§1וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֶיךָ
§2נלמד יחד את הפרקים שאנחנו קוראים בתורה בזמנים הללו, שאמנם הם פרקי נצח ולא קשורים דווקא לחודש זה או אחר, אבל יש משמעות לעובדה שבמנהגים בהתפתחות הדורות - אנחנו באים לקריאת הפרקים הללו דווקא בחודש אלול. בין הדברים שהתורה מציינת בפרקים כ"ו-כ"ז בספר דברים יש את מושג השמחה.
§3אומרת התורה שאחרי שעוברים את הירדן ונכנסים לארץ, יש מצווה לבנות מזבח בכללים מסוימים (כ"ז, ה'): א. "לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל", ב' - "אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה", ג' - להעלות עליו עולות. ואחר כך זה ממשיך לפסוק הבא: "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֶיךָ" - שמחה. לכאורה לשמוח זאת מציאות פשוטה וטבעית. התורה מדברת על כך שבסמוך לאותה בניית מזבח צריכה להיות הופעה של שמחה. למה? אומרים הראשונים: כי אתה עכשיו הולך להיפגש בדבר חדש ודבר חדש גורם שמחה. מה החידוש שקורה? - נכנסים לארץ ישראל.
§4כשנכנסים לארץ ישראל, אומר האבן עזרא, קולטים מציאות חיים חדשה. תפתח את הלב, תבנה מזבח, תתכונן לפגישה החדשה הזאת. זה לא מה שהכרת קודם. ועל מי אנחנו מדברים? על דור שיצא ממצרים ובניו שאבו את הסיפורים האלה, התחנכו לאורם, דור שקיבל את התורה, יש משכן, אוכל מהשמיים, מים ובשר בניסים - מה כבר אפשר לחדש לדור הזה? הכל הוא ראה. אומרת התורה: אתה עוד לא מבין מה אתה הולך לפגוש.
§5ודבר שני שהתורה אומרת: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כׇּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱ-לֹקֶיךָ". הס - תקשיב, שקט. אתה לא יודע הכל ומדבר, אלא אתה שומע. מה אתה שומע? "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱ-לֹקֶיךָ" - חיית גם קודם אבל עוד לא נהיית לעם. רק שאתה נכנס לארץ ישראל אתה נהיה עם. אז החידוש הוא כפול: אתה גם פוגש ארץ שלא פגשת קודם, ואתה בעצם גם פוגש עם שלא פגשת קודם, וממילא מתוך כך לא רחוק לומר שאתה גם פוגש את עצמך מחדש, למרות שהכרת את הכל.
§6מבחינה זאת, מושג השמחה הוא בעצם הבירור שנקודת החידוש היא בכל מערכות החיים. ועל כן, דווקא בפרשה הזאת תגיד התורה (כ"ח, מ"ז): "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל". למרות שאין מקום בתורה שבו מצווה עלינו לשמוח, יכולה התורה לומר לנו שהיינו צריכים להבין שעבודת ה' צריכה להיות בשמחה. ובגלל שלא הבנו את זה הייתה נפילה, והתוצאות של הנפילה מגיעות עד לכל מה שמתואר בפרשה.
§7ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת
§8הגמרא במסכת שבת אומרת (ל ע"ב): "אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת". הספר הוא קדוש, שלמה המלך כתבו, לחכמים אין שום יכולת לחוות דעה על איכות הספר, אבל הם יכולים לגנוז, כלומר הם יכולים להגיד לנו: אנחנו לא משתמשים בספר. למה? אומרת הגמרא: "מפני שדבריו סותרין זה את זה". למה? כי במצב של סתירות אתה לא יכול לקלוט את מציאות הקודש, מפני שכדי לקלוט אותה אתה צריך להזדהות. קודש זה לא דבר תאורטי, קודש זה לא דבר מופשט, זה דבר שיש לו ממשות בחיים. אבל אתה לא יודע מה האמת, אתה לא יודע לאן לשייך את עצמך - אז עם מה תזדהה?
§9מביאה הגמרא דוגמא לסתירה. מצד אחד בפרק ב' כתוב (פסוק ב'): "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה", ומשמעות הדבר שהשמחה היא שלילית, ומצד שני בפרק ח' כתוב (פסוק ט"ו): "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה", זאת אומרת שהשמחה היא חיובית - אז לשמוח או לא? - לכן חכמים מבקשים לגנוז. "ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה". מה הפירוש? שפסוק ג' בפרק א' זה דברי תורה וגם פסוק י"ג בפרק י"ב זה דברי תורה, אבל מה עם פרק ט' ומה עם פרק ו'? מה פירוש הביטוי 'דברי תורה'? אומרת הגמרא: "דכתיב: 'מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכׇל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ' ואמרי דבי רבי ינאי 'תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ' הוא דאין לו, קודם שמש - יש לו".
