חזון מימוש חורבן ובניין לאור פרשת דברים ונבואותיה

§1מעובד על פי שיעורי הרב אלישע וישליצקי זצ"ל

§2הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת

§3יש היום צורך גדול בחזון, גם אם עוד לא ברור מה הוא, אבל די ברור שאנחנו לא רחוקים ממה שאמר שלמה המלך במשלי (כ"ט, י"ח): "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם" - אומה צריכה כל הזמן לברר לאן היא הולכת. היחידים, המשפחות, היישובים והקהילות וגם התרבות. הנבואה שקשורה לשבת הזאת בעצם מבררת שני סוגים של חזון. מה שקורה בין שני הסוגים האלו זה חלק מהסוגיה שהתורה רצתה מלכתחילה וגם מה האתגרים שלנו היום.

§4אומרת התורה (דברים א', ה'): "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר". מה זה הוֹאִיל? אומר בעל הטורים במקום שלביטוי הזה יש שלושה גוונים, גוון אחד כתוב כאן, גוון שני כתוב בנבואת הושע (ה', י"א): "הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי צָו", ואין צו אלא עבודה זרה. וגוון שלישי כתוב בשמואל (א' י"ב, כ"ב): "הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם".

§5אומר בעל הטורים, ולפי הניסוח של הגמרא בקידושין (לו ע"א): "בין כך ובין כך קרואים בנים". בין אם מממשים את: "הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה", ובין אם חלילה הולכים לעבודה זרה - בין כך ובין כך תמיד "הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם" ו (דברים י"ד, א'): "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ-לֹקֵיכֶם".

§6למה לתורה חשוב לפתוח כך את המושג: "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר"? יש חמישה חומשי תורה ויש את התורה הזאת, מה יש בה? "ה' אֱ-לֹקֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה". כנראה יש קשר בין התורה הזאת ובין ההר הזה.

§7ממשיכה התורה בפסוקים ז'-ח': "פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כׇּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם". לכאורה מבחינת רצף הפסוקים, רק הפסוקים הללו הם הפירוט של התורה הזאת. זה לא מאות פסוקים ומצוות, זה שני פסוקים שלכאורה מבחינת הרצף - אליהם מכוון משה כשהוא אומר: "הַתּוֹרָה הַזֹּאת".

§8מודעא רבה לאורייתא? - פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם

§9אומר מרן החיד"א שבאמת יש קשר בין שלושת הפסוקים הללו. בין ביאור "הַתּוֹרָה הַזֹּאת", לבין: "ה' אֱ-לֹקֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר" ובין: "פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם". מה משותף להם? אומר מרן החיד"א על פי הגמרא במסכת שבת (פח ע"א) שאמרה: "מכאן מודעא רבה לאורייתא, שכפה עליהם הר כגיגית" - זאת אומרת, יש פה חיסרון מסוים שהתורה מופיעה בצורה של כפייה. אמנם מבחינת הלכתחילה בעולם - התורה לא צריכה הסכמה של בני אדם, כאשר הקב"ה רוצה לברוא עולם ושהתורה תתגלה בו - רצונותיו קובעים את המציאות והוא לא מחכה להסכמות של בני אדם. מצד שני, כיוון שהתורה מגיעה במצב של כפייה - זה עדיין חסר וצריך להשלים את זה.

§10אומר מרן החיד"א: כשנכנסו לארץ ישראל בטלה המודעה. למה? מכיוון שבהר סיני ניתנה התורה בכפייה ובגלל זה אנחנו קשורים פחות לתורה - לכן אומרת התורה: די לכם לשבת בטענת הכפייה של ההר הזה, למה? - "פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם..." - אתם עכשיו באים לארץ, וכיוון שאתם באים לארץ, אין יותר טענת כפייה.

§11למה? וכי יש הבדל מתי אדם שומע שאסור לגנוב - במדבר או בארץ? אולי דווקא בדור שלנו, הסוגיה הזאת היא עוד יותר מורכבת ויש בה אתגר גדול. ודווקא ללמוד על זה מהפסוקים, שהם לכאורה עוסקים במשהו מאוד פשוט ומעשי - בניית מערכת משפט שכתובה בהמשך הפסוקים. השיא בפסוקים י'-י"א: "ה' אֱ-לֹקֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. ה' אֱ-לֹקֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" - דברים נפלאים.

