נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ

§1בעזרת ה' נלמד דברים מתוך הפרשה שבמובן מסוים נוגעים לא רק אל התחלת הבריאה אלא בכלל גם ביחס לתקופה שלנו. כל תהליך הלימוד והבירור הוא בעצם בשאלה: מה זה אדם? מה סוג היצירה הזאת? מה כוונת ורצון הבורא? ובפועל, איך הכוונה הזאת יצאה לכלל ממשות ומה בתחום האחריות והתפקיד של האדם משלב הבריאה ואילך.

§2פרק ב' יותר מפרט את הדברים הראשוניים הגנוזים בפרק א'. אומרת התורה (פסוק ז'): "וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". היצירה שיוצר א-לוקים מורכבת משני מרכיבים, מרכיב אחד "עָפָר מִן הָאֲדָמָה" שזהו היסוד הבסיסי באדם. המרכיב השני הוא "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". וכל המכלול נקרא "נֶפֶשׁ חַיָּה".

§3כאן מדגיש הרמב"ן שמשמעות האפיון באותם שני מרכיבים הוא בעצם האפיון של הבחירה. כלומר, באדם יש שני יסודות, יסוד אחד שמושך אותו כל הזמן לאופק החומרי, אופי האדמה, הדברים המוחשיים, הגופניים. ומרכיב אחר, נטייה אחרת מושכת אותו למעלה, לנשמה, לעולם של הרוח. באופן הזה מפרש הרמב"ן למה אמרה התורה את הביטוי המיוחד בפרק א' שאלוקים אומר (פסוק כ"ו): "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" - בלשון רבים. הרמב"ן מסביר שזה מפני שבנפש האדם יש שני מרכיבים ולא רק אחד. האדם הוא חטיבה אחת שמורכבת משני מרכיבים שונים. מכיוון שכך, אומר הרמב"ן, מתאים לקרוא על האדם לשון רבים. מתוך העשייה הא-לוקית אנחנו לומדים שיש שני יסודות באדם.

§4וַיִּטַּע ה' אֱ-לֹקִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם - מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל

§5ההמשך של דברי התורה אולי עוד יותר מחדד את הכותרת הכללית הזאת. אומרת התורה (ב', ח'): "וַיִּטַּע ה' אֱ-לֹקִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר". מבחינת המושגים שלנו יש בזה דבר מאוד מיוחד. איפה א-לוקים שם את האדם? - היינו אומרים בבית מדרש, בבית מקדש, אבל התורה אומרת: לא, "גַּן בְּעֵדֶן".

§6אבל זה לא רק פסוק ח', זה מתפרט בפסוק ט', אומרת התורה: "וַיַּצְמַח ה' אֱ-לֹקִים מִן הָאֲדָמָה כׇּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" - זה לא מסתכם רק במילה "גַּן בְּעֵדֶן" אלא מקבל פירוט: כל עץ, עץ החיים, עץ הדעת טוב ורע. פה לפי הרמב"ן, אולי מאוד בולט הפיתוח של מה שנקרא אותו יסוד של האדמה שבאדם, אותו יסוד אל החומר אל הגוף - נחמד למאכל, טוב למראה. משהו שנראה חיצונית לכאורה.

§7אבל זה לא נעצר רק בפירוט של פסוק ט'. אחרי פרשת הנהרות אומרת התורה בפסוק ט"ו שא-לוקים לוקח את האדם ומניח אותו בגן עדן במגמה כללית שנקראת "לְעׇבְדָהּ וּלְשׇׁמְרָהּ". ואז אומרת התורה בפסוק ט"ז: "וַיְצַו ה' אֱ-לֹקִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל" - כל הפיתוח של אותו מישור של עץ שנחמד למראה וטוב למאכל עכשיו מקבל חותם של ציווי - הקב"ה מצווה לאכול. והאיסור שאולי יותר מפורסם נמצא בפסוק י"ז, הוא נאמר בשלב השני: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכׇלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". ורואים שהפירוט הזה באמת יצר בעיה גדולה.

§8התורה מתארת שהנחש היה ערום מכל חיית השדה והוא אומר לאישה (ג', א'): "אַף כִּי אָמַר אֱ-לֹקִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן". ובעצם זה משפט שנעצר באיבו, הוא נקטע כי האישה מגיבה על המשפט הזה ואומרת לנחש: "מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל" - למה אמרת איסור כזה גורף שלא נאכן מכל עץ הגן? זה לא נכון. בפסוק הבא מוסיפה האישה את האיסור לאכול מהעץ שבתוך הגן "פֶּן תְּמֻתוּן" והנחש אומר: "לֹא מוֹת תְּמֻתוּן".

§9חלק מהמפרשים מדגישים את הצד של חוכמת היתר. מהי חוכמת היתר? - זאת בעצם השאלה. איזה סדק מצא הנחש שדרכו נקודת הבחירה אצל האישה ואצל האיש הולכת ונהיית יותר בעייתית עד כדי הנפילה של חטא האדם הראשון. פה צריכה להיות חוכמת יתר - אם הכוח המרחיק או המפריע על האדם לקיים רצון ה', היה אומר: במקום שבו אסרו לך - תעשה נגד, יכול להיות שאדם לא היה נופל. אבל הנחש הרחיב את האיסור והציב בפני האישה את הצורך לתקן את ההרחבה. לאישה היה ספק, מה היא תצטרך לומר? האם היא תנקוט שהאיסור הגורף של הנחש לא נכון או שהיא הייתה צריכה להגיד שא-לוקים ציווה לאכול מכל עץ הגן.