§10המושג 'דברי תורה' אין פירושו אוסף של מילים או משפטים שהם לא מהעיתון אלא מהתנ"ך או מדברי חז"ל - זה עדיין לא נקרא דברי תורה. אומרת הגמרא: "אמרי דבי רבי ינאי" - אתה יכול לקרוא את מגילת קהלת ולהגיע למסקנות לא נכונות. שקוראים את הפסוק: "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכׇל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" אפשר להישאר פסימי, אפשר לקרוא את המילה שחוזרת המון פעמים במגילת קהלת: "הֶבֶל" ושהמבט נהיה מבט שמדוכא על החיים. זה נקרא דברי תורה? בשביל זה צריך ספר קהלת? זה לא חידוש של כתבי הקודש. אבל אם תקרא את הפסוק ותדגיש אותו אחרת - כלומר, באמת העולם הזה כמות שהוא - אין לו יתרון. אבל "קודם השמש" יש נקודה רוחנית שקיימת בעולם עוד לפני שהוא נברא ושם כן יש יתרון. אם א-לוקים בורא את העולם - יש לו סיבה למה הוא בורא אותו.
§11וכל מה שאמר קהלת: "הַכֹּל הָבֶל" זה רק כדי שנחזור ונסתכל על העולם שלא על פי המציאות החיצונית בלבד. אם זה כך - יש לך מפתח שאיתו אתה הולך לפתוח את הלימוד שלך בספר קהלת וזה נקרא דברי תורה. לא כדאי לגנוז אותו כי יש בו פסוק בתחילתו ויש בו פסוק בסופו שהם יכולים לברר אחרת לגמרי מה לקחת מתוך קהלת. ואז החיים שלנו משתנים בעקבות אותה מגילה. זה נקרא: "תחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה".
§12וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה - וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה
§13למשל סוגיית השמחה - מה יכול להיות בסוגיית השמחה מקום או מצב שאין יתרון לאדם בעמלו שתחת השמש, אבל יכול להיות מצב אחר לגמרי, מקום נפשי אחר לגמרי שהוא כן יתרון שהוא קודם השמש. כי הרי קהלת כתב בפעם אחת שהשמחה היא שלילית ופעם השנייה כתב שהשמחה היא חיובית. אז הגמרא בעצמה בהמשך מבררת.
§14אומרת הגמרא: "'וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה' - שמחה של מצווה. 'וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה' זו שמחה שאינה של מצוה" - זה כבר אבחנה, אל תגיד יש סתירה כי זאת לא אותה שמחה. השמחה השלילית היא לא של מצווה, החיובית היא של מצווה. עכשיו יישאר לנו להגדיר מה זה? מה זאת שמחה של מצווה ומה זאת שמחה שאינה של מצווה.
§15- אם נביא הוא נבואתו מסתלקת
§16אבל כבר יש איזה פתח והגמרא מרחיבה, לכאורה סוגיה אחרת לגמרי כי עכשיו כבר לא מדובר על שמחה, מדובר על השראת שכינה: "ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר (מלכים ב ג', ט"ו): 'וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'".
§17בפסוק לא רואים את המילה שמחה, רואים ניגון ורואים משהו שיש הרבה בני אדם שחושבים אותו היום בשנים האחרונות - אני מאוד רוצה שתשרה שכינה עליי אז אני לוקח גיטרה ומתחיל לנגן, עוצם את העיניים ועולה למעלה וחווה חוויה כזאת שאני לא שוכח אותה. מה אני צריך קהלת בשביל זה? מה החילוק בין שמחה של מצווה לשמחה שאינה של מצווה? סופו של הפרק הזה מאוד ברור - אם יש ניגון יש השראת שכינה.
§18הבעיה היא שכשקוראים את הפסוקים האלה בפנים רואים שהם עוסקים בעולם אחר לגמרי. פרק ג' בספר מלכים מתאר את אחד המצבים הקשים של עם ישראל. אויב ושמו מואב רוצה להילחם בנו ואנחנו יודעים שזאת מעצמה. אנחנו נמצאים אז באחד המצבים הקשים בתוך ישראל. יש שתי מלכויות, מלכות ישראל ומלכות יהודה, והן עוינות זו לזו. אבל בשעת הסכנה - מתאחדים.
§19מלך ישראל הולך למלך יהודה ואומר לו: תשמע, שעת הצרה הזאת צריכה לאחד אותנו. אומר מלך יהודה: אני מסכים, בוא יחד. ואליהם מצטרף מלך אדום, גם הוא חש בסכנה. הם נאספים יחד ושואלים את עצמם האם לצאת למלחמה.
§20אומר מלך יהודה למלך ישראל: אולי יש פה נביא? הוא לא עיתונאי, נכון. הוא גם לא פרשן, הוא גם לא יועץ. אבל יש לו יתרון עצום - הוא יודע את מה שבני האדם לא יודעים. הנביא רואה את מלך ישראל - זה היה יהורם בן אחאב, רשע בן רשע, חומץ בן חומץ. אז הנביא אומר לו: אני לא מסוגל להסתכל על הפנים שלך. אם לא היה פה מלך יהודה הצדיק, יהושפט, לא הייתי מסתכל עליך. הנביא כועס.
§21ואז הוא אומר את הפסוק שראינו קודם: "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'" - למה הנביא אומר את זה? אומרת הגמרא בפסחים (סו ע"ב): "כל אדם שכועס, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו". זאת אומרת, כיוון שהנביא כעס - ולמרות שכעס על רשע ולכאורה צדק שכעס - אבל אותה נבואה שפירושה קליטת שפע א-לוקי מלמעלה - לא יכולה לחול אצלו, הוא חסום, הכועס חסום. הוא מערבב בתוך המציאות את האנוכיות שלו, גם אנוכיות רוחנית.
