עניין הענווה

§1וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד

§2יש צורך גדול ללמוד על נושא הענווה שגם מבחינת הנפש והאמונה וגם מבחינת כל התקופה שאנחנו חיים בה - הוא נושא בסיסי ומשמעותי. מצד שני, היינו ראויים שיבוא לפה מישהו שיש לו ענווה וילמד. כרגע זה לא מעשי, אז אמרתי שאולי נלמד קצת ביחד. המקורות קיימים, אז לא כל כך נתחשב באי-ההתאמה של האומר לנושא אלא נלמד, נלמד בחבורה. לאן שנתגלגל נתגלגל, עד שנמצא מי שיש לו ענווה ויבוא ללמד אותנו.

§3בפרקים שנקרא השבת, התורה אומרת ביטוי מאוד מיוחד ביחס למשה רבנו (במדבר י"ב, ג'): "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". הרמב"ם בפרק שני בהלכות דעות אומר שאומנם הדרך הראויה בכל כוחות הנפש תמיד תהיה הדרך האמצעית והמאוזנת - אדם לא יהיה קמצן מדי ולא יהיה פזרן מדי אלא ילך בדרך האמצע. אבל בשתי תכונות, בשתי מידות, אין אמצע. יש רק קצה אחד - סוגיית הגאווה וסוגיית הכעס.

§4אומר הרמב"ם (הלכה ג'): "ולפיכך נאמר במשה רבינו עָנָו מְאֹד". התורה היא לא אוסף מחמאות, כל מילה בסלע. המהר"ל מביא את הזוהר על הפרשה שאומר: "וי לאותו ברנש", לאותו אדם, שחושב שהתורה זה אוסף סיפורים. התורה לא הסתפקה בלומר "עָנָו" אלא הוסיפה ואמרה "מְאֹד". משמע, אומר הרמב"ם, שזו לא מילה כמותית אלא איכותית - צריך להיות עניו עד הסוף.

§5אתם אנשים רציניים, התורה אומרת לכם שמשה רבנו עניו מכל האדם אשר על פני האדמה, זה עושה לכם משהו. אני איש פשוט, לא מבין מה זה משה רבנו, לא מבין את המדרגה הזאת. בשביל מה התורה כתבה: "מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"? - רק בשביל אנשים כמוכם או גם בשביל אנשים כמוני?

§6וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן - ענווה

§7באחד המקומות שבהם התורה מתארת מה מתרחש לעם ישראל במדבר היא אומרת (ט', י"ח): "עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ כׇּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ". איך נוסעים על פי ה'? מה זה לחנות על פי ה'? לעומת מחשבת האדם המודרני, אומרת התורה - לפי הענן. מעל למשכן יש ענן, כשהוא מעל המשכן - חונים, כשהוא נוסע - נוסעים. לכאורה העיקרון ברור ומובן, לא צריך להיכנס לפרטים. אבל התורה נכנסת לפרטים (פסוק י"ט): "וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעוּ".

§8שואל הרמב"ן מה החידוש? נגיד, יש מקום שהגענו אליו ויש בו הרבה יתושים. וככל שחם, הם עוד יותר מזיקים. אנחנו נושאים עינינו לשמיים ואומרים בליבנו, ואולי לא רק בליבנו, לענן: אולי אתה מוכן לזוז ונצא מפה? והוא תקוע ואנחנו נשארים. "וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן".

§9ממשיכה התורה: "וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ". הגענו לנוות מדבר, יש שקט, מים, צל - יש את כל התנאים. אז אנחנו נושאים עינינו לשמיים ומתפללים שנישאר פה חודש, חודשיים, שלושה. אחרי יומיים רואים, לא פחות ולא יותר, שהענן זז. אז אנחנו צריכים לזוז. מה שמכונה בפינו היום, טירונות. כמעט היינו אומרים, זה ביטוי של טרטור כזה. בניגוד לרצוננו, בניגוד לתנאים החיצוניים - הכל מתנהל על פי הענן שמעל המשכן. ולכן התורה מפרטת ומוסיפה לפרט: "וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ".

§10התורה מפרטת מכל כיוון שבנסיעות ובחניות אנחנו תלויים בענן. נחשוב כמו יום אחד שמדינת ישראל צריכה להסתדר בלי רמזורים - היא לא יודעת לנסוע, זה קשה מאוד. אז התורה אומרת באותה פרשת שבוע - תקראו. אולי הגיע הזמן שהאדם המודרני לא ייסע או יחנה סתם. אלא ידמיין שהוא במדבר ויש ענן למעלה, והוא קובע את נסיעתו. זאת אומרת שגם במושגים, לכאורה, הכי בסיסיים בחיי בני אדם - חנייה ונסיעה - הם תלויים בקב"ה.

§11מה אני יכול ללמוד מזה? ומה יכולה להיות התגובה הנפשית שלי? מה אני יכול לקבל מתזוזת או חניית הענן? האם זה אומר שאני בטל ומבוטל כעפרא דארעא? ובעצם הענן מחייך עליי ואומר: אתה לא מבין כלום, אתה לא שווה כלום, אתה תיסע ותחנה כשאני אגיד לך. - האם ההדגשה היא לבטל רצוני מפני רצונו יתברך? וממילא, אולי: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" - הוא האיש שהכי מבטל את עצמו כלפי א-לוקים, אם בכלל אפשר למדוד את זה באיזשהו מדד של התבטלות.

§12ענווה לחכם, גיבור ועשיר

§13אבל שאלה גדולה מה קורה בנפש שלי בתוך ההתבטלות. אני קצת מתוסכל, כמו שתיארתי קודם, רציתי להישאר והענן זז, רציתי לזוז והענן נשאר - אין לי שמחה. אני כפוף, כפוי ומבטל עצמי. אבל לא טוב לי בזה - זאת אפשרות אחת. אבל יש אפשרות אחרת והיא לא (אבות, ב', ד'): "בטל רצונך מפני רצונו", אלא: "עשה רצונך מפני רצונו".

