא הלך בשערי חסד וראה שלושה אנשים הולכים, שניים צעירים ואחד זקן, הזקן שבחבורה הלך עם ספסל ביד. והרב אויערבך שואל את השניים, אתם מכירים את הזקן הזה? הם אמרו לו: בטח, זה אבא שלנו. אז הוא שאל אותם: אז למה הוא סוחב את הספסל ולא אתם? והם ענו לו: אנחנו מחמירים בהלכות שבת, אנחנו לא מטלטלים. אז הרב שלמה זלמן אויערבך נהיה חולה מזה שבועיים.

§37עכשיו, אצלי זה יכול לקרות. זאת אומרת, אני לוקח את המשוואה הזאת, איפה נראה שהתורה הדגישה יותר? מוסיף לה את נושא העונשים, והמרחק מזה להגיע למצב שבו אני אחמיר בטלטול שבת ואבא שלי הזקן ייקח את הספסל. אומר המשך חכמה בפרשת בשלח, ובדומה לזה אומר הבן איש חי בשם ר' חיים ויטאל (קידושין מ ע"א), שבעצם הסיבה לעונשים היא הפוכה: בגלל שעל מצוות שבן אדם למקום יש כפרה - לכן יש עליהם עונש. א-לוקים לא נותן סתם סטירת לחי, אלא רק אם זה מתקן. ומכיוון שמצוות שבן אדם לחברו, שזה בעצם מצוות שבן אדם לעצמו, שזה בעצם כוחות הנפש - אין עליהם כפרה, לכן אין עליהם עונש. אז איזו מצווה יותר חמורה? בן אדם לחברו.

§38אלא את ההמצאה שמצוות שבן אדם למקום יותר חמורות אני המצאתי, לא התורה. שהרי מה עשינו בפסוקים קודם? אם שמנו לב, הרי התחלנו לדבר על מעמד הר סיני. מה אמרנו? את אור החיים הקדוש. מה אומר אור החיים הקדוש? אתה מתכונן למעמד הר סיני. תחשבו היום אם היו אומרים לבן אדם, תשמע, עוד יום מעמד הר סיני. מה היו עושים? ותשוו בדמיון כל מה שאתם מתארים לאור החיים, האם לא נגלה הבדל? אור החיים אומר: מידות! להתגבר על עצלות, להתגבר על גאווה ולהתגבר על מחלוקת - זה מידות.

§39אלא שהמדידה החיצונית היותר בולטת היא בתחום בן אדם למקום. אני בכוונה מחדד את זה, כי אני חושב שהמושגים בימינו מגיעים עד לשם. שאדם חושב שאם הוא הולך למקווה הוא מתכונן לשבת, הוא מתכונן למעמד של קדושה - זה דבר שאפשר למדוד. החוויה הסובייקטיבית שלי יותר מתחזקת. אז אני אומר, לגבי אדם כמוני זה יותר מתחזק כשאני מודד את הדברים מבחינה חיצונית, במצוות שבן אדם למקום אפשר למדוד.

§40- שמיטת קרקעות

§41קחו את הנושא הפשוט הזה של שמיטה. תראו כמה אנרגיה של כתיבה, כמה חנויות, כמה מערכות כשרות וכמה כסף זורם בסוגיית שמיטה - למהדרין מן המהדרין. וכמה דיונים וכינוסים ומאמרים לכתחילה ובדיעבד. רב ראשי במדינת ישראל מונה על פי השאלה האם הוא מתחייב לא לעשות היתר מכירה, כל זה שמיטת קרקעות.

§42שמעתם על שמיטת כספים? - זה מסתכם ליום אחד בסוף השנה בו עושים פרוזבול, תחתמו ושלום על ישראל. יש ארבע שורות בגמרא בגיטין בדף ל"ו, לאן הם הלכו? הלל תיקן את הפרוזבול. למה הוא תיקן? כי הוא ראה שאנשים לא מלווים אחד לשני, ואז הם עוברים על מה שכתוב בתורה (דברים ט"ו, ט'): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל". רק על דבר אחד התורה אומרת 'בְלִיַּעַל', על עבודה זרה. זה רוחני, מצוות שבן אדם למקום. הגמרא אומרת (כתובות סה) את זה גם על: "מעלים עיניו מן הצדקה" - גם הוא נקרא בליעל, הוא נקרא עובד עבודה זרה.

§43אז כיוון שהלל רצה להציל את האנשים מהמצב הזה הוא תיקן פרוזבול. מי נותן הלוואה בעקבות שנת שמיטה?! אחד תראו לי. תקראו לו מהדרין כזה או מהדרין אחר, זה המגמה של הפרוזבול. אלא, אני אגיד לכם מה ההבדל, בשביל לשמור שמיטת קרקעות, אני קונה ברחוב נג'ארה ולא ברחוב קרית משה - אני לא צריך להשתנות, הלב והמידות שלי לא צריכים להשתנות. לא מקל ראש מול המעשה החיצוני איפה לקנות, אבל הוא לא דורש שינוי פנימי. שמיטת כספים, פרוזבול, דורשת שינוי ביחס לדבר אולי הכי משעבד היום - יחס לכסף.

§44- דתי?!