§22מה יעשה? - יבקש ניגון. הניגון, אומר שם רש"י בפסחים, לא מביא נבואה. נבואה זה לא אוסף דמיונות, זה לא אוסף התרגשויות רוחניות. אלא הניגון יפיג את הכעס ואז תיפתח האפשרות של הנביא לקלוט את דבר ה'. ואז הנביא אומר להם: תלכו למלחמה ותנצחו. והדבר הראשון שהוא עושה בתפילתו ובשליחות הא-לוקית זה לדאוג לכך שיהיה מים.
§23זה נקרא "שמחה של מצווה". זה לא שיש ערמת חיוכים ערב מלחמה, זאת מציאות של התמלאות כוחות חדשים. לא ידעת מאיפה יהיה לך כוח להילחם, לא ידעת אם להילחם ואז נפתחת וכתוצאה מכך קיבלת שפע א-לוקי ועכשיו אתה מלא כוחות להתמודד. התמלאות הכוחות להתמודד, שבאה כתוצאה מרצון א-לוקי, היא שמחה והתחדשות.
§24פירוש המושג "שמחה של מצווה" הוא התחדשות מלמעלה, התחדשות מכוחה של השראה א-לוקית. הכועס והעצוב לא מסוגלים לקלוט את ההשראה הזאת, המצטער כן, אנחנו לא מדלגים על הכאב, אנחנו לא עוברים את החיים כלאחר יד. מציאות של חורבן, של מלחמה ושכול היא מציאות קשה. על כן אנחנו מצטערים.
§25כשאדם פוגש בתפילת ימים גדולים כמו ראש השנה ויום הכיפורים את הזיכרון של עקידת יצחק, הוא מצטער. הוא כואב את כל העקידות במשך כל הדורות. אבל הוא לא עצוב, הוא לא שוקע, הוא לא עוצר. הוא ממשיך. הוא מבקש: "זוכרנו לחיים מלך חפץ בחיים". כשאדם מצטער, השכינה - אותו כוח אלוקי מלמעלה - מגיע. כשאדם עצוב ושוקע בצער שלו הוא לא קולט שכינה.
§26אם הוא עייף ורעב, אם יש סיבה של קושי גופני - שירצה להתמודד, שירצה לפצח את הקושי, שידרוש מעצמו. עצל הוא אדם שהכבדות מטביעה אותו. שם אין שכינה. רוח טובה לא סותרת השראת שכינה, אבל צחוק, שיחה, דברים בטלים, דברים ריקניים - איתם אי אפשר לקלוט השראת שכינה. קהלת אמר: "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה" - על מידת פתיחות הנפש להתחדש ולקלוט כוחות שלא היו קודם מהמקור הא-לוקי שלהם. וקהלת גם אמר ששמחה שאיננה של מצווה היא שמחה שהיא שלילית.
§27- וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ
§28אתה יודע שהתורה מצווה: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ". אתה יודע שהגמרא אמרה שכדי לשמוח בחג צריך להתייחס לשלוש קבוצות, כפי שנפסק ברמב"ם (שביתת יום טוב ו' י"ז-י"ח): קבוצת הילדים, קבוצת הנשים וקבוצת הגברים. איך תקיים "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" אצל ילדים? - הם צריכים להתכונן לחג, הם צריכים להבין שאחד הדברים הכי חשובים בחיים שלהם עכשיו הולך להתרחש. אומרת הגמרא והרמב"ם פוסק אותה להלכה: תיתן להם מגדנות וקליות - תיתן להם במבה וביסלי. אבל אם תיתן כל שעה - אז כל יום חג וכל חג הוא יום רגיל. אבל אם תיתן את זה רק במאורעות מיוחדים כמו חגים - הם מבינים שחג זה דבר מיוחד. זאת קבוצה אחת.
§29קבוצה שנייה, קבוצת הנשים - אומר הרמב"ם על פי הגמרא: "והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו" - לא יותר מדי. רב יוסף היה עיוור והוא מצא לנכון להגיד בגמרא (פסחים קט ע"א) גם איזה בגדים תקנה להם: הוא אומר שבבבל תקנה בגדי צבעונין ובארץ ישראל בגדי פשתן מגוהצים. זה רב יוסף שהיה עיוור, עד כדי כך נכנס לַדַּקּוּת הזאת מה מכין את הנפש לשמחה. יש כידוע גם קבוצה שנקראת גברים וכיוון ששם יש נטייה לחומר, אז בגדים לא מספיק להם. אז הרמב"ם אומר שהם צריכים בשר ויין. אנחנו לא מתייאשים מהם, הם גם חלק מהאומה, הם גם חלק מהשמחה ומהחג. - נכין להם בשר ויין.
