§1שלום לכולם. אנחנו נמצאים יחד עם כל בית ישראל בימים לא פשוטים, בתקופה לא פשוטה. אני חושב שהביטוי "ואין שיור רק התורה הזאת" לא נובע ממצב רוח רע, אלא אומר שגם במצבים כאלה אנחנו רוצים ללמוד ולברר. דבר ה', כפי שהוא מופיע בפסוקים, במקרא, בנביאים ובדברי חז״ל במשך הדורות, מהווה מעיין גדול שממנו אנחנו שואבים את ההבנות, הרצונות והשאיפות שלנו. ועל כן, עלינו להתאמץ ולנסות, מתוך הפסוקים שנקרא בשבת, לחשוב על התקופה שלנו.
§2אולי המקום הראשון שצריך קצת לברר ולהבין הוא הציווי של התורה בפרשת פנחס. למרות שעיקרו של המאורע בבעל פעור נגע למצבם של ישראל בתוך עצמם, העובדה שבני מדיין ועמון היו מעורבים בהידרדרות הזו היא הבסיס לציווי התורה (במדבר כ"ה, י"ז): "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם".
§3הביטוי "צָרוֹר" הוא ביטוי לא פשוט ולא קל. המדרש לומד את משמעות המושג ושואל (במדבר רבה כ"א, ד'): "'צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים', למה?" כשאתה עובר דרך הפסוק ומסתכל עליו, אתה שואל: האם התורה רוצה שנהיה אנשים צוררים, אנשים ששונאים ונוקמים ונוטרים? אומר לך המדרש: לא. כשהתורה אומרת 'צָרוֹר', אתה תשאל למה - לא מתוך ערעור חלילה כלפי שמיים, אלא בינך לבין עצמך. התורה רוצה שלא תתרגל למצב הזה, אלא תברר מבחינת הנפש שלך איזה מקום יש למציאות הזו שנקראת 'צָרוֹר'.
§4ועל כן המדרש עונה: "כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם". יש פה משימה שהיא בעצם תגובה על מה שעשו לנו אומות העולם. ומכאן אמרו רבותינו ז"ל: "הבא להורגך, השכם להורגו". בשביל הכלל הזה בעצם לא צריך פסוקים, זו סברא פשוטה - 'למה לי קרא?' - זהו דבר טבעי ומובן מאליו.
§5גדול המחטיאו יותר מההורגו
§6אומר המדרש: "רבי שמעון אומר מנין שהמחטיא את האדם יותר מן ההורגו? שההורג הורג בעולם הזה ויש לו חלק לעוה"ב והמחטיא הורגו בעולם הזה ובעולם הבא". כשאנשים מסתכלים על המציאות באופן חיצוני, נדמה להם שהכלל "הבא להורגך השכם להורגו" הוא ברור יותר, מפני שחטאים וקלקולים רוחניים ומוסריים נתפסים כפחות משמעותיים לקיום של האדם והעולם. אומרים לנו חז"ל להסתכל עמוק יותר: "והמחטיאו גדול מן ההורגו" - הנזק הרוחני גדול מהנזק הגופני, אף על פי שאינו נראה לעין. לכן, אם התורה אמרה "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים" והנימוק הוא "כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם", מכאן תלמד שגם: "הבא להורגך השכם להורגו".
§7זאת אומרת, הבירור הרוחני מוליד את היחס למציאות של החיים בהקשר הפשוט והטבעי שלהם. זה בעצם מה שהמדרש ימשיך לברר על שתי אומות שקידמו את ישראל בחרב ושתי אומות שקידמו בעבירה, ועל היחס לאלו שקידמו בעבירה שהוא יותר חמור. אומר המדרש בהמשך: "אבל אלו שקדמו בעבירה להחטיא את ישראל,
§8(דברים כ"ג, ד') 'לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם'" – יותר חמור מההרחקה של המצרים.
§9אחרי שהמדרש שאל למה וענה "כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם", עכשיו הוא נכנס להגדיר את התכונה הזאת, את המציאות הנפשית הזאת שנקראת צרור. אומר המדרש, "אע"פ שכתבתי:
§10(דברים כ', י') 'כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם'",
§11תכונת הנפש הבסיסית איננה צהלה למלחמה. אומר המדרש: "לאלו לא תעשו כן,
§12(דברים כ"ג, ז') 'לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כׇּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם'".
§13אבל המדרש לא נעצר רק בהגדרה הכללית של המחטיאו יותר מן ההורגו והבחנה בין שתי האומות שפגעו בחרב לבין האומות שפגעו בנפש, בעבירה, אלא המדרש נכנס פנימה לתוך הסוגיה של "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים" מבחינת האיסור של "לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כׇּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם".
§14אומר המדרש: "את מוצא במי שבא עמהם במדת רחמים לסוף בא לידי בזיון מלחמות וצרור". איזו משוואה, כמה פיות של פרשנים ופוליטיקאים היו נסתמים בשנים האחרונות, בחודשים האחרונים ובימים האחרונים, מול המשפט הזה, הכול כתוב כאן. יש סוג של מאבק שאם אני מבין אותו לא כראוי, אני חושב שאפשר לפתור אותו על ידי רחמים. כך נוקטת התפיסה אפשר להגיד האירופאית, הנוצרית, מידת הרחמים. חוץ ממה שהם עוללו לעמנו במשך תקופה לא קצרה, הדיבור החיצוני שלהם, דיבור של רחמים. משתדל לדאוג לא לערער את היציבות במזרח התיכון, לא לערער את כל התוכניות של עידן חדש במזרח התיכון.
