אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת

§1דגלים

§2אחד הדברים המיוחדים של פרשת במדבר היא פרשת הדגלים. אומרת התורה (במדבר ב', א'-ב'): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ". דגלים מאפיינים גם את סדר השבטים - כל שבט לפי אפיונו, הן מבחינת הצבע, הן מבחינת התוכן של הדגל. הדגלים מבטאים גם את סדר הנסיעה של ישראל וגם את סדר החנייה שלהם. לכאורה כל הנושא הזה נראה רק כסדר ההתארגנות של מחנה ישראל. והנה, הזוהר בפרשת במדבר, שרב חיים ויטאל סידר אותו ביום שני של פרשת במדבר בחוק לישראל, עוסק בפרשת הדגלים מזווית אחרת לגמרי.

§3אומר הזוהר על הפסוקים: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - "רבי אלעזר פתח". מה אומר רבי אלעזר בסוגיית הדגלים? (ישעיהו ס"ו, י') "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ" - ריקוד דגלים. לפני 2,000 שנים רשב"י כתב את המושג של הדגלים ביחס לירושלים. והשנה דתיים, חילונים, מכל המינים והסוגים, צעירים ומבוגרים - יצאו, שמחו ורקדו סביב ירושלים. מה אומר הזוהר? נלך לאט לאט בכוחות משותפים. אני לא מבין כלום בכלל, אבל בוודאי לא בזוהר. אני חושב שביחד אפשר לאט לאט לפצח את הדברים שכתובים כאן.

§4אומר הזוהר, דבר ראשון: "כמה חביבא אורייתא קמי קודשא בריך הוא" - לפני רגע דיברנו על דגלים. אחר כך רב אלעזר עוד הוסיף: שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם, ועכשיו הוא בכלל מדבר על תורה - חג מתן תורה. "דהא בכל אתר", בכל מקום, "דמלי דאורייתא אשתמעו", שנשמעים דברי תורה, "קודשא בריך הוא וכל חיילין דיליה", הקב"ה וכל הצבאות שלו - "כלהו צייתין למילוליה", מקשיבים למילים.

§5היינו עכשיו בהכנסת ספר תורה בשדרות וראינו דבר מדהים - כל העיר מלאה אנשים. אמרתי להם, זה ממש מזכיר לי את חטא המרגלים. בחטא המרגלים 600,000 גברים מגיל 20 בוכים, עכשיו ניכנס לארץ? - זה מפחיד, ערים בצורות, זה מסוכן וכו'. לפי מדרש ספרי זוטא באותו לילה הולכות בנות צלופחד ומבקשות נחלה בארץ ישראל. אמרתי לאנשי שדרות שאני ממש מרגיש אותו דבר.

§6יש כל מיני יללות בתקשורת. אמר לי המנהיג שלקח אותי עכשיו: 'אני לא מאמין למה שאני רואה'. אמרתי לו: 'למה אתה לא מאמין?' הוא ענה לי: 'שמעתי חדשות בדרך ואמרו שחצי שדרות נטושה. אני נוסע פה, אני רואה אנשים נמצאים'. אמרתי לו: 'מי אמר לך להאמין למה ששמעת? עכשיו אתה רואה איפה החדשות האמיתיות'. אז אמרתי להם, בדיוק ברגעים האלה שיש צללים וכל מיני שמועות ודמיונות מה קורה שם, נטישה וכו' - אתם עושים הכנסת ספר תורה. עכשיו הקב"ה מקשיב למילים שלכם, בדיוק מה שכתוב פה בזוהר - עכשיו הקב"ה שמח, הוא מביא את כל הפמליה שלו ואומר: תראו את עם ישראל - מסתלקים מהצרות שלהם ושמחים בשמחת תורה.

§7הנה רשב"י: "כל חיילין דיליה" - כל צבאות הקב"ה מאזינים, "וקודשא בריך הוא אתי לדיירא עמיה. הדא הוא דכתיב (שמות כ', כ') 'בְּכׇל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ'". ירושלים זו באמת נקודה פנימית, אבל היא מתרחבת עד דמשק. כלומר, היא מקרינה לכל הדור כולו.

§8הקב"ה שמח רק שישראל בארץ

§9"ולא עוד אלא ששנאויי נופלין קמיה" - אויביו נופלים מפניו. צעק שם מישהו מהמשפחה בהכנסת ספר תורה, אם התורה איתנו אנחנו לא יראים משום דבר. ממש ערב פרשת במדבר, דברי התורה מעמידים אותו.

§10עוד חלק: "תא חזי, פיקודי אורייתא עילאין אינון לעלא", למצוות התורה יש השפעה בעולם העליון. "אתי ברנש ועביד פיקודא חדא" - בא בן אדם ועושה מצווה אחת, אותה מצווה: "קיימה קמי קודשא בריך הוא", עולה לשמיים. "ומתעטרא קמיה", מתלבשת למעלה. ומה אומרת המצווה? מה אומר הפיקודא? "פלוני עבד לי" - פלוני עשה אותי, עשה את המצווה הזאת. "ומין פלוני אנא" - זה מעורר עולמות עליונים וגם את העולם הזה.

§11מסיים החלק הזה ואומר: "זכאה חולקיה דההוא ברנש" - חלקו של האדם העושה את המצווה זכאי. ואז חוזר הזוהר ל"שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם". למה באמת הפסוק הזה הוא ההמשך של "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם"? אומר הזוהר: "בגין דחדווה לא ישתכח" - בגלל ששמחה והחדווה לא נמצאות, "אלא בזימנא דישראל קיימי בארעא קדישא" - רק בזמן שישראל נמצאים בארצם יש חדווה. זאת אומרת שירושלים היא בעצם ביטוי שישראל נמצאים בארצם, ואז זה זמן שמחה.

§12פה מופיע ביטוי מאוד מיוחד בזוהר, הייתי רוצה קצת ללמוד אותו ביחד: "דתמן", ששם, "בארעא קדישא", בזמן שישראל נמצאים בארעא קדישא, "אתחברת איתתא בבעלה" - מתחברת האישה בבעלה. כנסת ישראל מתחברת עם הקב"ה. מתי? מתי שישראל נמצאים בארץ ישראל. חיבור. ובחיבור הזה: "וכדין הוא חדוותא דכולה" - כל העולמות שמחים אז. איזה עולמות? "חדוותא דעילא ותתא" - ירושלים של מטה וירושלים של מעלה.

§13מוסיף הזוהר: "בזימנא דישראל לא ישתכחו בארעא קדישא" - כשישראל לא נמצאים בארץ הקודש: "אסיר לברנש למחדי" - אסור לשמוח כשלא נמצאים בארץ. "ואסור לו לאחזאה חידו" - אסור לו להראות שמחה. "כתיב 'שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ'". מדייק הזוהר: "גילו בה דייקא" - רק כשנמצאים בירושלים. רק כשחוזרים הביתה לארץ ישראל. וכיוון שהזוהר הזכיר את המושג: "אתחברא איתתא בבעלה", אמרתי שאולי זה המקום ללמוד על ההתחברות. וראה איזה פלא. מה ההפטרה של פרשת במדבר? התחברות.

§14טובה מרדות אחת בלבו

§15כל הנושא של פרק ב' בספר הושע ובאופן כללי של כל הספר הוא התחברות. לא הכל נזכר בתוך ההפטרה, בהפטרה יש רק חלק מהפסוקים. אז אנחנו ניקח משם יסוד אחד. נלך לפסוקים העוסקים בהתחברות. הגמרא אומרת (ברכות ז ע"א): "וא"ר יוחנן משום רבי יוסי: טובה מרדות אחת בְּלִבּוֹ של אדם יותר מכמה מלקיות שנאמר (הושע ב', ט'): וְרִדְּפָה אֶת מְאַהֲבֶיהָ וגו' וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה". קודם כל נלך להבנת הפסוק ואח"כ להבנת המשמעות מבחינתנו.