§30עשית את כל זה? ארגנת מגדנות וקליות, קנית בגדים ותכשיטים, הכנת בשר ויין. ואתה, אומר הרמב"ם, נמצא עכשיו בסעודת הבית עם המשפחה שלך ומקיים "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ". היה יכול לעלות בדעתך שזה נקרא שמחה של מצווה. אומר הרמב"ם: אם אין בסעודה הזאת "עניים ומרי נפש" אם, אומר הרמב"ם, בזמן שאתה יושב בסעודת החג עם משפחתך אחרי שקיימת את כל מה שהוזכר אבל נועל דלתות חצרך ואוכל רק עם עצמך, אומר הרמב"ם על אותו אדם: "אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו" - שמחת האנוכיות שלו. זה יכול להיות עם כיפה, עם מצווה, אבל זה לא נהיה שמחה של מצווה.
§31פרשת ביכורים
§32למה? הרי מה התורה אומרת בפרשת ביכורים? "וְשָׂמַחְתָּ בְכׇל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ". התורה לא אמרה: 'ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' לך ולביתך, ותיתן מתוך זה גם לעניים, ללויים ולגרים' - לא. הרמב"ם אומר שמחת כריסו" מפני הפסוק שהרמב"ם מצטט בעצמו בהלכה (ט', ד'): "זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כׇּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ" למה יטמא? אומר הנביא: "כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם" - לעצמם.
§33אם שמחה של מצווה זה המקום שבו אדם נפתח לקבל שפע מלמעלה והוא מבין בענווה שלו שלקבל שפע מלמעלה זה אומר להתחלק איתו עם אחרים וכיוון שכך, ברור שהוא לא ינעל דלתות חצרו. השיקול שלו איפה להיות בחג ועם מי לאכול צריך להיות השיקול של איך לחלק את השפע שא-לוקים נתן לו. האנוכיות סותרת את המושג 'שמחה של מצווה'. המקום של הגאווה, של הכעס, של האנוכיות - חוסם אפשרות לקבל שפע מלמעלה.
§34הענווה היא קודם כל מה שהתורה אומרת בתחילת פרשת הביכורים (כ"ו, ג'): "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹקֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ". מה אתה אומר לקב"ה? - שבאת לארץ. יפה מאוד, ממש חידוש גדול. אומר רש"י: אתה אומר לקב"ה שאינך כפוי טובה. הגדה בתורה פירושה להגיד תודה. הגדה של פסח כולה להגיד תודה וגם פרשת הביכורים.
§35על מה אתה אומר תודה? "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם" - על מה אנחנו אומרים תודה? "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" - על זה אתה אומר תודה? הארמי הזה, לבן, רצה לעקור את הכול. מה אנחנו אומרים תודה? ואחר כך כתוב בפסוקים "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה" - על זה אומרים תודה? אלא שהמושג תודה אין פירושו שקיבלת דבר טוב ובנימוס אתה מתייחס אליו. להגיד תודה, אומר הרב קוק, זה קודם כול להודות על האמת. לפני שתגיד בבוקר את המילה החשובה כל כך - "אני" - לפני כן אנחנו נגיד "מודה". אדם לא קם לבד, אדם לא נולד מעצמו, הוא מקבל את הנשמה שלו מהקב"ה, לכן הוא מודה על האמת.
§36אנחנו יודעים שהאמת הזאת שהתייסרנו במצרים - בנתה וחישלה אותנו. הגמרא בברכות אומרת (ה ע"א): "תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין אלו הן תורה וארץ ישראל והעולם הבא". הבן איש חי במקום מבאר שייסורים בונים את תודעת הכרת הטוב במובן המלא, המדויק והאמיתי שלה - שאנחנו אוהבים את המתנות האלה בלי תנאים, בלי רווחים.
§37על כן האדם אומר תודה, הוא לא כפוי טובה. אומר הפסוק בתהילים (י"ד, א') "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱ-לֹקִים". אומר רבי חיים ויטאל: נבל פירושו כפוי טובה. למה? אומר הרמב"ן: בשפה העברית המקראית לפעמים האות בי"ת מתחלפת עם האות פ"ה - נבל זה כמו לומר נפל. יש מדרגה מינימלית שנקראת הכרת הטוב וכשנופלים ממנה זה נקרא להיות נבל, ליפול.
§38לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ - איכות חיים
§39התורה תגיד (שמות כ', י"א): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ" כדי להגיד לך: אם אתה בן אדם, אם יש לך ענווה - אתה מכיר טובה להוריך. תמיד אתה מתלהב מהם? לא. תמיד אתה מסכים עם דעותיהם? גם לא. סגנון חייהם בהכרח יהיה סגנון חייך? לא. מה זה נוגע לעצם הכרת הטוב על זה שאתה חי, על זה שאתה יכול לבחור, על זה שאתה יכול להתחדש, על זה שאתה יכול להיות עצמאי. שם כתוב "לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ". וכתוב את זה בעוד מקום לקראת סוף הפרשה הקודמת.
§40התורה אומרת שם (כ"ה, י"ג-י"ד): "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה" - לא בכיס, לא בבגד, לא בבית, לכאורה כבר אמרנו הכל אבל התורה ממשיכה: "אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ".