§14למה משה רבנו זכה לשכינה? אומרת הגמרא בנדרים (לח ע"א): "אמר רבי יוחנן: אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור ועשיר וחכם ועניו" - את כל התארים הללו אפשר ללמוד ממשה. אם כל עניינה של הענווה, כדוגמת התלות במסע ובחנייה של הענן, זה לבטל את עצמי, אולי היה יותר מתאים לומר: אמר רבי יוחנן, אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על עניו, או אלא על מי שמבטל את רצונו לחלוטין מפני הקב"ה. מה מוסיפות התכונות של גיבור, עשיר וחכם?

§15אחד המפרשים (תורה תמימה) משווה בין שני אנשים - יש אדם שהענווה שלו באה בטבע. למה? "מסיבת שפלותו ורוחו הכהה" - אין לו הרבה כישרונות וחוכמה, אין לו הרבה עושר וגבורה. אבל יש אדם "שמעלות נפשו וכישרונותיו גורמות לעורר בו רוח גאווה. ולפסוע על ראשי אנשים פחותים ממנו". ככה היה צפוי ואנושי על פי המבט הראשון. "ואם איש כזה הוא עניו אמיתי, אז מידת ענוותנותו באמת מעלה גדולה היא". המילה באמת חוזרת - "עניו אמיתי", "ענוותנותו באמת".

§16אומר ה'תורה תמימה', וזה מה שמשמיע לנו רבי יוחנן: "אף על פי שהיה משה גיבור ועשיר וחכם ובעל קומה, אפילו הכי היה עניו מכל האדם". מה המשמעות המילים אפילו הכי? אפילו כך? האם החידוש הגדול אצל אדם כמו משה, עם גבורתו עושרו וחוכמתו, זה שהוא מבטל רצונו מפני א-לוקים? או החידוש הגדול שלו, שהוא מחבר את רצונו לרצון א-לוקים.

§17כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל

§18נבואת ירמיהו תאמר (ט', כ"ב): "אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחׇכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעׇשְׁרוֹ" - גאווה זה דבר שלילי. לוקחת הנבואה, כמו שראינו בגמרא, את שלושת המסלולים העיקריים שבגללם אדם מתגאה: חוכמה, גבורה ועושר, ואומרת: גאווה זה לא טוב. אבל הנבואה ממשיכה ואומרת: "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל" - רגע, אם דאגתי כבר שלא יהיה מקום לגאווה שלי, אומרת לי הנבואה, אתה בסדר. רק תלוי במה אתה מתגאה: "הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי... נְאֻם ה'" - אם אתה משכיל ויודע את ה', מותר לך להתגאות.

§19הרי בשפת ימינו יש מילה כזאת, אני יודע מה, נוצרה לפני מאתיים שנה, לא יותר. המילה 'דתי'. אין דבר כזה דתי נוסע בשבת, חוץ מפיקוח נפש. אין דבר כזה דתי אוכל טרף. אבל בינינו לבין עצמנו, ככה אני אשאל, אף אחד לא שומע - יש דבר כזה דתי גאוותן? אני אומר לכם, תסתכלו עליי, תראו - יש. זאת אומרת, אין סתירה בין המושג הזה של 'דתי' לבין המידה שנקראת גאווה.

§20הנה עכשיו הפסוק בירמיהו אפילו יצר פתח: "הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי" - אתה משכיל ויודע את ה'? - תתהלל. זה אחת החלוקות הכי מסוכנות לאדם כמוני - כמעט וברור שאני נופל בפח אם עושים לי חילוק: הגאווה מותרת בתחום של: "הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי", והיא אסורה בתחום של חוכמה, גבורה ועושר - ובעצם לא השתניתי, לא התגברתי על הגאווה.

§21ממשיכה הנבואה ואומרת, רגע, אל תסיק מסקנות, תקרא עוד שני משפטים: "כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ". "הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי" זה לא משפט כללי. הנבואה נכנסת פנימה, היא אומרת במה? במה אתה משכיל ויודע את ה'? שהוא: "עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ". ולכן מה? מוסיפה הנבואה עוד חלק: "כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'". מה שה' רוצה זה לעשות חסד, משפט וצדקה בארץ.

§22אומר הרמב"ם בסוף ספר מורה נבוכים. מה אמר הנביא ירמיהו? "אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחׇכְמָתוֹ" - אם אני חושב שהחוכמה היא שלי ובשבילי. אבל אם אתה חושב שהחוכמה מאת א-לוקים, וקיבלת אותה בשביל לעשות משפט אמיתי, שהעושר שקיבלת הוא בשביל לעשות חסד - אז תתהלל. מה זה תתהלל? - תכיר בערך עצמך. אם אני חושב שזה מתייחס אליי, אז זה שבח. מה מקום יש לשבח?

§23אדם אומר בתפילה בשבת, ואין רגעים כמו שבת בשביל לחוש את התחושה המורכבת הזאת (מתוך 'נשמת'): "ואילו פינו מלא שירה כים. ולשוננו רינה כהמון גליו. אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' א-לוקינו". שני משפטים אחר כך אותו אדם אומר: "על כן, איברים שפילגת בנו, ורוח ונשמה שנתת בתוכנו, ולשון ששמת בפינו, הם הם יודו וישבחו ויפארו". לפני שני משפטים אמרת: 'אנחנו לא מספיקים', עכשיו אתה אומר: 'אנחנו כן מספיקים'.

§24מה אומרת התפילה? "אילו פינו מלא". שפתינו, לשוננו, האיברים שלנו. מי האדם שיכול להגיד משהו כלפי האינסוף? אבל איברים שאתה פילגת בנו זה איברים שלך. וחלק מהסיבה שבשבילה שמת את האיברים האלה בתוכנו היא כדי שנוכל לדבר ולהגיד את השבח שלך, "על כן יודו".