§45אז מה נעשה? הא בהא תליא, אם הייתי מבין שהתורה באה לעולם כדי לשנות את החיים, כדי לשנות את הנפש והמידות - לא היה עולה על דעתי להגיד שמצוות שבן אדם למקום יותר חשובות. אבל כיוון שמראש אני מניח שלהשתנות בפנים זה יותר קשה ופחות רואים את זה, אז המוטיבציה שלי היא לדברים חיצוניים. והרי מילת הקודש המפוקפקת הזאת, הנקראת דתי. ודתי עוד יותר, ודתי עוד יותר ועוד יותר, עם כל השפיצים וכל הזכוכיות מגדלות היום - על בסיס מה היא? יכול להיות אדם דתי נוסע בשבת? לא. יכול להיות אדם דתי אוכל טרף? לא. יכול להיות אדם דתי מתגאה? כן, תסתכלו עליי. יכול להיות אדם דתי משתתף במחלוקת? כן.

§46איך זה יכול להיות? למה המילה דתי לא מקיאה את המושג המקולקל מוסרית? כי היא מילה נוחה, במיוחד בדור שהכל הולכים למדוד חיצונית אלה את אלה - שיטת הקטלוגים. ואז צריך מילים מאוד קצרות. אתה רוצה להגיד מי אתה אז אתה אומר דתי. עכשיו אתה רוצה להגיד מי אני? אתה אומר לא דתי. רגע, אתה יודע מה? יש כאלה שעוברים מחנות, מהלא דתי לדתי. יאללה, תמציאו מילה, איזה מילה? קצרה קצרה, הדור הזה לא אוהב הרבה, תן לו בלחיצת כפתור, שתי שניות. טוב, המצאנו את המושג: 'חוזר בתשובה'. אלה שטלטלו בשבת, ועכשיו עברו להיות לא מטלטלים בשבת, ופגעו באבא שלהם, זה נקרא 'חוזר בתשובה', מאיפה העיוות הזה?

§47עכשיו רגע, יש הרי גם כאלה שעוברים מהמחנה הדתי למחנה הלא דתי. גם לזה צריך מילה. רצוי שתהיה הפוכה מהמילה תשובה. איזה מילה הפוכה מהמילה תשובה? שאלה. אז נהיה: 'חוזר בשאלה'. יש תורה בלי שאלות?! יש אמונה בלי שאלות?! יש אברהם אבינו או משה רבנו בלי שאלות?! יש ירמיהו הנביא בלי שאלות?! מאיפה הגיע הדבר הזה? - זה קל, זה מדיד, זה מהר, חיצוני. זה לא תורה. זה דת, אבל זה לא תורה. תורת א-לוקים כוללת את כל החיים.

§48חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם

§49אם כך, אומר הרמב"ם: אל תגיד אפרוש מהחומר: "זו דרך רעה היא ואסור לילך בה" תראו איזה מילים: "והמהלך בדרך זו נקרא חוטא. שהרי הוא אומר בנזיר (במדבר ו', י"א): 'וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ'. אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פרש אלא מן היין צריך כפרה", על מה? על זה שהוא נזר מן היין. "המונע עצמו מכל דבר ודבר, על אחת כמה וכמה".

§50רבנו הרמב"ם הוא גאון. הוא כתב בסוף פרק ב' עניין אחד, וכתב בתחילת פרק ג' עוד עניין. תדעו לכם, שזה אותו תנא. איש רמת הגולן, רבי אלעזר הקפר אמר את שני המשפטים. בפרק ד' בפרקי אבות הוא אמר: "הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם" -את זה הביא הרמב"ם בסוף פרק ב' בהלכות דעות. ובמסכת תענית בדף י"א אומר רבי אלעזר הקפר: "אל יפרוש אדם מן החומר מפני שהתורה אמרה שנזיר הוא חוטא".

§51האם אין פה סתירה? אמרתי בתחילת הדברים שהמערכות בפרשת נשא יוצרות אפשרות לחבר בין שני העולמות של ספר שמות פרק י"ט: "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" - עם ספר דברים פרק ד'. איך התורה עצמה בשמות פרק ד' משלבת בתוך דבריה את שמות י"ט - נראה את הפסוקים.

§52אחרי שהתורה אמרה בפסוק א': "לְמַעַן תִּחְיוּ", היא גם אמרה בפסוק ב': "לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ". למה פה אומרת התורה "לֹא תֹסִפוּ... וְלֹא תִגְרְעוּ"? אחר כך מגיע פסוק ט', שגם הוא הכנה למעמד הר סיני. אומרת התורה: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ".

§53את מה אסור לשכוח? "יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כׇּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן". אומר הרמב"ם בפרק י"א בהלכות שמירת הנפש: אתה הולך ברחוב ורואה בור לא מכוסה. אתה לא עוצר ומתקן - אתה עובר על הפסוק "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד". אבל על מה אמר את זה הפסוק, מה זה לשמור את הנפש? - זה לא לשכוח את מעמד הר סיני, כמו שהפסוק אומר אח"כ!