§12הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים

§13מה אומרת התורה בפסוק הבא? אנחנו משתדלים לקרוא את זה במנגינה של איכה: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טׇרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" - אתם באמת נפלאים והנשמה שלכם גדולה, אבל יש משהו בתוך ניהול החיים היומיומיים, שמפיל ושוחק אותנו. זה דבר שאי אפשר לשאת אותו כמעט. "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי"? - אנחנו טרחנים, לפעמים אנחנו מאוד צמודים לחיי הרגע, לחשבונות וליצרים של הרגע, ועל כן קשה מאוד לשאת אותנו.

§14אומרת התורה: "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם" אחד הדברים שיכולים לעזור גם במניעת נפילות וגם בשיקום כתוצאה מהנפילה זאת מנהיגות. אם יהיו לכם מנהיגים טובים, אז תעשו טוב ותינצלו מהשחיקה הזאת. מה זה מנהיגים טובים? - "אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים", היום יש הרבה אנשים ידועים בארץ, הקשר בינם לבין מערכת של הנהגה אמיתית הוא מקרי לחלוטין בלשון המעטה.

§15אומרים הראשונים: "ידֻעִים" זה לא ידועים במשרד יחסי ציבור, אלו שהצליחו לאחז עיניים. "ידֻעִים" זה ידועים במידותיהם, שאומרים על האדם הזה שהוא צנוע באופן מיוחד. הנהגה כזאת היא תהיה הנהגה שתציל מנפילות, ומצד שני, היא תוכל לעזור לצאת מתוך הנפילות, גם אם היו.

§16שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם

§17נכנסת התורה פנימה ומגדירה באיזה מידות מדובר: "וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם". אתה יכול להיות דיין לעשרה אנשים. פה לא בהכרח מדובר על הצד הפורמלי - שלמדת את כל ההלכות ויש לך את כל התעודות, אלא אנשים שיכולים לעזור לעוד קבוצה. והאמת הגדולה שעל פיה צריך להתנהל עם ישראל, היא גם יכולה להגיע לרמה הזאת שעשרה אנשים מבררים אותה, לא כל דבר צריך להיות באלפים.

§18מה צריך להתברר? "וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם". אם רק ההלכה הזאת הייתה מתקיימת, אם רק לזה התכוון משה רבנו במילים שאמר לו א-לוקים לכתוב: "הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר" - הפכנו את העולם, אין יותר תשעה באב. "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם" - לפני שתחליט שהשני עשה משהו לא טוב, תשמע אותו, תלמד זכות. ולפני שאתה מחליט ויודע מה האמת - תשמע גם את הצד השני. אתה בתור דיין - אל תיתן לעצמך לשמוע דברי צד אחד בלי לשמוע את דברי הצד השני. איך זה מתבטא? קודם כל דבר ראשון, על פי תורה היינו סוגרים את הטלוויזיה ואת הרדיו ומפסיקים לקרוא עיתון. יש שם "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם"?!

§19לחיים בארץ ישראל יש עוצמה גדולה. אתה מגיע למקום שבו החיים צומחים, האדמה מצמיחה כוחות, הטבעיות של ישראל ואדמתם מצמיחה כוחות. זאת ארץ שאפשר לגדל בה שדות, פירות וירקות. זאת ארץ שאפשר לגדל בה אוצרות טבע, זאת ארץ שאפשר לגדל בה מסחר. ארץ ישראל היא מקום של הרבה עוצמות, הרבה כוחות חיים.

§20אומרת לנו התורה שזה יכול להפוך לנפילה גדולה, שחיקה מוסרית וחברתית נוראה. ואל תתפלאו אם יבוא יום ויגיד נביא: מה קרה לקריה הנאמנה הזאת? לאן היא נפלה? מה קרה לראשיה, שריה ויועציה? מה קרה למנהיגיה? אבל אם תיקחו את האתגר שבזה - תיקחו את כוחות החיים ואל תוותרו עליהם. במקום שכוחות החיים יחצצו בפני האידיאל - הם יהיו המנוף לאידיאל.

§21אפשר להעמיד חזון. הנביא אומר (ישעיה א', ט"ז): "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ" - בימים האלו אנחנו משתדלים למעט כמה שיותר בכביסה כי אין לנו בית מקדש. אבל צריך לטהר גם הנפש שלנו - שיהיה לנו מקום אחד ששייך לכולם. מה עושים במקום הזה? - עולים אליו מכל מקום והוא לא שייך לאף אחד, רק לא-לוקים.