§10הרי זה בעצם מה שראינו קודם בפסוק ט"ז. לפני שא-לוקים נוגע בתחומי האיסור ואומר שלא אוכלים מעץ הדעת טוב ורע, הוא אומר קודם כל שמכל עץ הגן מצווה לאכול. אז אם האישה רוצה לתקן את הנחש היא הייתה צריכה להגיד לו: מכל עץ הגן אמר א-לוקים שנאכל ולא רק: "מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל". פה בעצם חוכמת היתר מפריעה.

§11השאלה לְמָה החוכמה מיועדת. פה הנחש הפעיל כוח שעומד מול האדם ויוצר חיץ, הוא היה צריך להפעיל חוכמה. מדוע החוכמה הזאת נקראת "עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה"? כי הצד הזה של האדמה, של החיה, של הגוף והחומר הוא הצד שמהווה נקודת מכשול מבחינת האפשרות לסטות מרצון ה'. מצד שני הוא מהווה נקודת יתרון גדולה כי הוא המאפשר לְצַוּוֹת לאכול מכל עץ הגן. הנשמה לא אוכלת, הגוף אוכל. פה יש יתרון גדול שאם הקב"ה מצווה לאכול - יש מרכיב בתוך האדם שיכול לקיים את הציווי. אבל זה גם מסוכן, הוא גם יכול להפיל - "זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱ-לֹקִים".

§12מצד אחד הבחירה היא נקודת הנסיקה כלפי מעלה, שהקב"ה מצווה על האדם והאדם מבצע את הציווי, וכתוצאה מהביצוע של הציווי האדם מתקרב לרצון הבורא וממלא אותו, אבל בדיוק אותה נקודה יכולה להיות גם נקודת הנפילה. מה יותר קשה? האם יותר קשה לעמוד בפרשת הדרכים הזאת שא-לוקים אומר אסור לאכול מעץ הדעת והאדם רוצה והוא חלילה נופל, או שיותר קשה שהאדם רוצה לאכול מכל עץ הגן וא-לוקים אומר לו לאכול אבל לא בגלל שהוא רעב אלא בגלל שא-לוקים אמר לו.

§13איפה הנחש מצליח ליצור את אפשרות הנפילה? בזה שהוא יוצר איסור גורף והאישה מגיבה עליו ומשמיטה שם ה', נשמט הציווי על האוכל. ברגע שהכוח שנקרא אדמה, שנקרא גוף, פועל ללא השראה א-לוקית של הציווי - שם מוזמנת הנפילה.

§14הכתוב מלמד דרך ארץ ומידת הענווה

§15במובן הזה, אולי פה דווקא יש צורך לחזור לפירוש של רש"י, לראות את הפן האומר שבמילים: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" יש בעייתיות מצד לשון רבים שכביכול יש שתי רשויות שעושות ויש למינים מקום לרדות. למה התורה עשתה את זה? אומר רש"י: "לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן". פותח רש"י את הפתח לכל סוגיית המידות וכוחות הנפש ובתוכם מדגיש את מידת הענווה.

§16וממשיך רש"י: "ואם כתב אעשה אדם" - מה שלא היה נותן למינים מקום לרדות, אבל מה היינו מפסידים? "לא למדנו שהיה מדבר עם בית דינו אלא עם עצמו". הוסיף רש"י גם כלפי הסוגיה של אותה נקודת אחיזה של הכפירה: "ותשובתו כתובה בצדו, 'וַיִּבְרָא... אֶת הָאָדָם' ולא כתיב ויבראו". אז מי שרוצה בכל זאת למצוא את התשובה לאותה נקודת אחיזה של המינים, יש לו אפשרות לראות בהמשך דברי התורה שכתוב לשון יחיד ולא לשון רבים.

§17האם ללמוד מדברי רש"י שכאשר עומדות על הפרק שתי אפשרויות - או הדגשה לדרך ארץ באופן כללי בענווה, או לכתוב משהו שעלול לסכן את סוגיית האמונה - שבמיוחד בנקודת הבריאה יותר חשוב לתורה להדגיש את הצד הכללי-המוסרי-המידותי מאשר הסכנה שמא תהיה כפירה מכך - האם זאת כוונת רש"י? או שבעצם רש"י אומר שהמפתח לענייני האמונה ולהבנת נקודות ההבדל בין האמונה לכפירה זאת הסוגיה של דרך ארץ ובמיוחד סוגיית הענווה.

§18למרות שסוגיית הענווה נמצאת מבחינת כוחות הנפש לא בעולם הדעות והאמונות אלא בעולם המידות, אבל זה המפתח בעצם להתבונן בצורה נכונה על מעשי הבריאה, זה המפתח לברר את האמונה לעומת הכפירה. כי בשורש הענווה מונחת ההנחה שהאדם הוא לא היוצר. יש לפניו, יש מעליו. ברגע שיש הנחת יסוד כזאת מבחינת כוחות הנפש יש איזושהי בושה מינימלית.

