§1אַתֶּם נִצָּבִים
§2בפרשיות הסמוכות לפרשת ניצבים אנחנו פוגשים תנועה מתמדת: אנשים יוצאים (-כי תצא), באים (-כי תבוא) או הולכים (-וילך). כנראה שבתוך כל המצבים והפעולות הללו יש פעולה שנקראת התייצבות (כ"ט, ט'): "אַתֶּם נִצָּבִים". הפעולה הזאת מרכזת לתוכה חלק בסיסי מהתנועה הנפשית שהתורה רוצה לבנות בנו, גם לדורות וגם בערב הכניסה לארץ. את הפעולה של ההתייצבות צריך להגדיר, לברר מה המטרות והכוחות שלה, ומתוך כך גם לברר את עצמנו, את הזהות שלנו, את הנפש שלנו כפרטים וכציבור.
§3אולי אחד הדברים הבסיסיים בהקשר שבו הדברים נבנים בפרקים האלה ושייך מאוד לתקופתנו, זה המצב שבו שמענו בפרשה שעברה תשעים ושמונה מצבים ההפוכים מברכה. פרק כ"ח בספר דברים מלא קללות - שעלולות להתרחש אם לא נשמע בקול ה'. אנשים שלוקחים ברצינות את הדברים שכתובים יכולים להגיע למצב של חולשה. ולכן התורה, שלא חסכה באותם תשעים ושמונה קללות, אומרת את הדברים באופן היותר בוטה וחד: "אַתֶּם נִצָּבִים".
§4לָמָּה? אומר רש"י (בפסוק י"ב): "מדרש אגדה, למה נסמכה פרשת אתם ניצבים לקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתיים חוץ ממ"ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם", - החווירו, "ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו? התחיל משה לפייסם: 'אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם' - הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו".
§5לכאורה הפיוס נשמע כביטוי האומר: 'אתם תחזיקו מעמד, יהיה לכם טוב, אל תיבהלו מהקללות'. אם כן, מה פירוש המושג "והרי אתם קיימים לפניו"? איך נתקיים? האם באותו חותם של פיוס? או כמו שממשיך רש"י: "'הַיּוֹם' - כיום הזה שהוא קיים והוא מאפיל ומאיר כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם". המושג החוזר ונשנה "אור" הוא ביטוי שדומה לפיוס: 'תחיו טוב'. אבל רש"י כלל גם את המילה: "מאפיל" כלומר, אין מציאות של אור תמיד.
§6לכן גם מוסיף רש"י: "והקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו". כדי שלא נתפוס את מושג הפיוס בטעות, רש"י מדגיש לנו שהפיוס לא בא לוותר, הוא לא בא להחליש את המשמעות של הקללות הבאות חלילה במצב שבו לא עושים את רצונו, הפיוס כן בא לעודד.
§7כשהתורה צופה שהכישלונות שלנו והתוצאות הקשות שלהם יובילו אותנו למסקנה המוטעית שאנחנו כבר לא מסוגלים להתמודד - מגיע משה רבנו ואומר בשם ה': "אַתֶּם נִצָּבִים" - אל תסיקו את המסקנות הללו, אל תגידו שאתם לא יכולים להתמודד. אבל אם הכוונה שלנו להבין את הפיוס הזה במובן שמכאן ולהבא הולכים להיות חיים שלווים - זה לא נקרא התייצבות.
§8התייצבות קשורה למשימה. אם אני רך לבב, אם אני מחפש קיצורי דרך, אם אני רוצה חיים שלווים, אז כשהיום מאפיל או כשיש ייסורים - אני נשבר, אני לא יכול להתייצב. אבל אם אתם אנשים שבאמת בזהות הפנימית שלכם יש מוכנות למשימות שהם מעבר למדידת החיים החיצונית בשלווה שלהם, אז בהגיע אפלה וייסורים - מתמודדים. ועל כן, לפני שהתורה נכנסת לפרשת הזהות, היא קודם כל אומרת: אל תחלשו, לא מביקורת ולא מבירור נוקב סביב השאלה מה קורה בשעה שלא מתנהגים כראוי. ומצד שני, שדעתכם לא תזוח עליכם.
§9שאלה של תלמיד: אבל מדברי רש"י אנחנו רואים שהם כן נחלשו מזה!