§22אומר המשך חוכמה על ההפטרה של הפרשה: אל תטעו לחשוב שבגלל שיש מקום אחד קדוש - בגלל זה כל היהודים פונים למקום הזה. הפוך - בגלל שיש מקום שכל היהודים פונים אליו והוא מקום אחד, בגלל זה יש בו קדושה.

§23אם אין לנו את המקום הזה, אנחנו חרבים ואין לנו כביסה בגלל זה, כל הקליפות שנשים על הנפש, כל התאוות - זה לא אנחנו. אנחנו רוצים לחיות, רוצים להגיע הביתה ובגלל זה אנחנו רוצים להיות זהירים ואחראים בכביש.

§24לכן ניקח מדברי התורה ונתרגם כמה עצות איך לנהל את החיים שלנו. עצה אחת כדי לא להיות מותשים אחד מהשני וכדי לא להיות משועבדים לשמועות ולדמיונות - נשמע הדדית. "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם" - מצווה.

§25נמשיך הלאה בפסוק: "וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ" יום הזיכרון של אהרון הכהן הוא א' באב, עברנו את זה השבוע. היחידי בתורה שזכה שיום הזיכרון שלו כתוב במפורש. אומר אבות דרבי נתן כשהוא ראה ששני אנשים ממציאים ומדמיינים מריבה - הוא היה עושה שלום. איך? היה הולך לאחד ואומר לו: תשמע, אני רואה את השני והוא מאוד מצטער וקורע את בגדיו, הוא כבר לא יודע מה לעשות מרוב צער. הוא הולך לראשון ואומר לו את אותו דבר, ואז הם נפגשים ברחוב - חברים. נפלא. זה אהרון הכהן ועליו כתוב (מלאכי ב', ו'): "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ".

§26לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ

§27אומרת התורה: "וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו" - זה הצדק האמיתי, תעזור לאדם להשתחרר מהצורך לריב, אל תוסיף שמן למדורה. כבר עברנו את החוויה הזאת, כבר יצאנו ידי חובה בשנאת חינם בבית שני, מספיק עם זה.

§28מה לא היה בסדר בבית שני? הם היו עוסקים בתורה, במצוות ובחסד, אז למה חרב? עונה הגמרא ביומא (ט ע"ב): בגלל שנאת חינם. זאת אומרת שהגעתי לפרק י"ט בחומש ויקרא וראיתי שכתוב (פסוק י"ח): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". קראתי את זה בשניים מקרא ואחד תרגום והקפדתי גם על אונקלוס וגם על רש"י אבל שנאתי חינם.

§29איך יכול להיות? הלכתי לפרק י"ט עוד פסוק וראיתי שכתוב שם (פסוק י"ז): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ". חיפשתי בכל הפוסקים את כל הגדרים ההלכתיים של הפסוק הזה ובסופו של דבר שנאתי. איך זה יכול להיות? אני אגיד לכם: באמת לא הצלחתי למצוא מישהו שיתיר לי לשנות מהמושג: "לֹא תִשְׂנָא". גם אין חכמות במילה: "בִּלְבָבֶךָ" - אי אפשר לפרש אותה בחמישים פירושים. אבל יש שם מילה שבה אני מתפרע ואף אחד לא יעצור אותי, המילה: "אָחִיךָ".

§30אומר הנביא ישיעהו: "רַחֲצוּ" - תכבסו את הלב שלכם, לא את הלב של האחים שלכם, זה גם יהיה, אבל קודם כל את הלב שלכם. זה נקרא לשפוט צדק. זה לא סותר ביקורת, זה לא סותר תוכחה, זה לא סותר ניסיון לברר את האמת, אבל פשוט בלי משקעים.

§31אומרת התורה: "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן" - אין אפליה. רק לזכור שיש מצווה לא להכיר פנים, ממשיכה התורה: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵא-לֹקִים הוּא" אומר המדרש בספרי (דברים א', י"ז):"שמא תאמר מתיירא אני מפני איש פלוני שמא יהרוג את בני, או שמא ידליק את גדישי, או שמא יקצוץ את נטיעותי - תלמוד לומר: 'לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ'". בלא תגורו יש בעצם שני מישורים. חלק מהמפרשים מדגישים יותר את: לא תפחדו וחלק מדגישים יותר את: אל תאספו את דבריכם מפני איש, תגידו את האמת. להגיד את האמת זה לבנות, זה לאפשר לזולת לגלות מי הוא, בעוד שלהגיד את האמת על הזולת זה בעצם לשפוט אותו.