§25"אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחׇכְמָתוֹ" - אבל אם אתה 'משכיל ויודע את ה'' וזה לא נשאר השכלה חיצונית או מעלה רוחנית חיצונית נשגבה שבגללה אני מתגאה, אלא זה הופך להיות אמת מידה נפשית ומוסרית של השתלבות בעשיית משפט וצדקה וחסד בארץ - אז תתהלל. אז אולי: "אין שכינה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר", ועניו כמשה. כי רק הוא יכול להיות ה"עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

§26למה רק הוא? כי הוא החכם ביותר, הגיבור ביותר והעשיר ביותר. וזה מה שהגמרא לומדת בהמשך של אותה סוגיה בנדרים. אם ככה, בעוצמות שיש לו, הוא יכול לחבר את זה לרצון הבורא.

§27אם הנחת היסוד שלי שאני רוצה לנסוע ולחנות לכל מקום, ואני רוצה לעלות במעלית שאני רוצה, ואני רוצה לרדת שאני רוצה, אז כשאני נתקע שעתיים - כל עולמי כמעט חרב עליי. מקטר על כל העולם ונכנס ללחץ. אבל אם היה ברור לי: "איברים שפילגת בנו" - הכוונה שבעצם בכלל לא מובן מאליו שאני נושם. אז כל דקה היא חסד א-לוקי. אז בדרכים שלו הקב"ה החליט ששעתיים לא תיסע וגם לא תחנה, תישאר תלוי באוויר. יש לך על מה לקטר? על מה אתה מקטר? על מי? מישהו חייב לך משהו?

§28ואם אדם היה קונה את החוויה הזאת לתוך הנפש שלו ששום דבר לא מובן מאליו והיה פוקח את העיניים בבוקר אחרי לילה שהוא ישן. מה הוא היה אומר? דבר ראשון, מילה ראשונה, היה אומר את המילה: "מודה". רק אחרי שהיה גומר מפיו להוציא את המילה הזאת הוא אומר סוף סוף את המילה הכי משמעותית בחיים המודרניים: "אני". אומר הרב קוק (עולת ראיה): אם תגיד ''אני מודה'' - אין הודיה. אני אומר תודה רבה זה בסדר, אבל זה לא 'אני מודה'. אומר הרב קוק שהפירוש של: 'אני מודה' זה אני מודה על האמת שאין אני אם אין אתה, א-לוקים. אז קודם תגיד 'מודה' ואח"כ תגיד 'אני'.

§29אם אני חושב שמגיע לי ללכת במדבר. וכשיש תנאים טובים מגיע לי להישאר הרבה זמן. ואז הענן מזיז אותי אחרי יומיים, אני מקטר. אם אני חושב שזה לא מובן מאליו שאני הולך במדבר, זה לא מובן מאליו שאני חונה במדבר. אז מה שיש הוא טוב.

§30קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים

§31רבי משה מקוצי, אחד הראשונים, כתב ספר מצוות גדול. הוא כתב 63 מצוות לא תעשה. לילה לפני כתיבת ה-64, הוא חולם חלום. אנשים גדולים חולמים חלומות שמדברים איתם מהשמיים ומסבירים להם מה שהם לא ידעו קודם. הסבירו לו בשמיים שהוא עושה טעות גדולה, הוא שוכח את המצווה העיקרית.

§32הוא לא ידע על מה מדובר. אמרו לו: תשמע, אחרי שהתורה אמרה (דברים ח', י'): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" - מיד לאחר מכן אומרת לו התורה איסור: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ". "הִשָּׁמֶר" ו"פֶּן'' אלו איסורים, כך אומרת הגמרא בעירובין (צו ע"א): כל הישמר ופן זה לא תעשה.

§33שאל רבי משה מקוצי מה המצווה בפסוק? אמרו לו: כל אדם שמתגאה הוא עובר על איסור תורה, שנאמר: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ". אז הוא כתב במצווה ס"ד את איסור גאווה. תראו בספר מצוות גדול בהקדמה הוא מתאר את החלום. ובמצווה ס"ד הוא מתאר בשתי שורות גם כן את החלום ואומר זו המצווה - איסור תורה להתגאות.

§34למה חיכו עד ה-64? לאנשים עם גאווה יש אסמכתא בגמרא. הגמרא בסוטה (ה ע"א) אומרת שמותר לתלמיד חכם שתהיה לו שמינית שבשמינית בגאווה. אומר הגאון מווילנה תפתחו ספר בראשית, שהוא ספר כוחות הנפש והמידות, את הפרשה השמינית, פרשת וישלח, תפתחו שם את הפסוק השמיני בפרשה, זה פסוק י"א בפרק ל"ב. כתוב שם: "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכׇּל הָאֱמֶת" - זה מותר להגיד.

§35למה? אומר רבנו בחיי: מה חשבת? מה זה "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים"? - אני כלום לעומת החסד שהקב"ה נותן לי. עכשיו, מה התחדש בעולם במשפט הזה? שאני כלום. ולכן אני לא יכול להתמודד עם עשיו. אני לא יכול להישאר לבד. אני לא יכול להתכונן לדורון תפילה ומלחמה. אומר רבנו בחיי: לא זאת הכוונה, אני עוד לא עשיתי מספיק לאור מה שאתה נתת לי, אני רוצה הלאה להתמודד.

§36לאדם שיש הכרת ערך עצמו מותר להגיד את הכרת הערך הזאת כדי שיוציא עוד את הכוח שלו אל הפועל. ממילא אם השמינית שבשמינית זה מה שמותר להגיד, 1 חלקי 64. אז במצווה 64 תכתוב את איסור הגאווה.

§37כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי - וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ

§38את איסור הגאווה התורה מנסחת בצורה ברורה (דברים שם, י"ז): "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". אומרים הראשונים, הר''ן בדרשות והאברבנאל במקום, שהפסוק לא מנוסח באופן שלילי. לא כתוב: 'לא תגיד בלבבך', אלא: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה" - תזכור שה' הנותן לך כוח לעשות חיל.