§41אבל מצוות השוואת המשקלות נוהגת בכל מקום, היא לא מצווה התלויה בארץ. שואל האבן עזרא לפני מאות בשנים למה התורה אמרה "לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ"? "כי זה ידוע, כי כל מלכות צדק תעמוד, כי הצדק כבניין והעיוות כהריסות, ברגע ייפול הקיר". אתה חושב שהגעת להיות בעל תפקיד ציבורי בגלל שיש לך משרד ליחסי ציבור? בגלל שיש אלפים שהצלחת לאחוז את עיניהם? מישהו נותן לך את התפקיד הזה. בשביל מה? בשביל מה אדם מקבל כוח לשלוט? - כדי לעשות צדק!
§42אם אתה שר אוצר ולא נתת ביום הראשון של המלחמה הוראה לכל הבנקים להפסיק להתעלל בבני אדם - אז מי אתה? בשביל מה קיבלת את התפקיד הזה? ואפשר לשאול את השאלה הזאת על כל בעל תפקיד. אומר האבן עזרא זה המפתח. מה זה "לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ"? הכוונה לאריכות ימים במובן האיכותי. ארוכה פירושה בריאות, איכות. כשחומות ירושלים משתקמות בספר נחמיה, הן 'מעלות ארוכה' - הבריאות חוזרת אליהן. אומר הנביא ישעיהו, שבמקום שאנשים יצומו ביום כיפור צום חיצוני - שיתקנו את הקלקול שבהם ואז תעלה ארוכתם ובריאותם תחזור.
§43החיים שלנו פה בארץ ישראל, אומר האבן עזרא, זה לא רק חיים פרטיים, זה לא רק חיים משפחתיים, זה לא רק חיים של קהילות, זה חיים של אומה (כ"ז, ט'): "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱ-לֹקֶיךָ". עכשיו כל כוחות החיים צריכים לבוא לידי ביטוי כציבור ובשביל זה אתה מקבל את הכוח לשלוט. אז אם ככה המפתח ברור: אתה תשלוט בצדק - יהיה לך קיום. ואם תשלוט בעיוות - לא יהיה לך קיום. זה רק שאלה של זמן. נכון, לעיתים רואים שאדם מסוים מקבל כמות כזאת של בוחרים שבגללה הוא יכול להקים ממשלה ונראה שהוא הופך להיות מכאן ולהבא בעל הבית על העולם, אבל הוא לא בעל הבית.
§44אומרת התורה בפרקים האלה בפרשת כי תצא וכי תבוא: ככה אי אפשר להיכנס לארץ ישראל. בכניסה לארץ ישראל צריך להבין שנתקלים בדבר חדש עליון. הגורם היחידי בעולם שהוא נקרא עליון זה רק הקב"ה. המלחמה של גאווה מול ענווה זאת מלחמה גדולה, זה מלחמת גוג ומגוג.
§45כל הפרקים במלחמת גוג ומגוג של יחזקאל, של זכריה, פרקים נוראיים, אומרים המפרשים, הם יהיו מלחמה בנפש, בלב, בדעת, ברצון. מלחמה שהגמרא מגדירה אותה (ברכות י ע"א): "עבד שמורד ברבו". אם אנחנו עבדים, ואם לא מגיע לנו כלום, ואם אנחנו שמחים בחלקנו, ואם אנחנו מתחדשים מהכוחות שא-לוקים נותן לנו - נוכל לחיות נכון במלחמת גוג ומגוג. במקום שחבלי משיח יעציבו וידכאו אותנו, הם ירוממו אותנו.
§46לימוד בהפטרה
§47זאת ההפטרה. מאיפה מתחילה ההפטרה? - דברים נפלאים (ישעיה ס', א'): "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח" - אור! הנביא ישעיהו כתב את פרק נ"ט לפני פרק ס'. אומר רב צדוק מלובלין: "אין אור אלא זה שיוצא מתוך החושך". ובפרק נ"ט ישעיה הנביא מתאר איזה חושך גדול יש (פסוק י"ד): "וְהֻסַּג אָחוֹר מִשְׁפָּט וּצְדָקָה מֵרָחוֹק תַּעֲמֹד כִּי כָשְׁלָה בָרְחוֹב אֱמֶת" - האמת לא מנהלת את החיים של הרחוב.
§48אומר הפסוק הבא: "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת". שואל הגאון מווילנה: איך דבר יכול להיות "וַתְּהִי" - לשון הוויה ומציאות, ויכול להיות "נֶעְדֶּרֶת" - לשון שהוא לא נמצא במציאות? עונה הגר"א: לכן הגמרא בסנהדרין אומרת (צז ע"א): "מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה" - היא מפוצלת, היא מקוטלגת. ממשיך ישעיה באותו פסוק: "וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל" ואומרת הגמרא במסכת סנהדרין: מי שיסור מרע, מי שיהיה לו קנה מידה מוסרי לחיים, ייראה בעיני הבריות כמשתולל, כלא נורמלי.