§19ברגע שאדם קם בבוקר, אוסף את כל המערכת שלו ומתחדש ליום חדש - היה ראוי שיגיד 'אני' - אני נמצא, אני ער, אני קיים. היה מתאים שהמילה 'אני' תפתח את המשפט שלו אבל המילה הראשונה שאנחנו אומרים היא: 'מודה', המילה 'אני' תופיע רק בסעיף ב'. אדם שהוא כפוי טובה הוא פחות אדם, הוא נקרא בשפת התורה: "נָבָל" - מילה חריפה. אמרה התורה (דברים ל"ב, ו'): "עַם נָבָל וְלֹא חָכָם" ואומר הרמב"ן שם שנבל פירושו כפוי טובה. למה? מסביר הרמב"ן שבשפה השמית אות ב' ואות פ' מתחלפות. אז כשכתבה התורה נבל, אפשר לקרוא את זה נפל. כלומר, יש מדרגה מינימלית של האדם וכפוי הטובה הוא פחות מהמינימום. זה גם ביטוי שמופיע בתהילים (י"ד, א'): "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱ-לֹקִים". אומר רב חיים ויטאל, מה זה שהנבל אומר בליבו שאין א-לוקים? לא בפה, לא בדעות, במידות, אלא בלב. מסביר רב חיים ויטאל - כפוי טובה.

§20ממילא, נקודת כפיות הטובה בנפילה של האדם הראשון מזוהה עם זה. אמר א-לוקים (ב', י"ח): "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". שאל אותך א-לוקים (ג, ט'): "אַיֶּכָּה" - איפה אתה? איך נפלת? מה ענית לו? "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי..." - היא החטיאה אותי. אומר רש"י במקום: כאן כפר בטובה. באותה נקודה שבה האדם היה צריך לעמוד מול ציווי א-לוקים לאכול - הוא יאכל. וכשאתה מכריז או מבטא שהא-לוקים נתן לך את האפשרות לאכול, תגיד שא-לוקים ציווה, אל תתחמק מזה.

§21אבל באותה נקודה שנפלתי ואין לי ענווה כלפי הציווי הא-לוקי - גם כפרתי בתורה. וממילא, שורש האמונה זה הכרת הטוב. אדם בנקודת החטא, כשמתברר לו שהתשובה אפשרית, הוא אמר מזמור לתודה, כך אומר הירושלמי. תודה לא במובן של תודה רבה, אלא תודה במובן שמודה על האמת.

§22על כן אומר רש"י שאם לפנינו שתי ברירות - האם להימנע מסכנה של כפירה או האם ללמד יסוד של דרך ארץ - עדיף ללמד יסוד של דרך ארץ. אבל לא בהכרח בגלל שיסוד הדרך ארץ יותר עדיף מאשר ענייני האמונה אלא בגלל שהוא מפתח. הוא מפתח בכלל הגישה שעל פיה יברר השכל את שלו ויתבררו התחושות של האדם. כל המערכת הנפשית הזאת - הכל תלוי ביסוד הענווה.

§23רבי יהודה הלוי מנסח את זה במשפט אחד במאמר ראשון בכוזרי (מאמר ראשון, עז): "שורש האמונה הוא שורש המרי" - שורש האמונה הוא שורש הכפירה. גם במערכת הטבעית, גם במערכת הנפשית, גם בהתבוננות השכלית, בכל פרק הנוגע לחיים - כל מציאות יכולה להוסיף קרבה כאשר היא מוסיפה עשייה של רצון הבורא. אבל באותה מידה, נקודת הבחירה יכולה להיות נופלת, אותה ההסתכלות של האדם יכולה דווקא להסיט אותו לכיוון של ההיפך משורש האמונה לשורש המרי.

§24צדיקים במיתתם קרויים חיים - הרואה שמש זורחת

§25למשל, יש מדרש (מדרש תנחומא זאת הברכה, ז') שמבדיל בין צדיק לרשע ומגדיר הגדרה חריפה. על הצדיקים הוא אומר: "צדיקים במיתתם קרויים חיים" - הדרך והרעיון ממשיכים. לעומת זאת, "הרשעים - בחייהם נקראים מתים". מה זה רשע ומה זה צדיק? אומר המדרש שרשע זה אדם שרואה שמש זורחת ושוקעת ולא מברך. אבל הצדיקים, אומר המדרש - על כל דבר שרואים, שומעים, אוכלים ושותים, הם מברכים.

§26באמת מבחינת דאורייתא ודרבנן - ברכות 'יוצר אור' ו'מעריב ערבים' הן לא מהתורה. אבל למה המדרש לוקח דווקא את הדוגמה הזאת? שנית, מה היינו אומרים על אדם כמוני? - אני מברך יוצר אור. מתי? בשבע בבוקר. למה? כי אני פותח את הסידור וכתוב שם בעמוד 72 'יוצר אור' ואני אומר את מה שכתוב בסידור. אני חושב על השמש הזורחת? אני מרגיש את השמש הזורחת? - בכלל לא. לא מתקיימת אצלי המשוואה שהמדרש אומר 'הרואה שמש זורחת ומברך'.