§16בפסוק עצמו מתוארת התופעה הבאה - עם ישראל עשה עבירות וקיבל עונש, מתחילה הפורענות. לאט לאט הפורענות מצטברת ואין לעם ישראל כוח לעמוד בה. ואז הם אומרים: הבנו את העיקרון, אנחנו רוצים לחזור למוטב. אבל עכשיו אנחנו חוזרים למוטב בגלל הפורענות. אומרת כנסת ישראל: "אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן", אל הקב"ה, "כִּי טוֹב לִי אָז" - שהייתי חוזרת מרצוני, מֵעָתָּה שאני חוזרת בגלל הפורענות. לכן מסיק מזה רבי יוחנן גם לגבי הנפש: "טובה מרדות אחת בְּלִבּוֹ של אדם".

§17מה זה מרדות? אומר רש"י: "לשון הכנעה". האדם צריך מרדות כי יש בו כוחות שממתעוררים ופועלים, ולא תמיד זה ביטוי של המהות הפנימית שלו אלא של חולשות, או של עייפות, או של השתלטות עכשווית מסוימת. ופעמים שאדם מקבל מלקויות מבחוץ ואז הוא מבין את העניין. אומר רבי יוחנן שעדיף מרדות אחת, כלומר התהליך הפנימי של השליטה העצמית, יקרה לפני המכות. הוא למד את זה מהתהליך הלאומי, שכנסת ישראל אומרת: "אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה".

§18לפני שאנחנו ממשיכים בהושע, קודם כל, כיוון שהוזכר רבי יוחנן צריך להזכיר את ריש לקיש, הוא שונה מרבי יוחנן. מה השוני? "ריש לקיש אמר יותר ממאה מלקיות". מה החידוש? אחד אמר כמה ואחד אמר מאה - זה החידוש? אומר ריש לקיש את הפסוק במשלי (י"ז, י') "שנאמר: "תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה" - גם את המילה תֵּחַת מפרשים הראשונים שהיא לשון הכנעה. אם ככה, הדגש העיקרי זה לא המספרים שאחד אמר כמה ואחד אמר מאה, הדגש החדש מדברי ריש לקיש אלו המילים, "תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין" - יש דבר שלישי שהוא לא מלקות ולא מרדות אחת. כלומר, אדם לא הגיע לזה מעצמו אבל לא הפורענות מביאה אותו אלא גערה. הוא שמע או ראה משהו, הקשיב, וקרה לו שינוי בעקבות כך.

§19למשל, ריש לקיש בעצמו - החזיק בתואר ראש הבריונים, ראש המאפיה, שודד - זה ריש לקיש. בשלב בחייו הוא עומד ליד הירדן ורואה (בבא מציעא פד ע"א) תופעה מיוחדת - אדם שוחה בירדן ולא טובע. לא דורך במקום אלא שוחה. ריש לקיש מבין שיש פה עוצמה גדולה, הוא קופץ למים והקפיצה שלו מבטאת עוצמה לא פחות מאשר השחייה של אותו אדם. מי היה אותו אדם? רבי יוחנן. כשהוא ראה את הקפיצה הוא אמר לריש לקיש: "חילך לאורייתא" - קח את האנרגיה שלך ותחבר אותם לתורה, תחבר אותם לבית מדרש. אומר ריש לקיש שגערה כזאת של רבי יוחנן, שהתאימה לנקודה הפנימית אצל ריש לקיש, פעלה יותר מהרבה מלקיות.

§20אבל ברור שהדגש של ריש לקיש זה שהפעם התהליך של המרדות האחת פעל על ידי שרבי יוחנן גער בו ואמר משפט אמיתי ששינה את הלך חייו. זה עזרה מבחוץ, הכוונה. למה זה גערה? כי אם אני ראש השודדים ומישהו אומר לי, קח את הכוח הזה ולך לאורייתא, זה גערה כי המשמעות היא שאני צריך להפסיק להיות ראש השודדים. קשה לי להניח שרבי יוחנן אומר לי להיכנס לבית המדרש ולהמשיך להיות שודד כי אז לא הועלנו כלום, זה יהיה שודד עם כיפה, אין לזה משמעות.

§21עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה

§22הנה נמשיך בפסוקים בהושע ונראה איפה התהליך שממנו למד רבי יוחנן שטובה מרדות וריש לקיש הוסיף איך התהליך הזה באמת מגיע לתשובה מאהבה - מה הגדרת התשובה ואיך היא תתגלה בפועל. אחרי שכנסת ישראל אמרה טובה מרדות אחת, אחרי שכנסת ישראל אמרה: "אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה" אומר הנביא (פסוק ט"ז): "לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ". בעלה של כנסת ישראל, א-לוקים, מוליך אותה לגלות. הגלות מכפרת, הגלות מתקנת, הגלות מזככת.

§23אומר הנביא "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם" - אני מחזיר אותה הביתה. "וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה" - ארץ שהייתה שוממת 2,000 שנה כמו שראינו בפרשה הקודמת (ויקרא כ"ו, ל"ב): "וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם" והסביר הרמב"ן שזה סימן טוב בקללות ששום אומה ולשון לא יצליחו ליישב את הארץ, רק כשעם ישראל יחזור הופך א-לוקים את עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה. מוסיף הנביא: "וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". אומר ילקוט שמעוני שהחלק הזה בפסוק בא לידי ביטוי במספרים. היינו, במהלך הגאולה אחרי 2,000 שנה של גלות יחזור המספר 600,000 כמו שהיה ביציאת ממצרים ובהליכה במדבר - כך יהיה בגאולה העתידה, 600,000.

§24במלחת השחרור זה היה המספר של היהודים. כש-48 שנים לפני כן היו בארץ כ-32,000 איש. שלפי כל כללי הסטטיסטיקה אין אפשרות להגיע בתוך 48 שנים מ-30,000 ל-600,000. בשנת תשכ"ז, ערב מלחמת ששת הימים, ערב מלחמת השחרור השנייה, יש בארץ 600,000 גברים יהודים. במלחמת המפרץ בתשנ"א, מלחמת המפרץ הראשונה, יש בארץ 600,000 חיילים יהודים. המספר הזה הוא המספר הבסיסי של גאולת ישראל. הסדר של הפסוקים מלמד את החזרה לארץ, את קיבוץ הגלויות שמוזכר בפרק א', את העניין של הפיכת הארץ משממה לפתח תקווה. הפרק הזה מלמד גם את המספר, את התשתית הלאומית של 600,000.

§25תִּקְרְאִי אִישִׁי

§26מכאן עובר הנביא לפסוק י"ח. מתוך תהליך הצמיחה הטבעית של הגאולה צומח הפרק השני והוא הפרק הרוחני. הפרק הזה עוסק בדיוק בביטוי שהזוהר כתב אותו, התחברות: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי" - ביום העלייה לארץ והפריחה בה. כל התהליך של גאולת ישראל יביא להבדל ביחס בין כנסת ישראל לבין הקב"ה. מקריאה בשם בַּעְלִי לקריאה בשם אִישִׁי. מה ההבדל? אומר רש"י ע"פ הגמרא במסכת פסחים (פ"ז ע"א) שבַּעְלִי זה לשון אדנות וכפייה ולעומת זאת אִישִׁי זה לשון חיבור.