§10הרב: הם נחלשו מפני שעוד לא קיבלו את החיזוק הא-לוקי שעל ידי משה רבנו. זאת אומרת שהשמיעה הראשונה כן עלולה להוביל למצב שבו מדוכדכים, מרגישים שאין כוח להתמודד. לכן אומר להם משה רבנו: יש כוחות שבאים אל האדם לא ממנו. "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם" - יש מקור כוח שהוא לא מתחיל ולא נגמר, לא בסברה ובהסתכלות האנושית, לא בסטטיסטיקות של בני אדם. הוא כוח א-לוקי.
§11אומר להם משה: אתם רוצים את הכוח הזה? אתם רוצים להיות מחוברים אליו? - תתייצבו, תהיו מוכנים. אם אני חסום, אם אני לא מוכן לקבל כוח ממקור מעליי - לא אקבל. על כן, בפתיחה, לפני שמברר משה רבנו באמת את הנקודה הפנימית שלנו, הוא קודם כל אומר: רוצים לשמוע אותה? מוכנים לשמוע אותה, מוכנים להקשיב אליה? - תתייצבו.
§12לׅוּׅׄלֵׅא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים
§13שאלה של תלמיד: כשאדם פרטי או אפילו אומה עוברת משברים - מה זה אומר להיות ניצב? - שתהיה מוכן להבין שהכוח הוא לא ממך? מה אתה עושה? אתה מרגיש שכרגע כואב ורע לך, אז מה אתה אומר לעצמך? - אתה מבין שהכוח לא מעצמך? כרגע הרי לא טוב לך, "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" אז מה אתה עושה בפועל?
§14הרב: יש כאלה שנוהגים להגיד בחודש אלול ותשרי את פרק כ"ז בתהילים: "לְדָוִד, ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי". פסוק אחד לפני האחרון אומר: "לׅוּׅׄלֵׅא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים". בשפה העברית שאומרים משפט כזה צריך להיות לו המשך, כלומר, אם לא הייתי מאמין בטוב ה' - משהו היה קורה. אבל החלק השני לא כתוב שם. הפסוק הבא אומר: "קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'".
§15אומרים המפרשים שהפסוק הזה הוא בעצם הסיכום של הפרק. מה אומר הפרק? "ה' מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד". מה אתה אדמו"ר שאתה לא מפחד בכלל או אתה חסיד שנוסע לקבר של האדמו"ר כדי לא לפחד כלל? מאיפה הביטחון הזה? "אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ". תגיד לנו, במה אתה בוטח? הרי לפעמים יש קשיים, לפעמים יש מצבים שאתה לא רואה איך אתה יוצא מהם. אומר לך הפסוק: כל זה בנוי על המושג "הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים".
§16מה זה "בְּטוּב ה'"? אחרי חטא העגל חשבו ישראל שהם הולכים לשמד. כחלק מהביטוי של משה רבנו בתפילתו, ה' אמר (שמות ל"ב, י"ד): "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" כמו שראינו קודם: "הרינו קיימים לפניו". אחר כך משה רבנו מבקש יותר ומתוך כך מתבררת סוגיית שלוש עשרה מידות של רחמים. אומר לו א-לוקים (שם פסוק י"ט): "וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כׇּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ". אומר הרמב"ן שם: מה זה "טוּבִי"? - מידת הרחמים.
§17אומר דוד המלך: "לׅוּׅׄלֵׅא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים" כלומר בלי מידת הרחמים - לא הייתי מסוגל לכלום. למה? מה תפקידה של מידת הרחמים בכוח? אומר המדרש (מדרש רבה בבראשית פרשה י"ב, ט"ו): א-לוקים בורא את העולם במידת הדין, רואה שהעולם לא מחזיק מעמד ולכן עומד ומשתף את מידת הרחמים. איך נעשה השיתוף? אומר המדרש כך: למלך יש כוסות ריקים. אם ימזגו לתוך כוס מים מאוד חמים - היא לא תחזיק מעמד. וגם כן מים קרים במיוחד. אז מה עושים? מוזגים את החם לקר, נהיה פושר ואז הכוס מחזיקה מעמד.
§18ככה הקב"ה רואה שאם תהיה מידת הדין לבד - העולם יישרף, ואם תהיה מידת הרחמים לבד, אומר המדרש את הביטוי: "הוי חטייה סגיאין" - יתרבו החטאים, זה ייתן לגיטימציה לחולשות של בני אדם. אז מה הקב"ה עושה? - משתף מידת הדין במידת הרחמים.