§32אחרי כל התיאור של (ישעיהו א', כ"ג): "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" מה אומר הנביא? פסוק כ"ה: "וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ" - שהקב"ה מצרף אותנו זה לא דבר קל. שא-לוקים מזכך את המציאות זה לא דבר פשוט, זה הרבה טלטלות וייסורים.

§33הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ

§34ממשיך הנביא: "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה". החזון שחזה ישעיהו בן אמוץ שכלל בתוכו תוכחה וביקורת חריפה - לא נשאר בביקורת אלא מברר מה צריך לתקן ובירר את האמון שאפשר לתקן וחיזק את הרצון לתקן אז זאת נקראת תוכחה.

§35התורה מגדירה את מצוות תוכחה באותו פסוק של: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ". אומרת התורה: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". מסביר הבעל שם טוב שהכוונה היא: אחרי שביררת לעצמך מה צריך לתקן - תעזור לחברך במצווה הזאת. זה כמו לומר מצוות סיוע, זה כמו: "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם". תברר את האמת ואם האמת היא כזאת שדבריך צריכים להישמע או פעולתך צריכה להיות נפעלת - אז: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ" - אל תפחד. אבל אם האמת שלך מוחקת חלק מהאחים ואם האמת שלך לא מסוגלת לראות את הצדדים השונים - היא הופכת להיות אמת כוחנית-פרטית, אז אל תתפלא אם המילים: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ" יגרמו לך להגיד את האמת ולפעול את האמת אבל בצורה הורסת ולא בצורה בונה.

§36המתבנים של הקבוצות השונות שנלחמו להציל את ירושלים נשרפו אחד על ידי השני מרוב אידיאולוגיות. הלך בית המקדש ונחרב, לא הייתה לנו יכולת להשאיר אותו. האידיאולוגיה הצרופה עלולה להפוך את הזולת להיות אויב והוא אוהב, היא עלולה לגרום לסחרור ולגאווה.

§37על כן התורה מבררת בתוך כדי סוגית המשפט את כל הדקויות איך להיות צמוד אל האמת. היא לא מתחילה ב'לֹא תָגוּרוּ'. היא מסיימת בזה כי רק אחרי שיהיה ברור שהאמת זכה מאינטרסים אז אפשר להגיד לך להילחם על האמת הזאת. ועל כן, גם המשמעות השנייה שראינו במדרש: 'אל תפחד' - מובנת יותר.

§38מה אתה אומר? אומר האברבאנל: מי אתה חושב שהוא בעל הבית על החיים? א-לוקים. אתה עושה את ההשתדלות שלך, אתה מברר את האמת, אז מה אתה מפחד שמישהו יעשה לך רע? זה באחריות א-לוקים. אתה עושה את ההשתדלות ומשימתך לברר את האמת היא גם כשהתנאים החיצוניים נראים כאלה שאתה עלול להפסיד.

§39אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ

§40אתה יוסף, יש לך בירור נוקב עם אחיך. אבא שלך קורא לך - דבר ראשון תגיד (בראשית ל"ז, י"ג): "הִנֵּנִי". החיים בארץ ישראל עם כוחות וכישרונות, הם יכולים לגרום לאדם להגיד: אני. ואז שאבא שלי קורא לי - אני לא רץ. יש לי עסקים אחרים, יש לי מחשבות אחרות, יש לי אינטרסים אחרים. אבל אתה יוסף הצדיק, אתה מבין שדרך אבא שלך יש לך את הכוח שא-לוקים נותן, אז דבר ראשון תגיד: "הִנֵּנִי" - כלומר: הנה אני מכוח אבי - "הִנֵּנִי".

§41ועל כן תהיה מוכן למשימה. אתה יודע מה המשימה? - לך לשכם. מקום מועד לפורענות, למחלוקת, לפיצול ולשנאת אחים. לך לשם. מה תעשה? תשאל בשלום אחיך. תלך למקום הכי חד, הכי חריף, על ההר. שם תעדן ושם תתגבר על יצריך, שם תרומם אפילו את אחיך להיות איתך.