§49מי המציא בחברה הישראלית את המושגים 'מרכז' ו'פריפריה'? מי החליט שקריית שמונה ושדרות וגוש קטיף הם פחות חשובים מתל אביב? יש נתונים מספריים על אחוזי גיוס - באיזה אזורים בארץ מתגייסים יותר ובאיזה אזורים מתגייסים פחות. זה דבר נורא. לפי הנתונים האלה היה צריך להגדיר שהפריפריה נמצאת בתל אביב, בגוש דן. אומר הנביא ישעיהו: זה חבלי משיח, עד כדי כך. "וַיַּרְא ה' וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט. וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ וַתּוֹשַׁע לוֹ זְרֹעוֹ" - אין מלמד זכות אז הקב"ה מתערב, גאולה לא תלויה בתשובה. אומר הנביא בפסוק י"ט: "כִּי יָבוֹא כַנָּהָר צָר רוּחַ ה' נֹסְסָה בוֹ". אומר רבי יוחנן בגמרא בסנהדרין (שם) שאם ראית דור שהצרות מכסות עליו ביותר - צפה לרגלי משיח. "כַנָּהָר צָר" - הצרות שוטפות כמו נהר.
§50עכשיו תדבר על אור, זה האור שיוצא מתוך החושך (ישעיה ס', ד'): "שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנוֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה". תראי כנסת ישראל, תראי ירושלים, אחרי 2,000 שנים של חורבן, של גלות, של ריסוק ופיזור לארבע רוחות השמים - תראי כולם באים, כולם נקבצים. "אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ", אור מגיע לך, "וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ". איך יכול להיות שיש בתוך האור פחד? היה אומר הרב קוק: את יודעת כנסת ישראל שכולם חוזרים הביתה, כוחות החיים שלך מתמלאים מחדש, אבל את מפחדת: לאן כוחות החיים האלה הולכים? מה תהיה הצדקה שתתגלה בהם? מה יהיה הצדק שיתגלה בהם? האם אנשים יהיו שמחים שמחה של מצווה או בעלי גאווה עם שמחת הכרס שלהם?
§51את מפחדת כנסת ישראל, אז תדעי לך, יש חלוקת משימות. ומהלך הגאולה הוא ע"י הפועל הא-לוקי. ואת כנסת ישראל וכל בנייך ובנותייך צריכות וצריכים לדעת את סוד הגאולה. סוד הגאולה זה הפסוקים בסוף הפרק (כ"א-כ"ב): "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה". ועל כך הגמרא בסנהדרין (צח ע"א): אם זכו - גאולה מגיעה מהר, "אֲחִישֶׁנָּה". אם לא זכו היא "בְּעִתָּהּ", מגיעה בזמן.
§52- סוד תתקצ"ט
§53מה מתכוון הנביא כשהוא אומר "הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף"? היה אומר הגר"א לתלמידיו - באו לשאול אותו: "רבנו, אתה אומר לנו לבוא לארץ אבל אתה אמרת לנו שהגאולה בארץ ישראל תהיה בשנת ת''ר ויהיו בה 600,000 יהודים. ואנחנו שש מאות אנשים?!". כשפת בני דורנו: "מה הסיכויים?", "מה יהיה?". אומר להם הגאון מווילנה: מה חשבתם? שתהיו בווילנה, במרוקו, בפולין, בגרמניה 600,000 ואז תבואו לארץ? מה פתאום? אמר להם: הנביא ישעיהו הסביר לכם: "הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף" - כלומר, מערכת היחסים המאוזנת בין ההשתדלות של בני אדם לבין המהלך הא-לוקי היא בזמן הגאולה אחד לאלף - הקטן לאלף. אתם רוצים לדעת איך תהיו 600,000? הנה השיטה: אתם באים 600, כל אחד מכם, הקטן - איך הוא יהיה לאלף? הקב"ה יביא 999. 999 ועוד 1 - 1,000. כפול 600 - 600,000 - הכל בסדר.
§54יש לך מספיק ענווה כדי להתמלא כוחות מא-לוקים לעשות אחד מאלף? סע, תעלה לארץ. שתבוא לירושלים תפגוש בה עשרים ותשעה אנשים. זה לא מדכא? לא תחזור לרב שלך ותגיד לו: "איפה כל הסגולות שנתת לי? כל ההבטחות שנתת לי?". אמר להם הגר"א: בשנת ת"ר תבוא הגאולה. שלוש שנים קודם הייתה רעידת אדמה בצפת, מאות אנשים נהרגו. יכלו להפיל את הרוח שלהם. יש לך ענווה? אז יכולה להיות לך חוצפה כלפי שמיים ואתה תתייאש או תתמלא כוחות?
§55תגיד, הנביא ישעיהו, אתה אומר לנו "הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף", אתה אומר לנו שיבוא אור אחרי החושך - מה אתה מוכן לעשות? מה תפקידך בכוח? אומר הנביא (ס"א, א'): "רוּחַ ה' אֱ-לֹקִים עָלָי יַעַן מָשַׁח ה' אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ". זה הפסוק שאנחנו אומרים בתפילה להצלת השבויים והחזרת הנעדרים. אלו מהקרב בלבנון בתשמ"ב, ואלו מהקרב בלבנון בחודש הזה, ואלו מהקרב בדרום. אומר הנביא ישעיהו: לזה אני קורא "לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַה' וְיוֹם נָקָם לֵא-לֹקֵינוּ לְנַחֵם כׇּל אֲבֵלִים".