§27עד העלייה לארץ ופריחתה מערכת היחסים בין הקב"ה לישראל הייתה מערכת של עליון שכופה על מי שלמטה ממנו, זה נקרא בַּעְלִי. זה פסוק בירמיהו (ל"א, ל"א) בו הנביא אומר שה' הולך לכרות איתנו ברית חדשה בעקבות הגאולה: "לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם... לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" ומה היא הייתה? נראה את המילים שדילגנו: "בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם" - כלומר, הכרחתי אותם לצאת. הכרחתי אותם ללכת במדבר ולהיכנס לארץ. כמובן עם מי ששיתף פעולה עם ההכרח הזה. הברית החדשה תהיה ברית אחרת, לא של כפייה אלא בחיבור כמו שאומר הפסוק הבא: "נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה" - זה יהיה בתוכם, זה יהיה בתוך הנפש שלהם, לא בכפייה.

§28זה הפסוק שהושע אומר. וזה עוד נמצא בהפטרת פרשת במדבר, בדיוק אותו תהליך כמו שאמר הזוהר - ברגע שעם ישראל חוזר לארץ ישראל נעשית התחברות. כיוון שהסוגיה הזאת מאוד מורכבת, מוסיף הנביא עוד פסוק שמבהיר לְמָה הכוונה במושג התחברות. כיוון שהבהירות הזאת בשנים האחרונות קצת נשחקה אז קודם כל נראה את הפסוקים, נראה משמעותם ומהם נחזור למה שצריך קצת בירור מחודש וננסה להעמיד דבר דבור על אופניו.

§29וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים

§30אומר הנביא בפסוק י"ט: "וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם". אם א-לוקים לא יסיר את שמות הבעלים - לא יוכל להתקיים התהליך של פסוק י"ח: "תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי".

§31מי זה הבעלים? מה הם שמות הבעלים? ואיך א-לוקים מסיר אותם? בסוף חיינו ישאלו אותנו האם ציפינו לישועה. ישאלו אותנו האם ציפינו להתקיימות דברי הנביאים בימינו, כפי שמפרש הר"ן. אז נצטרך להבין, ועדיף להבין לפני שעולים לשם ומקבלים את המבחן הזה, לְמָה מתכוון הנביא הושע לגבי "עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ" - אנחנו בתוך התהליך הזה, גם מבחינת המספר וההיווצרות הלאומית. נצטרך להבין מה זה אִישִׁי לעומת בַּעְלִי? ומה זה "וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים"? ניתן כמה דוגמאות ומתוך הדוגמאות ננסה לראות תמונה יותר כללית.

§32בשנה האחרונה לחייו הרב קוק כותב מאמר שנקרא מסע המחנות (חלק א' במאמרי הראיה). בסוף המאמר הרב עוסק בנבואה הזאת בהושע. הרב קוק מגיע לפסוק "וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים". מה התופעה שעליה כותב הרב קוק באותו מאמר? - על הצרה והמחלה הגדולה של חלוקת הציבור בישראל לשתי מילים: דתי ולא דתי, דתי וחופשי.

§33אומר הרב קוק שני דברים. קודם כל החלוקה אף פעם לא הייתה חלוקה של מחנות אלא באופן האישי - יש אדם רשע, יש אדם צדיק. כשאתה מסתכל עליי חיצונית אולי אתה רואה רשע, אבל אל תשפוט אותי. וכן להפך. אבל הרב קוק אומר שלא שמענו לחלק את המציאות למחנה, לחלוקה של תדמית חיצונית. הנזק מזה הוא במושג התשובה כי אני הדתי פטור מתשובה. מה זה תשובה? - מעבר חיצוני ממחנה למחנה. האדם שלא דתי פטור כי הוא לא רוצה מצוות. אז מושג התשובה מתאדה באוויר. הוא כותב שצריך להפסיק להשתמש בחלוקה החיצונית הזאת שהיא חלק משמות הבעלים שא-לוקים יסיר.

§34למה זה נקרא שְׁמוֹת הַבְּעָלִים? באותה תקופה לעבודת הבעל היו הרבה מאוד גילויים מעשיים אבל השורש שלה אחד והוא החלטה לכוח. למשל הר חרמון: הייתה תקופה מסוימת שהוא היה נקרא בעל חרמון. למה? כי אנשים חשבו שהר חרמון הוא הכוח המרכזי המשפיע בעולם. כל כוח בעולם שמכל מיני סיבות בני אדם החליטו שזה הכוח המרכזי הקובע את החיים - הופך להיות עבודת בעל. בחבלי משיח א-לוקים יסיר את הבעלים. עכשיו צריך לעשות את החשבון איך א-לוקים מסיר את שמות הבעלים וכתוצאה מכך עם ישראל לא קורא לא-לוקים בעלי אלא אישי. נעשה את החשבון איך התהליך הזה והמרכיבים שלו מתחברים יחד.

§35מתאים לרב יוסף להיות זה שאומר שהנפקא מינה לכך היא שאם תלמיד חכם מוחל על כבודו הוא נקרא 'תורה דיליה' - התורה שלו. איפה שהוא פחות בולט בחשיבות שלו - שם זה נקרא שהתורה שלו. זה רב יוסף.

§36יש הרבה כוחות שבני אדם חושבים שזה הכוח המרכזי. ניקח לדוגמה את מערכת המשפט במדינת ישראל. בשנים האחרונות המערכת הזאת הפכה להיות בעל, אליל. בעיני שתי קבוצות החושבות עצמן לאליל בפני עצמם: קבוצת השופטים וקבוצת אנשי תקשורת.

§37אז בית המשפט והתקשורת יכולים לעשות מה שהם רוצים ועם ישראל שפוט בידי בעלים, בידי האלילים? - בוא ננפץ אותם! מה הסיפור לנתץ אותם? פשוט מאוד. קודם כל לא לשמוע אותם, זה כבר רווח נקי. פשוט אוויר לא מזוהם.

§38שנית, לא להיות פסיביים. זה לא בשמיים. אני אקרא מודעה: 'מרימים את הדגל בשדרות' - אני אבוא לשם. אני לא אשאל מה התוכניות, מה זה יועיל, מה הסיכויים, מה פלוני אמר על זה - את כל הפלפולים אני אשאיר בבית ואני אבוא. אבל לא רק אני אבוא, אני צריך לשאול את עצמי מה אני עושה אצלי בביתי? - זה לא בשמיים.

§39אומר הנביא הושע, יהיה מהלך א-לוקי להסיר את שמות הבעלים ורגע לפני שמסירים אותם יהיה להם את שיא כוחם, אחרת הם לא יפלו. לאט לאט יתברר שבאליל הזה יש אלילות וצריך להסיר אותו. איך? לא יודע, אין לי רשימה מי הבעלים כי גם אני בעל. יש לי הרבה גאווה, אני מנופח. אז אומר לי הנביא, תדע לך, כשקראת בתורה "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ", אולי זכית להבין שזה ירושלים. ואולי עברת את יום ירושלים לפני פרשת במדבר, אז אתה נכנס אליה עם קצת ענווה.

§40ירושלים - עיר של ענווה וחיבור

§41ירושלים היא עיר של ענווה. המשנה באבות אומרת (ה', ה'): "ולא אמר אדם לחברו: צר לי המקום, שאלין בירושלים". זה לא רק שבעזרת ה' נבנה את בית המקדש ואז לא יגיד אדם צר לי המקום שאלין בירושלים כי יהיה מקום לכולם. מפרש הברטנורא, שמקובל שיום הזיכרון שלו זה ג' בסיוון: לא אמר אדם צר לי המקום שאתלונן בירושלים. בירושלים אין תלונות. כי מתי אני מתלונן? - כשאני מנופח בגאווה. אבל אם אדם משתחרר מהגאווה שלו, מה יש לו להתלונן? אנחנו חיים בדור של חבלי משיח. אנחנו חיים בדור של קיום הנבואה בהושע, לא רק בחלק הראשון שלה: "עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה" אלא גם כבר בחלק השני שלה, כבר יש שמות בעלים שמסירים אותם. אנחנו קרובים לקרוא "אִישִׁי". מישהו יכול להתלונן?