§42אז מה אומר לו יוסף? "הִנֵּנִי" - מוכן למשימה. הלכת מרחקים, טעית בניווט. אחיך לא נמצאים. תחזור הביתה ותגיד לאבא: ניסיתי, השתדלתי. תגיד לאבא: אין לי כוח. תגיד לאבא: אני מפחד. אבל אמרת: "הִנֵּנִי". אמרת: הנה אני. אמרת שתמצית העצמיות שלך היא מכח משפחתך, מכח אביך. אז לאן אתה בורח עכשיו? אז אם ימצא אותך איש תועה וישאל אותך מה אתה מחפש, תגיד לו: "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ". קח את המילה העצמית הזאת שנקראת: אָנֹכִי, ותגיד שהאנוכי שלי מבקש את אחי.

§43למה? מפני שהמילה אָנֹכִי מזכירה עוד אָנֹכִי. שהוא בארץ ישראל האנוכי העליון, הוא רוצה שנחיה את החיים שלנו (שמות כ', ב'): "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹקֶיךָ" - הוא רוצה שתלך לאחיך. הוא מגלגל זכות על ידי זכאי ואומר לאביך להגיד לך את זה. ואם לאדם היה ברור שכשהוא עוסק בתורה ומצוות, א-לוקים רוצה שהוא יבקש את אחיו, הוא היה מבקש את אחיו. אבל מרוב האמת הסובייקטיבית שלו הוא חושב שמה שיש לו זה לנגח את האחים שלו כי הם חלשים ומושחתים ויש לו את כל שמות הגנאי בעולם. אומר הנביא ישעיהו: תתרחצו מזה.

§44עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ

§45אומרת הגמרא בנדרים (פא ע"א) שארגנו מכתבים מארץ ישראל לבבל. והרי יש דברים שרק בארץ ישראל אפשר להבין אותם. למשל: כיבוס. "שלחו מתם (משם): היזהרו בערבוביתא" - תתרחצו, תתנקו, תיזהרו מלכלוך. ממשיכה הגמרא: "היזהרו בחבורה" - תשתדלו להיות יחד, "היזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה" - אל תזלזלו, אל תתנשאו. לפי חלק מהראשונים, הכוונה לאלה שמלמדים לעניים - תלכו איתם בענווה ואל תתנשאו. לפי חלק מהראשונים, המאירי ועוד, הכוונה לעניים בעצמם - אל תתפעלו ממצבכם הכלכלי החיצוני, אל תתייאשו מעצמכם.

§46ממשיכה הגמרא: "ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן? אמר רב יוסף שלא יאמרו תורה ירושה היא להם" - איזה משפט מפותל בעדינותו - למה זה לא דבר אוטומטי שילדים של תלמידי חכמים גם יהיו תלמידי חכמים. כשאתה אומר למישהו: 'מזל טוב', כי הוא אומר לך: 'מגיע לי מזל טוב' - נגיד שאתה כבר מסוגל לשמוע את המילים האלה, 'מגיע לי מזל טוב' - אתה שואל אותו: 'עם מי התארסת?' והוא אומר: 'עם הבת של...', או היא אומרת: 'עם הבן של...'. אתה אומר: לא שאלתי מי ההורים שלהם, מי אתה? מי את? אומרת הגמרא למה יש איזה בעיות בתחום הזה?

§47לרב יוסף יש שיטה בחינוך עצמו ובחינוך משפחתו, שיטה בחבלי משיח איך להתמודד: "אמר רב יוסף: שלא יאמרו תורה ירושה היא להם" - שלוש קבוצות עלולות לומר את זה. קבוצת הילדים שגדלים במשפחה טובה, במרכאות או לא במרכאות וחושבים שככה הכל מובטח להם, הם לא צריכים להתאמץ. אל תגידו ככה. קבוצה שנייה אלו המשפחות האחרות שיגידו: אין סיכוי - אם אתה לא במשפחה שהילד כבר בגיל שנתיים יודע את כל הש"ס ובגיל שלוש הוא כבר רבן של כל בני הגולה - אין לך סיכוי בכלל. היזהרו, אל תגידו ירושה. קבוצה שלישית הם ההורים של הילדים האלה: אל תסמכו, אל תהיו בטוחים בשום דבר.

§48ממשיכה הגמרא ואומרת: "רב ששת בריה דרב אידי אומר כדי שלא יתגדרו על הצבור מר זוטרא אומר מפני שהן מתגברין על הצבור" - גאווה. "רב אשי אומר משום דקרו לאינשי חמרי" - ולא חמרי במובן של יין. אל תזלזלו, אל תתנשאו, אל תחזיקו מעצמכם. אל תבעטו באנשים שנראים לכם שאין להם מספיק נתונים כדי להתפתח. "רבינא אומר", אולי כנקודה שעומדת בפני עצמה, אולי כסיכום, אולי כמשהו שכולל את הכל: "שאין מברכין בתורה תחילה".