§54אתה הרמב"ם רוצה להגיד שאם אני הולך ברחוב ולא מכסה את הבור, אני שוכח את מעמד הר סיני, למה? כי זה בעצם החידוש הגדול של מעמד הר סיני - לברר מה זה חיים, לברר מה זה נפש. התורה רוצה שנשמור על הנפש שלנו, יש לזה אינסוף שכבות. אחת השכבות בשמירת הנפש זה לשמור על הנפש, לא לזלזל בחיים. עד לשכבה הפשוטה הזאת צריך להגיע מעמד הר סיני, זה לא סיכום המעמד, זה השפעת המעמד גם על המישור הפשוט הנפשי הטבעי.

§55בהמשך לאותם פסוקים בפרק ד' אומרת התורה (י"ד-ט"ו): "וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" - אני לא יודע על בסיס מה לוקחים את הפסוק הזה לנושא תאונות דרכים, כי מה כתוב אחר כך? "כִּי לֹא רְאִיתֶם כׇּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" - אל תעשו תמונות, אל תקטינו את מעמד הר סיני לגובה יכולת הצילום שלכם. ושהדברים לא יהיו מעורפלים, אומרת התורה גם על דרך השלילה (דברים יד-טז): "פֶּן תַּשְׁחִתוּן" וזה חוזר לפרק ד' בהמשך, אם אתם באים לארץ "וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כׇּל סָמֶל". מדוע? זה בדיוק אותה נקודה של שמירת הנפש. הנפש צריכה שיכסו את הבורות, הנפש צריכה שיתנהגו בדרכים בצורה נורמלית, מוסרית, והנפש צריכה גובה רוחני מעליה. לשם תחתור, לשם תעלה לרגל לירושלים. ושם היא תקבל תורה, וזה לא מעצמה.

§56כלומר, פה הבירור העדין: כי אם אומרים לבן אדם, תשמע, התורה ניתנה כדי שתחיה, תזרום עם החיים. "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱ-לֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם". אז הוא אומר: נראה לי צריך בציצית חמש כנפות - חמסה, זה מזל. זה דווקא יותר מתחבר לו. המילה הזאת הלועזית שאני לא יודע אם יש לה תרגום בעברית, רלוונטי. חמש זה רלוונטי, ארבע זה לא מדבר אליו.

§57אומרת לו התורה: מי אתה? אתה מכיר את הנפש ואת החיים?! - לא, אתה כלי. תן לבעל הבית, הוא הקובע. לשם חידוד היחס בין בעל הבית לבין הכלי אמרה התורה: "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר". אומר רבי אלעזר הקפר: תדע לך, קנאה, תאווה וכבוד משחיתים את הנפש. מצד הנפש שלך אתה לא יודע את זה. כי הנפש שלי למשל, מאוד מרגישה שהיא מחזיקה בעולם כשאני מקנא, אז המניע שלי לעשות דברים זה דווקא קנאה.

§58לכן אומר לי רבי אלעזר הקפר: תשמע, החיים שלך הם עלובים ודלים. אתה נוגע בחיים בסיבה החיצונית שלהם והעולם המוסרי הפנימי, שהוא עיקר החיים - הולך ונהיה מושחת. על כן, מצד אחד אומרים: "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר", זאת אומרת יש בעל הבית, יש מלך. ומצד שני אומרים: יש חיים, "חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם". אל תפרוש מהחומר, תחיה אותו.

§59אם שומרים על האיזון הזה - כל מערכת החיים באמת נראית אחרת. כי מצד אחד אומרים שבאמת מה שמתפתח בכוחות הנפש ברמת היחיד וברמת הציבור, זה הנושא של ארץ ישראל. אחרת היינו יכולים להישאר במדבר שם היו לנו תנאים רוחניים נפלאים. ראש כולל וראש ישיבה, אין אחד כזה בעולם - משה רבנו. אוכל ובשר מהשמיים, בגדים, ניווט ג'י.פי.אס א-לוקי - הכל בסדר, מה אנחנו צריכים על הראש שלנו? לייבש ביצות? לשקם חורבות של עיר? בשביל מה אנחנו צריכים את הדברים האלה? אומר א-לוקים, יכול להיות שאתם לא צריכים אבל אני רוצה, אני רוצה ממלכת כהנים וגוי קדוש.

§60אין דבר כזה עם בלי ארץ. יהיה לכם מבחן, כי 2000 שנה תחזיקו מעמד. אז מה תחשבו? שאפשר בלי ארץ? אז אומר הנביא יחזקאל (כ', ל"ג): "...וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם". אם אתם תתחכמו מעבר לאותה נקודה שעד אליה א-לוקים נתן לחיות בגלות ותמשיכו אחריה - לא תחיו יותר. לא סתם חזון העצמות היבשות ביחזקאל ל''ז אומר שהגלות היא בית הקברות הלאומי. זה לא משל או דמיון.

§61במובן הזה באמת אין סתירה בדברי רבי אלעזר הקפר, הוא מציב את הקצוות. הקצה האחד אומר, אל תידרדר, אם תהיה משועבד לחומר. והקצה השני אומר לך אותו דבר, אל תידרדר, אם תברח מהחומר. אלה הקצוות. עכשיו, המינון המדויק לכל אדם, בכל גיל, למשפחה, לדור - זה באמת דבר מאוד רחב ומשתנה מאדם לאדם.