§42מי יישאר כאשר אחרון הבעלים ואחרון הפסיקים של הגאווה יפנה מקום? - עליון אחד, א-לוקים. וממילא תהיה איתו התחברות. וממילא כשא-לוקים רוצה להשרות שכינתו דרך הכלל - נתחבר לכלל והפרטיות לא תהפוך להיות מחיצה. כי אני יכול להפוך את המושג 'התחברות' למשהו חמור מאוד שכולו סובייקטיביות. מה אני מתחבר? מה אני לא מתחבר? מה נראה לי? מה לא נראה לי? מה רלוונטי לי? מה לא רלוונטי לי? שזה בריבית של ריבית המושג 'אני'. לא על ההתחברות הזו דיבר הנביא אלא על הסרת שמות הבעלים.

§43בפסוק ד' בפרק ג' הנביא מתאר מצב נפלא: "כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים" - כל האלילים ובעלי הגאווה עוברים. נו, ואז מה קורה? "אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱ-לֹקֵיהֶם וְאֵת דָּוִיד מַלְכָּם וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" - כשתהיה מציאות שכל האלילים נמסים ויש צימאון גדול להנהגה, יהיה צימאון לבקש את ה', לבקש את המוחלט, ומתוך כך את דוד מלכם.

§44דרך ארוכה

§45היום בהכנסת ספר תורה בשדרות שרנו: 'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה' - דרך ארוכה זו לא שאלה של טווח ימים, דרך ארוכה זה דרך מורכבת עם הרבה התמודדויות. הגמרא בסוכה (נב ע"א) מתארת שלעתיד לבוא הקב"ה ישחט את יצר הרע ויהיו שם שתי קבוצות ושתיהן יבכו. אחת קבוצת הצדיקים - הם יראו מולם את היצר הרע שנשחט כמו הר גבוה והם יבכו מרוב התרגשות ותדהמה איך הם הצליחו לפצח את ההר הזה. הקבוצה השנייה, הרשעים, יבכו כי הם יראו שמה שיוצא מיצר הרע זה חוט השערה - משהו שבקלות היה אפשר לכבוש אותו. הם יבכו מתחושת ההחמצה.

§46יכול להיות שא-לוקים יראה לשתי הקבוצות תמונות שונות - אחת תראה הר והשנייה תראה חוט השערה. אבל אולי יש אפשרות שלישית שכל קבוצה תראה את שתי האופציות כי כל המציאות תלויה באיך מסתכלים עליה. מה עושה אדם מודרני שפוגש דרך ארוכה שלא נראה שאפשר ללכת בה? - מתייאש, מלין, מתמרמר קצת והופך להיות עיתונאי בן-רגע. אין סיכויים. זו מציאות שקשה מאוד להשתחרר ממנה. אבל לא את זה שאלו אותך, תתרכז במשימה. לא שאלו אותך אם אתה יכול.

§47כשאמרו שארץ ישראל נקנית בייסורים לא שאלו אותך אם אתה יכול. אתה תכריע. אתה מתמודד או לא? אז משה רבנו עושה את הצעד הבא, הוא הולך לכל אוהל משבט לוי, לא שולח את העוזר, הרל"ש, הדובר או המזכיר, כלום. הוא עצמו הולך לכל אוהל. לאן הוא מגיע? ועל זה אומר לו א-לוקים (מדרש רבה): אתה עשית את שלך, אני אעשה את שלי.

§48כשמסתכלים על המשימה ללכת לאוהל ולעמוד בפתח - זו משימה של הר או משימה של חוט השערה? חוט השערה. אלא בהסתכלות מסוימת זה היה נדמה לי כהר ובהסתכלות אחרת זה חוט השערה. אדם בעצם מכריע מתוך מידותיו ומתוך אמונתו שהדבר המוטל עליו הוא אפשרי. עכשיו הוא מחפש דרכים. ברגע שהוא מחליט שהמשימה היא לא בשבילו, הוא צריך עכשיו לגייס את כל התירוצים בעולם כדי להגיד זה הר גבוה. אבל בסוף א-לוקים יראה לו שזה היה חוט השערה.

§49אז בעזרת ה' נתמלא כוחות. שדרות מאוד מחזקת אותנו, את כולם. היא תובעת מאיתנו. לאנשים בשדרות יש כוח מכוח אנשי גוש קטיף ומסירותם. וככה 'איש לרעהו יאמר חזק'. ונהפוך את יום ירושלים שיהיה באמת למנוף לקראת חודש סיוון וחג שבועות.

§50ונבקש את ה' א-לוקינו. נהיה צמאים. בברייתא של אבות דרבי נתן, רבי עקיבא נקרא 'שותה בצמא את דבריהם'. ונבקש את דוד כי הוא הכלי שלתוכו מתגלה מלכות ה'. ואז נזדרז. יהיה אכפת לנו, נתמסר. כמו שאומר הושע (ג', ה'): "וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ" - אם אני הולך מהר וקצר מדי ישר אל טובו של ה' - אני רוצה טוב, לא רוצה משימות, לא רוצה אתגרים ומורכבות. אבל אם אדם מחפש את האמת וצמא לה - הוא יחפש את ה', הוא יחפש את הקשר אל המוחלט. ורק מתוך כך את הטוב.

§51שבת שלום ובשורות טובות.

§52"בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ"

§53- שיחה ליום ירושלים -

§54וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ

§55השנה היא שנת היובל לשחרור גוש קטיף וחבל עזה, רמת הגולן, שכם, חברון - הרבה חבלי ארץ, ובתוך כך ירושלים והר הבית. בפסוקים שקראנו השבת התורה עוסקת בשנת היובל. השבת היא בעצם מקור הברכה, ממנה יצאנו ליום ירושלים הקרב ובא. בתוך כך אומרת התורה (ויקרא כ"ה, י'): "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכׇל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ".

§56בפסוק הזה לכאורה מתערבבות הלשונות של יחיד ושל רבים: לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם, תָּשֻׁבוּ - לשון רבים. אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ - לשון יחיד. חוזרת התורה בפסוק י"א: "יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם" - לשון רבים. חוזרת התורה ואומרת בפסוק י"ג: "בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ".

§57במסורת מתלמידי הגאון מווילנה למעלה מ-200 שנה יש אומרים שבפסוק י"ג נמצא תוכן שקשור למהלך הגאולה: "בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ", המילה תָּשֻׁבוּ לפי מה שאנחנו רואים בפנים כתובה ת' ש' ב' ו', שיחד זה תש"ח.

§58אנחנו בין פסח לשבועות - ימים שהם בעצם ימי גאולת ישראל, מיציאת מצרים ועד, ועד בכלל, מתן תורה. ובדור שלנו בתקופה הזאת יש ימים שקשורים למאות השנים האחרונות - יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות. הייתי יכול עכשיו להמשיך ולהגיד יום ירושלים, אבל ל"ג בעומר קודם ליום ירושלים ורבות מההבנות של כל היחס למהלך הגאולה בדור שלנו קשורות לרבי עקיבא ולתלמידיו, ובהם רשב"י.

§59אומר רשב"י בזוהר על הפסוק "וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ": "בְּהַהוּא זִמְנָא דְּיִתְעָרוּן מֵתֵי עָלְמָא" - באותו זמן שיתעוררו המתים, מה שמכונה בפינו תחיית המתים, "וְיִתְעַתְּדוּן בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא" - יחזרו לארץ ישראל, לשם מכוונת תחיית המתים. "יְקוּמוּן חַיָּילִין חַיָּילִין, כֻּלְּהוּ עַל אַרְעָא דְּגָלִיל, בְּגִין דְּתַמָּן זַמִּין מַלְכָּא מְשִׁיחָא לְאִתְגַּלָּאָה".