§15אבל זה מאוד תלוי מי עומד מנגד. אם עומד מנגד עולם כמו מדיין, שסוג השחיתות המוסרית שלו הוא כזה שכל רחמים עליו רק מגדילה את שחיתותו ואכזריותו – אז אומר המדרש, תדע לך, אם אתה הולך במאבק בכפפות של משי, זה סופך. סופך אחרי שנה או אחרי שש שנים, טווח הזמנים הוא משתנה. אבל סופך לבוא לידי התוצאות האלה, והן כתובות פה בצורה ברורה מאוד: "ביזיון ומלחמות וצרור".
§16נכנס המדרש לנתח פרק בהיסטוריה על בסיס המשוואה הזאת. אומר המדרש: "ואיזה? זה דוד, שנאמר:
§17(שמואל ב' י', ב') 'וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶעֱשֶׂה חֶסֶד עִם חָנוּן בֶּן נָחָשׁ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו עִמָּדִי חֶסֶד וַיִּשְׁלַח דָּוִד לְנַחֲמוֹ בְּיַד עֲבָדָיו אֶל אָבִיו וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן'".
§18מלך בני עמון נפטר, בנו באבֵל, ואז דוד שולח משלחת לנחם את בני עמון. "אמר לו הקב"ה, אתה תעבור על דברי כתבתי 'לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתם', ואתה עושה עמם גמילות חסד?" – אתה משתתף בצערם ומנחם אותם, אומר המדרש שזה נקרא: "אתה תעבור על דברי". באיזה מובן? שאני אמרתי אל תעשה ואתה כן עושה. ולכאורה בזה הסתיים המשפט האומר: 'אתה עובר על דברי'. מוסיף המדרש:
§19(קהלת ז', ט"ז) 'אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם', שלא יהיה אדם מוותר על התורה".
§20זה נקרא מוותר על התורה? למה? נלך רגע לסוגיה קודמת בתוך הפרקים האלה.
§21קנאות פנחס
§22אדם רואה מעשה וקם מתוך העדה, אומרת הגמרא בסנהדרין דף פב ע"ב שהוא נזכר הלכה, שואל את משה רבנו מה ההלכה, ועונה לו משה רבנו: קריין האיגרת יהיה השליח, מפני שאתה צודק שהלכה למשה מסיני, במצבים האלה אתה צריך לקנא. כך עושה פנחס.
§23מה עיקר תפקידו? מה עיקר קנאותו? אומרת הגמרא: אמר פנחס לא-לוקים, זה ביטוי שמופיע בתהילים על אותו אירוע:
§24(תהילים ק"ו, ל') "וַיַּעֲמֹד פִּנְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה".
§25אומרת הגמרא: "מלמד כביכול שעשה פלילות עם קונו", עשה משפט עם הקב"ה. למה? "אמר לפניו, רבש"ע על אלו", על שניים שנפלו בשחיתותם, "יפלו כ"ד אלף מישראל?" – עליהם אתה מפעיל את מידת הדין והמגפה?
§26פנחס הוא המייצג של מידת הרחמים. הוא מבקש, מתאמץ, הוא מסור לכך שהמגפה תיפסק. אומר לו א-לוקים:
§27(במדבר כ"ה, י"א) "פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָעֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָעֵל בְּקִנְאָתִי".
§28אומר אור החיים הקדוש (והרב הוסיף שיום הזיכרון שלו בימים אלו, ט"ו בתמוז) שבכל קנאה של פנחס לא הייתה שום נטייה אישית. לא כעס, לא קצף, לא אובדן עשתונות, אך ורק קנאה א-לוקית. לכן התנאי שלה שיהיה מתוך העדה, לכן התנאי שלה שיהיה למען העדה, למען מידת הרחמים של הפסקת המגפה. מה שכרו? מה נכנס בתוך נפש כל ההמשכיות של פנחס?
§29(במדבר כ"ה, י"ב) "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם".
§30לא את בריתי קנאה, ולא שלום לבד, "אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם".
§31כותב על זה אחד מגדולי האחרונים, הרב הירש, משפט שהרבה מאוד אנשים, הן אלה שתמכו בנסיגה מלבנון לפני שש שנים, והן אלה שתמכו בנסיגות ובעקירות אחרות למען מילת הקסם: שלום. אומר הרב הירש: "שלום הוא נכס יקר ואדם חייב להקריב לו את הכל, את כל זכויותיו ואת כל נכסיו". מוסיף הרב הירש השלמה: "אך לעולם, אל יקריב לו את זכויותיהם של אחרים".
§32השיעור נאמר יום אחרי הריגת 3 חיילי צה"ל וחטיפת שניים (אלדד רגב ואהוד גולדווסר) ע"י חיזבאללה וכך נפתחה מלחמת לבנון השנייה. כמובן שבאותם ימים כל מדינת ישראל הייתה בטלטלה גדולה ובמלחמה וכפי ההקדמה של הרב, במהלך השיעור, הרב מתייחס לדברים, מעמיק מבחינת הנפש את ההסתכלות על המציאות ומוצא מתוך דברי התורה את התמודדות וההסתכלות הנכונה על המציאות המורכבת והלא פשוטה.