§62החת"ם סופר כותב בתשובה שאם מתחילים להפוך הידורים למשהו שכולם נוהגים בו, זה: "מצוות אנשים מלומדה" - לא כולם צריכים להראות אותו דבר. והא בהא תליא - אם לא תמדוד את הדברים מבחינה חיצונית לא תזדקק נפשית לכל החלוקות, הציונים, והתדמיות וכו'. בעצם מעמד הר סיני בא לחדש חיים לאומיים עם כיוון ומטרה, עם דרך מוסרית, לבנות אותם עד הפרט האחרון.

§63עכשיו התורה אומרת לנו: תסתערו, תעמלו. תחנו במדבר, עם הרבה ענווה. כי אם אני אמדוד את החיים לפי החיים שלי, אז אני אומר גאווה זה הדבר הכי חשוב, זה נותן לי הרבה כוח. לכן רבי אלעזר הקפר אומר: לא, זה מוציא מהעולם. אור החיים אומר: אתה לא יכול לקבל תורה ככה. אז זה ציור מעגלי. לא פשטני, לא בעד ונגד. ובמעגל צריך לברר את ההכרה של מי מעלינו. במעגל צריך גם לברר מי אנחנו - מי שמעלינו לא בא לחנוק אותנו אלא בא לפתח אותנו. הוא לא בא להתיש אותנו אלא להחיות אותנו.

§64השתלמות

§65גם במובן המידות וגם במובן הדעות יש הרבה פערים בין המקום של התפיסה האנושית לגבי מה זה חיים, לבין המקום של התפיסה הא-לוקית מה זה חיים. זה מרחב התמרון שהרב קוק קורא לו באורות התשובה: השתלמות. אומר הרב קוק שבתוך האדם יש חוש צדק התובע ממנו להיות שלם. ובתוך האדם יש חוש אמת, היודע שהוא לא יכול להיות שלם, זה מוציא אותו מהדעת. אדם לא יכול לחיות עם שני החושים האלה באותה עוצמה. אז מה הוא עושה? - מוריד ווליום. או של השאיפה לשלמות, או של הכנות שאומרת שאי אפשר להיות שלם.

§66אומר הרב קוק שיש פתרון אחר: אל תוריד ווליום, תדייק בו. תדייק בשאיפה. השאיפה היא לא שאיפה לשלמות אלא להשתלמות. דורשים ממך להיות בעוד רגע יותר ממה שהיית לפני רגע. לא שמים סטופר או זכוכית מגדלת אלא אומרים לך: תזוז, תצמח, תתבגר, תהיה טהור יותר. ובמקום הבא שתגיע אליו, תתאמץ עוד יותר, אל תעצור. (ברכות סד ע"א) "תלמידי חכמים אין להם מנוחה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". רבנו הרב צבי יהודה היה מגדיר שהמשפטים האלה בדברי חז"ל, הם לא איזה תיאור תכונה חיצונית שמגדירה האם האדם הוא תלמיד חכם.

§67השם של מי שנולד מבועז ורות, זה עובד - תעבוד, תעמול. במובן של החיים, אנחנו היום יותר ויותר מגיעים לפער העצום בין התפיסה של החיים החיצונית האומרת שאפשר להרוויח בקלות ולא צריך לעמול. לבין תפיסת העמל.

§68תִּקְרְאִי אִישִׁי

§69לפרשת נשא נכנסו עם ההפטרה של שבת במדבר (הושע ב') שבעצם בזה הוא עוסק. אומר הנביא בשם ה' (פסוק ט"ז): "לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ". הקב"ה אומר לכנסת ישראל בגלות, תחזרי הביתה. "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" - ארץ ישראל נהפכת להיות פתח תקווה. והכמות הישראלית הופכת להיות 600,000, כמו הפסוקים בפרשה העוסקת במפקד בני ישראל. ואפילו פרשת נשא הכניסה אל תוכה קצת מהמפקד, כי זה בעצם שתי פרשות שעוסקות בהופעת הכוח הלאומי של ישראל. המדרש אומר על זה בילקוט שמעוני, שהמספר הזה של 600,000 יהיה שוב בכניסה לארץ בגאולה שלישית. גם במלחמת השחרור היו בארץ 600,000 יהודים, ובמלחמת ששת הימים 600,000 גברים יהודים, זה מספר שהולך ומתברר במהלך גאולת ישראל.

§70מהשלב הטבעי מגיעים לשלב הרוחני, פסוק י"ח: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי". אומר הנביא וכך מפרשת הגמרא בפסחים פ"ז ע"א וכל הראשונים בעקבותיה - יהיה זמן של שינוי מערכת היחסים בין א-לוקים לבין ישראל. ממצב של בעלי, לשון אדנות וכפייה, תוסיפו במקף את: "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר". למצב של אישי, של אישות, של חיבור והזדהות, של רצון. זה יהיה שינוי. זה נקרא בספרת הנביא ירמיהו פרק ל"א (פסוק ל"א): "לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם", ואז החזקתי בהם בכוח, אלא: "נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה".