§49קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה'

§50אתה נכנס ללימוד - אל תשכח לברך, אל תשכח להגיד: 'ברוך אתה ה' נותן התורה'. "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה", אמר הנביא ירמיהו (ב', ח'): "לֹא יְדָעוּנִי" - הם ידעו את האותיות, הם ידעו את המסגרות, הם ידעו את הציטוטים, אבל הם לא ידעו אותי, את הרצון הא-לוקי. "דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (ירמיהו ט', י"א): 'מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת'?" ובהמשך הפסוק: "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ"? - "דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו" - לא ידעו להסביר איפה שורש הקלקול, "עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב: 'וַיֹּאמֶר ה' עַל עׇזְבָם אֶת תּוֹרָתִי... וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי'". שואל הגמרא והרי זה אותו דבר להגיד שלא שמעו בקולי ושלא הלכו בה - זה אותו ביטוי. "אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחילה".

§51רבנו הרב צבי יהודה, כל יום, בהקשר כזה ובהקשר אחר - היה מסביר את הגמרא הזאת. היום אולי אנחנו מתחילים להבין עד איפה דבריו הגיעו. הוא היה אומר שלא מברכים בתורה תחילה הכוונה לפי סדר הברכה. בסדר הברכה אנחנו אומרים: "אשר בחר בנו מכל עמים" ורק אחר כך: "ונתן לנו את תורתו". בסדר ההסתכלות של בני אדם, הסובייקטיבית, כשהם שואלים את אליהו הנביא (תנא דבי אליהו י"ד): מי קודם - ישראל או תורה? הוא אומר להם: אני יודע מה אתם רוצים להגיד, דרכם של בני אדם לומר: תורה קודמת - התכלס, הנגלה, המסגרת החיצונית היא קודמת. 'ואני אומר', אומר אליהו הנביא, 'ישראל קדושים קודמים'.

§52כשאתה נכנס לתורה, כשאתה רוצה לפגוש את דבר ה' - אתה פוגש אותו רק מתוך שאתה מחובר אל הכלל. רק אם אתה אבלי ציון, ואכפת לך במה שקורה אל הכלל - אתה מסוגל לראות, אומרת הגמרא בתענית (ל ע"ב), בשמחתה של הבנייה. אחרת אתה לא רואה, אחרת לא משתנה כלום בחייך. אם אתה מחובר אל הכלל ומתוך כך אתה לומד תורה - איך אתה יכול להתנשא? איך אתה יכול להגיד על מישהו 'חמרי'? איך אתה מסוגל להגיד על מישהו שהוא לא אחיך? איך ארץ ישראל יכולה להפוך להיות בשבילך שנאה לאחרים? ממה הגעת לזה? "עַל עׇזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ".

§53ארץ ישראל זה מקום שבני אדם מקבלים בה כישרונות ועוצמות. יגיע התיקון הזה של ההבנה שאתה רק כלי, שהכלי הקטן הפרטי יונק את כוחו מהכלי הגדול הכללי, זה מאוד מסובך בארץ ישראל להבין את זה. שורש האמונה הוא שורש המרי, כך אמר רבי יהודה הלוי (כוזרי, מאמר ראשון). צריך לקחת את המקום שהוא שיא החיים, את הפרטיות, ולרוחץ אותו, לכבס אותו, להפוך אותו להיות הרוצה את האמת הא-לוקית.

§54כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל

§55זה מה שאמר הנביא ירמיהו ובעזרת ה' גם בתשעה באב שיהפוך לשמחה אנחנו נקרא את הפסוקים האלה. אמר הנביא ירמיהו (ט', כ"ב): "כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחׇכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעׇשְׁרוֹ" - תדע לך, גאווה זה דבר נורא, זה סותם את האדם ומטשטש אותו. הבנו, בואו נצא לדרך, נלמד את חומרת הגאווה וננסה להשתפר.

§56אומר לך הנביא, רגע, עוד לא גמרתי: "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל" - מותר לך גאווה, זה בסדר. אז מה אתה רוצה מהחיים שלי? לא, אתה יודע במה? "הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי... כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'", עכשיו אני יודע - לדתיים מותר להתגאות כי אין דבר כזה דתי נוסע בשבת, אין דבר כזה דתי אוכל טרף. אבל יש דבר כזה דתי מתגאה, תסתכלו עליי - יש דבר כזה. למה? למה איסור גאווה הוא פחות חמור? ועכשיו עוד הנביא אמר לי, זה לכתחילה: "הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי". אומר לי הנביא, תדע לך גם את זה עוד לא גמרתי.