§19מידת הדין ומידת הרחמים
§20איך נעשה השיתוף? הרי הגמרא במסכת בבא קמא אומרת (נ ע"א): "כל האומר הקב"ה ותרן הוא" - כביכול מידת הרחמים היא ויתור - "יותרו חייו"! אלא שלמידת הדין יש תפקיד, יש לה יתרון עצום, היא מסוגלת לבצע את תפקידה. אבל אם היא גולשת - יש לה חיסרון גדול, היא מזיקה. למידת הרחמים יש תפקיד שונה ממידת הדין.
§21ניקח את שתי המידות, נזהה את תכונותיהן, את משימתן ואת ההשלמה ההדדית. מידת הדין קובעת את הרף הגבוה: לאן האדם והעולם צריכים להגיע, אבל מידת הדין לא מתערבת בשאלה האם אתה יכול להגיע ואיך. את הסיכוי לממש את הדרישה שלה היא לא נותנת. על כן, אם היא לבדה, היא שורפת את העולם. אומר הרב קוק באורות התשובה שכך גם האדם בתוך עצמו: אם הוא חי פנימית רק עם מידת הדין - הוא יוצא מדעתו. כשאדם בודק איפה הוא בפועל לעומת השאיפות שלו - הרי הוא יוצא מדעתו.
§22מה עושה מידת הרחמים? היא אומרת למידת הדין: אם נלך איתך זה יהיה ויתור נורא, נוותר על האפשרות להשיג את השאיפה. מידת הרחמים היא מידת הרחם, היא מידת ההולדה - מולידה את הנפש ואת הכוחות להתמודד. הכוחות הן לא ממך, מידת רחמים היא מידה א-לוקית.
§23בפרק כ"ז בתהילים יש שלוש עשרה פעמים את שם הוויה וזאת היא מידת הרחמים, י"ג פעמים כמו י"ג מידות של רחמים. מידת הרחמים אומרת שאת הרף הגבוה שהציבה מידת הדין אפשר לממש. לא תוך יום, לא במקום מסוים, ולא בלי כישלונות.
§24אומרת הגמרא בגיטין (מג ע"א): "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן". בשביל לצטט דברי תורה אפשר להקליט קלטות, לסכם סיכומים ולהכריז הכרזות. בשביל לעמוד על דברי תורה - כשאתה מברר את הנפש שלך, את הזהות הפנימית שלה ושל כל החלקים בתוך הנפש - אם אתה לא נכשל, אם אתה לא נתקע, אם אתה לא מגיע לאיזה מבוי סתום - איך תדע לברר את הדברים היותר עמוקים בנפש? אל תשפוט.
§25מידת הרחמים כובלת את מידת הדין לא לשפוט את העולם, רק לדרוש ממנו. הדרישה לא צריכה לתסכל אותך סביב השאלה 'למה אני עוד לא מממש'. הדרישה צריכה להיות כמו חבל המושך אותך להגיע אל אותה משימה. ולכן הפיוס הזה הוא משמעותי מאוד. לא רק לומר כללית לאנשים: 'זה לא יהיה נורא', אלא להגיד להם: 'אתם מסוגלים'. אדם יכול לתקן, חברה יכולה לתקן, בתנאי שהם מוכנים להתייצב, להתגייס למשימה ולהסתער.
§26בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ
§27לכן הפסוקים ממשיכים ומבררים באותו פרק בתהילים את סוגיית: "ה' מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד". למה? כתוב שם: "אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי". ומסביר השפת אמת: אם אתה א-לוקים מוציא אותי למלחמה, אם תקום עלי מלחמה כזאת שאתה א-לוקים מוציא אותי אליה - "בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ". מידת הביטחון לא קשורה לתוצאות. המשנה באבות אומרת (ב', ט"ז): "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה". יש מבחן השקעה, ההשתדלות והמסירות.
§28אומר דוד: "לׅוּׅׄלֵׅא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים" - אם לא הייתי מאמין שיש בעולם מידת הרחמים ושהיא נותנת לאדם את היכולת להתמודד - לא הייתי יכול להתמודד. כי פעמים שהמשימה נראית באמת מעבר להשגה שלי. לכן אל תהיה שופט, לא על המשימה ולא על עצמך. תהיה מדרבן חיובי להתמודדות, זאת מידת הרחמים.