§71לכאורה במבט ראשון, מה שנעשה במחוזותינו בשנים האחרונות, גם בתחום התרבותי, גם בתחום החינוכי, גם בתחום הנפשי, זה באמת הרבה דברים שקשורים להזדהות, לחיבור, לרצון. לכאורה נפלא. הגיעו סוף סוף לפרק ד' בספר דברים, חיים וזרימה ועצמיות וכל המילים הנפלאות שצומחות חדשות לבקרים. אלא שהנביא הושע אמר עוד פסוק. אז במחילה מכבוד הזרימה, לפחות להשלים את התמונה: "וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם".

§72הרד"ק אומר שהפסוק הזה הוא לזמן הגאולה. כי זאת שאלה גדולה שגם הקצוות שבה ברורים: אם אני חושב ש"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱ-לֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם", הכוונה שאני חבר של הקב"ה והוא בגובה העיניים שלי. אני אומר לו 'טאטא', 'פאפא', 'באבא' - איזה שמות שיש היום, והוא עונה לי חופשי, ומרוב הרמה הרוחנית הנפלאה שלי, הוא כבר מדבר איתי לפני שאני התחלתי לדבר איתו - הכל אוסף של דמיונות. מפני שלא הסרתי את שמות הבעלים. בעל זה לא רק ביטוי של כפייה, זה ביטוי של עבודה זרה.

§73שאנשים חשבו שלהר חרמון יש כוח מאגי על העולם, הם הפכו אותו לבעל והשתחוו לו. שאנשים יחשבו שכסף זה בעל, הם ישתחוו לו. שאנשים יחשבו שתאווה זה בעל, הם ישתחוו לה. שאנשים יחשבו שכבוד זה בעל, הם ישתחוו לו. ואז מה יהיה? - עבודה זרה. אומר א-לוקים, אני אסיר את כל שמות הבעלים.

§74דבקות עם הקב"ה זה בתנאי אחד: הוא למעלה ואנחנו למטה. הוא הבורא, הוא המלך, הוא המחיה, ואנחנו עבדיו פה למטה. לא שווים אליו. תורתו היא המבררת מה יש בנשמתנו, מה יש במוסריותנו ובמשימותינו. התורה מוחלטת, היא לא תורה סובייקטיבית. אם יהיה מצב שבו תהיה אישות, התחברות, הזדהות, אבל לא תהיה הסרת שמות הבעלים - כל הדבר ייהפך לקליפה גדולה של דמיון של עבודה זרה.

§75אני חושב שהיום גם אי אפשר להעצר אחרי הפסוקים שראינו כי הנביא הושע ממשיך למקום הרבה יותר עמוק (ג', ד'): "כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים". לא יודעים מה יהיה. האם ממשלת ישראל תחליט לצאת למלחמה כיוון שכבר אי אפשר להחזיק מעמד יותר בשדרות ובעוטף עזה? או היא תמשיך להיות בטלנית? מישהו יודע? גם התרפים לא יודעים, גם העיתונאים לא יודעים, גם הפוליטיקאים לא יודעים. וקל וחומר כשאין אפוד ואין אורים ותומים. זה יהיה מצב של מבוי סתום, של תחושת חידלון.

§76אבל זה גם מצב נפלא של צימאון לתיקון, של ענווה. כותב הרב קוק בספר משנת הרב שהוציא הרב נריה, שנבואה תחזור לעולם כשבני אדם יבינו שלכל השאלות שלהם יש רק תשובה א-לוקית. כל עוד הם ינסו למצוא תשובה אנושית לא תחזור נבואה. אנחנו ממש קרובים לזה. בשונה מתקופת בית שני שעליה אומר הרמב"ם במורה נבוכים שברוב השנים לא הייתה נבואה כי לא הייתה שם שמחה. ולמה לא הייתה שמחה? אומר תלמיד הרא''ש, רבי יוסף נחמיאס בפרק מ"ה בירמיהו, מפני שלא הייתה עצמאות הרבה שנים. וכשאין לנו עצמאות אין לנו שמחה. אין שמחה, אין עצמאות, אין נבואה. לנו יש עצמאות. אבל עם השמחה יש לנו בעיה. זה תלוי מאוד בענווה, בשמחה בחלקנו.

§77וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱ-לֹקֵיהֶם וְאֵת דָּוִיד מַלְכָּם

§78אומר הנביא: "אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱ-לֹקֵיהֶם וְאֵת דָּוִיד מַלְכָּם וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים". אומר רבי שמעון בן יוחאי במדרש שהקלקול הגדול היה כשמאסו במלכות שמיים, מאסו במלכות בית דוד ומאסו במקדש. והתיקון הגדול יהיה שבני ישראל יבקשו ויהיו צמאים למצוא את ה' אֱ-לֹקֵיהֶם - מלכות שמיים, ואת דָּוִיד מַלְכָּם - מלכות בית דוד, ואת בית המקדש, שנקרא ספר דברים (ג', כ"ה): "הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן".