§57ממשיך הנביא ואומר: "כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ". נו, חידוש נפלא - "הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי", ואז תדע שה' "עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ". ומה יקרה? מוסיף הנביא: "כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'". אם ככה, אומר הרמב״ם בסוף מורה נבוכים, וככה מבאר אותו הרב סולובייצ'יק: אתה יודע מה ההבדל בין הפסוק של: "אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחׇכְמָתוֹ" ל:"כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל"?

§58שבת שעברה התארחו הרבה משפחות משדרות ועפרה - שבת אחים גם יחד. אנשים בשדרות נמצאים כל יום בקרב. אז הם באו להתרענן בשבת. אמר לי אדם משדרות: אתה יודע מה הדבר שמדהים בכל הקבלת פנים הזאת? הוא אמר: מתייחסים אליי בכבוד, בפשטות לא בהתנשאות. יש לך חוכמה? - אל תתגאה, אל תתהלל, אל תחשוב שהחוכמה שלך ואל תחשוב שהחוכמה היא בשבילך.

§59אלא ה' חפץ לעשות משפט ונתן לך חוכמה כדי שתעשה משפט, זה ארץ ישראל - היא נותנת הרבה חוכמה. אתה חושב שהחכמה זה תארים? אתה חושב שהחכמה זה הספקים והישגים? - אז אתה מתגאה. אז אתה חושב שהחוכמה היא שלך והיא בשבילך. אבל תחשוב שהחוכמה שנתן לך א-לוקים זה לעשות טוב לאחרים. תהיה כלי. יש לך גבורה, יש לך כוח, יש לך עוצמה - אל תתהלל, אל תחשב על עצמך. תעשה עם הגבורה צדקה. הרי אתה צריך לקיים את: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ" - תעשה צדקה ותילחם על הצדקה הזאת. אתה עשיר, יש לך הרבה מאוד כסף - אתה לא מתפעל מעצמך בכלל, אתה עושה עם הכסף חסד. גאווה זה דבר נורא גם למי שמשכיל ויודע את ה'.

§60רבי משה מקוצי, אחד הראשונים, כותב ספר מצוות. הוא כבר הספיק לכתוב שישים ושלוש מצוות לא תעשה. הוא מספר שאחרי שכתב אותן, הוא הלך לישון בלילה וחלם חלום. אומרים לו בחלום: תשמע לא שווה מה שכתבת. למה? - שכחת את העיקר. מה העיקר? (דברים ח', י"א) "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ". אמר, אני לא יודע מה לעשות עם זה. מה יהיה כתוב במצווה? שאסור לשכוח את ה'? נו, תגיד: 'אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח', 'אני מאמין באמונה שלמה בתורה מהשמיים' - אפשר לפתור את הבעיות של שכחה.

§61לא. אמרו לו: תסתכל בדברים פרק ח' (פסוק י"ב): "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ... תִּבְנֶה" - תסגסג, תהיה חכם, תהיה עשיר ותגיד: 'אני'. זה נקרא לשכוח את ה'. זה לא משנה איזה בגד יש עליך, זה לא משנה איזה זקן יש עליך, זה לא משנה עם איזה פאות אתה הולך, זה לא משנה כמה תכלת יש לך בציצית. אם אתה מתגאה - אתה שוכח את ה'. אז הוא כתב במצווה ס"ד את האיסור להתגאות.

§62למה חיכיתם מהשמיים? אחרי מצווה אחת, שתיים, שלוש - ראיתם שהוא שוכח - תגיד לו מהשמים שהוא שכח את העיקר. למה עד שישים וארבע מצוות? אומר הגר"א: מה חשבתם? שכתוב בגמרא (סוטה ה ע"א) שלתלמיד חכם מותר שמינית שבשמינית - מה הכוונה? - שמותר לו אחד חלקי שישים וארבע בגאווה? - מה פתאום, אפילו לא אחד ממיליון.