§27ואפילו אם מישהו ישאל אותי או אפילו אני בעצמי: מי ברא אלה? - אגיד שאו מרום עינכם ותראו שזה הקב"ה. מה שמכונה אולי בשפה הפשוטה שלי - אני אדם מאמין. אולי אי אפשר לקרוא לאדם כזה רשע, הרי הוא מתפלל ומברך, אבל גם צדיק אי אפשר לקרוא לו, הוא לא ראה שמש זורחת ובירך ליוצרו. אז המדרש לוקח דוגמה לא מצד חומרת המעשה אלא כדי להגדיר מה קרוב ומה רחוק. האחד רואה שמש זורחת ובשבילו זה קרבה, השני רואה שמש זורחת ובשבילו זה ריחוק ואדישות.

§28יותר מזה, אולי בגלל שאני רואה שמש זורחת ולא מברך ליוצרה יש אדם אחר שלמד ממני שאין קשר בין זריחה לבין הברכה. אז האחד מבטא שאין קשר בכך שהוא מברך למרות שהוא לא קשור לראייה, והשני רואה ולא מברך, וגם הוא לא קשור. אולי הוא לא יוגדר צדיק, אבל גם לא יוגדר רשע.

§29בבריאה נמצאים יסודות, פעם זה עץ ופעם זה שמש זורחת, פעם זה מידות בנפש ופעם זה מאורע ציבורי - העולם מלא מניסיונות. אומר לך רש"י מפתח להתמודד בניסיונות: א', דרך ארץ באופן כללי, ומתוך הדרך ארץ - ענווה.

§30שהגדול נמלך בקטן

§31הדבר השני זה השאלה מה היא הענווה. אומר רש"י: "שהגדול נמלך בקטן". למה נקודת ה'הימלכות' כ"כ משמעותית לבריאה? יש מדרש בבראשית רבה (בראשית ח', ה') שאומר דברים של רבי סימון על מכלול ההתייעצות שרש"י רמז עליה: "בשעה שבא הקב"ה לבראת את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים, וחבורות חבורות". אמנם לא מפורש במדרש לשון התייעצות אבל נראה מתוך המדרש שיש להם מה להגיד בעניין. "מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא. הדא הוא דכתיב (תהילים פ"ה, י"א) 'חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ'" - מפגש בין חסד לאמת. המפגש הוא כנראה לא תיאור של משהו נחמד אלא תיאור של בירור. בירור בין שתי נטיות שמייצגות כאן בשפה של המדרש "כיתים כיתים וחבורות חבורות" של מלאכי השרת.

§32ממשיך המדרש: "חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים". זה ביטוי קשה מאוד. מבחינה זאת יש פה בעצם פעמיים בירור - פעם בין חסד ואמת ובהמשך המדרש בירור בין צדק ושלום. האמת אומרת: "כולו שקרים" ואולי זה לא רק קטרוג וציון שלילי אלא זה תפקידה של האמת. כלומר, יחסית למה שהאדם היה צריך להיות מבחינת מגמת ה' ממנו - הוא לא אמת, הוא לא נמצא במקום הטהור. יש בו אדמה, גוף, הסתרת צלם הא-לוקים שבו. יחסית לאותה אמת כולו שקרים. זה לא חייב להיות שהאמת אומרת שהאדם משקר כל הזמן בזדון. יש בני אדם שמנסים להיות אמיתיים וכנים אבל יחסית למדרגה שהייתה מצופה מהם, אומר המדרש, "כולו שקרים".

§33שאלה של תלמיד: "כולו שקרים" ביחס לנשמה או ביחס למכלול השילוב של שניהם?

§34הרב: ביחס לנשמה. אם הנשמה מבטאת את המקום שבו א-לוקים רוצה שהיא תהיה, אז ביחס למציאות של הנשמה בתוך גוף וביחס למערכת היחסים ביניהם. הרי כשהתורה בנתה את אותו פסוק, היא הלכה בהדרגה. דיברה על יסוד האדמה, על נשמת חיים, ואח"כ סיכמה ואמרה: "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". הנפש הזאת, השילוב הזה בין כל היסודות, לא עומד בדרישה שא-לוקים דרש.

§35שאלה של תלמיד: אם זה ביחס רק לצד הנשמתי, אז אין סיכוי אף פעם להגיע לזה, אבל אם זה ביחס למכלול אז יכול להיות שאדם יכול להגיע לרמה הכי טהורה של המכלול.

§36הרב: עכשיו נראה במדרש איך התמודדה האמת הא-לוקית מול אותה תביעה. מה בעצם היה המענה של א-לוקים לטענה של האמת.

§37ממשיך המדרש: "צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות". אולי זה הרחבה של מושג החסד, אבל בעצם זה מזכיר דברים טובים שהאדם עושה, פועל, חושב ומרגיש. "שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה". המצבים שבהם בני האדם חיים ומבטאים את ייחודם, את דעותיהם ואת מידותיהם - יש במצבים האלה פוטנציאל של מריבות. לפעמים זה יוצא אל הפועל ולפעמים לא. אבל שוב, הבירור שהמלאכים עושים זה בעצם לעומת אותה מידה שהייתה צריכה להיות בשלמותה.