§60איפה בגליל יתגלה מלך המשיח? אם מקור הדברים בזוהר הקדוש היה אמור המשיח לבוא ממירון אבל אומרת הגמרא במסכת ראש השנה שהמשיח יבוא מטבריה, זה גם גליל אבל זה לא מירון. יכול להיות שבדרך לטבריה או בדרך מטבריה הוא יעבור במירון, אבל הוא לא יתחיל משם.

§61אומר הבן איש חי למה? - כי בטבריה קבור רבי מאיר. רבי מאיר בתורתו אמר (קידושין לו ע"א): "בין כך ובין כך קרואים בנים" - גם כשלא עושים רצונו של מקום נקראים בנים. אומר הבן איש חי שבמהלך חבלי משיח יתברר שההלכה היא כמו רבי מאיר ולכן המשיח יבוא משם.

§62ממשיך רשב"י: "בְּגִין דְּתַמָּן זַמִּין מַלְכָּא מְשִׁיחָא לְאִתְגַּלָּאָה" - באותו זמן שיתעוררו כולם, כל אחד ילך לאחוזת אבותיו. "דִּכְתִיב", זה הפסוק שראינו קודם: "וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ". בשנת היובל מתבררות שתי תנועות בחיים וגם בעולם הרוחני - התנועה הראשונה היא "לָכֶם" לשון רבים, עם ישראל, הציבור, הצד הלאומי מתעורר לתחייה והתנועה השנייה היא "אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ", ו"אִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ" - בלשון יחיד. מתוך שהכלל מתעורר - לכל פרט יש מקום מיוחד משלו, לכל שבט יש נחלה משלו. היחד שמתעורר לתחייה לא חונק את הגוונים השונים בין השבטים, והייחוד בכל שבט אינו חונק את היחד.

§63כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו - עושה ישראל חברים

§64אפשר להגיד במובן מסוים שזאת ירושלים. עליה אומר דוד המלך (תהלים קכ"ב, ג'): "כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו". אומר על כך הירושלמי במסכת חגיגה (ג ו): "אמר רבי יהושע בן לוי 'יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו' - עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים". איך החיבור? האם הכוונה שמטושטשים ההבדלים או דווקא הכוונה שמתייחדים כל הייחודים השונים ומוצאים את הדרך איך להתחבר?

§65אומר רבנו הרב צבי יהודה: "שלוש פעמים בשנה עולים כל ישראל לירושלים, מיליוני יהודים במצבים שונים, בדרגות שונות, מגיעים לירושלים". הרב צבי יהודה איש הכלל, ארץ ישראל, גאולת ישראל. בתורה שלו יש מקום להבדלים, לגוונים, לדרגות השונות. ממשיך הרב צבי יהודה: "ואז מתגלה דבר משונה, אותו יהודי שאתמול התנהגת איתו כך וכך כדין עם הארץ, פתאום היום כל הכבוד, מתייחסים אליו כאל חבר". אומר המהר"ץ חיות: בכוונה זמן העלייה לרגל הוא זמן של חיבור שכולם חברים, כלומר כולם טהורים. מה שהרב צבי יהודה אומר, משונה הדבר - אתמול התנהגה קבוצה מסוימת כלפי קבוצה אחרת בענייני טומאה וטהרה, היום כשעולים לרגל כאיש אחד בלב אחד.

§66אומר הרב צבי יהודה: "בירושלים, בבוא כל ישראל, מתגלית כל הדבקות הכללית של כל ישראל, מופיע הכלל ישראליות, התכונה הזאת, מתוך השראת השכינה של בית המקדש. והאמת הזאת של כלל ישראל כוללת את כל המדרגות, אמנם מחולקים הם הגוונים השונים, אבל אין בהבחנת המדרגות פירוד". הבחנה, אופי שונה, תפקיד שונה, התנהלות שונה, אבל לא פירוד, לא ניתוק ביניהם. "בכל המדרגות מתגלית האחדות של נשמת החיים שלנו, והיא עצמה", הכלל ישראליות הזו, "מופיעה בירושלים עד כדי כך שגם עם הארץ עומד בדרגת חבר", כלומר, כביכול השתנה לטובה בנושא הטומאה והטהרה, "זה העניין המיוחד של קדושת ישראל".

§67זה בעצם תרגום מאוד מחודד של המושג "בין כך ובין כך קרואים בנים". היה אפשר לשמוע מזה שגם כשלא עושים רצונו של מקום נקראים בנים, אבל ירושלים שעושה את כל ישראל חברים אומרת: כולם בדרגת חברים, כולם בדרגת טהרה. זה בעצם חלק מהקדושה הזאת של ירושלים, שיש בה הופעה של אומה, ומתוך כך יש בה הופעה של חלקים וגוונים שונים. נקודת החיבור לא מטשטשת את ההבדלים. אבל, במידה שרוצים לקלוט את ירושלים - היא לא נותנת אפשרות להפוך את ההבדלים לקרעים, זה בעצם בירור גדול של שנת היובל.

§68אולי יש מקום בהקשר הזה להיזכר בדברים של הרמח"ל, שיום הזיכרון שלו בכ"ו באייר. הדברים נמצאים בפרקים שעוסקים בחסידות (פרק י"ט במסילת ישרים), שאמנם היום למילה הזאת יש משמעויות קצת אחרות, לא בהכרח כמו הרמח"ל, אבל לא מזיק לחזור קצת לשורשים שלנו. מביא הרמח"ל דברים שנאמרו בתנא דבי אליהו: "בתנא דבי אליהו זכור לטוב אמרו, כל חכם ישראל שיש בו דבר תורה לאמיתו, ומתאנח על כבודו של הקב"ה" - זה בעצם הדגש, עם כל הכבוד לשאיפות ולחוויות של האדם - חכם שיש בו דבר תורה לאמיתו עוסק בכבודו של הקב"ה. אם כך אי אפשר שלא להמשיך: "ועל כבודם של ישראל כל ימיו, ומתאווה ומיצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גלויות - זוכה לרוח הקודש בדבריו".

§69היום קצת מפוספס המושג 'רוח הקודש'. במקומו מופיע מושג חדש במחוזותינו, שאולי חלק מהאנשים צריכים אותו, והוא נקרא 'מופת'. אם זה מלעיל זה עוד יותר חזק - 'מויפת'. זה בעצם סיכום של מצב שבו יש לאנשים מסוימים כוחות להשפיע במציאות. אבל זה לא הנושא, בעצם רוח הקודש אומרת שהאדם זוכה לכוון נכון לרצונו של הבורא, זוכה להבין נכון מה זאת ירושלים, מה זאת גאולת ישראל.

§70יש הרבה סיפורים על הרב גורן במלחמת ששת הימים. על השופר, על ה'שהחיינו' שלו, על הקדיש, על ספר התורה, על 'נחמו נחמו עמי' - הרבה דברים נפלאים. זו סוגיה שלמה שהרב גורן היה כמעט היחיד למסור את הנפש עליה. סביבה יש פחות הילה, אין בה 'מויפת', אין בה שופר, מאוד רחוקה מזרקורים. אני לא יודע באיזה גיל הייתם לפני מלחמת ששת הימים אבל גם ילד בכיתה ז' יכול לזכור איזה מצב רוח היה במדינה עד יום העצמאות, בכלל בלי קשר למלחמה. מצב רוח מאוד ירוד, מצב כלכלי נמוך, מיתון, בעצם אנחנו גדלנו עם המשפט: 'האחרון שיוצא מהמדינה יכבה את האור', זה היה מצב הרוח. מיום העצמאות נוספה לערמת הנכאים - ערמת הפחדים, כידוע זה שילוב קטלני, חשש גדול מאוד ממלחמה, אומות העולם לוחצות שלא לצאת למלחמה, מבוכה, ימי המתנה, מבוי סתום.