§63מה זה שמינית שבשמינית? אומר הגר"א שזה הפסוק השמיני בפרשה השמינית (וישלח) בספר בראשית שם כתובות המילים (ל"ב, י"א): "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכׇּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ" - אל תגיד קטן אני, מי אני, מה אני, אני לא מסוגל - זה לא שייך לענווה. על זה אומר רב קוק במוסר אביך שזאת ענווה מזויפת שאתה כביכול מודד את קטנותך לאור הגדלות הא-לוקית, עזוב את זה. הקב"ה לא רוצה שתקטין את עצמך, הוא רוצה שתהיה אתה, שכשקוראים לך בשם הפרטי תגידי: "הִנֵּנִי". אם א-לוקים נותן לך את הכוח ואתה זוכר את זה וחי בשביל זה, אם אתה עושה משימות בשביל זה - אתה מוחק את הגאווה.

§64ואולי לא בכדי החזון השני של ישעיהו בפרק ב' - 'חזון אחרית הימים' - חלק משמעותי מהפסוקים שם זה ריסוק הגאווה (פסוק ז'): "וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים", "וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב" - כמו שאומרים חז"ל שזו ארצו של מלך המשיח, בשלב הגאולה: "וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים" - ובפסוק י"ח אומר הנביא: "וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף" - הסוסים לא יחלפו, הכסף והזהב לא יחלוף, האלילות מכסף תחלוף. "בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ" - את האלילות מכסף, זה ניסיון לא פשוט.

§65לקחת את הימים האלה, את השבת הזאת, ולנסות להעמיד בחזון לראות את הר הבית נבנה מול עינינו. מצד אחד אנחנו רחוקים מזה שנות אור ומצד שני ממש קרובים. קרובים זה לא אומר שאתה מטפס להר הבית בניגוד לדעת גדולי הדור, זה לא בדיוק קירבה. קרובים זה לא אומר שאדם במסגרת הקירבה להר הבית יעלה בדעתו להתגאות - זו לא קירבה. אלא קרובים להבנה ש: "הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר" - בלי כפייה, זה לרצות לקחת את החיים, להעצים אותם ולהקדיש אותם לשמים, וזה לעומת זה.

§66מה זה: "וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים"? - "לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו", שאדם הופך את הכישרונות שלו ואת ההישגים שלו להיות האליל, זה הגאווה. אבל אדם שמודע לכישרונותיו וזוכר שה' הוא נותן לו כוח לעשות חיל - עושה עם הכוח הזה חסד ומשפט צדקה בארץ. אדם כזה לא משתחווה למעשה ידיו, הוא מקדיש את מעשה ידיו לשמיים, הוא רוצה לגלות שם ה' בדרך מעשה ידיו. וכשתהיה ענווה בנקודת החיבור עם התורה - היא תהיה נקודה רצונית וחופשית. שום דבר לא יחצוץ.

§67אז מצד אחד אנחנו רחוקים כרחוק מזרח ומערב מצד שני אחרי חורבן גוש קטיף, בתוך המלחמה בשדרות, אחרי מלחמת הצפון - אפשר להרגיש באוויר שיש קצת יותר הבנה כמה נזק יש בגאווה. זה כבר פתח גדול של: "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם". ברגע שכל אדם יעשה את החשבון שלו ויהיה מודע לאישיותו ולחובה שלו לעזור בזה גם לזולת וירצה מתוך כך להשכיל ולדעת את ה', איך הוא חפץ בצדקה ומשפט וחסד ואיך הכישרונות של האדם יכולים לסייע לו בזה לממש את המטרות הא-לוקיות - אז אדם כזה יברך בתורה תחילה. הוא יבין שהיסוד הלאומי הציבורי הוא יסוד הכל - זה שורש הענווה, אתה לא פרט לבד. ממילא יבין שלפניו חובת הערבות הדדית, האכפתיות, לשים כתף. ממילא יבין שצריך להשליך את כל האלילות סביב הכוחניות, סביב ההישגיות הכלכלית. תרבה הענווה, ירבו החסד והצדקה, ואז תרבה הגאולה.

§68צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה

§69זה הפסוק בישעיהו (א', כ"ז): "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה". שָׁבֶיהָ לא ייפדו אם נטשטש את הזהות שלנו, אם נמכור את כל הערכים שלנו לתמורת שקט זמני. שָׁבֶיהָ לא ייפדו אם נמשיך להשתעבד לאמריקה, למקור הגאווה העולמי. נשתחרר מזה, נרצה את הגאולה הא-לוקית האמיתית, נרצה להתמלא ממנה ונרצה לפעול למענה.

§70הקב"ה יעשה את שלו ואנחנו נעשה את שלנו, בעזרת ה'.

§71שבת שלום!