§29לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם
§30אולי באותו כיוון מדברים גם הפסוקים הבאים אחרי מושג ההתייצבות (פסוק י"ב): "לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵא-לֹקִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב". הרעיון של זה הוא הבסיס כמו שאומר המדרש (בראשית רבה א', ד'): "מחשבתן של-ישראל קדמה לכל". הלידה הייתה במצרים. מתי הדבר בא לכלל ביטוי מסגרתי-ציבורי? בערב הכניסה לארץ.
§31יש ברית מואב ויש את ברית הר סיני שבו קיבלנו את החוקים. אבל ברית הזהות, כלומר, בתור מה אתה מקיים את החוק? כאדם פרטי, דתי, דתי-חרדי-לאומי-ימני-שמאלי-שפוי או מצד שהנפש שלך שייכת לחוקים? - על כן אתה צריך להיות מוקם כעם וזאת היא ברית מואב שקורת ערב הכניסה לארץ, אין עם בלי ארץ.
§32אומרת התורה שהמשימה היא להתייצב (כ"ט, י"ב): "לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵא-לֹקִים". ומוסיפה בפסוקים הבאים: "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם".
§33ועכשיו התורה כמו אומרת 'אבל', איך התורה בוחרת בפרשה הזאת של ההתייצבות להגדיר את ה'אבל' הזה? "כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם". בשביל מה בא הפסוק הבא? - "וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם". אומר רש"י בגאונות שלו על פי חז"ל: יש שיקוצים של אומות העולם גלויים - עץ ואבן, ויש שיקוצים שהם כסף וזהב - שאלו עיוותים נסתרים. איפה קיבלתם אותם? בגויים.
§34התורה הייתה יכולה להטיח בנו על כל נפילותינו אבל היא אומרת את זה בתנועה סיבובית: כיוון שעברתם בגויים - נדבקתם. היא לא נכנסת ישר למילים: "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" ועושה איתנו חשבון, אלא מכינה את ההבנה מה מפריע לזהות. מה מפריע למה שא-לוקים אמר? הרי (קהלת ז', כ"ט) "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱ-לֹקִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר"! אלא שהחשבונות, הפלפולים והקליפות שיש לאדם זה מהגויים.
§35כנגד הגישה האומרת 'כי בשרירות ליבי אלך', אומרת התורה לְמה תתייצב? - "לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם". מה זה "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה"? - אני רוצה להיות אדם פרטי. אתה רוצה להבין על פי איזה קנה מידה לחיות? אתה רוצה להבין מאיפה יש לך כוח להתמודד? תדע לך דבר אחד - יש כוח ציבורי. אתה חלק מעם, אתה לא לבד. תרבותך, המוסר שלך, חיי המשפחה שלך - הכל תלוי בציבור. אתה תעמוד בחתונה ותאמר: 'אם אשכחך ירושלים'. לא משנה איפה אתה, מי אתה ואיזה כיסוי בד יש על הראש שלך או אין על הראש שלך - אתה תזכיר בתוך חתונה אנשים שנהרגו במלחמה, זה חלק מבניית החיים.
§36אם הכל משועבד לפרט בסופו של דבר גם פרט לא יהיה. אין קנה מידה מוחלט שסביבו אתה מתייצב. הכל ארעי, הכל מתנדנד, הכל משתנה עם הרוח וחולף. אין אמת, הכל מפורק. ואז אומר לך האויב שלך: 'הרגשתי שאתה לא יכול להילחם אז יצאתי למלחמה'. כיוון שיש נקודה פנימית יהודית חזקה בשורש של הנשמה שלך שחושפת כוח שלא היית מודע אליו ופעמים אפילו לא רצית בו - בנקודה הזאת האויבים לא יכולים לגעת.
§37וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ
§38אבל "אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה", יש מלחמות שלא מתחילות כי אנחנו רוצים, מלחמות שקורא להם הרב קוק בחלק ג' באגרות ראיה, שהמגמה שלהן היא להחזיר את התביעה המוסרית העולמית לסדר היום. על כן כל הפרק שנקרא 'פרשת התשובה', הוא בעצם פרק ל' בספר דברים - בירור הזהות של האדם עצמו. אומרת התורה (ל', א'): "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכׇל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ שָׁמָּה". מה יש בתהליך שבא לידי ביטוי במילים "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ"? מסביר המשך חכמה שבשלב מסוים אדם יכול להגיע למצב שהוא משיב אל הלב, זה לא משנה מכוח איזה אירוע או הבנה הוא מגיע לזה.