§38אומר המדרש: "מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכו לארץ הדא הוא דכתיב" - ואמנם זה פסוק בדניאל (ח', י"ב) שעוסק בחורבן - "וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה", אבל יכול להיות שהמדרש לומד מזה את האפשרות של פעולה כזאת שתתרחש, שהאמת מושלכת ארץ. אולי היינו מצפים ובצדק שהמדרש יגיד שהמענה הא-לוקי הוא שהאדם יתקדם, יעבוד, יאמץ, יזדכך ובסוף יגיע. אולי זה הכיוון שהמדרש היה יכול ללכת בו. עאפ"כ אומר המדרש שהקב"ה השליך את האמת לארץ.

§39מחדד המדרש את השאלה ואומר: "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך?" - תכסיס המלכות שלך. הרי חותמו של הקב"ה אמת! אומר המדרש: "תעלה אמת מן הארץ הדא הוא דכתיב", וזה המשכו של הפרק שם בתהילים (פסוק י"ב), "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח".

§40שאלה של תלמיד: לא הבנתי את ההשלכה של האמת לארץ.

§41הרב: ננסה לראות. מבחינת האמת יכולות להיות שתי הופעות - הופעה אחת שהיא תגיד על האדם, "כולו שקרים" ולכן אל יברא.

§42תלמיד: היא באמת אמרה את זה.

§43הרב: אם היא אמרה את זה ותישאר בעמדתה - לא יהיה עולם. הקב"ה רוצה עולם אבל הוא לא רוצה עולם עם שקרים. על כן יש הופעה אחרת לאמת, יותר קשה. המבחן של האמת הוא לא להגיד האם מה שנברא מתאים לה, אלא המבחן של האמת הוא ליצור את המצב שבו המציאות תתאים לאמת. אם א-לוקים רוצה לברוא עולם שיש בו אדמה ואדם, שיש בו עצים שנחמדים וטובים למאכל ולמראה, ויכול להיות שבני האדם בגלל זה או לא יאכלו כי ה' ציווה או יאכלו מעץ הדעת טוב ורע, למרות שה' ציווה לא לעשות את זה - זאת אומרת שיכול להיות שבמציאות שבה יש עולם יהיו כישלונות.

§44מה תעשה האמת? ברגע שהעולם נכשל היא תגיד שאין סיבה לברוא אותו. אבל זה לא תפקידה, תפקידה היה על פי הנהגת ה' לרדת אל העולם. ומפה, מהמקום הכי נמוך וגופני, להצמיח את תופעת האמת עד תיקונה השלם.

§45זאת הענווה הא-לוקית, "הגדול נמלך בקטן". הקב"ה מגלה את רצונו בתוך המציאות על ידי יצירתה. ובמובן מסוים זה לא השלכה חיצונית של האמת. השכינה תתגלה בצמצום כתוצאה מאותו מהלך א-לוקי המסתיר אותה. אבל זאת האמת שא-לוקים רוצה לגלות, אמת שמתמודדת עם אדמה ומזככת אותה. על כן באמת המדרש וודאי היה יכול להגיד שהאדם לא כולו מלא שקרים, הנה הוא מתמודד ומתקדם, אבל אולי המדרש רוצה להסביר למה יש התמודדות כזאת. אם זאת תהיה התמודדות בלי האפשרות ליפול אז האמת לא מתגלית בכל עוצמתה, היא לא מתקלקלת אבל היא לא מנצחת. על כן היא צריכה להיות מתגלית במקום הכי נמוך ולפסול את האפשרות שרבי יהודה הלוי ניסח במשפט: "שורש האמונה הוא שורש המרי" ולהפוך את כל הכוחות שקיימים בעולם להיות כוחות שמגלים את האמת.

§46אַתֶּם עֵדַי - עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ

§47ההפטרה של פרשת בראשית מתחילה בתיאור הנבואה של ישעיהו ולפי חלק מהמנהגים היא ממשיכה עד פרק מ"ג. בהמשך שם אומר הנביא (ז'-י'): "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו. הוֹצִיא עַם עִוֵּר וְעֵינַיִם יֵשׁ וְחֵרְשִׁים וְאׇזְנַיִם לָמוֹ" - יש מפרשים שתולים את זה ביציאת מצרים. "כׇּל הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו וְיֵאָסְפוּ לְאֻמִּים מִי בָהֶם יַגִּיד זֹאת וְרִאשֹׁנוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ..." - רד"ק מפנה למפלת סנחריב "...יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ וְיִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת". הנה האמת.