§39ביום העצמאות רבנו הרב צבי יהודה עומד בכיכר ציון, שם היה עובר מצעד צה"ל. הרב צבי יהודה היה מבוגר מאוד, חולה ברגליו ולא בריא בגופו. עומד דום שש שעות, לא זז. לא צריך לומר, לא עונה בטלפון, לא מדבר עם תלמידים נודניקים שאומרים לרב אולי ננצל את ההזדמנות אם אתה כבר פה. לא שותה, לא אוכל, לא יושב. כלום. בסוף כשאנחנו הולכים איתו לבית הרב אחרי המצעד, אומרים לו: 'רבנו, עד כאן?' הוא אומר: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".

§40על זה אנחנו אומרים בדניאל בפרק י"ב (פסוק י"ג): "וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין". רוב המפרשים אומרים ש''קֵץ הַיָּמִין" הכוונה כמו לומר 'קץ הימים', נ' ומ' מתחלפות. רבינו סעדיה גאון אומר: "קֵץ הַיָּמִין"- זה קץ הימין הא-לוקית שבמשך אלפיים שנה לא גילתה את גבורתה. זמן וקץ הגאולה זה הזמן שהימין הא-לוקית מתחילה להתעורר מחדש והיא מופיעה דרך גאולתם של ישראל.

§41אז אם אלפיים שנה לא הייתה לנו יכולת לגלות את הגבורה הא-לוקית, היינו יכולים לשיר ולהגיד (במדבר י', ל"ה): "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ", ופחדנו ורעדנו כמו עלה נידף ממה שהם עושים לנו. חזרנו הביתה, יש קשיים, יש נפילות, יש חולשות, אבל אנחנו כבר לא במצב של הגלות. עומדים לגורלנו, לקץ הימין - הגבורה מתעוררת.

§42היה אומר הרב צבי יהודה: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" זאת זכירה קיומית. כי אם אני נשאר באמירה של: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". אז כשאני צריך להשיב מלחמה מול אויבנו שמכים בלי הרף בעיר כמו שדרות, אז מה אני יורה בחזרה? פגז חלול. אף פעם בתותחנים לא שמענו כזה דבר. התחדש חידוש - פגז בלי חומר נפץ שעושה רעש. תשאלו את צבא אמריקה אם באפגניסטן או בעיראק הם השתמשו בפגזים חלולים? נראה לי שלא.

§43אם אני אומר "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", באיזשהו מקום זה ייגמר. כשמכל מיני סיבות כאלה ואחרות, אני אגיד אין לי כוח. התורה מצמידה אותם ביחד. כי המשמעות של החיל שה' נותן זה כדי להילחם, זה כדי להתמודד. זה ההבדל בין: "וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ" לבין: "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל".

§44יוֹם לַה' צְ-בָאוֹת

§45הסוגיה הזאת היא לא רק סוגיה בפרשת בהעלותך. בפרק ב' בנבואת ישעיהו, כל הסוגיה של הגאווה והענווה מתבררת. אחרי הגודל של פסוק ב': "נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה'", אחרי: "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה" בסוף פסוק ג'. ומתוך כך ורק אחר כך: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים". אחרי כל אלה אומר הנביא באיזה דרך מפותלת זה יתגלה: "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'". לאן צריך ללכת? ולמה צריך את אור ה' בשביל ההליכה הזאת? אומר הנביא: "כִּי נָטַשְׁתָּה עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב". בית יעקב נוטש את הדרך של עצמו, מאבד את זהותו, תרבותית וגם לאומית: "וּבְיַלְדֵי נׇכְרִים יַשְׂפִּיקוּ" - התבוללות. אומר הנביא: "וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו. וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו". ולא יודעים לפרש מה זה ארצו? ארצו של מי? באיזו תקופה מדובר?

§46אומרים חז"ל במדרש ספרי על הפסוק (דברים ל"ב, ט"ו): "שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ" - שוב ריבוי המילים בתורה משמעותו איכות ולא כמות, אומרים חז"ל: "אלו שלושה דורות שלפני ימות המשיח. שנאמר בישעיהו 'וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב... וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים... וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים'". אם ככה, אם אלה הדורות לפני ימות המשיח, מה יקרה אז? יהיה ריבוי בכסף וזהב, ריבוי בסוסים וריבוי באלילים.

§47אומר הנביא בפסוק ט': "וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ וְאַל תִּשָּׂא לָהֶם" - על גאווה אין כפרה. "בּוֹא בַצּוּר וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאֹנוֹ". ומסיים את הפסוקים האלה פסוק י"א: "עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל" - הגבהות של העיניים, כמובן בסיכול המילים, "וְשַׁח רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא" - נבואה נוראה. כולם מתחבאים. כולם באים בצור, נטמנים בעפר, והיחידי על כדור הארץ זה ה'. למה? אומר הנביא: "כִּי יוֹם לַה' צְ-בָאוֹת עַל כׇּל גֵּאֶה וָרָם וְעַל כׇּל נִשָּׂא וְשָׁפֵל".

§48אומר האברבנאל שלוש מילים הם באותו ציר של הגאווה: גאה, רם ונישא. אבל המילה הרביעית היא יוצאת דופן: שפל. אומר האברבנאל, הבירור בין גאווה לענווה לא יישאר בירור באותיות, בהצהרות, בדרשות, בהתנהגות החיצונית, אלא יבחנו בני אדם גם בלב שלהם. ויכול להיות שלאדם יש גינוני ענווה בחוץ, אבל בתוך ליבו יש לו גאווה, גם אותו יזהו. "וְעַל כׇּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים וְעַל כׇּל אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן. וְעַל כׇּל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל כׇּל הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת. וְעַל כׇּל מִגְדָּל גָּבֹהַּ וְעַל כׇּל חוֹמָה בְצוּרָה. וְעַל כׇּל אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ וְעַל כׇּל שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה".

§49"יוֹם לַה' צְ-בָאוֹת" - הביקורת הא-לוקית על הגאווה, אומר האברבנאל, תהיה ביקורת על כל הגורמים שבגללם בני אדם התגאו. וזה לא משנה אם הם גורמים כלכליים, או גורמים תרבותיים, או גורמים ביטחוניים, או גורמים שכליים - הבירור יהיה מול כולם.