§39הלב נעטף במעטפות, נאטם, נשחק בכל מיני שחיקות, הושפע והשתעבד לגויים אשר ישבנו שם אבל הכול חיצוני. יכול להיות שבתוככי התהליך הנפשי, בני האדם ישיבו אל לבבם, יחפשו את עצמם. ומשם "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹקֶיךָ", ומשם "וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ", ומשם: "וְשָׁב ה' אֱ-לֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכׇּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ שָׁמָּה".
§40כך דרש רבי משה כלפון, הוא רואה לאט לאט את עם ישראל מתחיל לחזור לעצמו ורוצה לחזור הביתה. והוא מזכיר את דברי הרמב"ם האומר (הלכות מלכים ומלחמות י"א, א'): "וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו - לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה מעידה עליו, שנאמר: "וְשָׁב ה' אֱ-לֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכׇּל הָעַמִּים... אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ...". רבי משה כלפון כותב שזה מתרחש לעינינו בשני מובנים: "וְשָׁב... וְרִחֲמֶךָ" זה הביטוי שבעצם אנחנו מצליחים לקבל זכויות מינימליות לחיות. וההשבה השנייה היא "מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ" - אנחנו חוזרים הביתה.
§41והתורה ממשיכה לתאר ואומרת: "וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ..." - התקבצנו, באנו, מה עכשיו? האם ההתייצבות נגמרה? אנחנו עם, חזרנו הביתה. אומרת התורה: "וּמָל ה' אֱ-לֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ" - כל זה קורה אחרי שכבר חזרנו לארץ.
§42אם אני חושב שההתייצבות נגמרה וכל המגמה של לחזור לארץ ישראל הושגה - סימן שלא הבנתי. לא הבנתי שיש עומקים בתוך הנפש שעוד לא נחשפו, לא ברמה הנפשית, לא ברמה המוסרית ולא ברמה הרוחנית. לכן אומרת התורה "וּמָל ה' אֱ-לֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ..." - זה יהיה תהליך. כמו שאומר רב יוסף בסוף מסכת כתובות (קיב י"ב): "בזוזי בתר בזוזי" - בירור בתוך בירור בתוך בירור. מתי תבוא המנוחה? - מתי שהקב"ה יגמור את תהליך הבירור. עד אז אנחנו מתייצבים.
§43מסביר לנו הנביא בהפטרה האחרונה בשנה מה זה "לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם". אומר הנביא (ישעיהו ס"ב, א'-ב'): "לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט... וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ". רק הקב"ה יגדיר את אותו שם חדש. "לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה". "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱ-לֹקָיִךְ". אומרים המפרשים שכמו שבחיי המשפחה האמת המחברת בין חתן לכלה יכולה להיות אמת המתחדשת כל החיים והולכת וגדלה, כך גם היחס בין עם ישראל לארץ ישראל הולך ומתחדש. בשביל זה צריך שומרים על החומות (פסוק ו'): "עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כׇּל הַיּוֹם וְכׇל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת ה' אַל דֳּמִי לָכֶם". אומר רש"י: "אל תחרישו".
§44מסביר רש"י מי זה השומרים: "'עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם' - רבותינו דרשוהו כמשמעו מלאכים המזכירים את ה' על חורבנה לבנותה. מאי אמרי (תהילים ק"ב, י"ד) 'אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן'". ויונתן תרגם 'חוֹמֹתַיִךְ' אבות הראשונים המגינים עלינו כחומה". ממשיך רש"י: "'הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים'" - לכתוב ספר זכרונות שלא ישתכח זכותם מלפני". שומרי חומות ירושלים הם אלו המלמדים זכות על ישראל, שרוצים שמידת הרחמים תתגלה.
§45למה? אומר הנביא בעצמו בהמשך (פסוק י'): "עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן". צריך להזיז את האבנים, את ההפרעות, את העיכובים, את עורלת הלב. כמו הפיוס, לימוד הזכות איננו ויתור או סלחנות שלא במקומה. לימוד הזכות אומר שאפשר לנקות את עורלת הלב, שהכוח הפנימי של ישראל שמגיע מכוח הכלל הוא כוח שיכול להתעורר באדם, ואז תהליך השיבה הוא בעצם תהליך עצמי.