§48מהי אותה אמת? אומר הפסוק הבא: "אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ כִּי אֲנִי הוּא לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה" אתם ישראל, עבדי אשר בחרתי, אתם מבטאים את תופעת חזנו של הבורא בעולם. זה ממשיך הלאה עד כדי כך שאומר הנביא בפסוק י"ד: "כֹּה אָמַר ה' גֹּאַלְכֶם קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה וְהוֹרַדְתִּי בָרִיחִים כֻּלָּם" ורבי שמעון בר יוחאי אומר על זה בגמרא במגילה (כט ע"א) שבכל מקום שגלו ישראל - שכינה גלתה עמהם. רשב"י קורא את הפסוק ומבין שכאשר אתם לא נמצאים בארץ - הופעת ה' גם מופיעה בצמצום.

§49אחר כך אומר הנביא בפסוק כ"א: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" את ריבוי הכוחות שקיימים בעולם, תיקונם והפיכת כל הכוחות להיות העדות על פעולת ה' - העדות ש"כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" זה בתפקידם של ישראל. ולכן דווקא בפרקים האלו שבהם, כחלק מתיקון אדם הראשון, יש בירור של המוסר והמידות ושאין אפשרות להשאיר את העולם על קיומו בשעה שהמידות מקולקלות.

§50כשהנצי"ב עושה חשבון בפרשת קורח סביב המטות, הוא מסביר שכל ההתגלות של הבריאה מכוונת לבחירתם של ישראל, היא תופיע יותר מאוחר אבל בעצם - יסודותיה כבר היו בבריאה. אלא שבאותו מסלול שהקב"ה מוביל את התפתחות העולם, בחרה הנהגה הא-לוקית ליצור את ההתפתחות הזאת רק בשלבים כפי שהיא בחרה. ורק אחרי האבות, האמהות, השבטים, הגלגול למצרים והיציאה משם - לאט לאט מתבררת המדרגה הלאומית. אבל היסוד שלה כבר מונח בפרקים הראשונים של בראשית.

§51את האמת הזאת אומר הנביא ישעיהו - אתם עֵדַי לגלות את האמת. ולכן לא בכדי בתוך אותו פרק בישעיהו יש את כל התיאור של קיבוץ גלויות, שעם ישראל חוזר לארצו. זה חלק מהופעת "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ".

§52הביטוי שהנביא אומר בפסוקים ה'-ו': "אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנִי מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ. אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וּלְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ". יכול להיות שהתיאור הזה של חזרת עם ישראל לעצמו, לארצו, להיות אומה, דווקא מבאר איזה אתגר גדול יש להוציא אל הפועל מבחינת האמת שמופיעה דרך התהליך הזה. זה שעם ישראל יחזור לארצו זה לא מספיק. אתם צריכים להיות "אַתֶּם עֵדַי" - אתם צריכים להיות מגלים את הופעת ה'.

§53מה שהונח ביסוד הבריאה, בענווה, בדרך ארץ בתיקון שהאדם היה צריך לעשות סביב העצים, סביב הגן שא-לוקים שם אותו בתוכו - כל זה צריך להיות מתוקן על ידי שישראל חוזרים לארצם. זה סדר גודל רוחני ומוסרי שהוא במשימתנו. אדרבה, כמה יכול להיות המצב שבו מה שא-לוקים נותן לאדם הוא מחמיץ אותו. כמה יכול להיות שורש האמונה ושורש המרי.

§54מבחינה זאת, אולי סיכום הדבר בפסקה שכותב הרב קוק על המבחן - אולי הקשה ביותר, אולי גם האחרון. בסדר גודל הזה של בירור האמת, אותה אמת שמושלכת לארץ ומשם היא צריכה לצמוח, אומר הרב קוק (שמונה קבצים ח', רי"ג): "כששוכחים את הנשמה העצמית". איך אפשר לשכוח? "כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק". העולם מלא חיים אבל יש חיים חיצוניים ויש חיים פנימיים. גם לחיים הפנימיים יש תוך שבתוך.

§55אומרים בשם החזון איש שאדם לא יכול להגיד שהוא שכח משהו אם הוא לא התאמץ יומיים לזכור. זאת אומרת ששכחה וזיכרון זה לא משהו שנבחנים בו בשנייה, זה עמל גדול כי הזיכרון הוא בעצם מידת השימוש של מה שנאגר בתוך האדם. יכול להיות שזה לא מספיק צף לכלל התודעה של האדם באופן מיידי. א-לוקים זוכר את רחל. בוודאי שמבחינת ההשגחה הפרטית הזיכרון של הקב"ה לרחל הוא גם כשאין לה ילדים. אבל הזיכרון, אומרים שם הראשונים, זאת הבחינה שהיא מידת המימוש של אותו פוטנציאל. מידת הוצאה לפועל של אותו פוטנציאל.

§56על כן אומר הרב שהשכחה היא הסחת דעת, היא חוסר מאמץ להסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו. ומה אז קורה? "הכל נעשה מעורבב ומסופק", האמת מתבלבלת - מה חשוב? מה מוביל את מה? מה המבחן אמיתי? מה הפיתוי? מה שורש האמונה, מה שורש המרי? מהי כפיות טובה, מהי הכרת טובה? - הכל מתבלבל.

§57ממשיך הרב: "והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד" - משנה את כל כיוון החיים - "היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד", כלומר ברצף ההגיוני, "ישוב אל הא-לקים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה".

§58שאלה של תלמיד: מה הכוונה שהאדם ישוב אל עצמו?