§79זה הבדל גדול בין לחגוג את חג השבועות בגלות. וכמו שגמרא בברכות אומרת (ח ע"א), שבאמת "אין לנו שיור אלא רק התורה הזאת", "ואין לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד". אבל זה לא מספיק, זה מצב של גלות, זה מצב מיום שחרב בית המקדש. ולאט לאט, כמו שאומר הנביא הושע, כנסת ישראל חוזרת לארצה, שכינה חוזרת לציון, עמק עכור הופך לפתח תקווה. ואז מלכות בית דוד לא צריכה להיות סותרת את כל הגאולה הטבעית, היא צריכה לצמוח מתוכה. זה לא קל. יותר קל לבקש את מלכות שמיים במנותק ממלכות בית דוד, או לבקש את מלכות בית דוד במנותק ממלכות שמיים. לא הרבה אנשים מוכנים לחבר את כל המלכויות, לא לחבר את המלכויות בגובה העיניים.

§80כיסא ה' - מלכות בית דוד

§81מלכות בית דוד היא כלי להופעת מלכות ה'. בגמרא בחגיגה (י"ד ע"א) רבי עקיבא אמר שיש פסוק בדניאל שאומר שיש להקב"ה שני כיסאות. מסביר רבי עקיבא שאחד כיסא לה' ואחד כיסא לדוד. רבי יוסי הגלילי אומר לו: מה, אתה עושה את השכינה חול? אדם שומע כיסא לה' וכיסא לדוד ואומר - זה עבודה זרה בשיתוף. אלא רבי יוסי אומר: אחד לדין ואחד לצדקה - שתי מידות א-לוקיות. שואלת הגמרא האם רבי עקיבא השתכנע מרבי יוסי הגלילי או לא? אומרת הגמרא: קיבלה. כי יש ברייתא אחרת שכתוב שרבי עקיבא אומר על הפסוק של הכיסאות: אחד לדין ואחד לצדקה. אז הוא קיבל את ההסתייגות של רבי יוסי הגלילי.

§82אומר הבן איש חי, אם ככה, למה הגמרא עונה את התשובה אחד לו ואחד לדוד? הרי התשובה הזאת היא על בסיס דעת רבי עקיבא, ורבי עקיבא חזר בו, אז אין לנו יכולת להגיד את זה. אומר הבן איש חי, אנשים גדולים יכולים לקחת על הכתפיים שלהם אבחנה כזאת: שבאמת רבי עקיבא לא חזר בו. האמת היא שאחד לו ואחד לדוד. כלומר, מהגודל הא-לוקי של הופעת השכינה אל הכלי, אל מלכות בית דוד.

§83העניין הזה הוא נפקא מינה להלכה. ירבעם בן נבט, הגאון בתורה אבל המקולקל במידות, שאמר לו א-לוקים, חזור בך ונלך ביחד לגן עדן. וירבעם שאל מי בראש? - אם זה לא קלקול במידות, אז מה זה? אתם יודעים כמה דברים בעולם הזה נרקבים ונופלים בגלל השאלה מי בראש? זה לא יאומן. וכמה שאני יותר עם זקן וכמה שאני עם כיפה גדולה, עוד יותר אני שואל מי בראש. זה יכול להתהפך בדקה, יכולה לבוא גאולה לעולם. שבת לפני שבועות נקרא בפרק השישי בפרקי אבות את המשנה (משנה ו'): "האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". עזוב את המושג הזה מי בראש. מה אכפת לך? תשאל מה בראש!

§84ירבעם בן נבט מחלק את המלוכה ועושה בשכם מלכות שונה. זה נורא כשלעצמו. ואז הוא עושה עגלי זהב. איפה עושה אותם? בדן ובבית אל. תגיד, למה אתה עושה עגלי זהב? אומר הירושלמי במסכת עבודה זרה שירבעם היה למדן, כמו דואג האדומי, גדול בתורה, הברקות. מה נשאר מההברקות האלה? הוא עושה את החשבון הבא: אנשים יעלו לרגל ירושלים ויראו בתוך בית המקדש את רחבעם, את המלך מבית דוד יושב בתוך העזרה. אומר ירבעם: הם יעלו לרגל, יראו את רחבעם, כבודו יגדל וכבודי יקטן. אני אגיד לאנשים, תראו, אתם הרי דתיים, כלומר, מחפשים חוויות רוחניות פרטיות - אני אעשה לכם עגל. תרקדו לידו, תעצמו עיניים, תגידו תהילים, תרגישו שאתם בעולם שכולו טוב. בשביל מה לכם לעלות לרגל? זה קשה, מזיעים, זה רחוק וצפוף. עשה עגלים שהמלך חזקיהו, שהיה מלך צדיק שביער כל העבודה זרה אבל לא ביער את העגלים. רק המלך יאשיהו ביער אותם.

§85כי אם זאת חוויה רוחנית פרטית, אולי זה לא נורא. אבל הפסוק אומר שזה עגלי זהב. אל תעטוף את זה במילים. אומר הפסוק בתהילים (קכ"ב, ה'):"כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִד" - ירושלים יש אחת. לא כמספר העדות והדעות, לא כמספר השבטים והמפלגות ולא כמספר הגאוות, אחת יש ואליה עולים לרגל.

§86דור של נשמות גדולות

§87לא שייך להיכנס לחג השבועות בלי ירושלים, בלי מלכות בית דוד, שהיא הכלי הלאומי להופעת רצון ה'. אז לפי הבן איש חי אומר רבי עקיבא שהאמת היא שמלכות ה' מתגלה דרך מלכות בית דוד. ואם יש ענווה, זה לא חלילה עבודה זרה ושיתוף. אלא, אולי יש חשש חינוכי בתקופה מסוימת שלא יעכלו את זה. אז רבי עקיבא הסכים לאותה תקופה להקטין את הווליום של החידוש ולהגיד: אחד לדין ואחד לצדקה. רבינא ורב אשי כבר אמרו את זה לדורות, אז הם אמרו: אחד לו ואחד לדוד.