§50להשליך את האלילות

§51מה יקרה בבירור הזה? מסכם פסוק י"ז, כמו שאמר פסוק י"א: "וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא" ואז אומר פסוק י"ח: "וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף" - היה יכול להגיד והכסף והזהב יחלוף או שהסוסים יחלפו. הוא רק אמר: "וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף" - לא יחלפו, למה? אומר הנביא: "בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ", הוא לא ישליך בהכרח רק את האלילים שעשויים מכסף ומזהב, הוא גם ישליך את האלילות מהכסף, את המחשבה שהכסף הוא הקובע את מעמד בני האדם והשלטון.

§52אומר הנביא ישעיהו, יחול תהליך של התפקחות גדולה. שהרי לא אמר הנביא "אֱלִילִים" סתם. אם נחזור לרגע לפסוק ח' שאמר: "וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים". אומר הנביא, "לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו". האלילים יהיו מעשה הידיים. הכישרונות וההישגים של בני אדם.

§53- שמיטת קרקעות

§54תארו לעצמכם שנת שמיטה. בשנים האחרונות יותר ויותר גדלה מודעות לשנת שמיטה - חנויות מיוחדות, אוצר בית דין, פלפול שלם, היתר המכירה, כן ולא, לחומרא ולקולא - פלאי פלאים.

§55יש עוד מצווה של שמיטה. לא שנה שלמה, רק יום אחד. פרק ט"ו בספר דברים: שמיטת כספים. מישהו שמע על זה? מישהו עושה חנויות מיוחדות? - כלום. למה? יש היתר. נו, קצת פלפול על ההיתר, לכתחילה, בדיעבד, אין פלפול. למה? ההיתר הזה נקרא היתר פרוזבול. את המילה פרוזבול מפרשת הגמרא בגיטין, שזו תקנה לעשירים ולעניים. כי הלל ראה שאנשים מפסיקים להלוות כי יש שמיטת כספים - עמד ותיקן תקנת פרוזבול כדי שימשיכו להלוות. מה זה פרוזבול? כיוון שההלכה המקורית של שמיטת כספים אומרת שרק חובות פרטיים משמטים. אבל חוב של בית דין לא משמט - יאמר האדם מול דיינים שהחוב שלו מופקע מלהיות חוב פרטי והופך להיות חוב של בית דין. ואם זה חוב של בית דין אז מותר לגבות.

§56רגע. יאספו כל האנשים בבתי הדין ויחליטו שבני אדם שמרוויחים בחודש יותר מ-X שקלים, לא יחתמו להם פרוזבול אלא אם כן הוא יתחייב להפריש 10% מהחוב למטרות צדקה. אתם יודעים מה זה כל הציבור, הדתי, הדתי לאומי, החרדי, הימני, השמאלני השפוי, עם כל הקטלוגים. כמה זה? 40% מבני עם ישראל? לא רחוק משם, אם כל אלו יודיעו בצורה ברורה לבנקים: אם לא יהיה לכם היתר פרוזבול והיתר עסקה על ריבית, אנחנו לא משתמשים בבנק שלכם. נעשה בנק חדש. בנק ללא כוונות רווח.

§57אתם חושבים שאני שוטה? - אתם צודקים. אבל זה יהיה, זה יקרה. כמה עם ישראל יכול לסבול את המלאכותיות הזאת שבה יש כאלה שיש להם, ויש כאלה שיש להם ועושקים את מי שאין לו. כמה עם ישראל יכול להסכים לזה? כי חלק מהתהליך של "יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ", יגרמו לכך שלא תהיה יותר גאווה. ואנשים עם הכסף שלהם יעשו דברים טובים.

§58כל אדם שיש בו גסות הרוח

§59וממה יהיה אותו תהליך של התפקחות? אומר הנביא בפסוק כ"ב: "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא". אין כמו הפסוק הזה כדי להמחיש את האפשרות שהוזכרה בתחילת הלימוד שאדם הוא כלום, "בַמֶּה נֶחְשָׁב". אבל חז"ל שראו את הפרק הזה ולמדו אותו כחלק מהמשך הדברים של התורה, הם למדו אחרת את הפסוק הזה.

§60הנה הגמרא במסכת סוטה. יש בה ארבעה חלקים (ד ע"ב): "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, כל אדם שיש בו גסות הרוח" - מחשיב את עצמו יהיר, "כאילו עובד עבודת כוכבים. כתיב הכא (משלי ט"ז, ה'): 'תּוֹעֲבַת ה' כׇּל גְּבַהּ לֵב'. וכתיב התם (דברים ז', כ"ו): 'וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ'". המילה תוֹעֵבָה פירושה עבודה זרה ופירושה גאווה. לו יצוייר שהייתה משמרת הצניעות מסירה את כל תמונות התועבה מרחובות תל אביב וירושלים - לפי הגמרא, היא הייתה מסירה את כל אנשי הגאווה. מי יודע כמה היו אנשים נשארים ברחוב? זה החלק הראשון.

§61החלק השני: "ורבי יוחנן דידיה אמר" - בשם עצמו, לא בשם רשב"י, דבר לא פחות חריף: "כאילו כפר בעיקר, שנאמר", זה הפסוק שראינו קודם (דברים ח', י"ד): "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ". אחרי שני החלקים הללו, החלק השלישי בו רב חמא בר חנינא מדבר על שחיתות מוסרית שקשורה לגסות הרוח.

§62ועל כולם מוסיף עולא: "עולא אמר כאילו בנה במה. שנאמר: 'חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא'". זה הניקוד של הפסוק על פי המסורה. אומר עולא: "אל תקרי בַמֶּה אלא בָּמָה" - אין כוונת הפסוק לאפס את האדם ולבטל אותו. כי אז היה אומר הנביא להשליך לא רק את האלילים, אלא גם את הכסף וגם את הסוסים. אלא כוונת הנביא, "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם" - ממי שמחשיב את עצמו ועושה את עצמו במה. על הבמה העליון היחידי יהיה א-לוקים. אנחנו לא על הבמה, אנחנו כלים.