§56כל אדם יכול להיות מבשר ענווים, נשלח לחבוש לנשברי לב. גם אנשים פשוטים כמונו, שנאמין ש: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים", ויש בנו כוחות לפעול בחבלי משיח, לעשות את החלק הקטן שלנו בכל העוצמה ובכל המסירות ולעזור גם לאחרים לעשות כך.
§57"בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" אומר הגר"א: הדברים מעורבבים ביחד. יש דילוגים, תהליכים שפעם היו לוקחים מאה שנה והיום בתוך חודש. ולכן כשאנחנו נכנסים לימים הגדולים האלו של ראש השנה ויום הכיפורים, ועוברים את חודש אלול ועוברים את השבתות, ובגלל שיש שבתות בעולם - יש אפילו ימי חול. אז אנחנו, דווקא בשנה הזאת, מאמינים שיכולה להיות שנת רצון. מאמינים שאפשר לתת לאבלי ציון (ישעיה ס"א, ג'): "פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר", מאמינים שאנחנו יכולים להיות כולנו "אֵילֵי הַצֶּדֶק" - כוחות של יושר, כוחות של ענווה, כוחות של התחדשות, כוחות של שמחה של מצווה.
§58ולכן כשיעמדו אחינו בהר גריזים והר עיבל ויגידו (דברים כ"ז, כ"ד): "אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר", ואנחנו נגיד לעיתונאים: אם אתם לא תפסיקו לשפוך דמים של אנשים חפים מפשע - תהיו מה שכתוב כאן, תפסיקו להכות בסתר. נגיד לעצמנו: 'ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם'. אומרים הראשונים: זה יותר הרצון, זאת השאיפה הבסיסית, עוד לפני המעשים.
§59איגרת שע"ח
§60איפה מונחת השאיפה הזאת? כמו שכותב הרב קוק (אגרות הראיה ב', שע"ח): "ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דיברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה", האור של הישועה של נבואת ישעיהו בפרק ס', "לא יביט" - אז אדם כזה "לא יוכל לכוון שום דבר לאמיתתה של תורת אמת". "דיברת הקץ המגולה" זה הופעת דבר ה' (יחזקאל ל"ו, ח'): "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא", ועוד: "שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ".
§61אומר הרב: "כי כל זמן מאיר בתכונתו, ועצת ה' אשר יעץ להחל אור גאולה מעולפת במטמוני מסתרים", שם ה' לא ניכר בגאולה בשלבים הראשונים, זה מוסתר. מוסיף הרב: "ומוקפת בהמון נגעים של עניי הדעת סובלי חלאים רוחניים". הגמרא בסנהדרין צח אמרה: "אין לך קץ מגולה מזה" לא רק על זה שעם ישראל חוזר מהגלות והארץ פורחת, אלא גם בגלל המילים בנבואת זכריה (ח', י'): "וְלַיּוֹצֵא וְלַבָּא אֵין שָׁלוֹם מִן הַצָּר". תלמידי חכמים שנאמר עליהם: "מרבים שלום בעולם" - בחבלי משיח אין להם שלום, לא מהיצרים ולא מהצרות. גם זה גם קץ מגולה. אמר לנו הנביא ישעיהו: "וְנָהַרְתְּ" - הרבה אור, "וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ" - תהיינה כל כך הרבה תופעות קשות של ייסורים נפשיים ורוחניים. זה חלק ממהלך הגאולה, זה חלק מהתיקון שצריך לצמוח מתוך הקלקולים.
§62אומר הרב: "ומוקפת בהמון נגעים של עניי הדעת סובלי חלאים רוחניים, וודאי לא יועילו כל חשבונות העולים בלב אדם שמחשבותיו הבל נגד עצת ה' העליונה אשר דיבר טוב על ישראל לכונן אור גאולה" - אף אחד לא יצליח לקלקל את התהליך הזה, "ודרך חיים לשאר עמו העתידים להיות כולם שבי פשע". הנה פסוק כ' בפרק נ"ט בישעיה: "וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם ה'" - כולם.
§63ממשיך הרב: "וכל חולשת נפש, פחדנות, רפיון רוח ומוגת לב, כליל יחלוף". ידע הרב שבמהלך הגאולה יש נגעים רוחניים ונפשיים. ידע הרב שתהיה חולשת נפש, שתהיה פחדנות, רפיון רוח. "ורוח מעודד ממלא חיי ישע ועונג ה'". אבל לא סתם עידוד, אלא "בגודל לבב ורוחב דעה ובהיגיון עוז" - השכל, הרגש והבירור הרוחני והמוסרי - הכל יחד. "ייקח את מקומו בכל הלבבות הניגשים אל ה' בהר הקודש".
§64אדם יגיד בסוף לימודו: "מודה אני לפניך ששמת חלקי מיושבי בית מדרש". אני עוד לא שם, אני רק חלק, רוצה לגשת אל הר הקודש, עוד לא הגעתי. מי יעלה בהר ה'? - (תהילים כ"ד, ד) "נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה". את נפש ה' שנתן אותה בתוך נפש האדם הוא לא נושא לשווא.