§88מיד אחרי זה בגמרא יש מימרא של רב דימי, היא מאוד קשורה לנבואת הושע: "שמונה עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה: 'יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן וְהַנִּקְלֶה בַּנִּכְבָּד'" - יתחצפו נערים כלפי זקנים. אומר הכתב סופר בתשובה: זה לא מובן, אתה מגיע לקללה הכי נוראה של חוצפה שתהיה. ודווקא שם מתקררת דעתך? אומר הכתב סופר כך: בדף נ"ה ע"א במסכת שבת יש תיאור שמידת הדין פוגעת בצדיקים. למה? מפני ששתקו, לא הוכיחו ולא תיקנו את העוולות. הגמרא אומרת שיש דיון של הקב"ה עם מידת הדין. הקב"ה אומר למידת הדים לוותר להם כי הם חשבו שלא ישמעו את התוכחות שלהם. מידת הדין אומרת: לפניך גלוי שלא ישמעו, אבל לפניהם לא גלוי, אז הם כן היו צריכים להוכיח. שם מביאה הגמרא את הפסוק בפרק ט' (פסוק ד') ביחזקאל שאומר שהצדיקים נאנחו על המצב, אבל לא תיקנו אז זה נקרא שלא הוכיחו. אנחות זה לא תוכחות.

§89אז אומר הכתב סופר כך: ישעיהו מאוד היה לחוץ. כי יהיה קטרוג של מידת הדין על הצדיקים למה לא הוכיחו. כיוון שהגיע ישעיהו ל"יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן" - כלומר, שתהיה כזאת חוצפה כלפי אנשים זקנים וגדולים, אז גם מידת הדין לא תוכיח יותר את הצדיקים, כי באמת אין מה להוכיח. לכן נתקררה דעתו.

§90הכתב סופר לא ממשיך, אבל אפשר לשתוק? מה יצא מזה? שאכן מתקררת דעתו של הנביא ישעיהו כי מידת הדין לא תפגע בצדיקים. אבל יש דור כזה ש"יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן", למה על זה הוא לא מתרגש? אז לא פגעו בצדיקים, כל האינטרס שלנו זה רק שהצדיקים לא יפגעו?! אז זה בעצם היה החידוש הגדול של הרב קוק, כמובן, על פי מקורות קודמים: שכשישראל מגיעים לדיוטה התחתונה הם בפתח לגאולה גדולה. כלומר, הקלקולים הם קלקולים מבחוץ, הנשמות הם נשמות גדולות.

§91התורה צריכה להתגלות היום בגדלותה. הרב צבי יהודה אומר לנו את זה, חזור ואמור. ולא קל להבין את זה, ולא קל לקלוט ולחיות את זה (דברים ל"ב, ג'): "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא" - לפי הרמב"ן, כשאנחנו קוראים בשמות ה' זה לימוד תורה. כל התורה היא אותיות שמו של הקב"ה.

§92"הָבוּ גֹדֶל לֵא-לֹקֵינוּ" - שם ה' צריך להיות קשור לגודל. אם אני מסתפק במצוות רק במובן החיצוני, זה לא גודל. אם אני מסתפק רק במצוות שבין אדם למקום, זה לא גודל. אם אני מסתפק רק בדברים פרטיים, זה לא גודל. להופיע את רצון ה' בכל תחומי החיים, מתוך בירור השאלה: מי בעל הבית.

§93אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ

§94ביום ירושלים עשינו ותיקין בקדמת ציון עם אנשי שדרות ואנשי בית שאן. אני לא יודע אם המכון יודע שיש חבורה שנמצאת בבית שאן ובוגרת המכון. אחד האנשים, אביעד, אמר לי בסוף התפילה: אתה יודע, אני חושב שהבנתי קצת יותר מה זה (תהילים קט"ז, ט"ז) "אָנָּה ה' כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ". שכידוע במסורת חצרות גור, אדמו"רי גור היו אומרים להשקיע הרבה בפסוק הזה. "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא" זה חשוב, "אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא" זה חשוב, אבל יותר להשקיע ב:"אָנָּה ה' כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ". אז הוא אמר לי אביעד, ממכון מאיר בבית שאן, שאולי דוד למד את זה משמואל.

§95מפני ששמואל זה הרי יומו, כ"ח באייר היה יומו של שמואל הנביא גם כן. הרי אימו אומרת שלוש פעמים (שמואל א', א', י"א): "אֲמָתֶךָ". היא רוצה להמליך את הקב"ה דרך יכולתה להוליד. עד לרמות הנפשיות האלה היא מגיעה. אז את: "אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ" למד דוד משמואל.