§59הרב: הסחת הדעת שהרב מדבר עליה זה שכחת מהות הנשמה. וממילא ההיפך מהסחת דעת זה להסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של האדם עצמו.

§60יש תיאור כזה של הנודע ביהודה. הוא הלך בעיר שלו, בעיר פראג, והוא ראה מחזה מסוים והיה מזועזע בעמקי נפשו. ממה הוא היה מזועזע? זה מופיע בקונטרס שכתב הבן שלו: שאבא ראה חלון גדול קרוב לרחוב ובתוך החלון הוא ראה חתיכת עוגה אז הוא שאל את הפמליה שלו, מה זה הדבר הזה? אז אמרו לו שרוצים שאנשים יקנו עוגה ולכן שמים את העוגה בחלון הראווה. אמר להם: אני לא מבין, אם אדם רעב רוצה לאכול עוגה - תשימו פתק בכניסה של החנות, 'פה יש עוגות'. כך אדם רעב ידע שאם הוא רוצה להשביע את רעבונו יש לו איפה לקנות. אם הוא לא רעב מה אכפת לו שהוא ראה עוגה? בגלל שהוא ראה עוגה הוא יאכל אותה? כל פעם שהוא יראה משהו הוא ירצה אותו? מה יעצור אותו? מה יעצור את נפילתו? אז הוא כותב דברים קשים ביותר מה יקרה בקהילה.

§61אם תשאל אותי כשאני רואה עוגה בחלון האם אני רוצה לאכול אותה, אני אומר לך שכן. אתה תגיד לי תסתכל באורות התשובה. אני אשאל אותך למה אתה מתכוון? ואתה תגיד לי שזה לא אני אלא קול חיצוני מתוכי בתוכי. אבל אם היית מסתכל יותר פנימה, יותר עמוק - היית רואה שיש לי רצון אחר. זה שורש האמונה ושורש המרי. זה הסיפור שהיה בגן בעדן בעץ הנחמד למראה וטוב למאכל. א-לוקים יצר את האפשרות הזאת והוריד את האמת למקום שבו האפשרות הזאת נמצאת כדי לצמוח משם. אז כשאני סוטה ממנה, אני בעצם סוטה מעצמי. ולכן אני צריך לחזור בתשובה, בתשובה אל המקום שבו האמת שלי נמצאת.

§62האמת המתבררת כתוצאה מההתגברות היא בעצם האמת העצמית. יותר ויותר העולם חוזר אל הנקודה הטבעית שלו, הלך רחוק הצידה והסיח את הדעת מלהסתכל בעצמו. למשל מערכת הבריאות. לפני 20 שנה בריאות רפואה טבעית הייתה נחשבת מוקצה מחמת מיאוס. היום אין בית חולים, אין קופת חולים בלי מחלקה כזאת. כלומר, אפילו במציאות הגופנית, ביסוד שנקרא אדמה - רואים בדיוק את התהליך הזה - התרחקות מהיסוד הטבעי שמביאה לא מעט יתרונות אבל גם קלקולים. ובתהליך ארוך טווח מתחילים בני אדם להבין שמשהו ביסוד הטבעי נשחק וצריך לחזור אליו.

§63אותו דבר יקרה בעולם המידות - המציאות המוסרית תחזור. לא יצטרכו לדבר חיצונית על מושג הענווה מפני שכשבני האדם יחזרו אל עצמם הם לא יהיו מסוגלים לסבול גאווה. לכן חבלי משיח זה התקופה הכי קשה כי אנחנו נראה את הפריצה של כוחות האדם כפי שזה מופיע בנבואות, נבואת זכריה, נבואת מיכה, נבואת צפניה. אנחנו נראה את הכוחות של האדם מגיעים עד לשיא ההתנפחות שלהם, לשיא ההתרחקות שלהם מהרצון המקורי הא-לוקי ואז תהיה שיבה - יחזרו לבריאה, יחזרו ליסוד הענווה.

§64מישהו יכול לתאר את מציאות החיים כאשר רק בעלי ענווה יהיו במציאות? יש ביטוי כזה בנבואת צפניה (ג', י"א): "בַּיּוֹם הַהוּא... אָסִיר מִקִּרְבֵּךְ עַלִּיזֵי גַּאֲוָתֵךְ" - הקב"ה מסיר את כל ההופעה של הגאווה. זה לא משהו חיצוני שבני אדם יתנהגו יותר טוב, זה בריאות הנפש באופן הטבעי-גופני, באופן הטבעי-מוסרי וממילא גם באופן הטבעי-רוחני.

§65אני חושב שלצערנו מושג התשובה בשנים הללו אני עלול להדגיש אותו יותר בצד המעשי. אבל הרב קורא לנו לברר את מושג התשובה כמה שיותר קרוב לנפש, לא להשאיר אותו בקטלוגים על מישהו שפעל כך ועכשיו עושה אחרת, לא להשאיר את הקטלוגים לפי המחנות. כותב הרב קוק מאמר גדול שמובא במאמרי הראייה, מאמר שהוא הפיץ אותו בעיתוני הארץ שנקרא 'מסע המחנות'. במאמר הזה הרב מבקש מאוד לא להשתעבד לקטלוגים, לא להגדיר 'יש כאלה ויש כאלה' שאז באופן טבעי רק קבוצה מסוימת תשתייך למושג התשובה וקבוצה אחרת לא עושה תשובה כי היא לכאורה לא צריכה אותה. פה ההגדרה בפסקה יותר פנימית, כולם שייכים. וגם אי אפשר להגיד באופן אוטומטי שהוא נקרא כזה והוא לא נקרא כזה אלא זה תהליך פנימי, תהליך עם הרבה צניעות בתוך האדם, בתוך הנפש פנימה.