§71הרב גורן היה בניסיון לדבר על ליבם של מנהיגי ישראל, אנשי הצבא, אנשי הממשלה. הייתה לו תחושה עמוקה שזו שעת רצון לאומית והוא פועל כדי שיצאו למלחמה. הוא בוודאות, בדומה מאוד לרב צבי יהודה ביום העצמאות תשכ"ז, צופה שהמלחמה תוביל לשחרור כל חבלי הארץ שנאמרו קודם, כולל ירושלים והר הבית.

§72הפעילות הנחושה הזאת, ההבנה שהתורה צריכה לדאוג לכבודם ולגאולתם של ישראל, ליכולתם להילחם - יש בזה פחות צלילים של קדושה כמו תקיעה בשופר על הר הבית. אבל תלמיד חכם שיש בו דבר תורה לאמיתו - לא מחפש צלילים או חוויות, הוא מחפש משימה אמיתית. הרב גורן הבין מה המשימה האמיתית.

§73מסירות נפש על ירושלים

§74ממשיך הרמח"ל: "נמצאת למד שזאת היא הכוונה המעולה בעבודת ה'", כמה חשובות המילים הבאות: "שהיא רחוקה לגמרי מכל הנאת עצמו", רחוקה לגמרי, "כולל הנאת עצמו הרוחנית ואינה אלא לכבודו של מקום ולקידוש שמו יתברך, המתקדש בבריותיו בשעה שעושים רצונו".

§75זה בעצם היסוד השני שקשור לירושלים - מסירות הנפש. וכפי שהקב"ה אמר לאברהם אבינו במעבר מחרן לארץ ישראל, כך הוא אומר לו במעבר מארץ ישראל להר המוריה, להר הבית: "לֶךְ לְךָ". אלו הפסוקים שנמצאים בבראשית בפרק כ"ב (פסוק א' והלאה): "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי". הקב"ה קורא לאברהם בשמו הפרטי.

§76"וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". אומר הזוהר שהמילה לֶךְ הכוונה - תבטל רצונך. במיוחד אצל אברהם ושרה, אחרי כל הטלטלות והעיכובים, הבן זה הדבר היקר ביותר בחיים. את המילה לְךָ מפרש הזוהר הקדוש: לעצמיותך. שתי מילים שכמעט אין יותר סותרות מהם: לבטל את רצונך או להיות עצמך.

§77אמר אברהם אבינו במילה אחת, עוד לפני שהוא שמע במה מדובר: "הִנֵּנִי". ה' קורא לו בשמו ובעצם אומר לו: תהיה מה שאתה. לכאורה אדם מכיר את עצמו אבל א-לוקים בוחן כליות ולב אומר לך: עוד לא מיצית את האישיות שלך, יש עוד שכבות בפנים.

§78אומר אברהם אבינו: אני מוכן להיות אברהם כי אתה ה' אמרת לי להיות אברהם. לכן אומר רש"י: הִנֵּנִי - לשון ענווה. כשה' קורא לך ואתה אומר הִנֵּנִי - אתה נענה לקריאה הא-לוקית! זה עיקר הניסיון! להקדיש את העצמיות למי שברא אותה, זה ירושלים.

§79בפסוק ט"ז בעקידה אומרת התורה: "יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה". איזה דבר? אומר הרב קוק על פי הכלי יקר שהכוונה ל: "וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה..." - כלומר, קח את אהבתך לבנך ותעלה את זה לעולה, תקרב את זה לרצון ה' עד כדי מוכנות של מסירות. אברהם אבינו קבע בנפש שלו את ההתקרבות והמוכנות הזאת.

§80יֵרָאֶה ושָׁלֵם

§81איך נקראת ירושלים? השם הזה לא מופיע בתורה, רק בנביאים ובכתובים. הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג, פרק מ"ה) מונה כמה סיבות לכך: א'. שהגויים לא ירצו לכבוש אותה. ב'. שלא יחריבו אותה. ג'. והרמב"ם מדגיש שהיא הסיבה החזקה - בגללנו. בתוך עם ישראל יכול להיות מתח גדול למי שייכת ירושלים ולמי לא.

§82איך קורא אברהם אבינו למקום? בפסוק י"ד כתוב: "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה". ולעומת זאת, בפרק י"ד בבראשית, מלכי צדק שהיה מלך ירושלים נקרא: מֶלֶךְ שָׁלֵם, אז ירושלים מורכבת משני חלקים: יֵרָאֶה ושָׁלֵם.

§83אומר המדרש (בראשית רבה נ"ו, י'): "אמר הקב"ה, אם קורא אני אותו יֵרָאֶה, כשם שקרא אותו אברהם, שם אדם צדיק", שלפי המסורת זה מלכי צדק - "מתרעם. ואם קורא אני אותו שָׁלֵם", כמו שקרא לו מלכי צדק- "אברהם אדם צדיק מתרעם. אלא הריני קורא אותו ירושלים, כמו שקראו שניהם - יֵרָאֶה, שָׁלֵם. ירושלים".

§84אומר המשך חכמה הערה מאוד מיוחדת (על פסוק י"ב): "והנה ירושלים בנויה על שני הדברים, היינו לזכך המושכלות שעיקרן במוח, ולתקן ולקשט המדות שעיקרן בלב". בבירור בין לָכֶם לבין אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ, בין לֵךְ לבין לְךָ, בבירור מה זאת עצמיות נקייה - צריכים אנחנו לירושלים. במרכיב האחד, עבודה גדולה בחשיבה, בבירור הדעות בצד השכלי והמוסרי, והחלק השני, עבודה גדולה במידות, זה ירושלים.

§85ירושלים של זהב

§86אומרת הגמרא בנדרים (נ ע"א) שרבי עקיבא בונה בית עם רחל ביתו של כלבא שבוע, אבל אין להם בית. בחורף הם ישנים במתבן (מקום עם קש). בשלב מסוים אומר רבי עקיבא לרחל: כשתהיה לי אפשרות אני אשים עלייך ירושלים של זהב. דייק הבן איש חי שהוא לא אמר לה 'אני אעשה לך', הוא אמר: 'אני אשים לך' - הוא שם על ראשה את סוג התכשיט הזה שיש בו תבליט של ירושלים, ירושלים של זהב.

§87לימים, הם שומעים קול של אדם קורא אליהם, זה היה אליהו הנביא אבל אומרת הגמרא שהוא נדמה להם כאדם רגיל. והוא, בלשון הגמרא: "קרי אבבא". מה הוא קורא על השער? הוא שואל אולי יש פה מישהו שיש לו קש. למה אתה צריך קש? אומר: אשתי ילדה ואני רוצה לתת לה אפשרות לנוח, ואין לי קש לשים על האדמה שהיא תוכל לנוח. אומר רבי עקיבא לאשתו: תראי, אפילו קש אין לו. מה היא אומרת לו? לך לבית המדרש, תלמד.

§88היום הכניסה לבית מדרש היא בלי המבחנים האלה: יש לך שמחה בחלקך? יש לך עין טובה? אתה מוכן מתוך קש להבין שיש כאלה שאין להם ולדאוג לו? מי סופר את זה בכלל? רחל אומרת לו לך לבית המדרש מכח העין הטובה הזאת. יכול להיות שאין קשר בין שני החלקים של הסיפור, הוא הבטיח לה ירושלים של זהב והוא עשה תכשיט כזה ושם על ראשה. ויש עוד עניין של אליהו הנביא, יכול להיות שזה שני עולמות שונים.

§89ירושלים - ללא תלונות

§90בפרקי אבות יש משנה בפרק חמישי שאומרת (ה'): "עשרה ניסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש", אבל רק שמונה מהם בבית המקדש, שניים, אומרת המשנה, היו בירושלים. אחד: "לא הזיק נחש ועקרב בירושלים". ואחרון, כתוב כך: "מעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים". חלק גדול מהמפרשים אומרים: לא אמר אדם צפוף ואין מקום, בירושלים יש הכנסת אורחים.