§96אשרי מי שלימדו תורה

§97אז קצת ניסינו להתקרב למעמד הר סיני ואני חושב שכל אחד צריך להשתדל, גם פנימה אל עצמו וגם בתוך המעגלים הקרובים - משפחה, חברים, קהילה, יישוב, וגם במישור הלאומי - להיות אדם כזה כשפוגשים אותו רוצים להיות כמוהו. שהגמרא ביומא פ"ו ע"א מתארת את התיאור הגדול של (דברים ו', ה'): "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹקֶיךָ", היא מגדירה אותו ש:"יהיה שם שמיים מתאהב על ידך". יש הבדל גדול אם אתה חושב שלאהוב שם שמיים זה שגם אני אגיד שם שמיים. ואז אתה מקרב אותי, עושה אותי מה שנקרא דתי. אבל זאת לא התשובה של הגמרא.

§98הגמרא אומרת ש:"יהיה קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים" - לומד ברצינות. "ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות" - היחס שלו לממון ולפרנסה זה מתוך אמונה. "מה הבריות אומרות עליו? - אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה... ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו", זאת הגרסה ביומא פ"ו.

§99הגרסה בפרק כ"ח בתנא דבי אליהו אומרת: "העבודה" - לשון שבועה, "אנחנו באים ללמוד תורה". אבל אם פלוני "קורא ושונה, משמש תלמידי חכמים, ואין דיבורו בנחת עם הבריות". וזה לא משנה אם הוא לא למד ספרים בשביל זה, או שהוא חשב שגדולי הדור לא הדגישו את זה, או הוא חשב שמצוות של בן אדם למקום זה יותר חשוב - לא משנה בגלל מה. אבל הוא: "קורא ושונה, משמש תלמידי חכמים ואין דיבורו בנחת עם הבריות. ואין משאו ומתנו באמונה, הבריות אומרות עליו, אוי לפלוני שלמד תורה".

§100אני חושב שכל אדם נוגע בקרבה למעמד הר סיני. צריך להשתדל שהאופן שבו הוא מגלה את הקשר לתורה יהיה אופן יותר נקי. אופן יותר עמוק וטהור. וממילא בדור כל כך צמא, הקליפות שמתוארות בנבואת ישעיהו בפרק ג', אפשר להסיר אותם מהר. אותו הושע הנביא שאומר: "תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי", אמר לא-לוקים: 'החליפם באומה אחרת', כבר אי אפשר יותר עם הירידות האלה. אמר לו א-לוקים: אתה מדבר ככה? - תיקח אישה לא כשרה, תוליד ילדים ותפרק את הבית. אומר לו הנביא הושע: לא, לא עד כדי כך. אומר לו א-לוקים: אתה לקחת אישה ואתה לא רוצה לפרק ואתה אומר לי לגרש את הבנים שלי?!

§101שם (ע"ב) אומרת הגמרא על פי הפסוקים במשלי (ל', י'-י"א): "אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדֹנָו פֶּן יְקַלֶּלְךָ וְאָשָׁמְתָּ. דּוֹר אָבִיו יְקַלֵּל וְאֶת אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ" - כלומר אל תקטרג עליו. אומרת הגמרא: מה פירוש?! אם 'דור אביו יקלל ואמו לא יברך' - 'אל תלשן'? - אולי דווקא כן תקטרג עליו! אומר רשב"י: אפילו על דור כזה אל תקטרג עליו.

§102שואל הבן איש חי מה חידש רשב"י? ועונה: הושע שאמר 'החליפם באומה אחרת', סבר כסברה המיוצגת בגמרא בקידושין ל"ו ע"א על ידי רבי יהודה: 'שלא עושים רצונו של מקום - לא נקראים בנים'. אומר הבן איש חי, אבל הקב"ה סבר כרבי מאיר שאומר: "בין כך ובין כך נקראים בנים".

§103אם מותר לאדם קטן להוסיף שהחידוש הגדול של רבי מאיר זה שגם שעושים רצונו של מקום הם נקראים בנים. בסך הכל בנים, בלי גאווה. לא דתיים כאלה, לא דתיים כאלה - בנים, מתנהגים כמו שצריך. וממילא תואר בנים לא נגמר גם כשלא עושים רצונו של מקום.

§104תראו איך רבי מאיר ורשב"י ממשיכים את תורת רבם רבי עקיבא. אומר הבן איש חי: הייתי חושב שאם הם מכבדים את ההורים שלהם, אפילו שבדברים אחרים הם מקולקלים - יש עליהם לימוד זכות מדין אב ובנים, אז מלמדים עליהם זכות. אבל ברגע שהם מתחצפים כלפי ההורים שלהם, אתה חושב שנגמר הכל? קא משמע לן: אל תקטרג. לא סתם א-לוקים כתב על עם ישראל (שמות י"ט, ה'): "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה" - זה לא בגלל ההצטיינות שלנו, וממילא זה לא נופל כשאנחנו נופלים.

§105צריך תיקון והדור הזה משווע לתיקון מכל מה שיש לו מסביב. המילה 'אֵין' כבר יותר בולטת, ממש כמו התיאור שלנו בהושע: "אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה וְאֵין אֵפוֹד". אבל לא בגלל שהדור קטן, אלא בגלל שהדור גדול.

§106ננסה להגיע לגודל הזה, ננסה ללמוד אותו, ננסה להתחבר אליו, וננסה לחבר אחרים אליו.

§107חג שמח.