§65אומר הרב: מה הלבבות הניגשים אל ה' רוצים לעשות? - "להצמיח פדות", להצמיח שחרור. שחרור מאנוכיות, שחרור מכעסים, שחרור מפחדים, שחרור מבלבול רוחני, שחרור משיעבוד לאירופה ולאמריקה, לתרבותם, "למוסריותם". ממשיך הרב: "בהכשרת החיים", הקודש לא מתנגש עם החיים אלא מגדל ומרומם אותם. למה? - "לאומץ א-לוקי", להיות מלאי גבורה, מלאי מוכנות להילחם ולהתמודד, מלאי מוכנות להסתער. לא אנשים מוגי לב, לא אנשים אנוכיים. "המבשר צבא רב", רבנו הרב צבי יהודה היה אומר שצריך לגדל גדודים של מאמינים, "צבא רב של יצירת נפשות מוכנות לעבודת גאולה וישועת אמת".
§66הילד שנולד מבועז ומרות שדיברו על גאולת הנפש וגאולת האומה והדורות, לא קוראים לו 'אברהם יצחק', לא קוראים לו 'צבי יהודה', או 'שלמה זלמן' וכו', קוראים לו 'עובד'. זה מה שישאלו אותנו בשמיים ביום בואנו לשם, אחרי שהקב"ה החליט שנגמרה שליחותנו פה ישאלו אותנו האם ציפינו לישועה. זה שהאמנו שיבוא משיח - ממש כל הכבוד לנו, אבל את זה כבר שאלו אותו בשאלה: האם האמנו בתורה. שואל הר"ן, אם כן, מה הכוונה - הרי התורה כבר העידה (דברים ל', ג'): ''וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכׇּל הָעַמִּים".
§67עונה הר"ן שישאלו אותנו האם ציפית להתקיימות דברי הנביאים בימיך? האם היינו מוכנים לעבודת גאולה? היינו מוכנים לישועת אמת ולאו דווקא לישועה שמוצאת חן בעינינו, לאו דווקא לישועה שעובדת עם קצב שמתאים לנו, אלא ישועה שדורשת מאיתנו, כמו שמסיים הרב: "ההולכות מחיל אל חיל, בגבורות ישע ימין עליון".
§68תלמידי חכמים אין להם מנוחה
§69אומרת הגמרא בסוף ברכות (סד ע"א): "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". רשב"י אומר (ברכות ה ע"א) שעולם הבא נקנה בייסורים שנאמר במשלי (ו', כ"ג): "וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר". איפה כתוב עולם הבא בפסוק הזה? אלא שעולם הבא זה העולם שבא בתוך החיים, הוא אצילי, הוא פנימי, הוא ערכי, הוא לא חומר, אבל הוא מתגלה בתוך החומר. כמו שבת - שבת מעין עולם הבא. אומרת הגמרא (שבת קיח ע"א): "כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות מחבלו של משיח ומדינה של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג".
§70אם יש לך ענווה לא תעז להתחמק מאחריות בחבלי משיח, אלא "ניצול" הכוונה - תדע להתמודד. מצאתם לוח שנה במדינת ישראל שמתחיל בשבת? ששבת זה היום הכי משמעותי בו ורק בגללו יש ימי חול? בשבת אתה משתחרר מהמכשיר המשעבד הזה שנקרא פלאפון, הוא אפילו לא על רוטט. אתה לא צריך להפסיק באמצע לימוד, באמצע תפילה, באמצע פגישות, באמצע ישיבות, משוחרר לגמרי. זה עולם הבא.
§71"תלמידי חכמים אין להם מנוחה" - לא בחיי החומר ולא בחיי הרוח ולא בחיי הנפש שלהם. להיות תלמיד חכם זאת לא שאלה כמה דפים למדת, כמה פרקים אתה יודע לצטט, כמה דברי תורה יש לך באוסף, זאת שאלה האם אתה מוכן לעבוד, לעמול, האם הלב שלך רוצה לגשת אל ה' בהר קודש. אם אתה מוכן לעבוד אתה שייך לאותם אנשים שבמסירותם ובמו ידיהם, בתורתם בתפילתם, בחלוציות שלהם, מהווים חלק מהקטן שיהיה לאלף, מהווים חלק ממערך "צבא רב" שיש לא-לוקים.
§72וממילא הענווה שבזה היא הכרת הטוב שבזה וכל מאורע וכל קושי הוא לא מעציב אלא לכל היותר מצער. הוא לא יוצר עצלות, הוא לא יוצר ייאוש, הוא לא יוצר קלות ראש, אלא להפך, מתמודד, מתמלא כוחות, מודה לקב"ה על מה שיש, מביא ביכורים ומבין שהגעתנו לארץ פה, גם מגאולת מצרים, גם בבית שני וגם אחרי אלפיים שנות גלות היא מגמה של תיקון החיים, היא מגמה של גילוי העומק של המטרות הא-לוקיות, של הנקיות המוסרית "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ".
§73בעזרת ה' נאסוף כוחות מהפרקים האלה למציאות שלנו, מהנפש שהקב"ה נתן לנו. נהיה ראויים לתקופה הזאת, לאחריות שלה, לאתגרים שלה.
§74בשורות טובות.
§75להקדשת החוברת 054-351-9795
§76להערות, להארות ולהקדשות: 054-351-9795