§63וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת

§64בהבדל בין ענווה לגאווה יש דַּקּוּת בהקשר של הכלים. את הדַּקּוּת הזאת אומר הרב קוק (מידות ראיה, ענווה, פסקה י"א): "הענווה והשפלות האמיתית מוסיפה בריאות וכוח. והדמיונית, מחליאה ומעציבה. על-כן יבחר לו האדם מידת הענווה והשפלות בצורתה הבהירה למען יחזק ויאמץ. (ישעיה מ', ל"א) 'וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ'".

§65מאוד קשה לברר את האמת בדור הזה. בגלל שההתמודדות שלה היום היא לא מול שקר. בהבדל בין אמת לשקר בני אדם לא מתבלבלים. אבל אומר הנביא ישעיהו (נ"א, ט"ו): "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת". אומר הגאון מווילנה: "וַתְּהִי" - לשון הוויה, מציאות. המילה "נֶעְדֶּרֶת" - לא נמצא. איך האמת גם נמצאת וגם לא? אומרת הגמרא בסנהדרין (צז ע"א): "מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה" - היא מתרסקת לחלקים, למחנות, לקטלוגים, ואז היא מאבדת את כוחה. הבעיה הגדולה של האמת בחבלי משיח היא התפיסה החלקית לעומת התפיסה הכוללת.

§66אני שומע את המילה ענווה ואני מבין ממנה משהו חלקי - להתכופף. זה הדמיון שלי. כלומר, זה המקום שממנו אני מסתכל על המציאות כפי ראות עיניי. תפיסה כזאת היא מחליאה ומעציבה, היא מרוקנת את הכוחות. ואדם אומר מי אני ומה אני? הוא לא מסוגל לכלום.

§67יש ענווה שהיא לא דמיונית, היא אמיתית כי היא מתחילה מלמעלה, מרצון א-לוקי אל בני אדם. לא מסברת בני אדם אל המהלך הא-לוקי, אלא מהמהלך הא-לוקי אל בני אדם. וכזאת ענווה מוסיפה בריאות וכוח - "וְקוֹיֵ ה'".

§68קַוֵּה אֶל ה'

§69מאיפה יודע רבי חמא בגמרא בברכות (ל"ב ע"ב): "אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל שנאמר (תהלים כ"ז, י"ד): 'קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'". אדם מקווה אל ה' ורוצה שמשאלתו תתמלא. מה אומר לו רבי חמא? אם התפללת וראית שלא נענית - תחזור ותתפלל. תבקש שוב. ואם בפעם השנייה תראה שלא נענית - תבקש שוב.

§70לפני כמה חודשים בקשתנו התרסקה וגוש קטיף נחרב. מה נבקש? מי מסוגל היום להגיד: "קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'"? אומר רבי חמא, מה אתם חושבים? הקב"ה משרת שלכם או אתם משרתים שלו? אם הכוונה ב"קַוֵּה אֶל ה'" היא תן לי את משאלות ליבי אז זה לא "קַוֵּה אֶל ה'", זה קווה לעצמך, וה' הוא הכספומט. ברור שאם מישהו היה אומר לי תעמוד ליד כספומט שלא מוציא כסף ותחזור ותעמוד שם, הייתי מחייך במקרה הטוב.

§71"קַוֵּה אֶל ה'" זאת התקווה שהקב"ה ייתן כוחות וייתן משימות, ויעזור לתקן. כך מפרש הרב קוק בעולת ראיה. אז אם אדם התפלל, וחשב שבתפילתו הוא כבר תיקן את הטעון תיקון ורואה שלא נענה - יבין מתוך כך שהוא צריך להמשיך את התיקון, ולקוות עוד יותר שא-לוקים ייתן לו כוחות ומשימות. בשביל זה צריך לב חזק. "קַוֵּה אֶל ה'", נחסמת, נפלת, התעכבת - "חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ" לכן "וְקוֹיֵ ה'" כל הזמן מחליפים כוח.

§72- שבת

§73כמה זמן בן אדם צריך להחזיק מעמד? שישה ימים פחות כמה דקות. זהו, מגיעה שבת ומתמלאים הכוחות מחדש. זה לא עכשיו אומרים לבן אדם, תשמע חמש שנים תחיה ככה, שישה ימים, זה הכל. שמעון שבס היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה פעם. ובזמנו היה מנכ"ל משרד הפנים, איש שומר שבת. שמעון שבס אמר לו לא פעם: 'תשמע, אנחנו יכולים להתווכח עד מחר, ימין שמאל אמצע. יש דבר אחד שאני מקנא בכם - אני בשבת עובד רגיל, ואתם בשבת נחים'.

§74זה ביטוי נכון ולא נכון. מה זה לנוח בשבת? בשבת יש המון עבודה - להקשיב, לשמוח, להתרונן בנפש, לא לחשוב על יום ראשון - המון עבודה. אבל העבודה הזאת בשבת היא לא פעילות שלנו. רק שהאדם המודרני יחשוב, איזה חסד זה שבת, בלי פלאפון. מעין העולם הבא. אוטומטית, רק זה. בשבת יש הרבה עבודה - להתמלא תוכן וכוח, להתמלא עונג, לשיר, ללמוד, להתפלל, לטייל - להיות יחד.

§75עומק הבירור היום באמונה מול הכפירה, הוא לא שאלה של השכלה או הוכחה כזאת או אחרת אלא שאלת החיים. האם האדם הוא הריבון, או הוא כלי. ארצו של משיח, תתמלא בכוחות, כוח מלכותי, כוח ביטחוני של סוסים. אבל אם אתה צריך להפעיל אותו כנגד אנשים שאין להם כוח להתגונן, אז זאת אומרת שאתה מתגאה. תשתחרר מהגאווה שלך, תשתמש בכוח המלכותי לעשות טוב בעולם. לתת תרופות לחולי סרטן, בשביל זה קיבלת שלטון. לא בשביל להיות עריץ, לא בשביל להיות שתלטן. זה בירור נוקב.