§46לשאול שאלות ולחזור בתשובה - באמת
§47לאן הדרדר המושג הזה בדור שלנו? מה זה נקרא תשובה? אדם חלילה נסע בשבת ועכשיו הוא לא. אדם חלילה אכל טרף ועכשיו כשר. זה נקרא תשובה? מי יודע איך הוא מתנהג לאשתו, לילדיו ולשכנים שלו? מי יודע אם הוא מתייצב או משתמט? מי יודע אם הוא מלמד זכות או מקטרג? וכיוון שהמציאו את המילה 'דתי' - המציאו מחדש את המושג 'תשובה', ובהמשך היה צריך להמציא את המעבר מאדם דתי לאדם שאינו לא דתי. היה צריך לבחור לזה מילה, וזה יהיה הפוך מהמילה תשובה - מצאו את המילה שאלה - 'חוזר בשאלה' אבל אברהם אבינו בעצמו חוזר בשאלה, הוא שאל את הקב"ה (בראשית ט"ו, ח'): "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה". משה רבנו שואל (שמות ה', כ"ב): "לָמָה הֲרֵעֹתָה". ריש לקיש חוזר בשאלה - כל פעם שרבי יוחנן לימד אותו משהו, הוא שאל אותו עשרים וארבע שאלות. איזה בעל תשובה היום שואל את הרב שלו חצי שאלה? וכשריש לקיש הולך מן העולם ורבי יוחנן כמעט יוצא מדעתו, שולחים לו את רבי אלעזר בן פדת, מגדולי הדור, לנחם אותו, ללמוד איתו. אחרי תקופה הוא אומר לו: זה לא דומה בכלל לריש לקיש. על כל משפט שאני אומר אתה מביא עשרים וארבע ראיות. מה אני צריך את ההסכמות שלך? איזה תורה יש מהסכמות? - תברר את החיים, תברר את הנפש. לימוד זכות זה אומר שאתה לוקח את הנקודה הפנימית שבתוך החיים ומגלה אותה מתוך כל הקליפות, משחרר אותה מתוך כל הקליפות. זה מכוח האומה, מכוח הציבור.
§48בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת
§49יש אישה שלא היו לה ילדים, הנביא עובר באזור הבית שלה, כל יום הוא הולך ללמד את עם ישראל במקום אחר. אין לו איפה לישון ואיפה לאכול. לפי המתואר במלכים ב' פרק ד' האישה אומרת לבעלה: 'בוא נעשה לו עליית גג שם הוא יוכל לישון ולאכול'. בעלה מסכים והנביא מתארח בביתם. ואז אומרת הנבואה (פסוק י"א): "וַיְהִי הַיּוֹם". אומר הזוהר: ראש השנה. מה היה בראש השנה? שואל אותה הנביא (פסוק י"ג): "הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ"? אומר לה הנביא באופן אמיתי: 'מה שאת תבקשי ממני - הקב"ה ייתן לך'.
§50לא טבעי לה לבקש ילד? כמה ציפייה הייתה לה, כמה ייסורים, כמה עוגמת נפש. בדקה את יכולה לפתור את זה. מה אומרת האישה הזאת? "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת". אומר הזוהר, והמלבי"ם מביא אותו, שהאישה אמרה: 'מה שטוב לעם שלי - טוב לי. אין לי בקשות פרטיות בראש השנה'.
§51וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ
§52אומר דוד המלך (תהילים כ"ז, ד'): "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כׇּל יְמֵי חַיַּי...". בשביל מה אתה רוצה לשבת בבית ה' כל ימי חייך? "לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה'". ואם התברר לך שאתה יכול לחזות בנועם ה' בראש השנה באומן - תיסע לאומן. אבל הפסוק לא מסתיים פה. אחרי הגודל, אחרי הגובה, אחרי לשבת בבית ה' כל ימי חיי, אחרי לחזות בנועם ה' אומר דוד: "וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ". זה נראה כאילו לרדת ברמה כי לבקר זה להיות חמש דקות. הרי דיברת איתנו על זה שאתה רוצה לשבת שם כל הזמן, אז מה פתאום לסיים בלבקר?
§53אומרת הגמרא בנדרים (מ ע"א) שתלמיד של רבי עקיבא חלה ושום תלמיד לא בא לבקר אותו. רבי עקיבא נכנס והגמרא מתארת שהוא: "כיבדו וריבצו לפניו" - כלומר ניקה את החדר, החליף מצעים וכד'. אומר לו התלמיד: "רבי החייתני". וכיוון שהתלמיד מתכוון ברצינות, הרב, רבי עקיבא, יוצא החוצה ואומר: "כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים". או בלשון חיובית: מי שמבקר חולים - מחיה. מסביר הרמב"ן שלבקר חולה זה להרגיש מה הוא צריך.