§91ישנם מפרשים המציעים זווית חדשה על המושג "אלין". לפי דבריהם, הביטוי "לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים" אינו עוסק רק בלינה פיזית, אלא מלשון תלונה. בירושלים אין תלונות. המדרש מתאר זאת בצורה ציורית: מחוץ לירושלים היה מקום מוגדר - אולי אולם, אולי גן אירועים - שנועד עבור כל הדואגים. מי שהיה מוטרד או לחוץ היה יוצא אל מחוץ לחומות, פורק את דאגתו, נרגע, ורק אז חוזר אל העיר. בתוך ירושלים עצמה, אי אפשר היה לדאוג, שם חיים מעל לדאגות.

§92התפיסה הזו מתחברת לעומק דמותו של רבי עקיבא. ירושלים, ובמיוחד שנת היובל שבה שבים "אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ", היא המקום שבו המרחב האישי של האדם לא מתבטל, אלא עובר תהליך של טהרה. הוא מפסיק להיות אנוכי ונפתח אל הכלל. כשרבי עקיבא אמר לאשתו "ירושלים של זהב", הוא בעצם אמר לה: 'את ירושלים'. הוא זיהה בה את היכולת לפנות את עצמה לחלוטין - מכל תביעה לזכות, לקידמה או לשוויון אישי. היא קרעה לגזרים את משא האנוכיות ומסרה את נפשה למען הופעת התורה בישראל. זוהי מהותה של ירושלים: המקום שבו היחיד הופך לחלק מהיחד, המקום שבו האישיות משרתת אידיאל גבוה יותר.

§93מכאן נבין מדוע אין אדם מתלונן בירושלים. התלונה, הדאגה, הכעס והחולשות האנושיות - כולם צומחים במקום שבו האישיות עומדת לבדה, מבודדת ומתרכזת בעצמה. אך ברגע שהעצמיות נקייה וטהורה, ברגע שה"לֶךְ לְךָ" האישי מופנה כלפי חוץ ומשרת את הכלל - אין עוד מקום לתלונה. בירושלים, כשהאישי הופך לנקי, הדאגה פשוט נעלמת.

§94ברגע שהאישיות מחוברת למעיין של כוח נצחי וכללי, היא פשוט לא יכולה להיות דואגת. היא יכולה להיות משתדלת, היא יכולה לברר מה טעון תיקון, אבל היא לא דואגת, היא לא מוסרת את עצמה בידי החשש והחיסרון. אדם כזה, בדרגתו של רבי עקיבא, יכול להביט על המציאות בעין טובה. המוכנות הזו לראות את הטוב נובעת מהידיעה שהפרט מחובר למשהו גדול הרבה יותר, מה שמשחרר אותו מהאחיזה של הדאגה האישית.

§95עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים

§96אומר הנביא ישעיהו (ס"ב, ו'): "עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כׇּל הַיּוֹם וְכׇל הַלַּיְלָה". לכאורה, אולי הכוונה היא למשמרות של שומרים, שהרי אין מציאות שאדם אחד יכול לשמור ללא הפוגה, כל היום וכל הלילה, אדם זקוק להפסקה. אך מהי באמת אותה שמירה? בתחילת אותו פרק אומר הנביא: "לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר". מה פירוש הדבר שלא ישקוט למען ירושלים? אומר הנביא: "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱ-לֹקָיִךְ" - חיבור נשמות של העם ושל הארץ. ומתוך החיבור הזה הוא ממשיך: "עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כׇּל הַיּוֹם וְכׇל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ". ומי הם אותם שומרים? אלו הם: "הַמַּזְכִּרִים אֶת ה' אַל דֳּמִי לָכֶם. וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ".

§97אומר תרגום יונתן בן עוזיאל והמפרשים בעקבותיו: "חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם" - הם אלו המלמדים זכות על עם ישראל. דברים אלו מתחברים למה שראינו בדברי הרמח"ל: תלמיד חכם שיש בו דבר תורה לאמיתו משתדל על הגאולה. חלק מההשתדלות הזאת זה ללמד זכות ולהגן על הדור. זה לא אומר שאין דברים שצריך לתקן, לימוד זכות לא בא לטשטש. להפך, דווקא מכוחה של ירושלים נדרש מאמץ גדול של לימוד, של מידות, של תפילה כדי שהמושג של הופעת השכינה דרך הכלל ילך ויגדל, ילך ויצמח. ומתוך כך יבואו כל התיקונים שצריכים להיות. מבלי להפוך את הנקודות הטעונות שיפור להדגשת יתר של השלילה, זה: "עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים".

§98גם הרב גורן זצ"ל וגם הרב צבי יהודה זצ"ל, בשעה שנפגשו לפני 50 שנה בכ"ח באייר ברחבת הכותל, שניהם מצאו לנכון להגיד, כל אחד בסגנונו ודרכו, את הפסוקים מתהילים (קל"ז ה'-ו'): "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי". אומר היה הרב קוק שהבסיס הוא החלק האמצעי: "תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי", יצאנו לגלות בה אנחנו לא יכולים לממש את הקשר לירושלים. אנחנו יכולים לזכור ולכסוף אליה, כמו שאומר רבי יהודה הלוי "תכלית הכוסף", אבל לא מעבר לכך. אל תמרדו באומות, אל תעלו בחומה, השבעתי אתכם, אל תעירו ואל תעוררו.

§99אומר הרב קוק שיש תקופה אחרת, עליה כתוב: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי". בזמן החורבן - הימין והגבורה הא-לקית הושבה אחור, כך אומר הנביא ירמיהו במגילת איכה. אבל ברגע שהגבורה של עם ישראל חוזרת עם ישראל חוזר לארצו - ואז הגבורה הא-לקית חוזרת להתגלות, הימין הא-לקית חוזרת להופיע. הרב קוק אומר שבתקופה הזאת אפשר כבר לפעול למען ירושלים ולא רק לזכור אותה, לכן האדם אומר אם אני לא פועל, אם אשכחך - תשכח ימיני.

§100גם הרב צבי יהודה וגם הרב גורן מזכירים את המושג של "ימין ה'", שהיא זו שדוחפת ומעוררת את גבורת ישראל. מושג זה הוא חלק מתודעה רחבה של אמון גדול בכוחות שהקב"ה נותן בדור הזה, יחד עם המאמץ המתמיד לזכור שמקור הכוחות הללו הוא א-לוקי. המטרה היא שהעשייה, הגבורה והיצירה לא יסנוורו אותנו. אולי בתוך כך, מתקיים גם המאמץ של היחיד להתעלות בטהרה, מתוך אותו קשר עמוק לירושלים.

§101נס האחדות במלחמת ששת הימים

§102אולי זהו הרקע לאחד הניסים הגדולים ביותר של המלחמה. נס שפחות מספרים עליו ופחות מדברים בו, אני חושב שזה היה נס גדול. אלו דברים שהרב נריה כתב ואמר שנה לאחר מלחמת ששת הימים - שזה הנס שבעצם פתח את האפשרות להילחם ולהגיע להישגים כל כך מדהימים.

§103כידוע, הימים שלפני המלחמה היו ימים של מצב רוח שפוף, ימים של פחד, מבוכה ומבוי סתום. בשיא המתח, כשראש הממשלה החל לדבר לאומה ברדיו, הוא גמגם והתבלבל בדפים, דבר שהוסיף שמן למדורת המבוכה ותחושת חוסר האונים. באותם רגעים הלכו שני נציגים, אנשים צנועים וישרים, יראי שמים - השר שפירא והשר ורהפטיג זכרם לברכה. חמישה ימים לפני המלחמה הם התייצבו בפני לוי אשכול ואמרו לו: אם אתה לא מצרף לממשלה את מנחם בגין ואת משה דיין, אנחנו מפרקים את הממשלה. במושגים של אז, זה היה יותר ממה שניתן לדמיין. העוינות בין תנועת 'חירות' של מנחם בגין לבין מפא"י של לוי אשכול הייתה נוראה.