§76מִי אָנֹכִי

§77התורה תסיים ותגיד: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". כיוון שהיו לו כוחות גדולים, הוא יכול היה לחבר אותם למקור הא-לוקי שלהם, לא לפני. כשא-לוקים אמר לו להיות המנהיג והגואל, משה רבנו שאל שאלה אחת (שמות ג', י"א): "מִי אָנֹכִי". מה ענה לו א-לוקים? "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה".

§78אומר המשך חכמה, אדם שואל עכשיו שאלה: "מִי אָנֹכִי". מה התשובה? - עוד שלושה חודשים, אחרי שתצאו ממצרים, תדע? אומר המשך חכמה: חשבת ש:"וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ" מתייחס לסוף הפסוק: "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה" - לא הבנת את הפסוק, "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת" מתייחס לעבר, לחלק הראשון של הפסוק - "וְזֶה", אומר המשך חוכמה: "מה שאתה עניו אמיתי בדעתך", מה זה עניו אמיתי? "שאתה אומר לפני יודע תעלומות 'מִי אָנֹכִי'". ואם תזייף זיוף קל - תעוף מכל המדרגות.

§79מחדש המשך חוכמה: התחושה הזאת שלך, ההכרה הפנימית הזאת שממנה שאלת 'מִי אָנֹכִי' - "זֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ". "כי מענותנותך יראו הכל שאתה מקושר בא-לקות והנך שליח מיוחד לי", ואין בך מאומה מצד עצמך.

§80לכן כשאתה אומר (שמות ה', כ"ב-כ"ג): "לָמָה הֲרֵעֹתָה... וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה", כל כולך, אומר החתם סופר, שליחות. אתה מבין שהקב"ה שלח אותך להציל את ישראל, ואתה שואל את הקב"ה למה השליחות לא מתבצעת. אתה אומר את זה כשליח א-לוקי מצד האחריות שלך, מצד שלעם ישראל אין יותר כוח לשאת את הסבל במצרים. "מה שאתה עניו" אומר המשך חכמה, "הוא סיבה כי אנוכי שלחתיך". ודוגמה לדבר, לא העיקרון, תמצא כשתצאו ממצרים: "תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה" - הנמוך מכולם.

§81אם כשקראנו פרשת נשא היינו שמים לב לפסוק אחד שם, כבר היינו נכנסים לפרשת בהעלותך על אותו מסלול של הענווה. בפרשת קורבנות הנשיאים כתוב (דברים ז', י"ב-י"ג): "וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קׇרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב. וְקׇרְבָּנוֹ". לא נזכרת שם מילה אחת מאוד חשובה, למרות שהיא מתאימה לנחשון בן עמינדב, לא נזכר שם נשיא. וכתובה ו' החיבור הזאת, "וְקׇרְבָּנוֹ". אומר הכלי יקר, תלמידו של המהר"ל מפראג: "ואחר שהזכיר חותם כל הברכות והוא השלום, מיד התחיל בפרשה אשר בה רמוז גם כן השלום". למה? "כי מטעם זה נאמר בראשון וְקׇרְבָּנוֹ בוי"ו העיטוף כאילו קדמו אחר, שלא יהיה תפארתו לאמר אני הקרבתי ראשון. גם לא הזכיר בו שם נשיא שלא יתנשא לאמר אני אמלוך והגאוה סבה לכל ריב ולכל נגע". אנשים רוצים שלום, רוצים שלא יהיה ריב ונגע - צריכים למחוק את הגאווה.

§82דרשת רבי מאיר בליל שבת

§83אישה אחת בערב שבת שומעת דרשה של גדול הדור, רבי מאיר. דרשה מרתקת, נמשכת המון זמן. היא נמצאת אי שם בעולמה הרוחני, נשארת עד הסוף. הולכת הביתה, נרות השבת כבר כבו. בעלה - כבוי, רוגז ורוטן: 'איפה היית?' והיא אומרת לו: 'נשארתי לשמוע את הדרשה'. והוא, גס הרוח אומר: 'אם ככה, אל תיכנסי הביתה עד שלא תלכי לירוק בפנים של אותו דרשן' - תנאי קשה מנשוא.

§84ככה שבוע, שבועיים, שלושה. מי שמתערב ונכנס לתמונה זה קבוצה שנקראת שכנות. לפעמים הן בוחשות ומעצימות את הריב והנגע, ולפעמים הן אומרות: בואי נפתור את הבעיה, אנחנו נלך איתך לדרשן ותעשי את התנאי. כשהן מגיעות לבית המדרש של רבי מאיר, אומר המדרש שיש לרבי מאיר רוח הקודש והוא יודע מה הבעיה ואיך לטפל בה.

§85אז הוא שואל אותן: 'תגידו, יש לי מחלה בעין והרפואה שלה זה להתיז מים על העין. מישהי מכן מוכנה לירוק בפנים שלי ולרפא אותי?' אומרות לה השכנות: 'נו, סלל את הדרך'. היא מתיישבת לפניו ואומרת לו: 'רבי, אני לא יודעת, לא מסוגלת'. אמר לה: 'אף על פי כן תרקי, ואני אומר לך תרקי שבע פעמים. תגידי לבעלך, אתה אמרת לי פעם אחת ואני ירקתי שבע פעמים'.

§86יושבים שם תלמידי רבי מאיר, מזועזעים עד עמקי נפשם. פגעו בכבוד התורה, ירקו בפנים של הרב שלהם - הם לא אומרים ככה, הם אומרים: 'רבנו, ככה מבזים את התורה? אם אתה חולה בעין, ואתה צריך שירקו בפנים שלך, תן לנו'. מה זה תן לכם? - ואז אין ביזיון התורה?! אומר להם רבי מאיר: "לא דיו למאיר", בלי תארים לפני ואחרי, לא ראש של כלום - "מאיר". אומר רבי מאיר: "לא דיו למאיר להיות שווה לקונו?" - הקב"ה מוחק אותיות שמו כדי לעשות שלום בית, "גדול השלום, שאותיות שם המיוחד נמחקות בשביל לעשות שלום בית".