§66שבת שלום

§67הנה דוגמה נפלאה - שבת. בגלל ששבת זה זמן של נשמה יתרה, זמן של עצמיות הרבה יותר פורחת וצומחת, אז מושג התשובה בשבת הוא לא דומה למושג התשובה ביום חול. אין 'אשמנו, בגדנו וכו'' בשבת. אבל יש תשובה גדולה בשבת - "טוֹב לְהֹדוֹת לַה'". ברגע שאדם נפגש עם שורש החיים שלו כל המציאות נראית אחרת.

§68אומר הבן איש חי שבשבת האדם אומר 'שבת שלום'. גם אלה המקפידים ביום חול להגיד 'היי' ו'ביי' - בשבת אומרים 'שבת שלום', יש פחות 'היי' ו'ביי' באוויר. אומר הבן איש חי, למה 'שבת שלום'? כי בשבת אין סכסוך. עונג שבת זה לאכול. בשבת אתה אוכל יותר בקלות, עם פחות מחיצות, לאכול כי ה' ציווה לאכול. זה שורש התשובה. ברגע שיש התחברות לכוחות האישיות שלך פנימה אתה נמצא בתהליך של תשובה. אומר הירושלמי שבשבת עם הארץ לא משקר כי אימת השבת עליו. יכול להיות שהכוונה היא לא רק במובן שיש איזה יראה מעונש אלא הכוח שנקרא שבת מוסיף לאדם את מידת האמת ולכן הוא לא ישקר.

§69דיבורך לא יהיה כדיבור של חול. יש תחום שהוא יותר מורכב והוא התחום של הרהור בשבת. אז להלכה אומר מרן בשולחן ערוך שאדם יכול להרהר בעסקיו מעיקר הדין. אומר מרן שראוי שלא יהרהר בעסקיו. מה הפירוש? יש לך פרויקט ביום ראשון, אפשר להתעלם מזה? אומר מרן לפי המכילתא (דרשב"י כ'), הרי כתוב בעשרת הדיברות (שמות כ', ח'): "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כׇּל מְלַאכְתֶּךָ". שואל המדרש: אתה יכול לעשות את כל המלאכה שלך בשישה ימים? אתה לא מספיק. אומר המדרש ומרן מביא אותו בסימן ש"ו באורח חיים בשבת: "יהיה בעיניך כאילו עשוי".

§70מה הדגש במשפט? הפעולה תהיה או אתה תהיה בעיניך כאילו עשוי? - אתה לא תהיה מודאג מזה. אם אתה נמצא ליד מקור של אנרגיה, מקור של נשמה יתרה, אז תרצה מדעתך לפספס את המפגש עם הנשמה היתרה וללכת למחשבה על יום ראשון? אתה נמצא ליד המטען, מה אתה עכשיו פועל את פעולת יום ראשון? אי אפשר לצוות על זה, אי אפשר להגיד שאדם פשוט כמוני יהיה עבריין אם הוא מהרהר בעסקיו, אבל אפשר להגיד שראוי שלא להרהר בעסקים. זה מפגש עם הנשמה.

§71בשבת כולם חזנים. יש אחד שעובר לפני התיבה אבל כולם פוצחים פיהם בפיוט. יש משהו בנשמה, זה משהו אחר. זה לא יום חול רגיל ועוד כך וכך איסורים, זה לא שבת, זה זמן חדש, זמן מסוגל. וכך כל זמן מאיר בתכונתו, כל חודש עם אופיו, כל יום עם האופי שלו, עד שאדם בעצם מסוגל לקחת את מדרגות החיים הטבעיות ומהם ושם להצמיח את האמת. הוא לא יצטרך איזה אירוע מיוחד שמטלטל אותו, הוא יראה שהשמש זורחת והוא יברך יוצר אור.

§72שבת שמחה וחודש טוב בעזרת השם. שבת שלום. כל טוב.

§73החוברת יוצאת כחלק קטן מפרויקט גדול ללימוד ולבירור בתורתו של הרב אלישע זצ"ל, במטרה להרחיב ולהעמיק את מעגלי הלימוד ולתת לתורה זו להמשיך לפעול ולהשפיע.

§74השיעור תומלל מילה במילה ולאחר מכן נעשתה עבודת עריכה על פי הבנתנו בדברי הרב.

§75אפשר לבקש את התמלול מילה במילה ולקבלו בשמחה.

§76להצטרפות לקבוצה השקטה בה בעזרת ה' ישלחו החוברות כל שבוע

§77להערות, להארות ולהקדשות: 054-351-9795

§78או דרך כתובת המייל: h0543519795@gmail.com