§54ואם רבי עקיבא, עם כל גדולתו, התמדתו, הלמדנות והצדקות שלו מכניס לאותה דקה שבה הוא עומד ליד התלמיד ומקשיב למה שהוא צריך, ורואה שהוא מדוכדך בנפש שלו ומבין שככה הוא לא יכול לצאת מהמחלה ולכן הוא מנקה את החדר - ואז האדם חי זאת אומרת שביקור זה להרגיש מה צריך.
§55מודיע א-לוקים לדוד: תשמע, אתה לא תבנה את בית המקדש. לחמת מלחמות, מסרת את הנפש - לא תבנה בית המקדש. עכשיו דוד יהיה עצוב? לכאורה הוא לא יכול לחזות בנועם ה'. והליצנים שבדור, המשמיצים, הפוגעים באנשים נקיים - עומדים ליד החלון ואומרים לו: דוד המלך, אנחנו הולכים לבנות בית המקדש. צוחקים עליו, מבזים אותו. אומר להם דוד: אני מחייך, אני מרחם עליכם. אני לא בנוי מהחומר הקטנוני שלכם (תהילים קכ"ב, א'): "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ", אומר הירושלמי - לכו תבנו! בשביל מה אתה רוצה לחזות בנועם ה'? - כי אתה רוצה לבקר בהיכלו! אתה רוצה שההיכל יגיד לך מה הוא צריך ממך, לא מה אתה צריך ממנו. הוא צריך ממך לימוד זכות? - תלמד זכות גם כשאתה רואה דברים שאתה רוצה לקטרג עליהם!
§56אם הוא רוצה שתיסע לאומן - תיסע לאומן. אם הוא רוצה שתמליך אותו - אי אפשר להמליך אותו בחוץ לארץ, זה עובד רק בארץ. אבל אתה משועבד לחוויות הרוחניות הסובייקטיביות שלך?! - אומרת לך פרשת ניצבים: תתייצב! קח אופק יותר רחב של מושגים, נפשית, רוחנית, מוסרית. "הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כׇּל הַיּוֹם וְכׇל הַלַּיְלָה" - אלו הנאמנים למה שההיכל דורש. אם ככה, אפשר לסקל אבנים, אפשר להסיר את ערלת הלב, אפשר להתמודד.
§57שאלה של תלמיד: אני לא מרומם את השאיפה אם אני לא מרומם את עצמי ואת הציבור?
§58הרב: אתה צדיק, אצלך זה וודאי עובד ככה, שכשאתה מרומם את עצמך אתה מרומם את הציבור. אבל אני מודיע לך - לי יש יצרים, והיצר הכי גדול שלי זה הגאווה, ניפוח הפרטיות מעבר לממדיה. מה זה? - שבמקום שהפרטיות תהיה הכלי שאתה תוציא אל הפועל את האידיאלים של העם היא הופכת להיות לאליל. ולכן אומרת התורה: אתה צריך ללכת רחוק ואז תשיב אל הלב. ותראה איזה זיוף היה לך מזה שהתכחשת לחיבור שלך עם האומה. אז התורה צריכה לטפל גם באנשים כמוני, לא רק בצדיקים כמוך.
§59רימון מצא - לימוד זכות
§60שאלה של תלמיד: איך אפשר ללמד זכות שיש כל כך הרבה חטאים ורע?
§61הרב: מה זה ללמד זכות? ללמד זכות זה לא להגיד סתם שטוב אלא זה לברר שהחטאים הם חיצוניים. בעזרת ה' בראש השנה נאכל כולנו רימון ונברך 'שהחיינו'. הגמרא (חגיגיה טו ע"ב) מספרת שרבא בר שילא ואליהו הנביא הלכו בשוק. שאל רבא בר שילא את אליהו הנביא: מה עושים עכשיו בפמליה של מעלה? ענה לו אליהו הנביא: עכשיו אומרים דברי תורה בשם כל חכמי ישראל חוץ מאחד - רבי מאיר. למה מחרימים אותו? - כי הוא למד תורה מבן אבויה, מאחר. אומר רבא בר שילא: מה רוצים ממנו? - "רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק". שומע אליהו הנביא את משל הרימון ואומר לרבא בר שילא: החרם התבטל, עכשיו אומרים דבר תורה בשם רבי מאיר.