§87אתה הבעל. אתה רעב, אתה רוצה לאכול. אתה מאוד אוהב לאכול כשיש אור ובגלל זה יש נרות שבת ליד הסעודה. ואתה גם אפילו מאוד אוהב לאכול עם אשתך ביחד. עכשיו אשתך הייתה בשיעור והנר נכבה. אז לא רק שאתה רעב, אלא עכשיו צריך לאכול בחושך עם אשתך שאחרה כל כך הרבה זמן. עזוב את הגאווה, עזוב את ההבלטה האישית שלך, תסתכל על המציאות בעין טובה. יש לך אישה, אל תהיה כפוי טובה - תשמח בה. אין לך מקור אור חיצוני, אבל אור בלב יכול להיות?

§88את האישה, השגה רוחנית, שומעת שיעור מבריק, לא יכולה לצאת באמצע? תגידי, למה הגאווה הרוחנית הזאת? למה לא הרגשת אחרי שעתיים שהאדמה בוערת תחתיך כי השארת מישהו רעב בבית? הוא לא רוחני, הוא חומר, אבל הוא בן אדם - סלקי את הגאווה.

§89אתם התלמידים, מעניין אתכם כבוד תורה? - הגאווה שלכם מעניינת אתכם! ולכן אתם אומרים: אנחנו נירק בפנים שלך, זה לא נורא.

§90ואתה רבי מאיר, נתת דרשה יותר ארוכה מזמן האור של הנר, למה לא הפסקת אחרי שעה? אחרי חצי שעה? למה לא אמרת: כל מי שנמצא בדרשה ואולי פוגע במי שנשאר בבית, שילך?

§91רבי מאיר - תפוס מנהיגות ותגיד לאישה תרקי בפנים שלי. קח את הכבוד שלך ושים אותו ככלי לגלות את הכבוד הא-לוקי. הכבוד הא-לוקי הוא שלום בית. והקב"ה בעצמו ויתר על כבודו בשביל זה. תהיה שווה, תתחבר נכון לרצונו של הבורא. ואל תעשה את זה פעם אחת, תעשה את זה שבע פעמים.

§92והאישה תחזור לבעלה ותגיד לו: תשמע, הדרשן הזה, הוא לא רק מבריק, הוא לא רק מרתק - לימוד גדול למדתי ממנו. יש לדרשן הזה ענווה, הוא מוכן להיות כלי שהבורא יתגלה דרכו. הבעל ישמע את זה ויגיד: אשתי, תשמעי אותו גם ליל שבת הבאה, וגם אם יכבה הנר - תחזרי ונשמח מאוד. והאישה תגיד לבעלה: תשמע, אחרי ענווה כזאת של רבי מאיר, אני מבטיחה לך, פעם הבאה אני אחזור באמצע הדרשה. השכנות לא צריכות לעשות תיקון, הן עשו אותו, הן עזרו לפתרון, הן שמו כתף.

§93היחידים שלא יהיה קל להם לעשות תיקון זה התלמידים. מפני שהם לא האמינו כשהרב שלהם אמר להם שקוראים לו מאיר. הם רגילים לתארים. אבל אולי גם הם סוף סוף יבינו שהכבוד האמיתי של הרב שלהם, וממילא גם הכבוד שלהם, הוא לא הכבוד החיצוני אלא כבוד ה'.

§94הטל עליהם צרכי ציבור והם כֵּלִים מאליהם

§95"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" - תמצית הכל זה להיות כלי. כשתהיה חריגה ב-70 נביאים שקולטים נבואה, 70 זקנים ועוד שניים מתנבאים, אז אומר יהושע (במדבר י"א, כ"ח): "אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם" אז אומרת הגמרא בסנהדרין (יז ע"א): "הטל עליהן צרכי ציבור והן כלין מאיליהן" - ישחקו לא יישאר כלום.

§96הרבה שנים אני מחפש פרשן, אולי אתם מכירים, שמנקד אחרת את המילה. ואז המשפט הוא: 'הטל עליהם צורכי ציבור, והם כֵּלִים מאליהם', לא כָּלִים.

§97לכל העוסקים בצורכי ציבור באמונה הקב"ה ישלם שכרם. מה השכר שלהם? - עוד יותר צורכי ציבור. כי למי שעוסק בצורכי ציבור באמונה אין שכר אחד. אלא הבעיה שהגוף שלהם אולי לא יחזיק מעמד? - "וירפא לכל גופם". הבעיה שעולמם הרוחני אולי לא יחזיק מעמד? - "ויסלח לכל עוונם. וישלח ברכה והצלחה, בכל מעשה ידיהם". מפני שבמעשה ידיהם אין גאווה, הוא לא שלהם, הוא בשביל אחרים.

§98אז גם אנשים כמונו, מקווה שאני לא פוגע באף אחד, שאנחנו לא במדרגת משה רבנו, אפשר לקחת את הפסוקים האלה, את דברי חז''ל, את הראשונים והאחרונים, למקום של נבואת ישעיהו ולעזור לקיום הנבואה לסלק כל גאווה. עד הַדַּקּוּת הזאת שאדם שואל מצד עצמו: מִי אָנֹכִי? - הוא כלום. ומצד מה שא-לוקים נותן לו - יש לו. וכל הזמן לשאול מה אדם עושה עם היכולות שלו, מה אדם עושה עם הכוחות שהוא קיבל. ולעשות בשמחה ולהתמלא בעוד יותר כוחות, ולעשות עוד יותר בשמחה.

§99אין להם מנוחה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא - לא מחפשים צל''שים או תארים, לא מודדים מדידה חיצונית. אלא מכירים בריבון העולם. זוכרים שה' "הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל". מפנים את הדרך למלך המשיח.