§104צריך להבין את עומק השבר: עוד לפני קום המדינה, בסוף ימי השואה, פרחה בארץ תופעת ה"סזון" - מילה שאין לה שם בעברית מרוב בושה, שמשמעותה הלשנה. יהודים מסרו יהודים לבריטים על דעת שייתלו אותם! לאחר מכן הגיעה פרשת אלטלנה, וגם לאחר קום המדינה העוינות נמשכה עד לרמת פנקסי קופת החולים. אם היה לך פנקס כחול של תנועת חירות, לא קיבלת עבודה או שפוטרת ממנה. זה היה שלטון נוקשה שקשה לעכל כיום. ובתוך כל המציאות הזו, ערב המלחמה, כשישנם חששות כבדים וצה"ל מכין רבבות קברים בפארק בתל אביב מתוך פחד נורא - דורשים מלוי אשכול להכניס את מנחם בגין לממשלה, והוא מסכים. הממשלה מתרחבת.

§105אומר על כך הרב נריה: במלחמת השחרור ניסינו להציל את הרובע היהודי עם שלושה צבאות שונים - פלמ"ח, אצ"ל ולח"י - ונכשלנו. הרובע נפל. אבל במלחמת ששת הימים התאחדנו - זהו הנס הגדול: שהעולם הפרטי והייחודי לא הפך לאליל אלא הזדכך, וכתוצאה מכך היו מסוגלים לשבת יחד. מתוך האיחוד הזה, נפתחה הדרך לישועה.

§106זה אולי נדמה לרגע פחות מהניסים בעלי הממדים האדירים של חבלי הארץ שאנחנו חוזרים אליהם והם חוזרים אלינו, אבל ירושלים נקראת כך - כפי שאומר המשך חכמה - גם במישור השכלי-מוסרי וגם במישור המידותי: על שם תיקון המידות. זהו חלק מהנבואות העוסקות בה. לימוד זכות הכוונה שאני לא מסתכל על הדברים רק מנקודת המבט האישית והעצמית, אלא רואה מהלך א-לוקי ורואה את הופעת סגולת ישראל. כשאדם פתוח לכך, הוא מזכך את נקודת העצמיות שלו, וזוהי ירושלים. התכונה הזו, כך אומרים הנצי"ב והמשך חכמה, נקנתה בעקבות פרשת העקידה - אז הונחלה תכונת מסירות הנפש בבנותיהם ובבניהם של אברהם אבינו ושרה אימנו.

§107דרישה לירושלים

§108זוהי סוגיה שייתכן ולא תקבל יותר מדי תשומת לב בתקופה שלנו. היא לא כל כך מעניינת את התקשורת או את הפוליטיקה, אבל זה היה אחד הבירורים הנוקבים ביותר במלחמת ששת הימים. ברגע של אמת, לפי המסורת של הגר"א, היום הזה - כ"ז באייר - הוא אחד משני ימים בתוך ספירת העומר שהגאון מווילנא הורה לתלמידיו לקבוע כימים טובים לגאולת ישראל ולבניין ירושלים. כ"ז באייר היה למעשה לקראת סיום הקרבות בגבעות מסביב לירושלים. אלו היו קרבות קשים מאוד עם המון אבדות בנפש - בגבעת התחמושת, בהר הצופים ובכל הגבעות המקיפות את העיר.

§109חטיבת צנחנים במילואים, אנשים בעלי משפחות שהשאירו אישה וילדים בבית - ברגע מסוים בכ"ז באייר שומעים שיש לחץ בינלאומי כבד מצד אמריקה ואירופה לעצור את שחרור ירושלים ולהסתפק בכיבוש הגבעות, להשיג הפסקת אש ולא להיכנס לעיר העתיקה. באותו רגע הם הולכים למפקד החטיבה. הם זוכרים היטב את מה שהיה בקרבות העבר, הם מבינים מה עלול לקרות, והם אומרים לו: 'תשמע, תגיד למפקדים שלך שיש רק שתי אפשרויות לפניהם - או לבוא איתנו, או, אם הם לא רוצים, שלא יבואו איתנו. אין מצב שלישי. אין אפשרות שלא ניכנס'.

§110את זה שמעתי מאחד הקצינים שנלחמו. הוא זה שתלה את הדגל בהר הבית. הוא מספר לנכדים שלו מאיפה הדגל הזה? הוא תיאר להם שתוך כדי שהוא מסתובב בתעלות של גבעת התחמושת, חלק מהכוח של הצנחנים הגיע לבית-הכרם, זאת הייתה השכונה שבה נערכים. הגיעה לשם אישה זקנה וחיפשה אותו, אמרה לו: 'תשמע, זה דגל שאני עשיתי, אתה מגיע להר הבית, תתלה אותו'. הוא אמר לה גברת, אין על מה לדבר, אין שום תוכניות להגיע להר הבית, זה לא יהיה, חבל על התקוות שלך.

§111אז היא אומרת לו: 'אתה לא מבין, עם ישראל דחף אתכם, עם ישראל דוחף אתכם, זה בכלל לא בבחירה שלכם!' - זה בדיוק נקודת העצמיות! האם אתה מבין את ייחודך, את ה"לְךָ"? אבל רגע, יש "לֵךְ" קודם! כלומר, כמו שאומר הרב סולובייצ'יק: בהתנהלות, בכלא של האנוכיות, זה נפתח! עם ישראל דוחף אתכם, אתם מבינים שנקודת החיים הפרטית שלכם עכשיו זה להקריב למען ירושלים!

§112זה רחל, זה רבי עקיבא, זה הלוחמים, זה: "עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים" - הכל גוונים שונים של אותו מהלך - הבנה שה' רוצה בגאולת עמו וירושלים. אנחנו לא צופים מהצד אלא פועלים, משתדלים, מתפללים, כל אחד לפי עניינו, כל אחד לפי מדרגתו, כל אחד לפי מצבו.

§113אלו רגעים המבטאים בדיוק את מה שאומרים האחרונים: תכונת הנפש במסירותה נקלטה בתוך עם ישראל! על פי המראה החיצוני - מי מגיע לכותל ומי בוכה שם בין הלוחמים - זה רחוק מאוד מההגדרות החיצוניות.

§114עוד לא גמרנו את המלאכה ועוד לא נגמר שחרור ירושלים. משימה גדולה לפנינו - מתוך ירושלים להצמיח את בית המקדש! אם ירושלים עושה את כל ישראל חברים, יש לנו משימה גדולה.

§115אומר מרן החיד"א לפני מאתיים שנה, ואומר הרב קוק לפני מאה שנה: חרב בית המקדש השני בגלל שנאת חינם, וייבנה בית המקדש השלישי באהבת חינם. זו אינה משימה קלה. לא סתם אומר המשך חוכמה שאנשים טועים לחשוב שבגלל שהייתה השראת שכינה במקדש, לכן הוא נקרא (שיר השירים ד', ד') "תַּלְפִּיּוֹת" - שכל הפיות פונות אליו, אומר המשך חוכמה שזה הפוך: בגלל שיש מקום שכל הפיות פונות אליו, יש בו השראת שכינה.

§116איך בדור שלנו, מחברים את כל הייחודיות? איך בדור שלנו הופכים את היחד למהלך שמחייה את העצמיות והייחודיות?

§117עבודה גדולה לפנינו!

§118בעזרת ה'.

§119יום ירושלים שמח.

§120בשורות טובות לכל בית ישראל.