§62יש הרבה נציגים של הקב"ה שלא היו מסכימים עם רבי מאיר, שהיו אומרים לפמליה של מעלה: 'תשאיר אותו בחוץ' כי רבי מאיר אומר (משנה סנהדרין ו', ה') שכשאדם מישראל מצטער - שכינה מצטערת איתו וגם על דמם של רשעים השכינה מצטערת. היום אנחנו מומחים בחלוקות בין רשעים לצדיקים, וכמה כוונות נכניס לתוך המילים: "תעביר ממשלת זדון מן הארץ" - נהיינו מומחים גדולים בזדון של אחרים. לימוד זכות הוא לא ויתור, הוא לזהות מה יש בפנים. אומר השיטה מקובצת שבשמיים כמובן ידעו את משל הרימון, הקב"ה יצר אותו, אבל חיכו שבני אדם יגידו אותו בעולם פה, שבמציאות שלנו יהיו אנשים מלמדי זכות. ככל שיש יותר חטאים - יותר נלמד זכות. לא מצד שאנחנו מטשטשים את השלילה, אלא שהיא חיצונית, היא רק אבן, נסקל אותה והיא תברר את הדרך הישרה.
§63וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים
§64שאלה של תלמיד: תמיד ספגנו מלחמות, הרוגים וחטיפת חיילים, איך אפשר לדעת מתי יהיה שלום? אנחנו מאוד רוצים את זה אבל לא נראה שאנחנו בכיוון...
§65הרב: אמת, אנחנו רוצים שלום. גם חז"ל אמרו (עוקצין ג', י"ב): "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום". גם הנביא ישעיהו אמר (ב', ד'): "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים". אבל מה אמרו חז"ל? "כלי" - כמו שהפרטיות היא כלי גם השלום הוא כלי. אם הכלי הזה יהפוך להיות התוכן, לא רק שלא יהיה שלום אלא הוא יזמין את המלחמה.
§66אנחנו נחתום את תפילתנו ונאמר: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל" - הוא יעשה שלום. זאת אומרת שכשתתברר האמת שלו - לא יצטרכו יותר "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים". ולכן אני אומר הפוך מהתפיסה של השנים האחרונות סביב מושג השלום: ככל שהוא יהיה יותר אליל - כך הוא יותר יתרחק מאיתנו. ככל שנחפש יותר את האמת - כך יבוא שלום יותר מהר. אני לא מתחייב שיסכימו איתי בערוץ 1 ו-2. אני אפילו לא מתחייב שנשיאת בית המשפט החדשה תסכים איתי. אבל יום יבוא ועם ישראל יתפקח, הוא לא יצליח להתאפק יותר מול הנהגה שאיננה ראויה לגודל שלו.
§67זה הפירוש האחרון של רש"י ל"אַתֶּם נִצָּבִים" (על פסוק י"ב): "שהיו ישראל יוצאין מפרנס לפרנס" - עוברים מהנהגה להנהגה. ובאמת הרבה אנשים מודאגים היום במדינת ישראל מה יהיה בלי אהרן ברק? מי יגן על זכויותינו? ולא מבינים שכשיהיה מישהו שיגן על חובותינו אז נחיה חיים אמיתיים. זכויות כבר מיצינו. ככל שנשתחרר יותר מהאשליה החיצונית של חיי שלווה - כך יותר נזהה מי אנחנו באמת.
§68העולם סובל מזה שאנחנו לא מתייצבים. כשנבין את זה, נתייצב. כשנתייצב - נלחם במה ובמי שצריך, ואז, אחרי שאומות העולם יבואו לירושלים, יעלו אל הר בית ה', וילמדו מה זה מוסר, חופש, זהות, אדם, משפחה וצדק - אחרי כל זה: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים". אם נעשה קיצור דרך - היא תהפוך להיות דרך יותר ארוכה. אם נלך בדרך ארוכה - נגיע לקיצור הדרך.
§69בשורות טובות וכל טוב. שבת שלום.
§70מוקדש לעילוי נשמת:
§71שלום בן יוסף ז"ל
§72יוסף חיים בן רחל ז"ל
§73השיעור תומלל מילה במילה ולאחר מכן נעשתה עבודת עריכה על פי הבנתנו בדברי הרב.
§74להערות, להארות ולהקדשות: 054-351-9795